Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נאראג'ונה’

*

1

*

   נתקלתי בטקסט בו נכתב: "אני א-פוליטי אבל עלינו להחליט האם אנחנו צאצאי יעקב או צאצאי עשיו". כמה מיתוס פוליטי (עוקב פרשת השבוע) יש בו. איזו הטיה בסיסית של הכל  – מכוחה של אגדת-עם מגמתית.

   הדבר היחיד שיכול לכתחילה להציב אדם מחוץ להשתייכות אתנית-דתית-לאומית-פוליטית מחייבת היא ההכרה בכך שעובדת לידתו להוריו היא מקרית; וכי יכול היה להיוולד כבן תרבות אחרת או לא להיוולד כלל מכוחה של אותה מקריות

   מה שאנשים חושבים לעצמם כאילו התורה היא הבסיס העתיק ביותר של זהותם ולכן הכל חוזר אליה.

ובכן, החומרים המרכיבים אותנו (היסודות הכימיים) — עתיקים יותר. בכל פעם שאנחנו מצחצחים שיניים במשחה המכילה פלואוריד אנחנו חוגגים ריטואל היזכרות בחומר עתיק למדיי, הנמצא ביקום הרבה טרם ניתן היה לדבר על כדור הארץ או על האדם או על עשרת הדברות.

    איני מטריאליסט, אבל משונה לחיות בסמיכות לאנשים שלדידם רוחות רפאים המיתיות של יעקב ועשיו קיימות הרבה יותר מדברים נוכחים בהרבה. זה סוד ההבדל בין המשוכנעים שהכל מצוי במיתולוגיה אחת (התורה), ובין מי שמבינים שכל הידע שאצרה האנושות מעודה, ממקורות רבים ומגוונים, הוא מה שיש לנו, אבל עוד נותר לנו הרבה מאוד להבין.

לא, התורה אינה ציר העולם ולא העמוד היציב; ניתן ללמוד ממנה כמה דברים, אבל לא את כל הדברים.

*

2

 *

כתבתי את הדברים האלה לפני שעות אחדות, ואז חשבתי לעצמי, שבעצם הקושי הגדול שלי עם שירה דתית או אמונית בת-זמננו – נובעת בדיוק מן הפער שבין משוררים המשוכנעים ש"לֵיכָא מִדֵי דְלָא רְמִיזֵי בְּאוֹרַיְיתָּא" (אין לך דבר שאינו רמוז בתורה) ובין משוררים שהתורה והתפילה תופסות חלק מהותי בתפיסתם הקיומית ובנוכחותם בעולם, אבל הם לא ייטענו בשום מקום, שהתורה עיקר וכל דבר אחר טפל, או שיעקב איש תם יושב אוהלים ואילו עשיו – כל הווייתו מכוונת לקטילת אחיו העוקב.

