Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נבל’

adaya

*

"מוּסִיקָה הִיא נָהָר לְלֹא שֶׁפֶךְ" [דנה אמיר, מתוך: 'ברגע הזה']  *

האלבום נִכְתֶּבֶת מאת אמנית הנבל ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, הוא ללא ספק אלבום המוסיקה הישראלית הטוב והמאתגר ביותר — לו האזנתי בחודשים האחרונים; אלבום ששינה לדידי את האופן שבו יש לגשת להלחנת שירי משוררים בעברית: נסייני, אוונגרדי, בלתי-צפוי ושופע מקוריות. אלבום שספק-בידי אם אי פעם ישמיעו בבתי קפה, אבל כל יחיד/ה שמעוניין להתקרב אל לב היצירה יותר מהרגיל, דומני כי יירצה להתנסות בו. אחרי הפתיח המהדהד הזה, ארצה להעניק להצהרה הזאת טעם מספיק.

ראשית, כל,  המהלך העומד בבסיס האלבום יש בו משום חתירה כנגד הקונצנסוס, וכנגד מה שהאוזן הישראלית התרגלה לשמוע, כאשר מדובר בשירי משוררים. בשנות השבעים התקיימו ערבי שירי משוררים מופקים היטב, ובהם הולחנו שיריהם של המוכרים והידועים שבמשוררי התקופה. שם, משום מה, הפך דבר-שבשגרה ששירי משוררים, זקוקים לצליל תזמורתי גדול ועוטף מאחוריהם, כאילו ששירי משורר מגלמים את רוחו של עם; לפיכך, כאשר מתי כספי ושלמה גרוניך הוציאו לאור את מאחורי הצלילים אשר כלל משירי יהודה עמיחי (אלוהים מרחם על ילדי הגן, אבי) ונתן זך (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה), הצליל המצומצם, רק פסנתר וגיטרה, נחשב כבר כחתירה כנגד הזרם המרכזי, ולא ייפלא כי הם נחשבו אוונגרד, וכי קהלו של אלבום-המופת הזה, על לחניו הייחודיים לגמרי, היה די מצומצם בזמן-אמת והלך וגדל מאוד ברבות-הימים. עם זאת, קשה לומר שבזמן אמת זכה להצלחה רבתי. כספי גם השתתף עוד לפני כן עם כשאלוהים אמר בפעם הראשונה בערב שירי המשוררים הממלכתי, ושם כצפוי הוענק לו צליל ממלכתי עוטף וגדול, שחסר, וטוב שחסר, מן הגרסא המשותפת שבאלבום עם גרוניך.

מגמה זו של "עיבודים גדולים" של שירת משוררים נמשכה על-פי-רוב ברוב אלבומי התקופה, וגם כאשר הוכנסו הסינתיסייזר והסמפלר בשנות השמונים, דומה כאילו נוצרה כאן איזו מגמה לפיה הגשה מינימליסטית של שיר משורר היא דבר בלתי מצוי. לשיר של משורר נדרשה תזמורת. אם לא תזמורת, להקה וגדוד זמרי לווי.  כמובן, ישנם יוצאי דופן: עיר עצובה תרצה אתר ומתי כספי, אהבה יומיומית תרצה אתר ויהודית רביץ, אתמול חלפו הציפורים משה בן שאול ושלמה ארצי כשבאתי לקחת אותה מהעננים, לא יכולתי לעשות עם זה כלום, יונה וולך, אילן וירצברג ושמעון גלבץ; מונשדו יונה וולך ואילן וירצברג; שובי לביתך דליה רביקוביץ ושם טוב לוי לכל איש יש שם זלדה וחנן יובל שבעה נתן זך ושפי ישי (אני לא בטוח בפני עצמי האם זוהי שירה השיר הזה של זך, כי הוא דיבורי-שגור מדי); בשעת ההתבהרות יאיר הורביץ ושלמה גרוניך, תותים יונה וולך וערן צור (עם קולות ליווי של רונה קינן), תמונה דליה רביקוביץ ויהודית רביץ בגן מוקסם יהודה עמיחי ויהודית רביץ לתמונת אמא לאה גולדברג ואהובה עוזרי כוחי הולך ודל רחל ורות דולורס וייס ירח נתן אלתרמן ורות דולורס וייס. לכולם משותפת התפיסה לפיה הטקסט עשוי לעמוד במרכז. האמן פשוט מגיש אותו, כפי תפיסתו הישירה את השיר. כל השירים שמניתי הם סוג של תמונת תשליל לשיר בבוקר בבוקר אמיר גלבוע ושלמה ארצי; איש כאן לא חושב שהוא עם, והשיר לא צריך להצעיד המונים, אלא לדבר אל לב יחיד.

