יִתְגַּבֶּר

*

1. איני יכול לומר כי ישעיהו ליבוביץ' נמנה עם אבות העיוּן שלי. עם זאת למדתי מפי כמה מתלמידותיו ותלמידיו, והכרתי גם כמה מבני משפחתו. אתמול בבוקר, מדוכדך מן הרגיל לנוכח ההרג המתחדש שוב בין יהודים ובין מוסלמים, ישראלים ופלסטינים, נזכרתי בקריאתו של ליבוביץ', למעשה ציטוט בפתיחת שולחן ערוך חלק אורח-חייים לר' יוסף קארוֹ, "יִתגבֶּר!" – אלא שבמקום  "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבוד את בוראו"  שנמצא במקור, נדמה לי ה- "יתגבֵּר" כמוסב על אימֵי העת הנוכחית, שעליהם יש להתגבּר. אף שליבוביץ' עצמו טבע את המוטו הזה בבחינת מחויבות לקיום המצוות, הרי שבמידה רבה  הוא נאלץ "להתגבֵּר" בימי חלדו על שורות מאורעות היסטוריים-פוליטיים אלימים ועקובי-דם, בכללם: עליית הנאצים (אגב, המשוררת לאה גולדברג הצילה ככל הנראה את חייו של ליבוביץ'. היא התגוררה אצל חותנתו של ליבוביץ' ונאצים הגיעו לחפש אותו שם; היא טרחה לידע אותו וכך נמלט); המרד הערבי, דיר יאסין, פּעולת קיבּיה (אותה פעולת נקם בפיקודו של אריאל שרון שבה נטבחו כ-70 אזרחים פלסטינים ובהם נשים וילדים), הממשל הצבאי בתחומי יהודה שומרון ועזה, מלחמת יום הכיפורים, התגבשות "גוּשׁ אמוּנים", העליה לסבסטיה, מלחמת לבנון הראשונה והרחבת ההתנחלויות ב-300% בין השנים 1987-1983, האנתפאצ'ה הראשונה. הרבה-הרבה להתגבּר עליו, ולהמשיך לדבוק ביהדוּת שיש בהֹּ מחויבות אמיצה לכל אדם שנברא בצלם אלוהים; יהדות שבהּ לא העם היהודי הוא הריבון על הארץ ואלוהים הוא רק תירוץ להתעמר בלא-יהודים, אלא יהדוּת שבהּ  'לה' הארץ ומלואהּ', ועל כן יש לעובדו מבלי תקוות שכר , ומבלי השתררות על בני אדם אחרים. הרבה צריך אדם להתגבר אם כבר חזה בעיניו בעבר בתרבות פורחת אחת נכחדת לגמרי מפני טירופם של מיליטריסטים-טרוריסטים-לאומניים. ליבוביץ' ראה את זה קורה שוב, נוכח עיניו, בשלושת העשורים האחרונים של חייו. ניתן להבין בדיעבד את "היודונאצים" שלו, לא כפרובוקציה משולחת כל רסן, אלא כאמירה נכאבת של מי שבעבר כבר חזה בתרבות ליברלית קורסת ההופכת תוך זמן קצר לשלטון אימים.

*

*

2. וו"ג זבאלד חתם את הסיפור אמברוז אדלוורת מתוך ספרו המהגרים במלים הבאות:

*

הרישום האחרון ביומנו של דוד-אמי אמברוז נכתב ביומו של סטפן הקדוש. קוסמו, כתוב שם, לקה לאחר שובנו לירושלים בקדחת קשה. אבל הוא הולך ומחלים. מלבד זאת הֵעיר הדוֹד, שבשעות אחת הצהריים המאוחרות של היום הקודם החל לרדת שלג ושהוא, כאשר צפה החוצה מבעד לחלון המלון של העיר הלבנה במרחפת בחשכה היורדת עליה, חשב רבות על זמנים עברוּ. העלאת זכרונות, הוא מוסיף בהערת סיום, נראית לי לעתים קרובות כמין איוולת. היא גורמת לכאב ראש, לסחרחורת, כאילו אין מביטים אחורה דרך מדורי הזמן, אלא מגובה רב למטה על פני האדמה, מאותם מגדלים שראשם בשמים.

[וו"ג זבאלד, 'אמברוז אדלוורת', המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, כתר הוצאה לאור: ירושלים 2002, עמוד 139]

*

לעתים נדמה לי כי לא רק המעלה זכרונות על ירושלים עשוי ללקות בסחרחורת אלא גם מי שמהרהר בעתידהּ. סוג של ורטיגו על עברי פי פחת. אני נזכר שפעם מזמן שאלה אותי מישהי מדוע איני אוהב את ירושלים, ועניתי לה (הייתי אז צעיר בהרבה) שמאיזור שער הגיא אני מתחיל להריח את הדם.