    לכן, ספרו של המשורר וחוקר הספרות, דעאל רודריגז גארסיה גִּלּוּפִין (עורך: דורי מנור, סדרת טקסטורה/.14,הוצאת פרדס: חיפה 2021),מהווה לדידי דוגמא מצוינת למחבר-מתפלל [למשל: "פִּתְאוֹם הִתְפַּלַּלְתִּי נוֹרָא" (עמוד 43); "אֵיְנְסוֹף אוֹתִי אֵלֶיךָ יֵשׁ" (עמוד 44); "עֲנֵנִי הָעוֹנֵה בּעֵט קְסָמִים" (עמוד 45); "מִתְנַפֵּל עָלֵיךָ בִּתְפִלָּה" (עמוד 50), ואפילו הטרקטור: "מִתְפַּלֵּל עַל הֱיּוֹתוֹ בָּרְזֶל וּבֹץ" (עמוד 56)], שתפילתו מקיימת איזה דיאלוג עם עצם התפילה, כאילו השירה עצמה היא מגוף התפילה, כפי שלשעבר-כתבו הפייטנים, שראו, בשירה, שנושאה הנפש וזיקתה לאלוהים, נהיית יחידתו של אדם אל האחד, אף כי אינה חלק מתפילות החובה שבסידור. לצד הביטויים הרבים לחיי התפילה הערים של המשורר ולבקשת-האל וקירבתו, בכל זאת אין התורה מתאפיינת בשירתו כציר העולם ולא כל הדברים נובעים מתוכהּ, כממעיינו של עולם.  כלומר, ככל שמדובר בי כקורא, זיהיתי אצל רודריגז גארסיה איזו תהיה ולא רק נהיה; לא ספקנוּת ולא אגנוסטיות – אלא תהיה על חשבונו של עולם; על הזערוריות שלנו ועל יכולתנו הקלושות להשיג, לחוות ולהבין בעולם המלא כל-כך הרבה דמיונות פרועים ונתיבי מחשבה, שהותוו היטב-היטב, המוצעים כדרך הישרה והסלולה אל "האמת המוחלטת" או אל "האמת היחסית" או אל "התודעה שהוארה", ואינן כך בהכרח. למעשה, גם נקיטתן הבלעדית, כדרך אחת ויחידה, ממש כמו אותם אלו האוחזים בתורה כאילו הכל רמוז בהּ, אינה פחות מפוקפקת. הבנת העולם  של רודריגז גארסיה, כפי שאני מתבונן בשיריו, היא של עולם מוזר, משונה ורב פנים, הניכר ברוב סבל וכאב, המואר על ידי אל יחיד, שהנפש מקווה לו בכל מאודהּ. עם זאת, העולם נותר כסבך בלתי חדיר וכחידה בלתי פתירה. וכך, במידה רבה, גם הנפש וזיקתה לאל ביחס התפילה, הוא מסתורין גמור, שהאדם מקיימו, אולי על-מנת לאשר בהכרתו של יושב-בחושך (האדם), שאכן אי-שם נמצא אורו של עולם (האלוה).          

*

3

    אנסה לקרוא בשיר וחלק שיר מתוך הספר בכדי להטיל אור על הדברים שכתבתי בפסקה הקודמת. הנה כך כותב רודריגז גארסיה בשיר הרביעי מתוך המחזור "מראות לילה":  

*

לַיְלָה

מְקָרֵר מְחַרְחֵר

מְאַוְרֵר נוֹסֵעַ,

מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה מַמְרִיאָה.

אָדָם בְּמִלִּים מִתְהַפֵּךְ בַּמִטָּה

שֵׁשׁ מֵאוֹת סִבּוּבִים בְּדַקָּה.

[גּלּוּפִין, עמוד 31]

*

לכאורה, יש כאן שיר העשוי רעשים מכאניים בחלקם הגדול מחזוריים וסירקולטיביים, המרחשים בלילה (יותר קולות הלילה מאשר מראות הלילה). המקרר שמנועו מתפרץ פתאום, המאוורר שפתע ניכר קול סיבובו; מנוע מכונת הכביסה המאיץ ולבסוף האדם שאינו נרדם על משכבו, ומחזור דמו ומעגלי-מחשבותיו דומה שממהרים אף יותר ממנוע מכונת הכביסה. כל זאת מתרחש כאשר המשורר מדמה את הארץ כולה בשיר הקודם כך: "חֹשֶךְ מְכַסֶּה אֶרֶץ / מְעַרְסֵל אֶת מְנוֹעָהּ הַמִּסְתֹּולֵל" (שם, עמוד 30); כלומר, גם כדור הארץ מתואר כמכניזם סירקולרי ממונע ומרעיש, באופן חסר מנוח. נדמה כאילו היקום כולו הוא מכאניזם העשוי מכונות (מערכות מכאניות) – מהן אורגניות מהן פרי כושר ההמצאה האנושי. ובכן, היכן האלוהים והיכן יחס התפילה עליו דיברתי?  נדמה, כי אם שוכן אלוהים בשיר זה, הרי הוא שוכן בבחינת בחירתו של האדם להיות אחר מכל אותן מכונות ולגלות את ה-Deus Ex Machina , בבחינת אחרת מהיות קיום מכניסטי-מכשירי, שפעולתו הכרחית, פועל וכלה בלבד.   

      מבחינת השוואת האדם או העולם למכונה המבוססת על מחזורים סירקולטיביים וחרחור מנועים עלה בדעתי טקסט המתכתב בדרכו עם שירו של רודריגז גארסיה:    

*

מישהו גרר מקרר נטוש על האספלט במעלה רחוב דיזינגוף לפנות בוקר. גרר גרר ונעצר. גרר גרר ונעצר. סבי אמר: "הנה לך בריאת העולם".

