Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מתנחלים’

amsterdam

*

ליום פטירתו של שׂפינוזה החל ב-21 בפברואר

*

1

   בכל פעם כשדיברתי בכנס על שׂפינוזה (1677-1632),כל אימת שהגיתי את שמו כהלכה Spinoza   עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הברלינאי (הגיה גרמנית), שיש להגות שׁפינוזה (ב-שין); וכל אימת שהגיתי את שמו שׁפינוזה עבר רחש בקהל, שמקורו באגף הספרדי-אמריקני, שיש ל להגות שׂפינוזה (ב-סין). ומאחר שבכל פעם, אחר ההרצאה, נתקלתי בשאלה: מדוע הגיתי כך ולא אחרת, החלטתי הפעם, להקדים רפואה למכה, ולהזכיר הפעם את שמו של שפינוזה באופן בלתי מעורר מחלוקת. התחלתי את דבריי בהבהרה, כי הפעם, כדי להימנע מחילוקי דעות, אקרא לו כפי שנהג לחתום על מכתביו או כפי שנחרט בחותמו: BDS, ראשי תיבות: בנדיקטוס (או בנטו) דה ספינוזה (או: ד'אספינוזה), מה שודאי מוסכם על כל הדעות. יישמחו הברלינאים ויעלזו הספרדים, כך דימיתי בנפשי.

   אחר ההרצאה נתקלתי בכמה תגובות מוזרות, היו ששיבחו את האומץ היו שהחמיצו פנים כאילו שאמרתי דבר-מה שאסור היה לי להגיד. על הדרך הבנתי, שלראשי התיבות הללו יש הקשר-פוליטי, משהו המביע תמיכה בחרם על ישראל עד לחתימת הסכם על הקמת מדינה פלסטינית, או משהו בדומה. שבתי הביתה, חיפשתי בגוגל, וגיליתי את מה שקרוב לודאי שהייתי צריך לדעת מראש, ראשי התיבות BDS  מייצגות את המלים: Boycott, Divestment and Sanctions (חרם, הימנעות מהשקעות והגבלות). ברכתי את מזלי הטוב על כך שמדינתנו עדיין איננה רוסיה של פוטין, כי בעונה הזו של השנה יכול היה להיות קר מאוד בסיביר.

   אם הייתי צריך ראייה לטענתי הותיקה שאת רוב הדעות שאני מביע באתר, רובן-ככולן, אני מביע כאדם פרטי די מופנם, שאין לו יד ורגל באקטואליה התקשורתית, או בשיח הפוליטי המקומי, זוהי בדיוק הראיה. כמובן, זכותם של הרוצים בכך לראות בעובדה שהזכרתי מעל במה אקדמית ישראלית במהלך הרצאה כמה עשרות פעמים את צירוף האותיות BDS – אקט פוליטי מודע, החותר לשינוי חברתי-מדיני רדיקלי; אולם למיטב שיפוטי דיברתי על ברוך שׂפינוזה וגם התכוונתי לברוך שׂפינוזה, שאמנם היה BDS  הרבה לפני שמחרימים החרמות לקחו את האותיות הללו להיות להן לנס. לא יכולתי שלא להתהרהר על כך שאותו פילוסוף גאוני שהוחרם מן הקהילה היהודית באמסטרדם, בקללות נמרצות העתידות לחול על ראשו ועל ראשי צאצאיו, זוכה כעת לעדנה, כאשר האותיות על חותמו צצו פתע להחרים את צאצאי צאצאיהם של אותם יהודים רבניים, שעלו ארצה וייסדו גוף מדיני עצמאי.

   ובכל זאת, קשה לי להאמין ששׂפינוזה היה מחרים. יש לי תחושה משונה שהוא היה נזכר במלה Caute (זהירות) שהיתה חרוטה בתחתית טבעת החותם, ומלמד עצמו איפוק. שׂפינוזה אמנם יצא מן הקהילה היהודית ברצון, אבל אני רוצה להניח שכאדם רגיש, ודאי חרה לו כתב החרם, שאסר על יהודים שרצו לבוא איתו במגע,  כל קשר עימו, ולא ייכללו אף הם ובני משפחותיהם בחרם. כל החרמה מוחלטת של אדם, קל וחומר, של מדינה (שהיא אוסף גדול של בני אדם), יוצרת המון פגועים, ופגועי-משנה; למשל, מה יעשה עובד יהודי העובד באירופה, המגלה שהחברה בה הוא עובד תומכת ב-BDS, והוא אולי לא אולטרא ציוני, ובכל זאת הרעיון לפיו מדיניות החברה היא חרם אנטי-ישראלי חורה לו מאוד. מה יעשה יזם צעיר בתחום הפיתוח והמחקר הרפואי העובד על פיתוח חדש בתחום השתלות הלב, ומאמין בכל-לב כי הפיתוח הזה יכול להביא רווחה לכלל החולים בכל מקום (ללא קשר לישראליותם או ליהדותם), שפתאום יצומצמו אפשרויותיו לגייס משקיעים, ויש להניח כי גם יכולתה של המדינה לתמוך בפרוייקט שלו תיפחת? מה תעשה סטודנטית ישראלית בחו"ל כשתגלה שהמרצה רואה לעצמו לעשות את המעשה המוסרי הנכון לדידו, כדין התנועה, ולהוריד לה ציון או שניים, משום שהיא הגיעה מן המדינה הציונית (הכובשת והמדכאת, כביכול)? מנגנון של חרם הוא תמיד מנגנון גס, פוליטיקה ואידיאולוגיה מעל הכל, ומבחינה זו, זו בלבד שהוא אינו מעורר מחשבה וגם לא רגישות, אלא קורא לבני הקבוצה, שלא לחשוב, שלא להרגיש— להעמיד את עקרון-העל הפוליטי-אידיאולוגי מעל הכל, ולא לוותר ולו במעט, עד אשר המציאות תשתנה.