תפיסה זו הומה מאלבומה של גודלבסקי. ראשית, ההחלטה להסתמך כמעט אך ורק על הנבל והקול; אחר-כך, בחירת השירים. עדיה כינסה אל האלבום בעיקר משוררות ומשוררים המצויים אייכשהו-כלשהו עדיין, בצד המוצל והמופנם יותר של השירה העברית (כזאת היתה גם דליה רביקוביץ בעיניי עצמה; שני שירים שלה הולחנו לאלבום). ניכרת כאן ברירה המסתמכת על טעם אישי של המוסיקאית, שמראש מוותרת על טקסטים העשויים לזכות אולי מיידית באהדתו של קהל רחב; די-לה בכך שדיברו ישירות אל לבהּ. יותר מכך, גם בבחירותיה של גודלבסקי כמלחינה, שוררת איזו רוח של אחרת מהֱיּוֹת, היא אינה מנסה להלחין שום-שיר באופן נוֹמִי, שום הרמוניות מוכרות, שום צליל גדול ומתחבב. חבר מוסיקאי אמר לי על אחד השירים, שכמעט הרגיז אותו כיצד היא מפספסת במכוון כל הרמוניה. אבל עם שיש באלבום הזה משהו מכונס מאוד, אינטרוורטי. יש בו שירה המדברת אל לב היוצרת, ומתוכה הולכת ונובעת המוסיקה שלה, שאינה עוטפת או סוחפת את המלים, אלא נוצרת בהשראתן, ומהווה איזו יצירה מקבילה הנוצרת, כך-דומה, כמעט בספונטניות לצד המלים.

וכך, אם מבחינות מסוימות, יש באלבום הזה, או למצער בשילוב הזה קול ונבל, איזו שיבה רדיקלית למקורות השירה, שהלאו משוררים (למשל, הומרוס) ומשוררות (למשל, סאפפו) נהגו ללוות עצמם בנבל. גם יש כאן לטעמי איזו המשכיוּת של הרוח האקספריאמנטלית-דאדאיסטית-זן בודהיסטית של ג'ון קייג' (1992-1912). כמו קייג', דומה כי גודלבסקי מעדיפה לברוח מכל בחירה מובנת מאליה; הספונטניוּת, במובן, של הלחנה העולה בקנה אחד לא עם האופן שבו היא מבקשת להלחין את השיר, אלא התפיסה הויטאלית לפיה השיר והאופן שבו היא מלחינה אותו הוא הדהוד חד-פעמי של מכלול התופעות, החיצוניות והאידיוסינקרטיות, הנוטלות חלק בעולמהּ של יוצרת המוסיקה בהווה, ברגע-היצירה ממש, הוא מרתק, ודאי חריג כאשר מביאים בחשבון כי מדובר באלבום שירי משוררים ישראלי. אבל דווקא בתפישׂה זו (כך בעיני) של הלחנה והגשה, שאינה מסתפקת בתיווך הטקסט לקהל, אלא מתבטאת בדיאלוג בין הטקסט ויוצרת המוסיקה, כך שיצירה נובעת מיצירה, ובו המוסיקה מושפעת ונקבעת על פי האופן הספונטני שבו המלים נרשמות אצל מלחינתן, הוא מרתק. כלומר, בהאזיני לאלבום הזה, אני חש כי היוצרת כלל אינה מנסה להתחבב באמצעות שיבה אל תימות מוסיקליות מוכרות, אלא הטקסטים ונפשהּ עצמהּ הם המדיוּם המהותי באמצעותם נולדת המוסיקה. זוהי אינה יצירה המחפשת לדידי אסתטיקה, והיא במידה רבה, מנוֹס מאסתטיזציה שגוּרה. אם ישנה שאלה העומדת כאן בשורש הכל היא מהי מהוּת השירה, מהי מהוּת המוסיקה— מבחינה זאת נכתבת של עדיה גודלבסקי אינו רק מסע רדיקלי ומהותי, אלא בקשה אחר שיבה אפשרית למקורות היצירה, אותו יסוד עלוּם בנפש היחיד ממנוּ נובעת ומפעמת היצירה (צורות חולפות בחושך); יצירה שאינה מבקשת להיות מקודשת, לא אלהית, ולא בת-קולו של עם. אלא פשוט יצירה אנושית.