[דרור בורשטיין, נתניה, הוצאת כתר: ירושלים 2010, עמ' 181]

*

    כמובן, אצל בורשטיין, הבנת תנועת הגרירה המאומצת בתוך מרקם של עולם (רחוב, לפני עלות השחר) מהווה איזה דימוי הוא מטאפורה לבריאת העולם, נסיון לגרור מכונה ממקום שהיתה בו אל מקום חדש. לי מזכיר הדבר את הדמיורגוס של אפלטון, המתואר כבעל-המלאכה או הטכנאי, שהחיל את הסדרים בהתרחשות הכאוטית והרכיב יֵש מיֵש את העולם הפיסיקלי וסידרו כהלכה, בהשתדלות במאמץ. מדוע? אפלטון בטימיאוס כותב "הוא היה טוב" משפט שיצר לעד בתולדות המערב את הקורלציה בין סדר, ארגון וחוק ובין הטוב באדם.

   זאת ועוד, ניתן כמובן להציע קורלציה נוספת והיא בין המכונה (המקרר) והאדם ; ובין האדם והאלוהות. כלומר, מה האדם בתווך של שעת-צפרירים גורר את המקרר, כך האל גורר את האדם. אפשר שזו גרירה קשה ומאומצת (אם בכלל) מכפי אלו המציירים לעצמם תמיד את כל היכולת האלוהית; אפשר שיש משהו טרגי-קומי בגרירה הזאת. כמו-למשל, צ'רלי צ'פלין המסתבך בין גלגלי השיניים של פס הייצור בזמנים מודרניים. כך, גם הטוב-שבבני האדם,  אפשר שבתמונת עולמה של האלוהות או התבונה הקוסמית (או העל-קוסמית), במידה שהיא מצויה  – הוא בבחינת מכונה שיצאה מזמן משליטה ושוב אינה ניתנת לבקרה.

    אם אחזור לרודריגז גארסיה, לטעמי אף שאין בשירו מטעם הקושי שבגרירה של הכל (המקרר אמנם מחרחר; אך המאוורר ומכונת הכביסה עובדים אוטוסטרדה) ואת האפקט הטרגי-קומי, כמו אצל בורשטיין, אלא אך ורק את ההאצה הומת-החרדה של האדם המתהפך על משכבו שש מאות פעמים בדקה. בכל זאת, ניכר כי אצל שניהם, על-אף מרחקיהם, האדם אינו מכונה, בין היתר, משום שהוא מתעקש לא להיעשות מכונה, וזה קשה ומאמץ בזמן הזה, לא פחות מאשר בזמנים עתיקים יותר – בהם תרו אחר ההידמוּת לאלוהות (Imitatio Dei), כשלימות האנושית הגדולה שבאפשר. 

   יתר על-כן, אצל רודריגז גארסיה, אמנם לא בשיר הזה, אבל בשיר החותם מחזור השירים, "הכל נעשה זוהר". מעבר לכל הכאוס של העולם הזה על מעליותיו הנופלות והאנשים האפודים בצדי הבורות – שורר "חֹשׁךְ גָּדוֹל וּמֻפְלָא, הַכֹּל נֳעֱשָׂה זוֹהֵר" (עמוד 38). כלומר, אם על דרכי אפלטון או חז"ל או כתבי פּלוטינוּס, פרוקלוס אבן גבירול וממשיכיהם או על דרך ספר הזֹהַר – יסודו של העולם בטוב, והאור הנחשך (בוצינא דקרדינותא בלשון הזֹהַר) – אור הנעלם מהשגתם של הברואים, הוא סודו.

*

4  

*

   שיר נוסף, הדורש לטעמי, עיון דק, הוא השיר הבא:

 

הָאֲוִיר לָקַח נְשִׁימָה אֲרֻכָּה,

הָאֲוִיר טָרַף מַחְשָׁבוֹת בִּמְעוֹפָן,

הָאֲוִיר  עָמַד נָפִיץ, וְהַלֵּב

לֹא הִסְכִּין לְקֶצֶב הַדָּם.

שָׁלַפְנוּ מִלִּים כּמוֹ קוֹסֵם

הַמוֹשׁךְ אֶת עֵינֵי הַיְלָדִים

כְּשֶׁמֵּאָחוֹר אִמָּא חוֹלָה מְאוֹד.