נצטרך עוד להתגבּר על הרבה מאוד זכרונות רעים כדי להגיע למציאות שבה תחדל האלימות, והעמים יוכלו לחיות בהשקט ובבטחה את חייהם היומיומיים. דא עקא, כפי שהראו מחקריהם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי (ואני נוטה לקבל את מסקנותיהם), אנשים זוכרים לטווח ארוך לאין-שיעור-יותר את הפגיעות שחוו, את הכאב, היגון והחרדה. הרבה יותר מאשר את רגעי השיתוף, הרוגע, והערבוּת ההדדית. המסקנה הזאת כשלעצמהּ מעוררת סחרחורת. יותר מאשר הסדרים מדיניים אלו-או-אחרים או רצון טוב. עתיד האזור יעמוד תמיד במבחן הנכונות להתגבּר על העבר כדי לשנות את העתיד.

*

3. דודו גבע וקובי ניב העלו בכמה מקומות בכתביהם את חשיבותה של מכָּה (פעם פטיש פלסטיק של יום העצמאות; פעם עץ נבקע שעל צמרתו יושב קהל המבקש להציץ באישה עירומה דרך חלון), כלומר של תחושת כאב, כדי להתחיל להעלות נשכּחוֹת. ממש-כאילו כל כאב מתארע, מעורר את סאת-כל-הכאבים-הנרדמים ואת הזכרונות הנלווים אליהם. על כּל פָּנים, יש משהו בהיקלעות אל תוך סופת זכרונות שמרחיק את האדם מן ההווה, לא ממש סחרחורת כמו שמתאר זבאלד, אלא הליכה בתוך ערפל כבד, שבו אינך רואה ממטר את עצמך או את זולתך, ונאלץ להתבסס על מראות של דברים שכבר מזמן חלפוּ. יש אנשים שמצליחים לחיות בהווה, וכמעט אינם נזכרים. יש אנשים שהמרחק בינם ובין ההווה הוא תמיד כל-כך ארוך ומשמעותי, שספק אם הם מצליחים להגיע להווה ממש. להבין שחייהם הם מה שמתארע עכשיו. שהמשקה שהם שותים אינו המשך של כל המשקאות שכבר לגמו אלא הוא המשקה היחיד שהם לוגמים עכשיו. יש אנשים שצריכים התגבּרוּת על-עצמית, כמעט טרנספורמציה, כדי להגיע להווה לרגעים יחידים, ולזכּור כי הוא עשוי לסלול להם נתיב חדש.

לפעמים אני מסוחרר, עייף, מהלך בתוך ערפילי-זכרונותיי, כמו בלברינת (מדי פעם גם פוגשים מינוטאור). מישהי שדיברתי איתה לאחרונה אמרה לי שנראה לי שאני נדמה כשרוי בתהליך אבלוּת מתמשך. על מה אני אבֵל? על קוצר היד להימנע מאלימות. על המעגל הלא-נגמר שבו אנשים אלימים יוצרים עוד אנשים אלימים כדי שייצרו בבוא העת עוד אנשים אלימים. אני רואה את זה כמעט בכל מקום רוב-חיי, מאז ילדוּתי. וגם על זה צריך להתגבּר, כי יש מספיק דברים ביומיום שלא ייתנו לי לשכוח מזה בחיים.

*

4. פרוע' פרח'זאד כתבה באחד משיריה האחרונים (נהרגה בתאונת דרכים בגיל 32):

*

חֲצַר בֵּיתֵנוּ בּוֹדֵדָה

חֲצַר בֵּיתֵנוּ בּוֹדְדָה

כָּל הַיּוֹם

עוֹלֶה קוֹל רִסּוּק מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת

וּפצוּץ

שְׁכֵנֵינוּ כֻּלָּם בּמְקוֹם פְּרָחִים שׁוֹתְלִים בְּאַדְמַת גִּנָּתָם

מַרְגְּמוֹת וּמְכוֹנוֹת יְרִיָּה

שְׁכֵנֵינוּ כֻּלָּם מַנִיחִים מִכְסֶה

וְהַבְּרֵכוֹת הַמְּעֻטָּרוֹת

שֶׁלֹא בּרְצוּנָן

נֶהְפָּכוֹת לְמַחְסְנֵי אֲבַק שְׂרֵפָה

וְילָדֵי הַסִּמְטָה מְמַלְאִים

יַלְקוּטֵיהֶם

בִּפְצָצוֹת קְטַנּוֹת

חֲצַר בֵּיתֵנוּ הֲמוּמָה

[פֹרוּע' פרח'זאד, מתוך: 'אני מרחמת על הגנה', הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית והוסיפה אחרית דבר: סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2014, עמ' 40-39]  

*

פרח'זאד כך נראה מתארת את האווירה בשלהי שנות הששים באראן של השאה' (בעלת ברית גדולה של ישראל וארץ שקלטה הרבה מן הייצוא הבטחוני שלהּ), שהלכה והתחמשה (מפני הרוסים ומפני העראקים), הלכה והצרה צעדיהם של מתנגדים פוליטיים אנשי דת ואנשי שמאל מרקסיסטיים וסוציאל-דמוקרטים ליברלים באמצעות משטרה חשאית עניפה (ساواک) שאומנה בין היתר על ידי אנשי המוסד הישראלי. מה שמתארת פרח'זאד הוא את מטמוני הנשק שאזרחים צוברים בבתיהם להגנה-עצמית או למהפכה עתידית, ובעצם את הפיכתו של הטבע התם, למקום מסתור והצפנה של אמצעים הרסניים וכלי נשק שנועדו להרוג ולפצוע. ובעצם חברה גברית מאוד החיה על מצבורי הנשק שלה, שבהּ מקומן של האמנות והשירה הופכות נדָּחוֹת, עניין של שולִיִּים.