מתוך האלבום כולו ושבעה-עשר שיריו הייתי מציין במיוחד את ברגע זה (דנה אמיר), תחילת השקט (דליה רביקוביץ), פתחנו פתח רחב (ענת זכריה), צפור גן עדן (אורי לוינסון), האשה שיצאה אל העולם (ענת לוין), בצאת הנפש (חיה אסתר), כשבאתי הייתָ כבוּי (מרדכי גלדמן), הכל מונח (סיגל בן יאיר) ואשה עם בית על הראש (מאיה ב'זרנו).

*

 

להאזנה למבחר שירים מתוך האלבום

לאתר האישי של עדיה גודלבסקי (לכניסה לגלול מטה)

ניתן לרכוש את האלבום בחנויות העצמאית: האוזן השלישית (תל אביב), אוגנדה (תל אביב), סִפּוּר פָּשׁוּט (תל אביב), המגדלור (תל אביב), תולעת ספרים (מאז"ה, תל אביב), מִלתא (רחובות) ואדרבא (ירושלים). כן ניתן לכתוב לאמנית דרך האתר שלה או בפייסבוק ולרכוש את האלבום ישירות מידיה.  *

*

בתמונה: עדיה גודלבסקי במופע ההשקה של נכתבת, בית היוצר, נמל תל אביב 27.6.2015, צילם: אורי לוינסון.

Read Full Post »

 

 

כעין רשימה-אורחת אני מביא כאן במלואו סיפור אוטוביוגרפי קצר הכלול בספרו של אחד מן הסופרים האהובים עלי ביותר דנילו קיש (1989-1935) בתרגומה של דינה קטן בן-ציון שעשתה עבודת קודש ממש בתרגומו של קיש לעברית. אכן, כבר כתבתי כאן כי את ספרו של קיש שעון חול (הוצאת עם עובד: תל אביב 1994) אני מחשיב כספר קודש לכל דבר ועניין, הסיפור הנבל האיאולי חותם את ספרו של קיש מצוקת נעורים(הוצאת כרמל:ירושלים 2005). וחותם למעשה את הטרילוגיה המשפחתית של קיש אשר חלקיה האחרים הם גן, אפר (הוצאת עם עובד: תל אביב 1980)  ו-שעון חול. הסיפור עצמו נכתב כחמש עשרה שנים לאחר כלל סיפורי מצוקת נעורים אבל לדעתו של קיש הוא מהווה כעין אפילוג להם, ועל כן קבעו בחתימת ספרו כשזה התפרסם. מפני זיוו העדפתי שלא להביא ממנו חלקים-חלקים, אלא להביאו בנוסחו המלא; ואם אועיל בכך במשהו בהעלאת קרנו של קיש הרי כבר אשמח בחלקי מאוד, משום שאני מזהה בכתיבתו את הנדיר ואת המעולה. מציאות ההתבוננות בהם בימינו, כך נדמה, דומה לסיכוי לצפות בנמר- חברבורות במדבר יהודה ובנגב, סתם אגב הליכה בדרך, או לסיכוי לחזות בשמיים מנומרים קלילות ביום חורפי לא גשום או מעונן באופן יוצא דופן ואז בתבערתם, בהתפוצצות פתאומית, מורידים שטף- גשם, מהדהדים עולם, מחרישים אזניים, מי יודע מאיין עד איין. על כל פנים, הנבל האיאולי (Eolska Harfa)  דסיפורו של קיש, במקורו הוא כעין מתקן עשוי במקור צינור ומיתרי מעיים. כאשר הרוח נושבת בו, מיתריו מפיקים הדהוד צלילים, כעין מה שמוּכּר מפעולתם של פעמוני-רוּח. שמו של המתקן גזור כמובן ממלך הרוחות במיתולוגיה היוונית, אֵאוֹלוּס.