פִּתְאוֹם אֲפִלּוּ צָחַקְתְ

לְתוֹךְ הָכָּרִיּוֹת שֶׁל הַסַּפָּה.

הַמַּבָּטִים שֶׁלָּךְ בָּרְחוּ

וְהַעֵינַיִם שֶׁלִי זָעוּ

אַלַיִךְ לְלֹא הֲפוּגָה.

הָחֶדֶר אִבֵּד אֶת סַבְלָנוּת הָאֲנָשִׁים

וְאֲנַחְנוּ לִהֲטַטְנוּ בְּחֲשַׁאי

בָּאֲוִיר הַמְּטֹרָף הַזֶּה,

הַדָּחוּס דִּמְיוֹנוֹת.  

[גּלּוּפִין, עמוד 64]

*

    לטעמי, השיר מגלם תנועה כאוטית, שיש בו את השאיפה לגלם אותה במלים, כמו שהפוטוריסטים האיטלקים שאפו לגלם תנועה ואור – בציור;  עם זאת, התנועה העומדת בבסיס השיר אינה פיסיקלית, אלא רגשית. עמדת המוצא של הכותב הוא שאין במלים הרבה ממש. הן יכולות להיוותר מאחור. הן ממילא כעין מסווה או מניפולציה של אמן חושים, שעיקר מסוגלותן היא לנסות לכסות על מצוקה קשה או על מה שלא ניתן להביע דרך מלים. כאן המצוקה הרגשית הקשה מסופרת כבדרך אגב  ("כְּשֶׁמֵּאָחוֹר אִמָּא חוֹלָה מְאוֹד"); אפילו קול הצחוק של של הדמות הנשית לתוך כריות הספה, עשוי להיות צחוק של מי שאומר לנסות לשדר כאב נורא דרך היפוכו; דרך הצחוק ממש כמו דרך הבכי. לפיכך, המלים ואפילו ההגאים נעזבים לנפשם, ונותרות רק העיניים; מבטים, ריצודי אישונים שבינו ובינה, המסתירים דבר מה כמוס ונחבא המשותף לשניהם. כשכל זוג עיניים מאשר את מצוקתו ואת הבנתו של זוג העיניים האחר (אבל העולם שמחוץ לעולם הקטן שמכנסות ארבעת העיניים, ספק אם יכול להיעשות שותף למה שהן כומסות). רודריגז גארסיה שם לעינינו את הניגוד המעניין מאוד בין אחיזת עיניים (מילולית) ובין אחיזת עיניים (דרך המבט והמבע), המבטאת את הכאוטיקה רוחשת הדמיונות והרגשות, המצויה בנו והאופפת אותנו, ואת הנסיון (אולי זה נסיון-שווא) ליצור כל מיני סדר וארגון, כמו צורות או צלליות בחושך, שניתן לפרש בריבוי אופנים, ובכל זאת אנו מנסים לקבע את התנועות החולפות הללו – למצוא בהן פשר, לומר מלים; להביע צורות רעיוניות, כשכל הזמן אפשר שאנו מוטלים על סִפּוֹ של אויר שאינו נתפש (ספר יצירה ופרשניו הפילוסופיים והקבליים) או אויר קדמון (חוג העיון, ספר הזהר, ספר הפליאה ועוד) שכמעט אין בו ממשות, מבחינת ההכרה האנושית. לעומתו, אווירנו זה הפיסיקלי – הוא סעוּר, ועמוּס ונושא עימו את כל הכאב, היגון והטירוף; ההגיון, הדמיון והשמחה – המוכרות לאדם; ובכל זאת, המלים מבחינתו  הן רק תעתוע פתאים, אשליית מאיה , מופע המסתיר את המציאות הרוחשת תחתיו; לאו-דווקא המציאות האלוהית, אלא דווקא המציאות האנושית, המתגלה לאחר שאוזל כל מה שהיה להגיד.

     לכך אולי דומים דברי הפילוסוף ההודי נאראגו'נה (המאה השלישית לספירה):

*

כמו אמן שיצר מופע קסמים בכוחותיו העל-טבעיים

ומופע הקסמים יצר בתורו מופע נוסף                                                                               

כך העוֹשֵׂה דומה למופע הקסמים

ומעשהו דומה למופע הנוסף אותו יצר מופע הקסמים

נגעים, מעשים, הגוף, עושי המעשים ופירות

דומים לעיר של חלילנים שמימיים, לחלום ולאשליה אופטית.