ובעצם, הפוליטיאה שמתארת פרח'זאד באראן של ימיה יותר מאשר דומה לישראל ופלסטין בנות זמננו. שבהּ כל נוף או גינה עשויים להפוך בן-רגע לזירת אירוע רב נפגעים, והלוחם נחשב בהרבה מן ההוגה והאמן. בהּ כל אנתפאצ'ה כבר מבשרת את המבצע הצבאי הבא שבתורו מבשר את האנתפאצ'ה הבאה שבדרך. גם מזה עוד נצטרך כרגיל למצוא דרך לאסוף עצמנו; להמשיך להינחם על הרעה ולהתגבר מאוד.

*

*

סדנת לימוד בת עשרה מפגשים "יוצרות ויוצרים על זכרון, זהות ושכחה"

תיפתח

ביום שני הבא 19.10, 19:00

בחנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט בנוה צדק (רחוב שבזי 36 תל-אביב)

הרבה משובים ותגובות נכתבו על הסדנאות הקודמות שהעברתי והן הוגדרו על ידי הבּאוֹת/ים כחוויה בלתי מובנת מאליה, מקורית, רב קולית/תרבותית, פתוחה מאוד, מעט כאוטית, אחרת בתכלית

ככל-כנראה בשל הקשב שאני מקדיש לדברי הבאות/ים, למחשבותיהן/ם ולחיווייהן/ם, וגם בשל המגמה שלי להתחיל ולחשוב על מושגים שגורים לעייפה באופן חדיש ומתוך נקודות מוצא שונות.

גם הסדנה הזאת כמו קודמותיה תתנהל בתווך שבין ספרוּת, פילוסופיה ואמנוּת

ובין היתר, נקרא בּטקסטים מאת סמואל בקט,  יסמין גאטה, אדמון ז'אבס, בּרוּנוֹ שׁוּלץ, דנילו קיש, אלזה מורנטה, חנה ארנדט, ז'ורז' פרק, ז'קלין כהנוב, ויקי שירן, ארז ביטון, נעמי שהאב נאיי וטל ניצן.

אין צורך בידע מוקדם ולא יהיו שיעורי בית.

אני מקווה שכל הבאות/ים יימצאו בעצמן/ם, בעקבות המפגשים, כיוונים חדשים וקולות חדשים.

מה ניתן לעשות? להירשם ולבוא // להפיץ ולשתף עם מי שיכולים למצוא חפץ בסדנה הזאת, וגם לזרוק מילה טובה אם יתאפשר // להיאנח אנחה שבורת-לב, שארית מבריאת העולם, ולחכות לגוֹדוֹ // לשכוח מהכל   

מחיר הסדנה: 1,550 ₪ (אפשרי בתשלומים)

לפרטים נוספים, הרשמה ובירורים

info@sipurpashut.com
03-5107040  

*

*

בתמונה: ציונה תג'ר, נוף יפו, שמן על קנבס, שנה לא צוינה.

 

Read Full Post »

הקו הבלתי נראה

*

 100 שנים לאורסון וולס; 30 לפטירתו (1985-1915). בכל רשימות הסרטים הטובים של כל הזמנים מככב האזרח קיין (1941). יש שהדביקו לו את הכינוי "הסרט האמריקני הגדול" (על משקל: הרומאן),  אך לא שם לדידי קנה וולס את עולמו (גם לא ב-האמברסונים המופלאים שתכף לו). לטעמי דווקא לאחר שנתייאש מן ההוליוודיות הממוסחרת, שמאס להיות שכיר-עט בשירות בעלי ההון והנומוסים אותם הם מקווים להנחיל, ובעקבות מלחמת העולם השניה, החל וולס לחקור את נתיבות הרוע האנושי באורח כמעט אובססיבי. במיוחד בחן את קווי הטשטוש המוסרי, האוחזים בכלל פניה של המציאות האנושית שלאחר מלחמות העולם.