 

הנבל האאולי

 

בנבל יותר מבכל כלי נגינה אחר, מתגשמת נוסחת ימי הביניים שכורכת את היפה (perfecto prima) בהולם את תכליתו (perfecto secunda); שיהיה אפוא נאה למראה עין, משמע עשוי לפי כללי ההרמוניה הרשמית המקובלת; אך מכל הכל, שיהא תואם את התכלית הבסיסית שנועד למלאה: להפיק צליל ערב לאוזן.  

בגיל תשע היה לי נבל. הוא היה עשוי מעמוד חשמל מעץ ושישה זוגות כבלים שנקשרו במבודדי חרסינה, בדומה למערכת לא שלמה של ספלי תה (את קצהו של אחד המבודדים שיברתי בפגיעת המקלעת שלי, לפני שגיליתי, על ידי המכשיר האאולי שלי, את הפונקציה המוסיקלית הטמונה באותו מערך של חרסינה סינית).

לאחר שתיארתי לעיל את מערכת הכוונוּן, אוכל לעבור לחלקים האחרים.

כדי שיתקבל אפוא הנבל האיאולי יש צורך (בנוסף לכפתורי החרסינה המשמשים לכוונון המיתרים) לפחות  בעוד שני עמודי חשמל משוחים בזפת. המרחק האידיאלי בין העמודים הוא חמישים מטר. העמוד צריך להיות חשוף לאורך זמן (חמש עד עשר שנים לפחות) להשפעות המתחלפות של גשמים, כפור להט ושמש. כך שבלחץ השינויים החריפים במעלות החום (בין 36 מעלות מעל האפס ועד 22 מעלות מתחתיו) העץ מתבקע לארכו. והוא יתבקע, כמו לב מוכה יגון, כאשר יתפוס כי חדל באופן סופי ובלתי הפיך להיות גזע עץ, אשוח ירוק, וכי באופן סופי ובלתי הפיך נעשה עמוד חשמל.

אזי, כשהגזע הפצוע, הסדוק, תופס כי לעולם ועד הוא קבור פה עד לגובה הברכיים ומעלה, וכי לפיכך נבצר ממנו להימלט, או אז לא נותר לו אלא לשאת את עיניו למרחקים, לעבר היערות שמנופפים לו בראשי צמרותיהם. ולהבין שחבריו הקרובים ביותר, חברים וידידים, הם שני הגזעים הניצבים במרחק כחמישים מטרים ממנו, משמאל ומימין; נדכאים ממש כמוהו וקבורים עד ברכיהם באדמה השחורה.

   כשמחברים אפוא בין העמודים באמצעות הכבלים, על ראשיהם, במקום ענפים ירוקים, מורכבת מערכת התה הסינית ההיא (שישה זוגות ספלים מהופכים שאפילו ציפורים לא תוכלנה לשתות מהם), אז עולה מתוכם הניגון, אז מתחילים המיתרים שלהם לנגן. צריך רק להצמיד את האוזן אל העמוד; אלא ששוב אין זה עמוד, כעת זהו נבל. 

  כמה קוראים בלתי מנוסים (שמעולם לא הצמידו אוזן אל עמוד חשמל) יחשבו כי עתה יש צורך ברוח. ולא היא. העיתוי האידיאלי לנבל כזה הוא יום יולי יוקד כשהשרב בעיצומו, כשאֵד רוטט מרצד באוויר והכול מבקשים מחסה מפני החום, כשהגזע יבש והצלילים מהדהדים בקירבו כאילו היה חלול.

כמעט שכחתי:  המקום האידיאלי להציב בו נבל כזה הוא על מדרונות אחד השבילים העתיקים. הנבל שבסיפורי הוצב לצד שביל הדואר, שנבנה עוד בתקופת ישובהּ של פָּנוֹנִיָה על ידי הרומאים. הודות לעובדה זו קלט מוט הנבל, בדומה לאנטנה, גם צלילים מימי קדם; המנגינות מגיעות אליו מן העבר ומן העתיד.