[נראאג'ונה, שירת השורש של דרך האמצע [ Mūla-madhyamaka-kārikā], תרגם, הקדים ופירש אביתר שולמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, עמ' 218]

 *

     העולם הוא מקום חמקמק ממכלול הנחותינו לגביו; כל הנחותינו עוד עומדות, כמחכות לגודו; אבל העולם כבר חולף ומסתלק.         

    איני יודע אם לכך כיוון המשורר. אולי אני לומד את שירו באופן כוללני מדי. מתפיסתו עולה כי כל סדר מלולי, לרבות: חוקי, הלכתי או פילוסופי, מסתיר לנו את התנועה הרגשית הכאוטית ההומה בכל, שלא ניתן לגלם במלים. לקריאתי, השיר הזה, מתאר חוויה קיומית (בשיר מגלמים אותו איש ואישה; ארבע עיניים), לפיה המבט עשוי להביע הרבה יותר מכפי שהמלים, המבקשות להסדיר ולנחם, יכולות. ויותר מכל נסיון הסדרה תאולוגי או אידיאולוגי – נדמה כאילו העולם תלוי על בלימה ותנועה בלתי פוסקת בין מצוקה והבנה. איני יודע מה יחסו של רודריגז גארסיה למושגים כמו גאולה וישועה – עם זאת, נראה כי בשיר הזה בפירוש, אם כלשון האורקלים הכילדאיים (טקסט מיסטי בן המאות הראשונות לספירה ששימש את האקדמיה האפלטונית המאוחרת באתונה) The Real is in the Depth; הרי שאיננו יודעים אל-נכון מה שורר בעומק המציאות. אנו מקווים לאור ולטוב, אבל הדרך לשם אמורה להתבסס על הסתלקות מאשליות מילוליות. השיר הזה אינו נסיון להעמיד אשליה אחרת, אלא אולי במקביל (ובמאוחר) לתאולוגיה השלילית של ימי הביניים (Via Negativa) הוא טוען כי גם בשירה – הדרך לשורר עוברת דרך ההסתלקות מהאשליה, לפיה ישנו סידור שיטתי הכרחי של העולם, שניתן למבע מילולי.

    וכך, אולי בעומק-עומקנו, אנו עדיין הילדים שלא מבינים בדיוק מה מתרחש סביבנוּ, רק מרגישים, חווים, ומנסים להבין ולהביע, וכל המערכות שבהן אנו מנסים להסדיר את העולם הפנימי ואת העולם החיצוני שלנו לכדי מובן – הן, לאמתו של דבר, אשליה. מכאן עולה  כי גם יחס התפילה, שהזכרנו למעלה, כלל אינו מילולי, אלא מעבר לכל מארג מלים (אוויר שאינו נתפש; אותיות שאינן נגלפות).  על-כן, גם עולם התפילה, המרכזי כל-כך בעיניי המשורר, אינו יכול לסבול משמעת של תימטיקה או שיטה.  לפחות בשיר בזה, התגלה לי רודריגז גארסיה, כקרוב להכרתי, לפיה היצירה במלים היא פרדוקסלית; אנחנו מאבדים באמצעותהּ לא פחות משאני יוצאים נשכרים ממנהּ. עם זאת, היא מה שיש לנו לצד קוים ונקודות, תווים, מספרים ופיקטוגראמות (הירוגליפים, אימוג'ים). ובעצם, מעבר להרחבה מתמדת של השפות, כביטוי לְחֲיוּת (ממש כשם שהקוסמוס כנראה מתרחב והולך), לא ברור עד תום מה עשוי לצאת משתיקה, למרות המלצותיהם החד-משמעיות או המשתמעות של קהלת, לאו דזה, אפיקטטוס, פלוטארכוס, ר' שמעון בן גמליאל, ר' שמעון בר יוחאי (בספר הזֹהר) ולודוויג ויטגנשטיין (בין היתר) לא להרבות דיבור ומלים.   