   בסרטו הראשון, אחרי המלחמה, הזר (1946) גילם וולס בכיר נאצי בשם פרנץ קינדלר. קינדלר  (בעל כישורים אינטלקטואלים יוצאי דופן ופסיכופת-נסתר) מצליח להתחבב על אנשיה של עיירה אמריקנית, כמלומד רב-לשוני. איש כלל אינו מעלה על דעתו כי אותו משכיל מצליחן ואיש שיח מלבב הוא רוצח המונים בעברו, עד שקינדלר טועה ורוצח בסתר פליט נאצי נוסף (חבר לנשק לשעבר) המגיע לעיירה מבוהל מן המרדף שמנהלת אחריו הועד לחקירת פשעי מלחמה בארגון האומות המאוחדות ומבקש כי חברו הותיק והבכיר יסייע לו בהימלטותו. בעקבות היעלמותו של הנאצי, מגיע לעיירה צייד-נאצים, מר ווילסון (בגילומו של אדוארד ג'י רובינסון) חוקר באותה ועדת או"ם, ובינו ובין קינדלר מתנהל משחק-חתול ועכבר הולך ומתגבר, כאשר גם אנשי העיירה אינם רוצים להאמין תחילה כי קלטו אל תוכם אדם שעסק בפיתרון הסופי, שעינה ורצח, עד שגם הקרובים לו ביותר נוכחים ברצחנותו. רבים כתבו כי הסרט הזה הוא הסטנדרטי ביותר מבין הסרטים אותם וולס ביים. אמירה זו אינה משוללת  יסוד. עם זאת, דומני כי אותם מבקרים לא שתו ליבם לביקורת המרומזת של וולס כלפי האמריקניות הנכונה לקבל לתוכה את הזר אם הוא יודע להשתלב, יודע לקנות לבבות, יודע למצוא את מקומו הכלכלי והחברתי, יודע לרכוש את אמונם של בעלי המאה. וולס הציג בסרט גם את הקלות הבלתי נסבלת שבה עשויה העיירה הכל-אמריקנית להכיל פסיכופת. עיר החושדת דווקא בתחילה במר ווילסון, השואל ומציב סימני שאלה מוסריים, ורואה בו מכשול ומעיק; זר שמוטב שלא להיקרות על דרכו. זאת ועוד,  באחד מראיונותיו בטלוויזיה התוודה וולס כי האלימות היא חלק מהדרך האמריקנית מאז ומעולם. האמריקנים הם אומה אלימה (טבח האינדיאנים, סחר העבדים) לא פחות ולא יותר מאשר כללו של המין האנושי, ובמיוחד האימפריות, והמדינות שניהלו קולוניות מעבר לים. לאורך כל דבריו הנוקבים באותו ריאיון לא עשה וולס כל שימוש במלה "רוע". מדבריו ניכר כי לדעתו המין האנושי הוא מטורף או מטומטם ולעתים עשוי להעשות גם מלאכי או אלוהי— אך במרבית הזמן מושל בו הטירוף ושיכרון הכח. כך, בראיון אחר תיאר סעודה של בכירים נאציים אליה נקלע שלא בטובתו, בגרמניה או באוסטריה של המחצית הראשונה של שנות השלושים (הוא היה אז כבן 18; מאז גיל 16 זכה להצלחה תיאטרלית באירלנד ואפשר כי התיאטרון אמנם נסע ליבשת), הואיל והסעודה נערכה במסעדה בפנסיון בו שהה באותו זמן. הוא טען כי בראש השולחן ישב היטלר עצמו. עוד טען, כי הנאצים נחשבו כסיעת מטורפים בעיני כל באי המקום, ואף הוא לא סבר בעניינם אחרת. אף שאיש לא הרחיק אותם מהמקום, שכן לא היתה בהתנהגותם מה שחרג מן הסדר-הטוב. לטענתו, היטלר לא הותיר עליו שום רושם; אדרבה, הוא נדמה לו כחסר כל אישיות, וכמי שדמותו חסרת-כל-הייחוד מועצמת להפליא על ידי חסידיו. דמותו של קינדלר שגילם בהזר אפוא היא דמונית,מתוחכמת, ומניפולטיבית הרבה יותר מתיאורו-הוא את היטלר. משני הסיפורים עולה, כי  דווקא טירופם או איוולתם של הסובבים את רוצח-ההמונים המסרבים להאמין כי בפניהם עומד רוע, או למצער, ניצב—פסיכופת, גורמת לעליית הטרור הפוליטי והרצחנות. לדעת וולס, בני האדם ימשיכו לשחר אחר מידותיו הטובות של המנהיג הכריזמטי, כל אימת שיימצאו מסביבו מספיק תומכים-אוהדים. ולהיפך, יש שדווקא מי שבא בשם הצדק והיושרה, או בשם הביקורת שקולת-הדעת, יידחה או יינתן למרמס, רק משום שאין די עומדים לימינו. בכך, ודאי לא ניסה וולס לערער את יסודות הדמוקרטיה (הוא היה דמוקרט, ושנא שמתייחסים אליו כפיגורה, אלא החשיב אנשים שדיברו איתו מלב אל לב), אבל בהחלט עמד על הבעייתיות בחברה המבססת עצמה  על תדמיות, ופרסונות; חברה בהּ אנשים נמדדים לא בשל מעשיהם ומהותם – אלא בשל האהדה הציבורית להּ זוכה התדמית אותה טרחו לגדל, בקרב קהל תומכיהם.