   לא אוהב חרמות. לא אוהב את איש הסגל הבכיר באיזו מכללה בצפון שפעם השקיע את רוב-רובו של ריאיון עבודה עימי בבירור הסוגיה האם איני מקווה להחזיר את כל התלמידים בתשובה, משום שהתחוור לו שאני שומר שבת; או מישהי שהפסיקה לדבר איתי, כי לא הסכמתי להצטרף לחרם על היכל התרבות באריאל, אחרי שהעזתי להסביר לה, כי הייתי מופיע בפני אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק בכל מקום, ובלבד שתישמר לי החירות להביע באזניהם את דבריי באופן חופשי. ואני גם לא אוהב כמה אחרים, באוניברסיטה בה כתבתי את הדוקטורט, שהתחילו לחצות לצד השני של הכביש בעברי בדרך, אחרי שהתוודעו לכך שאני שמאלן, וגם לא בדיוק רואה את עצמי כמגן האורתודוכסיה היהודית, ויש לי גם, שומו שמיים, דעות משלי ביחס למפעל ההתנחלויות. אני יודע, אלו גם אלו, משוכנעים בצדקת-דרכם. הם לא יאפשרו לאחד-כמוני לחבל בדרך "הקדושה", העומדת ודאי מעל כל ביקורת.

*

spinoza's seal

*

 *2

   *

דנילו קיש (1989-1935),הסופר הקרואטי-יהודי (מצד אביו, שנרצח באושוויץ),אחד הסופרים האהובים עליי ביותר במאה העשרים, נמצא בעין הסערה אחר פרסום סיפרו מצבת קבר לבוריס דוידוביץ' (1976, תורגם לעברית על ידי דינה קטן בן-ציון, וראה אור בעברית בשנת 1985 בהוצאת אדם) שהיה קובץ סיפורים שנשאו אופי ביקורתי מאוד הן ביחס לקומוניזם הסובייטי והשפעתו על דיכוי האדם, הן ביחס לאנטישמיות ההיסטורית כנגד היהודים. במיוחד חרה לפוליטרוקים, מתנגדי החיבור, שקיש העז להשוות בגלוי בין מרתפי האינקוויזיציה הספרדית בהם נסחטו מן היהודים הודאות בעינויים קשים ותוך איומים אכזריים לגבי מה שייעשה ביקרים לליבם באם לא יתוודו, ובין מרתפי העינויים בגוש הקומוניסטי והנומוס הנהוג בהם (בכל זאת, מי רצה בשנות השבעים לריב עם הסובייטים?). הספר עורר פולמוס עז בקרואטיה, נשמעו קריאות להחרים אותו, וסופם של המאמרים שנכתבו נגד החיבור ובעדו שכונסו בספר, היש לשרוף את דנילו קיש? (1980). קיש מבחינתו הגיב וקבע כי תפקידו כסופר הוא למחות כנגד ברבריות, חיסול התרבות, ומיעוטה של רוח האדם. כך ראה לדבריו, מאז ומעולם, את תפקידו החברתי של הסופר ואיש הרוח. להביע דעה, לערער מוסכמות, לעורר מחשבה ורגישות – בשום מקום לא קרא קיש להחרים את מחרימיו (גם אם באופן אישי, ודאי ראה בהם פשיסטים); בקבלו את פרס אנדרייץ' בשנת 1984, אמר על קרואטיה:  זו ארצי ומולדתי, שאיני יכול איתה ואיני יכול בלעדיה.  

בסיפרו שעון חול כתב קיש את הדברים הבאים בהשפעתו המפורשת של שׂפינוזה:

*    

אם חוקים דטרמניסטיים מחמירים של אלוהים-טבע הם השולטים בכל, לפי העקרון הכללי של הסיבתיות     Causa Sui (=סיבת עצמו), לא תיתכן שום מקריות מבחינה אובייקטיבית, לא רק בממדים הנרחבים של היקום, אלא אפילו בתופעות הזעירות, כמו למשל כשמישהו משאיר (שוכח?) את ספרו ברכבת, בתאו שבקרון המחלקה הראשונה (כאילו הניחה אותו שם יד ההשגחה העליונה, או שהתעופף והגיע ממקום רחוק לא ידוע, כמוהו כמלאך שנחת לו על מושב הפלוסין הירוק במחלקה הראשונה, כנפיו פרושות למחצה, במקום מספר עשרים ושש על-יד החלון, מקום שמור שהוזמן למענו מראש בתחנה של עיר השדה שִיד), ומישהו אחר (שיועד לכך?), מתיישב באותו מקום עצמו ומוצא בו בכריכת עור שחורה (Tractatus theologico-politicus), שעתיד להשפיע עליו השפעה חזקה ומתמשכת.

