Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נאצר חסרו’

א

 

 אני מבקש לייחד עיון ב- דיו אדם לחביבה פדיה, לטעמי,אחד מספרי השירה העברית המיוחדים אשר ראו אור בשנה החולפת,הדומה למעשה אורג 'טלאי על טלאי': ספר עמוּס,להתפקע קולות וצלילים,הנעים בטווח שבין הקינה,האנחה והנהייה החרישית,כאשר הגדרים ותחומין בין העולם הזה ובין העולמות הבאים אחריו שוב אינם נהירים-מובררים. אדגים זאת באמצעות קריאה באחד השירים הנתונים בו: 'שכחה וזיכרון: ספר החי', ואתבונן גם על הקשרים וזיקות בינו ובין ספרי השירה הקודמים של פדיה: מתיבה סתומה (1996)ו- מוצא הנפש (2004).

 

 

סֵפֶר הַחַי הֶעָשוּי טְלַאי עַל טְלַאי:

הַשִּכְחָה גוּשִים גוּשִים שֶל שָחוֹר וְהַזִּכָּרוֹן קַו אוֹר תּוֹפְרָם

הַזִּכָּרוֹן גוּשֵי כְּאֵב וְהַשִכְחָה קַו אֹשֶר תּופְרָם

 

בַּחֲלוֹם עוֹד תִּקְוַת הַחוּט קְשוּרָה, וּבָעֵרוּת כְּבָר הֻתְּרָה

 

סֵפֶר הַמֵתִים:

 

סְפִירַת הַמְלַאי שֶל עֲבִי הָעוֹרוֹת שֶל זַכּוּת הַמְאוֹרוֹת כְּשֶהֵם

יְרִיעוֹת יְרִיעוֹת מֻתָּרוֹת  

 

(חביבה פדיה, 'שכחה וזכרון: ספר החי', דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2009, עמ' 74)  

*

 

   פדיה עורכת הבדלה בין ספר החי ובין ספר המתים; ואילו באשר לתכולתו של ספר החי,היא מחלקת בין זכרון ובין שכחה הרוחשים בו כל העת במינונים דינמיים משתנים, מתח תמידי בין החולף, מתעמעם ונשכח ובין הזכרונות הרגשיים, הכרוכים תמיד בעווית של כאב, אך הם גם יסוד האור המחייה והמאחד את דפי הספר כולם, בהחזיקו בהם, לא אגד של ימים, שעות ורגעים, כי אם חיים שלימים,סיפור-חיים שראוי לספרו,ואשר אורו עשוי להדליק אורות אחרים,שלהבת משלהבת.יתר על כן בְּאוֹר הזכרון,התופר-המאחה אבל תמיד מכאיב-מייסר,יש בכדי נוכחות,המתדמה לעין נצח של הווה,העומד תמיד ביסוד חייו הפנימיים של האדם.דומני,כי זכרונות אלו על משאם וכאבם יוצרים הם באדם את מצפונו, את הברירה בין הדברים, את הבחירה במהויות החשובות לו.השכחה המאושרת לכאורה היא פשוטה יותר,ההתרכזות במה שנמצא על פני השטח, הקונקרטי, המדובּר, האפנתי, המשווק-מדוברר היטב. לעומתה,מלאכת האורג של העורג לחיים שנודע להם משמע פנימי של זכרון והיזכרוּת,של החיאתו של החולף,פרשנותו ללא פשרוֹת,דיבוב העולם על ידי האדם,שהינו נפש חיה ממללא, ומלאכתו לדבב ולהחיות באמצעות המלה, באמצעות השפה, ובאשר שפ"ה היא שכינ"ה [= 385 (שיוויון גימטרי),מובא כבר בספרו של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בראשית המאה השלוש-עשרה], להנכיח את האלהוּת בהויה,באמצעוּת המבע החודר,שאינו מסתפק במה שיש, במה שנגלה, אלא תר כל העת את ההזכרוּת בנעלם, היוצר באדם עולם מלא. כאן הדהדה פדיה לדידי את דברי המשורר-תיאולוג-פילוסוף הניאופלטוני-אסמאעילי-פרסי,נאצר חסרו (1072-1004),בן דורו של המשורר והפילוסוף הניאופלטוני האנדלוסי היהודי שלמה אבן גבירול (1058-1020). חסרו כתב בספרו הפרסי כָּשַאִיִש וַּרהַאיִש (=ידע וחירות),כי המלה עאלם (=עולם) נגזרה מן המלה עלם (=ידע)     