*

 

*

אותם רגעים שמעברם האחר הופך אדם שהיה מקובל כישר דרך, כריזמטי ואהוב על הבריות, למושחת המשחק בחיי אדם, העסיקו את וולס בסרטים נוספים. למשל, דמותו של הנוכל הכריזמטי, זייפן הפניצלין, הארי ליים (האדם השלישי, 1949, שנכתב על ידי גרהם גרין, ובוים על ידי קרול ריד; יש אומרים כי חלקו של וולס רב בו יותר מאשר התפקיד אותו גילם) או המפקח המתפורר מרוב שחיתות, הנק קוונילן (מגע של רשע, 1958); או עורך הדין רודף התאוות, האומר ליוסף ק' שאין לו כל סיכוי במשפט אם לא ייצג אותו בפני החוק [המשפט, 1962— עיבוד פנטסטי, ודאי הטוב שבעיבודים הקלנועיים לספרו של פרנץ קפקא; וולס הגדיר אותו כטוב שבסרטיו והוא אמנם עשוי בידי Author, היודע גם לשנות מטקסט המקור, אולי אף לשפרו; בתפקיד הראשי: אנטוני פרקינס, נורמן בייטס, ב-פסיכו של היצ'קוק]. כל אלו, על פניהם, היו ככל הנראה אנשים ישרי דרך בעבר, ואפילו אהובים על ידי סובביהם (לא מעוררי פחד וטרור אלא מעוררי כבוד וחיבה), ובכל זאת בשלב כלשהו הם חצו איזה קו בלתי נראה, שהובילו אותם אל לב האפילה. קוים דומים ניתן למצוא בבחירותיו של וולס, לביים באירופה (אחרי שגלה או הוגלה מהוליווד) עיבודים לאותלו ומקבת' לשייקספיר –  בשניהם ביים, עיבד וגילם את התפקיד הראשי. גם גיבוריו אלו של שייקספיר מתחילים את דרכם כגיבורי חייל נערצים אך מסיימים, כל אחד וסיבותיו, כרוצחים נקלים, המוּלָכים מתוך טירוף אל-עבר מותם.

*

 

**

כאן חשוב לציין כי בעקבות הצלחותיהם הקופתיות של הזר ושל האדם השלישי, ביקש וולס לכתוב ולביים גרסה ראשונה לקומיקס באטמן (1949) בגילומו. כזכור, באטמן אינו גיבור-על, אלא מיליארדר ובלש, המיומן באמנויות לחימה, שחזה בהוריו נרצחים לנגד עיניו בילדותו. בחוברות הקומיקס שליוו את הדמות בעשור הראשון לקיומה (1948-1939) דלקה המשטרה אחר באטמן תדיר, הואיל ולא הצליחה להבין מהו האינטרס המניע את אותו מתנקש בחיי ארכי-פושעים, והאם הוא רודף צדק או עבריין נוסף (ובכל מקרה, נוטל את מלאכת עשיית הדין בידיו). טיוטותיו של וולס נדחו על ידי המפיקים ההוליוודיים והוא מעולם לא חזר לעסוק בכך (באותה שנה הועלתה גם סדרת טלוויזיה ראשונה המבוססת על עלילות באטמן). יש להניח כי וולס ביקש להציג את הגיבור הכל-אמריקני הזה, אגב טשטוש-מוסרי-מהותי, או לחליפין, כדמות הנרדפת הן על ידי עבריינים הן על ידי כוחות הביטחון, מפני שאינו מוכן להכפיף עצמו למרותם של גורמי אכיפת החוק, בעלי הון ואנשי הממשל, ובין-כך ובין כך תמיד מצוי הוא פסע מן הרשע. כך, בריאיון אחרון שערך קרוב למותו, טען וולס כי פספס את חייו בכך שתמיד ביקש להוכיח את עצמו בעיניי מי שאף פעם לא רצו לקבל אותו. היה לו חשוב להעמיד אלטרנטיבה, להראות כי בכוחו להעמיד יצירות טובות יותר משלהם, מבלי להיות חלק מהתעשיה. הוא אומר שהיה מעדיף להיזכר כאדם פשוט ולא כגאון פרובלמטי, אבל כנראה מזמן איחר את המועד. קל להבין איך היה נראה באטמן שלו, ומה הרתיע כל-כך את אותם מפיקים אליהם פנה (הוא תמיד היה סוג של פרסונה נון-גראטה בהוליווד; מאז השערוריה שליוותה את האזרח קיין ונסיונו של המיליארדר רנדולף הרסט לגנוז את הסרט; ובימים בהם היה וולס נשוי לכוכבת ריטה הייוורת' היו מי שנטרו לו גם על כך). בשנות החמישים כיכב בקטע קטן ומשמעותי בעיבודו של ג'ון יוסטון ל-מובי דיק של מלוויל (גרגורי פק בתפקיד קפטין אחאב; וולס בתפקיד קטן כמטיף המפרש את ספר יונה).  וולס פוטר מסרטו ההוליוודי הבא (והאחרון), מגע של רשע  (בכיכובם של צ'רלסון הסטון וג'נט לי), והסרט נחתך, קוצר ונערך לבלי-הכר על ידי מפיציו. רק עשרות שנים אחר-כך שוחזר הסרט על-פי מזכר בן עשרות עמודים שהותיר אחריו וולס. סרטו מציג דמויות של אנשי חוק אמריקניים כרוצחים, סייענים של סחר בסמים, המסוגלים לכל רוע ושחיתות, שכנגדם יוצא משפטן מקסיקאי (ורגס) הנשוי לאמריקנית. גם שם איש החוק הזר נתפס בתחילה כאויבה של ארה"ב (וכסכנה לנשותיה). כולם מנסים להפלילו, כי הוא נתפס כעוכר שלווה, וכמי שמנסה להתנשא מעל מערכת הצדק האמריקנית שאין להרהר אחריה ולהטיל בה עוררין. מגמה ביקורתית זו היתה כנראה קצת יותר מדי בשביל פרנסיה של הוליווד, שרישומיו של ימי סנטור מקארתי עוד ניכרו בה. אבל וולס לא ביקש להיות אנטי-אמריקני, הוא רק ביקש להמשיך לתור אחר מקורות הרוע האנושי; אחר הקו הבלתי נראה המפריד בין טוב ובין רע ובין רצח ובין צדק.