[דנילו קיש, שעון-חול, תרגמה מסרבית קרואטית והוסיפה אחרית דבר: הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמ' 36-35]

*

   אם יש משהו שחסר בתיאור של קיש את ההכרח הדטרמיניסטי-השֹפינוזי הוא אי-ההדגשה כי אליבא דשׂפינוזה, הדברים אינם כפויים אלא הכרחיים; שום דבר אינו כופה את היושב ברכבת ומוצא לפניו את מאמר תיאולוגי מדיני שהשאיר הנוסע הקודם, לפתוח את הספר, לקרוא בו, ולמצוא בו מה שעתיד להותיר בו השפעה חזקה ומתמשכת. הריי באותה מידה אפשר כי במקום אותו נוסע היה עולה מי שלא היה טורח לקרוא את החיבור, או מעלעל בין עמודיו, לא מוצא בהם כל עניין, ומותירו תחת המושב. יתירה מכך, ודאי אין להניח כי האדם שהשאיר את מאמר תיאולוגי מדיני על-גבי מושב המחלקה הראשונה, כיוון לעשות כן מפני אקט פוליטי כזה או אחר; אפשר כי סיים את הספר וביקש להותירו לנוסע הבא, אפשר כי פשוט שכח להכניסו לתיקו, ועל כן הספר הושאר. בכל מקרה, את הנופך הדטרמניסטי שבהכרח, מייחס האדם למסכת האירועים, ואין לו כל דרך לדעת אם כך הם כהווייתם. האדם התבוני, אליבא דשׂפינוזה וקיש, מתוך כך שהוא מייחס מציאות של תבונה אין סופית אימננטית השורה בקוסמוס, ומתוך כך שהאדם התבוני הינו בא-כח שלה (מבחינת השתתפותו בתארי ההתפשטות במרחב, והמחשבה), ממילא לא יתיר לעצמו לראות בסיטואציה המתוארת סיטואציה מקרית, אבל זו גם אינה סיטואציה כפויה. איש לא קובע את האדם להיעשות פילוסוף או סופר; בדיעבד, כאשר הפך עצמו להיות פילוסוף וסופר, אם תבוני הוא, הוא ייראה את ההכרח הפנימי (התנועה, המסע) שעשה.

   מבחינה זו, גם שׂפינוזה וגם קישׁ אינם מורים על דרך כפיה. לא ניתן לכפות על האדם באמצעי חיצוני לקרוא, ללמוד, או לאמץ דעות מסוימות; האדם צריך שיווצרו תנאים מסויימים (חיצוניים ופנימיים) על מנת שיבשיל, ויגלה פתיחות כלפי מה שלא הכיר בעבר, אולי גם כלפי מה שלמד עד כה להעריך כעוין, ופתאום נתגלה לו כידיד. וגם אני, בכל פעם שאני מרצה, כותב מאמר, או כותב כאן רשימה, מדמה כאילו הנחתי בפני הנוכחות/ים רושם מסוים. איני פוליטיקאי ולא איש מנגנון הנושא אג'נדה מכוונת, ועל-כן איני מעוניין בכפיית דעותיי ובהפצתן. רק שכל שומע/ת או קורא/ת יעשה עם הדברים כמיטב יכולתו, וכפי המפגש של דבריי עם עולמו או עולמה.

*

*

בתמונות: Job Berckheyde, The Old Exchange of Amsterdam, Oil on Canvas 1670

Spinoza's Seal                 

© 2014 שועי רז

*

Read Full Post »

ziona 

1

 

בשבת התארחתי עם משפחה מורחבת בקיבוץ הדתי טירת צבי בעמק בית שאן לרגל אירוע משפחתי. אחר הקידוש של שבת בבוקר, שוכב על הדשא הירקרק מול חדר האוכל, חובש כובע בוקרים חום ונהנה מזמירות השבת של הצפורים, נכנסתי לשיחה עם בני זוג, מן האורחים, והנה הסתבר לי כי הם חלק מועדת הקבלה של הישוב 'שבות רחל' בשומרון; ישוב שהצליח להוציא בשנים האחרונות שני רוצחי פלסטינים. אחד מהם, הוא יעקב (ג'ק) טייטל (הוא ומשפחתו הגיעו ליישוב עוד לפני בני הזוג עימם שוחחתי); לשאלתי הסקרנית, האם יש איזה מסמך של קריטריונים המגדירים מי זכאים להתגורר בישוב ענו בני-הזוג בשלילה. לשאלה, מה עמדתם ביחס לשיעור הפשיעה החמורה הגדול יחסית בכל האמור בישוב כה קטן (כמאה משפחות לערך) ולאלו שאולי יקשו על מציאותם של רוצחים שכאלה בהתנחלויות ענו: 'צריך לזכור מאיין הגיע אסף גולדרינג'. עתה, מובן שניתן לצרף לרשימה כזו גם את רוני רון ואת רוצחם של בני משפחות אושרנקו. ברם, עדיין לא הבנתי מדוע בתשובתם ישנה מגמת התעלמות מן המעשים החמורים המיוחסים לטייטל, והשלכה מיידית על רוצח חילוני תל אביבי, כאילו אומרים: 'הרצח אינו בעייה שלנו… הרי לא היית שואל שאלה דומה את אחד מתושבי המרכז.'  בן הזוג הגדיל והוסיף: 'ראה, אנחנו מאמינים בכך שהחוק האמתי הוא התורה, חוק המדינה הוא המלצה נכונה, כל זמן שהוא אינו סותר את התורה.' כמי שמקיים אי-אילו מצוות בעצמי השבתי: 'לתומי, חשבתי כי זו מערכת חוק וזו מערכת חוק'. בת הזוג מצידה הקשתה עליי לגבי הרשות שאני נותן לבני לקרוא בספר על המיתולוגיה היוונית, והאם איני חושש כי חלילה הוא עתיד להאמין בקיום של אלילים יווניים.