*

*

 בתמונה: Giacomo Balla, Street Light, Oil on Canvas 1909

 

Read Full Post »

fellini *

   בשלהי הפרק השבעה עשר מחיבורו של הפילוסוף ההודי בן המאה השלישית לספ', נאראג'ונה (המאה השלישית לספ'), העוסק ברובו בחשיבה היקשית-לוגית ולאו דווקא בעולם של סמלים, דימויים וחוויות, מובאת הפסקה הבאה, החריגה בנוף הספר. עם זאת, היא אוחזת לדידי יופי ספרותי ורעיוני מעורר השתאות:

*

כמו אמן שיצר מופע קסמים בכוחותיו העל-טבעיים

ומופע הקסמים יצר בתורו מופע נוסף

כך העוֹשֵׂה דומה למופע הקסמים

ומעשהו דומה למופע הנוסף אותו יצר מופע הקסמים

נגעים, מעשים, הגוף, עושי המעשים ופירות

דומים לעיר של חלילנים שמימיים, לחלום ולאשליה אופטית.

[נראאג'ונה, שירת השורש של דרך האמצע [ Mūla-madhyamaka-kārikā], תרגם, הקדים ופירש אביתר שולמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, עמ' 218]

*   

   המהדיר, אביתר שולמן, כתב, בצדק רב, בביאורו לפסקה זו: "אין באמת דברים, ואין באמת סיבות ותוצאות, אך המקסם האשלייתי עדיין ישנו. אין כל מציאות אין תיקוף אובייקטיבי למה ש"קיים" ב"עולם". אין "דברים" הפועלים אחד על השני. אך גם אין איִן. ישנו רק האמצע שבין קיוּם לאי-קיוּם […] וגם אמצע זה עצמו הינו סוג של חלום. אין כל הפרדה תקֵפה בין מה שהתודעה רואה לבין "המציאות" [שם, עמ' 214]    

אם ארשה לעצמי לבאר עוד את הדברים. נאראג'ונה טוען שלעומקה כל ההויה היא חידה מאוחזת פליאה (או אימה) שאיננו יכולים להתיר. כל נסיונותינו להסביר את המציאות ורבדיה באמצעות שפה, או אפילו באמצעות חשיבה או אינטואיציה, אינן אלא תפישׂותנוּ-אנוּ (רעיונות, אידיאות) או תפישות תרבותיות שאימצנוּ ממי שקדמו לנו בעולם (הורים, מורים, חכמים). כל אלו ההשגות עשויות להשקיט אותנו, להניח בנו סדר מדומה, של סיבות ותוצאות, ואמונה, בחינת תקווה עמוקה, כי כך הדברים אמנם מתנהלים לעומקם. ברם, לעולם לא תהיה לאיש הודאוּת כי מה שהוא מייחס להוויה הוא אמנם ההויה בעצמותהּ. עם זאת, נאראגו'נה אינו פילוסוף-סקפטיקן, הוא מחייב את ההנחות על המציאות, אינו שולל אותן מכל וכל, או משהה את תקפותן. למעשה, לו היה תיאורטיקן של המדע, יש להניח כי היה טוען כי המדע מצדיק את עצמו מתוך שימושיותו ומתוך כך שהוא עולה בקנה אחד עם ההגיון האנושי, ועם היכולת לבחון את הדברים בניסוי, שתוצאותיו מובנות לאדם.  עם זאת, לדידו, הידע הזה נח בגבולות מחשבתו ועולם רוחו של האדם, ואין זה מתחייב כי היקוּם אכן פועל באופן שבו טוען האדם שהוא הוכיח את פעילותו.

   כלומר, דומה כי נאראג'ונה טוען כי תמיד ישרור פער בין האופן שבו אנו מדמים את הדברים, ובין הדברים במהותם; האדם חווה תהליכי חישה ותהליכי שׂכילה— אלו מתואמים לכשרים שהונחו בו, וכן למוסכמות התרבותיות בתוכן גדל והתחנך, או לעתים מתואמים למוסכמות תרבותיות ולרעיונות אליהם התוודע במהלך חייו הבוגרים, מחוץ לגבול הקבוצה בה גדל לכתחילה. כל אלו הם הקארמה של היחיד, הקובעת אותו לכאורה, לקבל באופן הכרחי הנחות מסוימות על המציאות. מה שמגדיל נאראג'ונה לטעון הוא שאין כל הכרח לכך שכלל ההנחות המוכרחות של האדם על המציאות הן אמנם הכרחיות. לדידו, הן בגדר אפשריות בלבד.