   מערך כבלים אחד קולט אוקטבה שלמה בסולם מינור, שבאמצעות הדומיננטה הפכה על נקלה למז'ור.

   עד כאן ביחס למכשיר עצמו.

   כעת צריך רק להפנות את הראש לצדדים כדי להיווכח שאין איש על אם הדרך, וגם לא איש בין שיבולי החיטה, ולא בתעלה, וכי גם באופק לא נראה איש. אם מתקרבת עגלה עמוסת חציר, אספסת או תבואה, יש למהר למצוא מסתור בתעלת ניקוז שלמרגלות השביל ולהמתין עד שתעבור.

   זה ברור לכם: יש כאן צורך בבדידות. כי למה לכם שיאמרו עליכם שאתם משוגעים כמו אבא שלכם ושישאלו את עצמם מה פתאום אתם מצמידים את  הראש אל עמוד החשמל. מישהו עוד עשוי להעלות בדעתו שאתם מאמינים כי בתוך עמוד החשמל היבש והסדוק רוחשות דבורים בכוורת, ושאתם חומדים את הדבש; מישהו יגיד אולי שאתם מצטטים למטוסים המתקרבים של בנות הברית ושאתם מודיעים על כך למישהו אחר; אחרים עלולים להרחיק לכת בדמיונם עד למחשבה שאתם מקבלים מסרים חשאיים מן החלל החיצון.  

   אשר על כך (בין השאר) מוטב לודא שאין איש על אם הדרך, וגם לא איש בין שיבולי החיטה, ולא בתעלה, וכי גם באופק לא נראה איש.

   אני מודה ומתוודה, אילו מישהו שאינו מתמצא במוסיקה היה מצמיד אוזן אל העמוד, הוא באמת היה חושב שהוא שומע זמזום רחוק של מטוסים והיה ממהר לנוס על נפשו ולהסתתר בתעלה; או שהיה רץ כל עוד רוחו בו כדי לבשר לכפר שלהקת המפציצים מתקרבת.  אבל זהו רק הרושם הראשון (המוטעה); זה רק הליווי, הבאסים, שחוש השמע של הילד מכיר בהם את נעימת הזמן; שכן ממעמקי הזמן וההיסטוריה מגיעים צלילים כמתוך כוכבי קואזר הרחוקים (ריח השרף הנמס אינו משמש כאן אלא כגירוי, כפי שבבית התפילה מדליקים עשבים ריחניים, עץ אלמוג או קטורת).

   הנה כי כן, הנה מה שהנבל מזמר באוזנו בעוד הוא עוצם את עיניו: שבמהרה יחדל לעבוד כמשרת אצל האדון מוֹלְנַר; שאביו לא ישוב לעולם; שיעזוב את הצריף  הדל שרצפתו אדמה מהודקת; שיגיע לבסוף למונטנגרו אל סבא שלו; שיהיו לו ספרים חדשים; שיהיו לו 1,500 עפרונות, 200 עטים נובעים, 5,000 ספרים; שאמא שלו תמות בקרוב; שיפגוש נערה שיאהב לעולמים; שיערוך מסעות; שיראה ימים וערים; שבחודרו אל ההיסטוריה הרחוקה ואל עידן התנ"ך יחקור את מוצאו המעורפל; שיכתוב סיפור על הנבל האאולי העשוי מעמודי חשמל וכבלים.

[דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית-קרואטית והוסיפה אחרית דבר דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005, עמ' 98-95].  

 

 

 

 

ביום שישי (30.10.2009), ערב שבת הקרוב בשעה 20:00, יתקיים ביפו העתיקה, במסגרת פסטיבל 'שער' הבין לאומי לשירה של עמותת הליקון, המיצג המוסיקלי-האומנותי, מעברים,בבמויהּ ובהלחנתהּ של המוסיקאית, האמוּנה עלי נבל, ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי (יחדיו עם מורן צ'סטר בצ'לו ועם אדם בן עזרא בקונטרבאס). אל יצירתה המוסיקלית, ובמיוחד קטעי הנבל של עדיה התוודעתי רק לפני חודש ויותר, ומאוד אהבתי את ששמעו אזניי. מאז שבתי אליהם כמה וכמה פעמים. ניתן להאזין לכמה מיצירותיה היפות באתר שלהּ. לתכניית הפסטיבל ביפו ראו כאן. הכניסה לכל האירועים חופשית על בסיס מקום פנוי.