   לדברי בן- הזוג, כי אין לו ספק כי תיאמו את פרסום פרשת טייטל בשבוע בו חל יום הזיכרון של יצחק רבין וזאת בכדי להעצים את הגל האנטי-מתנחלי. 'אפשר כי 'מחלקה היהודית' בשב"כ קשורה בזה' אמר. תמהתי על כך שבתור מייצג של המתנחל-השומרוני-המתוּן הוא אינו חש צורך להידבר עם הצד האחר,לדידו,עם התל-אביבים ודומיהם.דומה הוא,הרהרתי בצער, למי שחש עצמו כה רדוּף עד שברגע שבו יאסוף מחנהו די כח (וזה קורה אט-אט בצבא ובמסדרונות השלטון), הוא יתחילו לרדוף. דומני כי גם אז,הוא וזוגתו לא יחושו באמת לזכויות האדם המתדלדלות, וגם לא לסבלו של האחר, אלא ידברו על מדיניות מסויימת, כזכות שלימה שהמחנה המסויים קנה והשיג לאחר שנות רדיפה רבות, כחלק מן 'המהפכה האמונית'. שמא לא יחושו כלל בכפיה ובכוחניות פעליהם מפני שלתומם אוחזים הם בדרך אמת, שאין בלתהּ, ואשר טובתהּ שמורה עימה לכל האוחזים בה, והלא: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. שמא כבר עתה, הרהרתי לעצמי, אנו מולכים שולל על ידי ממשלה.אשר רבים מיועציה, באים משורות אנשי ארץ ישראל השלימה, אותו מרחב יהודי דתי-משיחי, שיש הטורחים על הרחבתו דבר יום ביומו ומנצלים כל תחום אפור בחוק על מנת לקדמו. כדרכן של דיקטטורים, מנהיגיהם ששים על הסבּרה ברוח 1984 של אורוול. תמיד ישנו אויב האורב לתורה הקדושה ולבני בריתהּ,וכל פעולה מוצדקת להגנת התורה ולהגנתו של של העם והארץ, הלאו ככלות הכל מדובר לדידם בהגנה עצמית מפני מבקשי רעתם בלבד.  

    זאת ועוד, בקרב ציבור אשר קצת רבניו נוטים לראות במעשי הרצח שחוללו ברוך גולדשטיין וממשיכיו—מסירוּת נפש דתית ולא רצח מטורף. בציבור הטוען כי ישיבתו בהרי יהודה ושומרון היא בעצם האינטרס של כולנו, אבל שוכח כי בה-במידה, הישארותו שם מעכבת ומונעת כל אפשרות להניע תהליכים מדיניים בתמיכת העולם; הסכמים שבהם אפשר שקיומה של ישראל יעוגן בערבויות בין לאומיות כמדינה יהודית דמוקרטית, קשה שלא לראות במתיישבים, אידיאולוגים מסורים ככל שיראו בעצמם, סוג של קנאים מודרניים המתבצרים והולכים על מצדה דמיונית, שהולכת וקורמת אור וגידים. התיאולוגיה שמניעים רבניהם היא תיאולוגיה דיכוטומית של הבחנה בין בני אור ובין בני חושך, וכך אם בעבר עמד חוק המדינה לעיניי ה'ממלכתיים הדתיים' מקדשי המדינה (ראשית צמיחת גאולתינו), הרי דומני כי הדורות הצעירים יותר של תושבי יהודה ושומרון היהודיים כבר השלימו לראות את חוק המדינה, כנאה ומחייב, רק כל אימת שהוא עולה עם דין התורה (כזאת שמעתי לדאבוני בכמה הזדמנויות), ובאשר דין התורה לשיטתם של המתיישבים תלוי בפסיקת הרבנים; השאלה היא בכמה אלימות אנו עומדים לחזות בעתיד, אלימות שתוכשר על ידי רבנים כ'מסירות נפש דתית עילאית', או כקידוש השם' לכל דבר ועניין, ובעיניי המתיישבים היא תיתפס כהגנה עצמית על ערכי הדת, הלאום והארץ.   

 

 

2

 