*

*

*

בתמונות: אורסון וולס בתפקיד פרנץ קינדלר, הזר (1946); בתפקיד הארי ליים, האדם השלישי (1949); בתפקיד הנק קווינלן, מגע של רשע (1958).

Read Full Post »

יותר ממולדת (המקום האנושי)

*

משהו התארע לאלבר קאמי (1960-1913) כל אימת ששב לאלג'יריה, ארץ ילדותו ונעוריו (אימו האהובה היתה ממוצא ספרדי; אביו שמת עליו בילדותו היה צרפתי. הם היו מתיישבים באלג'יריה) כאילו השיל מעליו באחת את אדרת הניכור וההתעלמות של מרסו (הזר) או את שבט-הביקורת החברתית והבחילה-העצמית של השופט המתוודה, ז'ן-בטיסט קלמנס (הנפילה), מן שימחה של ילד המַשיל מעליו את בגדיו ואץ אל הים, להתערבב בחול, בשמש, במים, בגלים, וכל האלימות, הפוליטיקה והמשפט, קצת נדחקו אחור, או נשרו ממנו ואילך— לטובת הפּשטוּת והחיים.

דווקא חוקרי קאמי, במיוחד אלו הפזורים סביב אגן הים התיכון, ביקשו לציירו כהוגה ים תיכוני, או כהוגה לבנטיני, ונכון הוא, כי קאמי הזכיר את הטרגיות השִמשִית של הים התיכון, ונכון כי במידה רבה הוא ראה את עצמו כצאצא של בני יוון, והצדק עם מי שיימנו את הציטוט: "מופלא הדבר בעיני שיכול אדם לגלות על שפת הים התיכון אמיתות וסדרי חיים העשויים לרצות את תבונתו ואת החוש החברתי שלו" [אלבר קאמי, 'אהבה לחיים', פנים וחוץ, תרגמה: עדינה קפלן, הוצאת רשפים: תל אביב 1997, עמוד 56], אבל את הדברים האלה כתב קאמי דווקא בפלמה דה מיורקה ובאיביזה מן האיים הבלאריים, בעלי המפרצים הפראיים, שבין דרום צרפת וספרד. איים שהראשונים ליישב אותם היו בני קרתגו שמוצאם היה בנומידיה (תוניסיה של ימינו). מלבד זאת, שוב ושוב הנגיד קאמי בין נדיבות הלב ואהבת החיים של בני אלג'יריה— לניכור, לפוליטיזציה, לחוש ההרס העצמי ולתאוות הבצע, האלימות והכיבוש של בני אירופה. ואכן, צרפת הגוליסטית הקימה משטר כיבוש באלג'יריה, שתבע חיי אלג'יראים רבים אף חיי צעירים צרפתיים רבים ומתיישבים. יתירה מזאת, דומה כי מול הים האלג'יראי ושכונותיה של אלג'יר איבד הפילוסוף של האבסורד את כל הגיון-ההתאבדות שלו, והיה נכון לעמוד באיזו לווית-שִמחה בחיים. דומה הדבר בעיניי, לשני פנים שונות ביוצר אחד, כדוגמת ההטרונימים המנוגדים של פרננדו פסואה (1935-1888): אלברטו קאיירו, המשורר-רועה, הנאטורליסט-הפגאני, המתעב כל שיטה פילוסופית וכל אידיאולוגיה, ואוהב את השמש ואת החיים; וחבירו-תלמידו (כביכול), אלורו די קאמפוש, מהנדס מכונות, מודרניסט מסור, איש-הקידמה המכור לניקוטין; היודע לזעום יותר מלהביע אהבה. קרוב בעיני לדמות את קאמי בעת ביקור באלג'יריה או שיטוט בזכרונות אלג'יריה שלו, כמי שמעשן פחות, מר פחות, נוקב וכואב פחות; פתאום מוצא איזה מוצא; בבחינת מחילת-סתרים, המובילה מן מבוך הלברינת האורבני הארור של אירופה, בחזרה אל החיים עצמם.