 

 

לרשימות אחרות שצלילן צליל נבל ראו:

 אחרי הספירה: מוסיקה, הרמוניה ואזרחוּת מטפיסית

אצבעותיי שאלו שאלות שלא היתה לי תשובה עליהן

 

   © 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

  

*

לפני כשבועיים ימים ויותר העליתי לכאן רשימה שדנה בטום ווייטס ובקורותיי, ובעיקר על כך שטום ווייטס לדידי מהווה אמן דומיננטי, שלא לומר, סוג של פסקול, למעלה ממחצית מחיי בחלד. על הדרך ציינתי שם כי מעט לפני גיל 14 עזבתי את נגינת הפסנתר לאחר שפרטתי עליו שנים לא מועטות. הצהרתי על כך שהייתי נוהג לאלתר באופן בלוזי ושאבתי מכך באותם ימים הנאה מרובה. לקבועים מבין קוראיי, הדבר הסתבר, שכן בעבר כבר עמדתי ברשימה אחרת על תפישתי העצמית כמוסיקאי שהודח לכתיבה. חלק זה של הרשימה עורר כמה וכמה תגובות, חלקן באתר וחלקן ששוגרו אליי במייל, ובהם ניסו א/נשים יקרים להניעני לחזור ולנגן אחר שנים רבות. אחת מקוראותיי היקרות ביותר ציינה כי הגיע הזמן שאצמח את ידיי מחדש. האמת היא שאם הייתי מצמח משהו, אלו היו כנפיים, By Far.  ישנם דברים שניתן להסביר, אבל בודאי שלא אעשה זאת כאן. בכל זאת, אני עומד על זכותי ועל חובתי להשאיר מעט מחיי הפנימיים בחזקתי. ובכל זאת, כאשר נחו עיניי בשבוע שבעבר על ספרו המתורגם רביע עלם א-דין, מספר הסיפורים, הופתעתי כי במקום שפתחתיו לראשונה אתרתי מיד סיפור העולה בקנה אחד עם תחושותיי סביב הנגינה והאפשרות ההיפותטית שיום אחד אכן אשוב לנגן על דבר-מה שהוא צלילי והרמוני יותר, מכלי ההקשה הזה, האטוּם, המתכנה: מקלדת מחשב. על כל פנים, בשל יופיו של הקטע וקרבתו אליי, החלטתי להביאו כאן במלואו:

*

  פניו של חובֵיכּ היו כשל גבר שלא ישן כמו שצריך זה זמן מה. שפמו נזקק לתספורת. מצוקתו היתה מנחמת. התברר שהוא אהב את אבי באמת ובתמים; אבל אולי דאגתו היתה נתונה דווקא להריונה של אשתו ולבנו המשמש ובא. הוא טופף אל החדר על קצות אצבעותיו, נושא את תיקה של סלוָוא, את מעילהּ ושק מעור שאולי נראה תמים לעין לא מיומנת. עיני שלי זיהתה את הסכנה. השק לא הכיל דבר מלבד עוּד קטן.

   חשתי שהעורקים בגב כף ידי פועמים.

   אחותי זיהתה את השק וזקרה גבות של תמיהה.

   "אני לא  רוצה אותו" אמרה אחייניתי ברוך. "אני לא יכולה לנגן. נסיתי כל כך הרבה פעמים."

   "אבל זאת מזכרת" השיבה אחותי.

   "זאת תזכורת מתמדת לחוסר הכישרון שלי".

   אחותי בקשה מחוביכ להישאר בחדר והובילה את בתה ואותי למרפסת. היא הדליקה סיגריה ופלטה את העשן השמימה. אחייניתי לקחה את הסיגריה מבין שפתי אמהּ ושאפה ממנה על המרפסת. "אני אביא לך מדבקת ניקוטין".

   "זה לא הזמן המתאים" אמרה אחותי.

   "אין זמן מתאים מזה".