איני עוין את ציבור המתנחלים (יש לי גם בני משפחה וגם חברים יקרים הדרים בהתנחלויות, המתנגדים להחזרת שטחים/פינוי ישובים בכל ליבם, וגם אם איני מסכים נחרצות עם דרכם, הייתי מבכר על פני הסכמים מדיניים מצב אידיאלי בו יהודים ומוסלמים ייחיו יחדיו בשלום בערים מעורבות). הדרך התיאולוגית שבה הלכו ר' צבי יהודה קוק ותלמידיו אנשי "גוש אמונים" נראית לי כמשגה חמור, וכהשררתן של נורמות-דתיות שואפות משיחיות אפוקליפטית,כדרכו של ר'יעקב משה חרל"פ.אבל ההקצנה האידיאולוגית הנוספת המתמדת אצל תלמידי-תלמידיהם וסחיפתהּ את הציבור הדר ביהודה ושומרון נדמית לי כערעור מתמיד על אופיה הדמוקרטי והליברלי של מדינת ישראל, ובאופן אישי – דומני גם כי לחינוך ולהוראת התורה באופן דוגמטי צר, כאילו מצוות ישוב ארץ ישראל הינה חזות הכל. התנהלות זו גובה כבר מחיר כבד באשר לאוריינותם ולכושר החשיבה הביקורתי- עצמאי של בני החוגים הללו , גם בקרב המתונים שבהם, והלוואי שאתבדה. דומה כאילו המשולש: תורת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל, לא היה השיקול היחיד שהנחה את העלית הרבנית לדורותיה, וכי בעבר נתפסה התורה במשמעות כללית נרחבת, והובהרה תעודתה, בין היתר, באופן הרואה בקיום חיי שלום עם אומות העולם ערך רצוי ומקווה. דבר נוסף, דומני כי מקום תורת האלהות (תורת הקבלה לגילוייה, ספרות פילוסופית יהודית המעצבת תורות אלהות והשגחה) נזנח כמעט כליל על ידי חוגים אלו, או למצער שועבד לצרכים פוליטיים. רבני יהודה ושומרון במירבם עסוקים באובססיביות מה בהיבטים הפוליטיים הצרים של הקיום היהודי, ועוד יותר—בהפצת היהדות באמצעות החזרה המונית בתשובה, שהינה לאמיתה: השפעה פוליטית בשם הדת, קרי: הבניית 'החוזרים בתשובה' בכדי שיצטרפו בהמוניהם למפעל ההתנחלויות ויקימו דווקא שם את משפחותיהם. כללו של דבר, דומני כי בציבור "האמוּני" הולכת ורווחת ההשקפה לפיה הפוליטי קודם ללמדני-אינטלקטואלי.לטעמי,עתידה מגמה זו לפגוע באוריינות, וכבר פגעה שיטתית במגמות מסוימות בהבנת התורה ובהנחלת התורה שאפיינו את בני הדורות הקודמים. 

 

3

 

   אחר הצהריים לעת צללים התארכו והלכו והיום נטה לערוב הלכתי לי מחריש לבדי על הדרך המקיפה את הקיבוץ צופה לאורות הדולקים והולכים אצל הערים הירדניות בממלכה ההאשמית שמנגד. שני טווסים חלפו על פניי על מדשאה,כשני רעים המשוחחים ביניהם,לבושים מיטב מחלצותיהם על ענייני דיומא,שקועים בשיחתם ואינם מסיבים תשומת לבם לכך שהאור הסגול נוגה בקצה זנבם,כמו מאחז בהם אור עוֹמֶם-חוֵּר; בהמשך הדרך המעוגלת, על יד אזור תעשיה עמוס קוביות-ענק של קש זהוב חצו את דרכי שתי נמיות, אפורות- כעורות, בדרכן לצייד הלילי. הרהרתי על הזוגות האלה, הנקבצים ודאי אל תוך תיבת נח דמיונית העומדת אי-שם, מי יודע. הריי קריטריון הקבלה היחידי עבורם הוא שיבואו בזוגות.גם חוות החיות של אורוול הבהבה על סף דעתי לרגע באור אחרון;גם האופן שבו אנו נוטים להעלים עין מן הקרובים לנו, בכדי שלא נצטרך להיבהל מן הדרך שבהּ הם הולכים ומסגלים לעצמם. ובסוף, מעט מדיי מאוחר מדיי, ניגרר שוב אחר תושבי יישובי יהודה ושומרון "הנרדפים","הצדיקים המיוסרים ומסורי הנפש" ברגל רועדת ובזרוע מאוגרפת אל שדות הקרב והקטל,המָפרִים את ימי הזיכרון והשכול הלאומיים (אלו שבקונצנסוס הכללי הרחב ביותר, העשוי לכלול גם את תושבי יהודה ושומרון: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום השואה והגבורה), בכדי שנוכל להרגיש לרגע אחוות אחים חולפת ורגעית. אולי תהליך דומה עוברים מזה שנים אחדות הפלסטינים, הבוחרים ללכת לאור הקולות האידיאולוגיים האסלאמיים והבלתי מתונים בקרב קהלם. פתע נזכרתי כי גם רוצחיו של יוסף ק' באו כצמד מסתורי, אפילו העבירו ביניהם את המאכלת הלוך ושוב. ברם, שמא שם הנרצח היה יוּסוּף ק', ורוצחיו רק פעלו בהתאם ל'הלכות שחיטת גוי' שחיברוּ רבניהם?

 

הערה למגיבים מהירי-חימה: פנו לעיין ב- רעיא מהיימנא (ס' הזהר חלק ב' דף צ"ב)העוסק בסוד השבת שהיא כללות התורה ("רזא דשבתא דאיהי כללא דאורייתא"), תּוּרוּ שם זכר לישיבת ארץ ישראל,מפעל ההתנחלות, פוליטיקה-דתית, הלכות מדינה, הלכות מלחמה, קידוש האדמה –ואם אלו אינם מנויים וגמורים שם בסוד השבת (שהיא לדעת המחבר שם כל התורה), אולי לא מקרה הוא, שכן השבת מטבעה מזוהה עם השלום ואיכא דאמרי אף עם הרחמים, החירות והפדוּת. שמעו-נא ודעו לכם, אפוא, כמה רחקתם. ולא אזכיר עד כמה הזהיר ס' הזהר בעוון החימה, ודימה אותה לעבודה זרה ממש.  