   'בַּחֲלוֹם עוֹד תִּקְוַת הַחוּט קְשוּרָה, וּבָעֵרוּת כְּבָר הֻתְּרָה'שורה זו היא כעין הבריח התיכון של השיר, המבריח מן הקצה אל הקצה, המבחין והשוזר בין ספר החיים ובין ספר המתים. תקוות החוט קשורה חוזר ודאי אל החוט שקשרה רחב מיריחו בחלונה על מנת להציל את עצמהּ ואת בני משפחתהּ הכנוסים בביתה, כאשר יעלוּ בני ישראל להחרים את העיר (יהושע ב',18);רק בחלום, קיים הסיכוי להציל את העומד בפני השמד;רק בחלום נפקחת עין הרחמים במלא ומביטה בכל עיניה בהויה כולה,כעין הלבנה העומדת בשמי הליל,ופדיה כמו מתבוננת בהּ במלוא עיניה שלהּ,כאשר היא כותבת: אֲנִי אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ בַּלַּיְלַה//וְאַתָּה תֶּעֲנֶה לִי בַּיָּרֵחַ ('פואמת מרפסת שירות זעירה', דיו אדם, עמ' 88) זוהי מציאות שיש בה תקוה.לעומתה,הערוּת היא חוסר האפשרוּת, הסתר הפנים, השמש היוקדת המאכלת כל, מעלימה-שורפת את קו האור היחידי התופר את דפי הימים,ומתירה-מעלימה את תקות החוט. תקוות האדם אינה תקוות האחרית דווקא אליבא דפדיה כי אם תקוות החלוֹם,מה שמעבר למקוֹם,כחתימת השיר שהבאתי לעיל, שָם אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ בַּלַּיְלַה//וְאַתָּה תֶּעֲנֶה לִי בַּיָּרֵחַ (שם,שם). שם,ולא במקום מסוים. במציאות לילית אוטופית,השרירה רק בחלום, מציאוּת שיש בה לכאורה העדר אור כעין חלל שחור ובה זורח קו אור,חבלי הלתו של הירח,כעין רשימוּ הבורק מאיִן אפל ורוקם את ספר הספרים של החיים ושל זכרונם.מציאות המצליחה ברגעי חלום אנושיים להפריח מן המציאוּת האלימה ירח להאיר,המסמל אולי ואולי משקף,איזו עין רחמים הנפקחת אל ההויה כולה ואל אלוּ הבודדים הכוספים-עורגים לה. הנה תנועת החלום והערוּת היא כעין גל ההולך ומתגבהּ,עוד ועוד,הולך ומרומם את המציאות כולהּ אל השגב, ובעדוֹ הערוּת היא השבר התנתצות הגל ומשבּרוֹ. לאור היום נסחפים הטבועים אל החוֹף אחר אשר הגביהוּ על ראשי גלים בחלומם.  

 

ב

 

   שורותיה אלה של פדיה אודות תקות החוט ואודת הדבור הלילי מתכתבות במובהק עם קטע מתוך השיר השנים-עשר בספר שיריה הראשון מתיבה סתומה:

 

הִיא בּוֹכָה וְהִיא מְדַבֶּרֶת בִּשְנָתָהּ

מְאֻשָּר הוּא מְאֹד עַד בִּלְתִּי הֲכִילִי

אֲנִי עֲשוּיָה לִבְלִי חַת

לֹא אֹמַר לוֹ אַל תַּעִשֶה דִּבָר כָּזֶה לְאַתְּ

אֶאֱסֹף בִּמְתִינוּת אֶת כֹּל חוּטַי אֵלַי

יֶש לִי כֹּח לְרֵיקוּתִי וְאַף יוֹתֵר מִכַּךְ

יֵש בִּי הָאֹמֶץ לְהַמְשִיךְ לִהְיוֹת רַךְ

 