הנה למשל, מתוך שתי תשובות שכתב קאמי לחבר הפרלמנט הצרפתי וחבר ממשלת דה גול, עמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי (1969-1900), איש המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, מהן עולה עומק השבר, ותעודתו העצמית של קאמי כאיש תרבות-הנגד לכל מה שמבטאת אירופה שלאחר מלחמות העולם:

*

ההיבטים האלה ייראו לך אולי מופרזים. אולי הם אמיתיים, וההיסטוריה של היום היא רווית דם כל-כך רק משום שהאינטיליגנציה האירופית שבגדה במורשתה ובייעודה, בחרה בהפרזה ללא גבול בשל נטייתה למסעיר ולמשלהב.

[…] אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו […] ישנה ההיסטוריה, אבל יש גם דבר אחר – האושר הפשוט, תשוקת בני האדם, היופי טבעי – שורשים שההיסטוריה מתעלמת מהם, ומכיוון שאירופה איבדה אותם היא כיום מדבר שממה

[אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדימה מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 153,159]

*

אליבא דקאמי אין ביכולתו של דה גול, ובודאי לא של הקומוניסטים, לתקן את המעוות באירופה. אירופה היא מולדתם של אינטלקטואלים ואנשי מעשה שבגדו במורשת החיים והתבונה, והמירו אותה בניכור והתעלמות לכל מה שמבטא את האושר הפשוט, התשוקה והיופי. אלבר קאמי רואה עצמו במידה רבה כמי שניצב כמעט לבדו מול המון פוליטי רב, אנשי ימין ואנשי שמאל, ששכחו מהו אנוש ומהו אדם, ועל כן לא יצליחו לתקן את שנחרב. כל מי שיבקש להמשיך את המורשת הפוליטית מקדשת המלחמה, הכיבוש, ומחנות המעצר של המאה העשרים— יעמיק את קברהּ של הציבילזציה אותהּ הוא אומר לקומם ולתקן— אליבא דקאמי, לא הנאצים והפשיסטים לבדם הטביעו את אירופה בדם, אלא כל אירופי שהסכים לתת יד למלחמות הכל-בכל, למעצרים רחבים של בני אדם; כל מי שהאמין כי במחי קיומם של אינטרסים פוליטיים אלו או אחרים ניתן לפלוש לשטחים ריבוניים, לנשל אנשים מאדמתם, להוציא מן החוק מתנגדים ולהעלימם. את העוולות האלו, את ההרס האנושי הזה שבשמו הפכה אירופה לדידו למדבר שממה, לא אותם פוליטיקאים יצליחו להשכיך, מפני שמי שרמס חיים ורמס זכויות-אדם, ממילא עבר לשרת את הכוחני, תאב-הבצע, העיוור לכאב ולסבל, ולא הוא יוכל לתקן את שנשבר.

קאמי מצייר עצמו כאן כאיש תרבות-הנגד, איש הרזיסטנס, איש הנלחם מלחמת-מאסף כנגד דרכם הנפסדת-פסולה של הממסדים האירופאיים שאיבדו את דרכם ואת אנושיותם.

קשה שלא להשתהות אל מול השינוי הנלבב שחל בקאמי כאשר הוא כותב על אותם הדברים ממש בנופה של אלג'יריה בשנת 1950:

*

אני מוכן להודות כי אופטימיזם מסוים אינו לפי טבעי. ככל בני האדם גדלתי גם אני לקול הלמות תופיה של מלחמת העולם הראשונה; מאז ועד היום אין ההיסטוריה שלנו רצופה כי אם רצח, עיוות הדין ואלימות. אבל הפסימיזם האמיתי, הרווח, פירושו להגביר אכזריות וחרפּה. אשר לי מעולם לא חדלתי להילחם בחילול-כבוד מעין זה ואיני שונא אלא את המתאכזרים. באופל ליבו של הניהיליזם שלנו חיפשתי לי עילות להתנשא אל מעבר לו. לא בשם טוהר המידות, גם לא מתוך גדלות נפש בלתי מצויה, אלא מתוך נאמנות אינסטינקטיבית לאוֹר שנולדתי בו, שם, זה אלפי מאות בשנים, למדו בני-האדם לקדם בברכה את פני החיים, לרבות הסבל הכרוך בהם. אייסכילוס, לא אחת, מקרין ייאוש; אף-על-פי-כן הוא מאיר ומחמם. במרכז עולמו אנו מוצאים לא את אי-המובן המדולדל כי אם חידה, כלומר משמעות שאיננו מצליחים לפענחהּ כראוי משום שהיא מסנוורת. צאצאיה של יוון אשר שרדו במאה הכחושה שלנו והמתעקשים לשמור אמונים למכורתם למרות שאינם ראויים לה, גם הם סבורים כי צריבת ההיסטוריה שלנו היא לאין-נשוא, ובכל זאת נושאים בה משום שיש ברצונם להבינה. במרכז יצירתנו, גם השחורה משחור, זורחת שמש בלתי-נדלית; היא היא השמש השולחת זעקתה, כיום הזה, על-פני המישור והגבעות.