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, קריית מאיר, שמן על בד 1928, 

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

 

 *
*

1

  

   1995. הייתי בן עשרים ואחת. בשלהי השירות הצבאי.מעשן מקטרת כבד וגם שתיין רום די מבוסס (לימים אהיה גם בארמן). בבסיס צבאי מסויים מזרחית לירושלים,בו שהיתי לא מעט, היו מפנים אנשים למצוא אותי על פי הזקנקן המשונה המחודד, הזמר הטום ווייטסי ותמרותיה של המקטרת, 'לך בעקבות העשן'. הילכתי אימים על הרסר"ים. חייל חסר משמעת שעושה תפקיד מספיק חשוב (לבטחון המדינה) וייחודי מכדי שהם יוכלו לאיים עליו במשהו ('רוצה להכניס אותי לכלא? לך על זה, רק תתקשר קודם למפקדים, ותודיע להם שאני שם'). שהולך ובא ככל שתפקידו מחייב ואין משמעת ה- 'פאסים' חלה עליו. באותם ימים הדרכתי כמה מחליפים, והייתי סוג של מפקד שלהם, אז הרבה פחות יצאתי ובאתי. בדיוק נפרדתי אז מבת זוג משמעותית. בנסיבות קצת לא נוחות. הרגשתי כמו חוף. כלומר כמו שנתן יונתן חשב שמרגיש חוף: נטוש ובלי כוחות. באיזו נסיעה בין בסיסים במרכז נתקלו עיניי בנערה-חיילת שנראתה מספיק ייחודית,נוודת בעולם,עם שם של קדושה נוצריה,כפי שהתברר.על רקע החאקיוּת האחידה,וכל הדיבורים הצפויים כדבעי על האלבום של פורטיסהד ו/או ניק קייב ו/או אלבום של ליאונרד כהן בהופעה חיה עם התל-אביביים-ירושלמיים שבצוות (מזל שהיו לי גם כמה חברים שיכולים היו כבר בראשית 1995 להעריך את פי ג'י הרווי, אלביס קוסטלו, טינדרסטיקס ניק דרייק ואסטור פיאצולה) היא נראתה לי מספיק שונה ומעניינת בכדי שאאזור חיוך ואפצח בשיחה. היא היתה דתיה, עולה ותיקה מארץ דרום אמריקאית. אני לא הייתי לא זה ולא זה.

   זה הגיע לזה שדיברנו כמה פעמים והיא היתה מעוניינת גם להיפגש, למרות שלא עניתי על המינימום הדתי המתחייב מבחינת יציאה. נפגשנו, טיילנו בתל-אביב, דיברנו. ערב מחויך. עלינו אליה. היא גרה עם אִמהּ. לא חושב שעד אז ידעתי כי אצל דתיים נוהגים שלא להתיר לגבר להימצא בחדר ביחידות עם אשה פנויה. אמא שלה הקפידה שהדלת תישאר פתוחה, ואני קצת נעלבתי, כי לא התכוונתי לנצל את המומנטום אם לא אחוש שזה במקום גם מצִדהּ.  

   דיברנו. המוסיקה שהתלוותה לא היתה כוס התה שלי, אבל החברה היתה מאוד נעימה. היא הציעה שנלך לשתות שוקו במטבח. 'שוקו?' חשבתי בלבי, מנסה לחשב את מספר השנים לאחור מאז טעמתי את משקה הפולים החום-מתקתק הלזה. השעה היתה בסביבות 1:30 והייתי צריך עוד מעט לישון בלילה, כי למחרת חיכה לי יום צבאי עמוס למדיי. 'למה לא' אמרתי. ועברנו למטבח. אני חושב שזאת היתה שוקולית. אמא שלה עדיין הציצה מדי פעם מעבר לכתף ואחר כך הלכה לישון. טוב, הבנתי כבר שאין אבא בתמונה. מעולם לא הסתדרתי עם אבות. דווקא חשתי הקלה. אבל אז היא ספרה לי כי הזכרון האחרון שלה מאביה הוא מגיל שלוש בערך. הוא היה סופר וסוציאליסט ובימי מהפיכת הגנרלים באו לקחת אותו בלילה. היא זכרה אותו מתעטף במעיל, מחייך אליה (אִמהּ בכתה) ויוצא אל הלילה. בדיעבד התברר, כי הוא הושלך בגובה רב מבטן מטוס, בצוותא עם אינטלקטואלים אחרים, מעל הפמפאס (הערבוֹת). מקום קבורתו לא נודע. זוכר שחשבתי על שורותיה של דליה רביקוביץ מתוך הספר השלישי:'אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה רק אלהים מכיר את סוף הנפילה'.