תָּמִיד בִּשְנָתָהּ הִיא מְדַּבֶּרֶת בִּשְגִיאוֹת  

(חביבה פדיה, מתיבה סתומה, הוצאת עם עובד: תל אביב 1996 עמ' 36)

 

   השינה אפוא היא עת הבכי, הכאב, הזכרון, העת שבו כל ההגנות נושרות, השריונות נעלמים, ובאפלה חוטי האור נאספים, נקוים לידי חיים אמתיים שיש בהם ממש. על כן הדבור הלכאורה שגוי, הוא- הוא דבר החיים, דבר הספר המבקש לחבר בין שברי זכרון ורסיסי חיים. מבחינת מה הדהדו לי דברי פדיה כפי שעולים מן משני השירים עם דבריו של הרולד בּלוּם (1930-), בספרו הקלאסי, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, בפרק הביניים,'מניפסטו לביקורת אנטיתטית': 'שירה היא חרדת ההשפעה, היא קריאה מנשלת, היא התקה ממושמעת. שירה היא הבנה שגויה, פירוש שגוי, ברית שגויה […] השפּעה היא שָפַעַת- מחלה שמימית. אם השפעה היתה בריאות, מי יכתוב שיר? בריאות היא קיפאון.' (הרולד בלום, חרדת ההשפעה:תיאוריה של השירה,תרגום עופר שור עריכה מדעית שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008, עמ' 121) .בלום מדבר בשירה אנטיתטית, במשורר המבקש למצוא את הפירצה אצל משורר גדול קודם, ומתוך כך למצוא לו מרחב שירי משלו,לפרוץ לו נתיב חדש-לא הִלךּ בּו אישֹ.ברם,דומני כי האנטיתטיוּת השירית אצל פדיה היא האנתיטיוּת לספר החיים של ההכרה הערה,התנגדות לכתיבה יוצרת מתוך דיסקורסיביות-אנליטית- מודעת יתר על המידה. מתוך החלום, מתוך הסוריאליזם של הכתיבה,כעין כתיבה אוטומטית בלתי ערוכה ומוגהת, נובעת השגיאה- המחלה- החרדה, שהיא השירה עצמהּ; קושרת את תקות החוט, פוקחת את עין הרחמים  אצל אדם ואלוה, מחדשת ברית.מה שנראה לכאורה כשגוי הוא המתוקן, הרקוּם, שירה הנה השראה וישועה כאחת.

 

ג

 

   על אותה מחלה לכאורה, מחלה נובעת שירה, כתבה פדיה בשיר כ"ח מן הספר מתיבה סתומה:

 

[…] 

אָנָּא בָּרֵךְ אָנָּא

הָבֵן אוֹתִי שֶאֲנִי עֲרִירִית

שֶאֶין לִי לְמִי לְגַלּוֹת אֶת מַחֲלָתִי

שֶלֹא הֵבַנְתִּי בַזְּמַן שֶגוּפִי הוּא אֲנִי

וּכְשֶהֵבַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִי

לֹא מָצָאתִי מוֹצָא לַבֶּכִי כִּי יַכֶּה

כִּי אֵין […]

(חביבה פדיה, מתיבה סתומה, הוצאת עם עובד: תל אביב 1996 עמ'  74-73) 

 