[אלבר קאמי, מתוך: 'החידה', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 98-97]

*

   את אור השמש המחייה אותו מציב קאמי נוכח השמש השחורה משחור של הפסימיזם והניהליזם. השמש אינה מזוהה כאן בלעדית עם אלג'יריה כי אם עם אגן הים התיכון; בכל זאת, כותב קאמי "האור שנולדתי בו" כמובן שאין כוונתו לאומית וגם לא לאומנית (קאמי למשל התנגד לטרור של ה-FLN כנגד הצרפתים, וחשב ששומא על מאבקם להיות בלתי אלים) –  אלא הוא נוהה לשיבה אל מקום טבעי יותר ואל מצב טבעי יותר, שבו אדם אינו לכוד בתוך ממסדים חברתיים, לא בן-ערובה של מדינות, של ממשלות ומדיניותן, אלא אדם החי את חייו בסביבה טבעית, חש את השמש ואת החיים; אוהב את שכניו כי הם שותפים עימו במסע החיים ובמשא החיים; משתדל לחיות עימם בהוגנות וביושר, ואינו הופך פניו מהם בשמן של אידיאולוגיות, דתות, או תפישות עולם מעוותות. הרצח, עיוות הדין האלימות (רמז עבה למדי למדיניות הסטאליניסטית או להמשך מדיניותן הקולניאליסטית של מדינות מערב אירופה באסיה ובאפריקה) נתפסים אצלו כעילה למאבק, וכאתגר לשימורה והפצתה של אנושיות בלתי-ממושמעת-פוליטית, הנאמנת לאדם ולחיים. בעצם, קאמי תר-צדק, אבל זהו אינו צדק המצוי בספרי חוק או בבתי פרלמנט או בקתדרות אקדמיות, או בשיחות סלון על צדק, אלא זהו צדק פשוט ומצוי — צדק שבשותפות ובערבוּת ההדדית בין אנשים המכירים בכך שהם עומדים בחיים, מקדמים אותם בברכה על אף הסבל הכרוך בהם, ומקדשים את השהות בחייהם הסופיים-והפגיעים תחת השמש המאירה דרכם (לעניין זה, ראו גם: קאמי, 'הקיץ באלג'יר', כלולות, תרגמה מצרפתית: אביב ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמ' 32-31).

שלוש שנים קודם (1947) כתב קאמי:

*

וכאשר מדובר באלג'יריה, אני חושש תמיד לפרוט על המיתר הפנימי הכובל אותי אליה, מיתר שאני כה מטיב להכיר את שירתו הנעלמה והכבדה. אבל איני חושש לומר כי היא מולדתי האמתית; באשר אהיה על פני האדמה, אוכל לזהות את בניה, את אחי, על פי הצחוק הידידותי האוחז בי בחברתם.

[אלבר קאמי, 'מדריך קצר לחיים ללא עבר', הקיץ, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת מעריב: תל אביב 1988, עמוד 86]

*

זוהי אלג'יריה המולדת, אך זוהי גם הרבה יותר מאלג'יריה המולדת. זהו המקום שבו אדם מזהה בעצמו בת-צחוק ידידותית, שעה במקומות אחרים עם אנשים אחרים בת הצחוק הזאת אובדת ונדחקת, או שאין לה מקום, כי הסובבים אינה מבינים אותה גם לא יבינו. בסופו של דבר, אלג'יריה הזאת היא כל מצב ומקום שבו האדם יכול להיות נאמן לחייו ולחיי זולתו, בלא שאנשים אחרים ינסו להתנכל להם, לכרסם כל שביב תקווה כמו טרף. המפתח להבנה היכן מקומך עובר דרך תחושות ותובנות של אמון, תום, וצחוק מלב אל לב (לא כבוש; לא חנוק). שם המולדת. שם המקום האנושי.

 *

במוצאי שבת (16.5 בשעה 20:00, גלריה משרד, זמנהוף 6 תל אביב) יתקיים ערב שירה ושיחה לכבוד תערוכת הציורים הימיים, "גלי קול", של הציירת והמשוררת איריס איריסיה קובליו בהשתתפות משוררות ותיקות גם צעירות. בין היתר יהיו שם: נורית זרחי, אגי משעול, מיה בז'רנו, שולמית אפפל, ועוד-ועוד רבות וטובות. גם אני נקלעתי לרשימת הקוראים, וכך אקרא קטע פרי עטי, שיהיו בו ים, אמנוּת וכמה זכרונות.

*

ביום רביעי, 20.5, 20:00, אוזן בר, מופע להקה של רות דולורס וייס. כל המלצה קטנה למידותיה. בּוֹאוּ. 

*

*

*

בתמונה למעלה: Pierre Bonnard, In Summer, Oil on Canvas 1912

Read Full Post »