   הסיפור הגביר את הקירבה שממילא חשתי כלפיה. ברם, לימים, לא רבים, החלטנו להיפרד, יותר נכון לא להמשיך, משום הפערים המהותיים מבחינת אורחות חיינו. המשכתי לדאוג מרחוק. ככלות שנתיים תל-אביביות מאוד-מאוד, בתקופה שאחליט לבקש מעט שקט וזוגיות יציבה, אפגוש אי-בזה את אשתי האהובה, דתיה אף היא מבית (לא יכול לומר שבאותה תקופה קיוויתי לזה או פיללתי לזה). אף אחד מחברותיי ומחבריי, גם לא אני, לא האמין שאתחתן אי פעם, 'אולי אחרי גיל 40 זה יקרה לך', אמרה לי ידידה, בת זוג לשעבר. דווקא כאן, בסופו של יום, לא עמדו הפערים לרועץ בינינו, אולי משום שבשלב הזה כבר הייתי מוכן מבחינה פנימית לעסוק באורח אינטנסיבי במקורות יהודיים, מה שבסופו של דבר הוביל אותי לקיום אורח חיים דתי.

 

 

2 

  

  ראשית 2008.  בתי הגדולה בכתה ג', היא שבה הביתה מבית הספר. פותחת את הדלת בוכיה כולה. 'מה קרה?' אני נזעק ממקומי על יד המחשב. 'אבא, נכון שיכולים לבוא לקחת אותך?' היא שואלת רועדת-נידפת. 'לאן יכולים לקחת אותי?' אני שואל ומחבק אותה. 'הצבא והמשטרה יכולים לקחת אותך ויותר לא תחזור' היא אומרת. 'מי אמר לך כזה דבר?' אני אומר ומחבק אותה.

   מסתבר שבמערכת החינוך הממלכתית-דתית בה  היא לומדת נערך, ללא עדכון ההורים, 'יום זיכרון לפינוי יישובי גוש קטיף'. לפני קהל של בנות שמונה הוצגו מחזות קשים למדיי, לקט מסרטים שהוסרטו דאז, של כוחות הביטחון גוררים אנשים. ללא כל הסבר של הקונטקסט. בדיעבד הסתבר לי שלא בתי בלבד לא הבינה נכון את אשר ראו עיניה, ואחת המורות אף דיברה על המאורע, ועל צילומי המתיישבים שענדו תלאי כתום, כמשהו שעשו ליהודים לפני כן, רק ב'שואה'.

   אז  אחרי שסיימנו אשתי ואני לנחם ולהרגיע את ביתנו המתייפחת. עשינו סבב שיחות להורים (ביניהם גם הורים בעלי תפיסת עולם ימנית למדיי, שהיו מזועזעים לא פחות מאיתנו, למרות שאידיאולוגית-פוליטית הם קרובים יותר לאותו קו הסברה), שיחה נוזפת למחנכת, לרכזת השכבה ולמנהל בית הספר. כתבתי גם מכתב תלונה למשרד החינוך על כך שלא ברי לי מדוע מערכת החינוך של מדינת ישראל מממנת אירועים מסוג זה, ואיך זה מרשים הקרנת תמונות קשות לחבורת ילדות בנות שמונה, שלחלקן אין מכשיר טלויזיה בביתן, ולאילו שיש- הוריהם מנסים שלא להושיב אותן מול חדשות הערב, מתוך כוונה מליאה, למנוע את חשיפתן למראות קשים. כל שכן, הסברתי, לא ברי איך משרד החינוך מאשר תכנית כזאת שמסריה ותכניה נוגדים באופן כה בוטה ומהותי את מדיניותה הרשמית של מדינת ישראל ושל ממשלת ישראל שהחליטה על 'ההתנתקות' ועל פינוי מתנחלים. למותר לציין, כי לא זכיתי לתגובה כלשהי על המכתב ההוא עד עצם היום הזה. כאשר נערך בקייטנת הקיץ של ביתי בשנה שעברה 'יום גוש קטיף', כבר העדפנו שהיא תישאר איתנו כל אותו יום בבית.

   קצת לפני זה, הרבה לפני הטלפונים וכתיבת המכתב, שאלתי את בתי אם היא רוצה לשתות או לאכול משהו. אני זוכר שרעד חלף את גבי. היא בקשה שאכין לה שוקו. 

 

 

Sting and Peter Gabriel: Cueca Solo (Argentina 1988) 

 
 

 

 

הערה: שירו של סטינג נכתב במקור על קרבנות משטרו של פינושה בצ'ילה, אמהותיהם ואלמנותיהם. דומני, כי בהופעה ארגנטינאית זו, כללו הוא ופיטר גבריאל, את קרבנות מהפיכת הגנרלים הארגנטינאית, אמהותיהם ואלמנותיהם, בכלל האמורים בשיר. בכל אופן למי שאינו/ה מכיר כדאי לצפות בטנגו של סטינג ושל גבריאל עם האלמנות והאמהות החל בדקה השישית. גם, ככלות שנים, הוא מרגש מאוד.

  

בתמונה למעלה: מופע טנגו בבואנוס איירס.

  

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

*

לא רק בין אדם לאדם, כי אם גם בין עם לעם, בתוך העמים, צריך להיות יחס אנושי, יחס של צדק ואחווה (א"ד גורדון, 1922-1856)

                                 

1

 

אני יושב בספריה עם אחד מרבני גוש קטיף. הוא פנה אליי דרך מכרה ובקש האם יוכל ללמוד איתי בכתבי המהר"ל. ישנן כמה וכמה סוגיות שלא הצליח מעולם להבין. הוא שמע שיש לי ראש מקורי וידע ב"מחשבת ישראל", אז הוא פונה אליי.