  כאן שוב חוזר הבכי, בכי המסמל את הנפש העולה על גדותיה, את מה שהיה כלוא והגיע לידי פורקן וחירות, נפש המתאווה לשיר, לצאת מקפאונהּ מריפיונהּ; נפש שבכייהּ מסמל את הגלוי ואת ההתגלוּת במלים,את השפע השמיימי שכמו נובע אל לבהּ של הכותבת בדמי ליל.על כן,הכותבת מזהה עצמה כערירית וכנתונה למחלה,החיים האמיתיים נוצָרים אפוא מתוך תנועת החיים הפנימיים,חוסר המנוח,הטרדה,הטלטול.לא מתוך מציאות יום-יומית,הנעה חבוּלה-מוּכתמת תחת מגלב המדווים של ההיסטוריה,העסקנוּת והזמן,המדירים את היחיד מנפשוֹ ומשכיחים אותהּ.,פדיה נכספת לברכת שרייתהּ של מציאוּת פנימית של זמן ותנועה שבנפש ההולכת, תופרת, ומחברת את דפיו של ספר חייה הפנימיים. התפירה הזאת, השזירה, ובמובן הפקיחה אל זכרוֹנם של הדברים, שכמו אצוּר באדם,מעבר לזכרונות חייו העצמיים,היא כתנועת העובר על פני הכניסה לאורקל בדלפי,החוזה בכתובת שעל גבי השער 'דע את עצמך',ואז נכנס לפני ולפנים לפגוש את הפיתיה (הכהנת המתנבאת), שלעולם אינה מדברת בבהירות אלא אך רומזת, משמע: מרמזת על תנועה מופנמת מן החיים החיצוניים אל ידיעת חיי הנפש הפנימיים ומידיעת חיי הנפש הפנימיים לידיעת חיי העולם ונפש-העולם. הכהנת המייצגת את השמש (אפולון) בגבולות האדם ובגדרי החזיון הנטועים באדם, והנה כל זה כבר התעבר להיות בכתבי אח'ואן אלצפאא' (אחי הטהרה, חבורת סתרים פילוסופית נאופלטונית, שפעלה בעיר בצרה' שבעראק בשלהי המאה העשירית לספ') למשל, לפיו יחס אור השמש המאיר את הירח (=הלבנה) הוא כיחס השכל הכללי (התגלותו של האינטלקט האלהי בהויה) אל הנפש הכללית (מוצא הנפשות הפרטיות,הנאצלות מתוכהּ).משל זה הפך אחר כך בכתבי פילוסופים ומשוררים אנדלוסיים (אלאנדלוס,ספרד המוסלמית)למשל ליחס שבין החכמה האלהית אל החכמה האנושית, המאירה מאור התבונה העליונה.כך או כך, גם אצל פדיה מובעת ההליכה הפנימית אל הנפש ואל העולם כחוויה של כניסה אל הקודש, אל המקדש הפנימי, כעין תיאוריו של שלמה אבן גבירול (1058-1020) את ההתבוננות הפנימית שלו, את מסעו הפנימי לעת ליל, ככניסה להיכל (כתר מלכות, פסקה כ"ד, ל') או בתארו את הלבנה הנשקפת לו בעד חלונו'וְהַסַּהַר לְבוּש חֹשֶן יְרַקְרַק/שְאֵלוֹ מֵהֲדַר שָמֶש וְאוֹרָיו' (כשרש עץ, טור 39) והרי את החשן ענד הכהן הגדול במהלך עבודת הקודש.ההליכה אל השירה,אל מה שנתפס בטעות כעריריות,כמחלה,כקפאון אינו אלא הזכרון בחיי הנפש הפנימיים-האמתיים,חיי ההתגלוּת וההתקדשות,אלוּ מקבלים חיוּת בין דפי ספר החי,השזור רקוּם על אדוות זכרונות,כאבים וגעגועים.מעת שהנפש קשובה להמיה הסמויה הפנימית ביותר,זורחות בה אותיותיה-והשיר נובע בה, מתיבתה הסתומה של הנפש וממקום מוצאהּ. על כעיין זה כתבה פדיה בשיר הקול הפנימי הנוטף מן הספר מוצא הנפש

 

הַקוֹל הַפְּנִימִי הַנוֹטֵף בְּחֶשְכַּת הַלַּיְלָה 

מַזֶּה אֶת הָאוֹר אַחַת וְאַחַת

שָם מְקוֹם הַהֶמְיָה הַסְּמוּיָה

שָם מְקוֹם הַסָּתוּם בָּארוֹן שָם מְקוֹם זְבִיחָה

שָם מְקוֹם יֶש לָאוֹתִיוֹת זְרִיחָה

(חביבה פדיה, מוצא הנפש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004, עמ' 15)   

 

הזיית האור- אחת ואחת,הארון,מקום זביחה (המזבח הפנימי)—כל אלה מצביעים על ההגעה אל הקֹדש הפנימי ביותר,ממנו נובע הקול ההולך וזורח את לב ההכרה, ומשם ואילך נובעת היצירה.

 

 

© 2009 שוֹעִי רז   

Read Full Post »