   אני מעוניין להתעכב על שני הדימויים המרכזיים בדבריו של נאראג'ונה: מופע הקסמים ועיר החלילנים השמימיים. האחד פונה בראש ובראשונה אל הפן החזותי; השני— אל הפן השמיעתי. הראשון— כמו מעמיד על התהיה בין העולם כמקום המעורר בנו באופן תם פליאה אחר פליאה; ובין הספק המתעורר להכיר בכך שאפשר כי מדובר, לאמיתו של דבר, באשליה אחר אשליה. זה יכול להיות דבר שראשיתו בפליאה ואחריתו במופע של אמן אשליות; זה יכול להיות עולם של אמנות אשליה אחר אמנות אשליה שבו אין דבר הנגלה לנו שהוא נוכח באמת. איננו יכולים לדעת האם חושינו קולטים את העולם כמתכונתו, אפשר כי הידע המגיע אליהם הוא משובש לכתחילה, אפשר כי הוא משתבש כאשר הם נתקלים בו; אפשר גם כי לכתחילה המציאות נכתבת ביושר בקוים עקומים או נכתבת עקום בקווים ישרים. אין כל דרך להעניק לזה הכרע.

   מה שטורד יותר, כלומר מעורר למחשבה, היא המוסיקה של עיר החלילנים השמימיים. האדם שומע משהו הנדמה לו כרחש חיצוני, אולי כמוסיקה הקוסמית (למשל, הפיתגוראים האמינו בכך שהספירות השמימיות משמיעות מוסיקה הרמונית); אולי זה מן רחש פנימי, שמלווה את קיומינוּ, כחלום בהקיץ, שאמנם יש משהו מעבר לעצמנו, מעבר לזולת, ולמסגרות הפוליטיות שייסד המין האנושי. פעם כתבתי כי לעתים העולם נדמה לי לתיבת תהודה של כל מי שחיו בו אי-פעם. אולי זהו רק דימוי אולי חלום— ובכל זאת, אני ממשיך להיות קשוב לזה בכל מאודי. אפשר כי למשהו מעין זה כיוון נאראג'ונה כאשר טען כי גם אם כל הדברים שאנו חווים ומבינים כבני אדם אינם אלא מקסמי דמיון או תובנות השומרות על הגיון פנימי אדוק, אך אפשר כי מקורם הינו בידע קטוע ומשובש, בכל זאת אנחנו פתוחים באיזו מידה אל ההוויה, אנו פגיעים לה, היא מעוררת אותנוּ— לא ניתן לבטל את מכלול הרשמים האנושיים על אודות ההוויה, אין לטעון שהם אינם קיימים או קבילים, או שהינם חסרי משמעות. משהו במגע שלנו עם העולם מעורר בנו תנועה פנימית (הכרחית) לחוש, להבין, ולחוות. בין אם יש אני או אין אני (שהריי גם התאיינות עשויה להיות דמיונית בלבד), בין אם ישנה התאמה בין האדם ובין המציאות ובין אם היא אינה, בין אם אנו רק מאזינים למוסיקת חלילים רחוקה או משתתפים במופע אחר מופע של אמן אשליות. כך או אחרת, כולנו אחוזי פליאה, וכולנו מנסים, איש איש כפי כשריו, לבחון כפי כוחותנו הדלים את ההויה. מאין בוקעת ההוויה?  מהו הרחש הזה? המוסיקה הזאת?

   אחרון, צליל החליל, המבטא בעצמו דבר-מה שעל גבול ההפשטה; נשיפה אל קנה סוף חלול והתוויית איזו מידה של יש מתוכו (צליל, הדהוד). תנועת-פתע שניתן להבחין בה בחלל הריק. מהי הנשיפה? מהם יחסי האין והיש? (בחליל, בהוויה, בּנוּ). האם אותם חלילנים שמימיים אינם כשלעצמם חלילים עשויים לנשיפה? האם אין הם כשעצמם חלל ריק, שאנו מזהים בו אילו תנועות, המביאות אותנו להבחנה כי משהו מתרחש שם, ואנו נוטלים בו חלק? אם זה חלום, אנו עֵרים בּוֹ למדיי.

*

*

בתמונה למעלה: Federico Fellini, An Item Taken from his  Book of Dreams

© 2014 שועי רז

Read Full Post »