אנחנו יושבים כמה שעות. לומדים יחד, כי אליבא דהמהר"ל בחיבוריו תפארת ישראל, נתיבות עולם ובאר הגולה, תלמיד החכמים מסמל את החיבור המיטבי ההרמוני, רודף השלום, בין שמיים וארץ, כמידתם של כוכבי רום. כעבור זמן בעת ההתנתקות אותו רב מארגן את המחאה הבלתי אלימה דווקא, ממארגני שרשרת  המחאה האנושית, מתחמק מעימות עם החיילים. לימים, אני פוגש אותו שוב בכנס בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה עברית בירושלים, העוסק בדרכי ישוב סכסוכים ומחאה בלתי אלימה. יום מושלג מאוד. סופת השלג הגדולה שראתה ירושלים בשנים האחרונות. הכנס נעצר באמצעו בשל שכבת השלג המתעבה בחוץ. אנחנו מספיקים לדבר. פתיתים לבנים נובעים כל הזמן מן השמים, מכסים עצים, ממלאים חצרות שם מעבר לחלון. הוא אומר לי כי במבחן התוצאה הוא מצטער על הקו "הרך" שנקט בזמן הפינוי. אני מצטער מאוד לשמוע על כך. חברת-נפש ירושלמית מלווה אותי לתחנת האוטובוס. אני מספיק לצאת את שערי האוניברסיטה באוטובוס האחרון לפני סגירת הקמפוס מפני השלג שרק הולך ונערם.

 

2

 

טלפון. ידידת לב, פעילת שלום, מספרת לי שהוכתה מכות נמרצות על יד חומש בידי מתנחלים. אני שומע בזעם. הדבר הבא שאני עושה הוא לטלפן לרב שלמד איתי תלמוד באוניברסיטה. הוא מבכירי הרבנים בגיזרה. הוא זוכר אותי כמובן לטובה וגם אני זוכר אותו כאיש שיחה נעים בתכלית. אני מספר לו את שאירע. הוא שותק. אני מבקש אותו להתערב, למנוע מתלמידיו לבצע פעולות אלימות נוספות. 'יהודי לא מגרש יהודי' אני אומר לו 'אבל יהודי מכה יהודי?' זה מכעיס אותו. 'שועי, ידידי' הוא אומר 'אתה איתנו או איתם?'. 'אם ככה, אז אני איתם' אני אומר.

 

 

חברה של אשתי מתקשרת מירושלים. היא התנדבה להיות עובדת סוציאלית של משפחות מפונים ביום הפינוי. היא מגיעה למלון בירושלים ומגלה כי מינהלת סל"ע הותירה בפיקוחה הבלעדי כשלוש מאות משפחות. אין שם ולו איש אחד מהמינהלת. הכל מוטל על שכמהּ והיא רק הגיעה לשם בבוקר ללא תדרוך קודם כמתנדבת תמימה שבאה להיטיב ולהקל. הפיאסקו של אי יישובם המחודש של המפונים והקמת מעברת ניצן, החל כבר ביום הראשון לפינוי. 

 

4

 

חברים וידידים תל אביביים אחדים אומרים לי. 'אז מה העניין הגדול? הם בסך הכל עוברים דירה'. לא מצליח להבין את שיוויון הנפש, את אי ההשתתפוּת.  

רב אורתודוכסי, שאני אוהב מאוד ומעריך, יושב ממרר בבכי ללא הפסק מול הטלויזיה בביתו לנוכח תמונות הפינוי וההרס. אני מחבק אותו. גם אחרי שנים, איני מסוגל למחוק את התמונה הזאת מעל לוח לבי. לא מצליח להבין את הרס בתי הכנסת.  

 

5

בשנת תש"י (1950) כתב חוקר הפילוסופיה, איש האוניברסיטה העברית, שמואל הוגו ברגמן, חבר ילדות של פרנץ קפקא, את הדברים הבאים, בשלהי הקדמתו למהדורת חיבורו של א"ד גורדון (1922-1856), מאנשי הרוח הבולטים ביותר של העליה השניה, האדם והטבע:

*

ניתן להיאמר, שאפשר לסכם את הרעיונות הלאומיים והחברתיים של גורדון ברעיון 'עם-אדם' (תולדות המונח הזה עדיין לא התבררו. האם יצר גורדון עצמו את המונח? פרופ' בובר (=מרטין בובר, ש.ר) העיר אותי על כךך שהמילה נמצאת בחיבור של מיצקוביץ' משנת 1842 ושמיצקוביץ' מביא שם את דברי המשורר הגרמני האמרלינג. האם התגלגל המונח הזה בדרך זו אל גורדון? או שהמציאו מחדש? בשעה שנכתבו שורות אלה בירושלים, סגורה הדרך אל בית הספרים הלאומי שעל הר הצופים ואין אפשרות לחקור את השאלה הזאת לפרטיה.

*  

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי נדד כבר מזמן למשכנו החדש בקמפוס גבעת רם. שעת הכושר הוחמצה. דומה כי רק אם יוחזר בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי אל משכנו הראשון בהר הצופים והדרך אליו תיפתח, נוכל לברר את מהות הזיקה בין עם ואדם. את גלגוליהּ לכתבי א"ד גורדון, אבל יותר מכך- את התבטאויותיה בחייהם של כל אחת ואחד.

 

בתמונה למעלה: Suad Al-'Atar, Eternal Peace, Oil on Canvas 2001-2003

 

© 2009 שועי רז 

Read Full Post »