   "תקשיבי, את בטוחה שאת רוצה לתת את העוּד לאוסאמה? הוא הרי לא סתם ייקח אותו ויתחיל לנגן אחרי כל הזמן הזה. אני לא בטוחה שאפשר לנגן בו בכלל. לכולנו יש נכסים משפחתיים. וזה שלך. היא רצתה שתקבלי את זה."

   "מי רצתה שהיא תקבל אותו?" שאלתי.

   "סבתא שלנו" השיבה לינה." חשבתי שאתה יודע. היא נתנה לי אותו על ערש דווי כדי שאתן אותו לבת שלי. בת כמה היית אז, שבע? שמונה? אפילו לא תפסתי את הרעיון שתהיה לי בת.זה העוד של הסבתא-רבתא."

"אלוהים" השתנקתי. "לא ידעתי שהוא קיים. הוא עדיין מנגן?"

  "תבדוק" אמרה סלוָוא "התקנתי לו מיתרים חדשים. הוא מנגן בסדר, בהתחשב בעובדה שאף אחד לא ניגן בו כבר יותר ממאה ועשרים שנה."

   "מאה וארבע עשרה" אמרנו אני ואחותי פה אחד.

   "הוצאתי את העוד בעדינות מתוך שק העור של היעל. עבודת האומנות היתה מעל ומעבר לכל מה שראיתי זה שנים רבות—עיטורי השנהב המגולפים לערבסקות מיניאטוריות מורכבות; עץ וארז יקר מפז; דמעה משובחת, עשויה מאם הפנינה (אמיתית, לא אחות-הפוליסטירן) מרפדת את הצוואר. וסבתא-רבתא ויתרה על מלאכת המחשבת הזאת למען אהבתו של בעלה. "מתנה מהסולטן" אמרתי.

   "במלוא מובן המילה" אמרה אחותי, "מהסולטן שלנו".  

   "אני לא יכול לקבל אותו" אמרתי לאחייניתי "הלא הוא יכול לממן את הלימודים של הבן שלך בקולג'".

   "כרגע הייתי נותנת אותו בתמורה לעיסוי רגליים" היא ניסתה להרים את כפות רגליה מהרצפה בתור מוצג מספר אחת, אך בקושי הצליחה להניף אותן, כך שיהיה אפשר להעביר תחתן פיסת נייר.

   "תראו, אם אני אצטרך אותו פעם, אני אקח אותו בחזרה. פשוט קיוויתי שתנגן לו."

   "אני לא יכול לנגן. לא ניגנתי המון זמן" פרטתי על מיתר, ואז על עוד אחד. צלילו של העוּד היה מאכזב. "לא סתם מרימים כלי אחרי כל כך הרבה שנים ומתחילים לנגן, זאת לא אגדה."

   "הוא תמיד סיפר כמה יפה ניגנת" אמר סלווא. היא לטשה עיניים בדלת הזכוכית של המרפסת אל מיטת אבי שמאחוריה.

   "הוא לא אהב את הנגינה שלי" מחיתי "אף פעם".

   "אתה משוגע" התפרצה אחותי, "זה מה שאתה חושב?"

   "ייקח לי חודשיים עד שאצליח לנגן מקאם פשוט. אני צריך להכריח את עצמי לעבור שוב את העינוי הזה ולהקשיב לעצמי מתרגל סולמות?"

העוּד לא היה מכוון. הידקתי את המיתר העליון. ואצבעותיי כאבו. הצליל היה מחריד, העץ הזדקן ללא תקנה. לחצתי עם האמה על תו קל. חשתי שהעור שבקצהָּ עומד להיסדק. האם אצבעותיי יצליחו לשחזר את מה ששכחו? האם ידיי ייזכרו במה שנמחק במודע? אצבעותיי שאלו שאלות שלא היתה לי תשובה עליהם. הן כאבו. כל גופי כאב; הרגשתי שעיניי עומדות לצאת מחוריהן. החלקתי לאורך המעקה. התיישבתי על הריצפה ובכיתי. אחותי היססה ואז החליקה לצדי ופרצה בבכי יחד. זה לצד זה, כתף אל כתף, התייפחנו. לו רק העוּד המדהים לא נשמע כמו יוקליילי.

(רביע עלם א-דין, מספר הסיפורים, מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת זמורה ביתן מוציאים לאור: תל אביב 2009, עמ' 454- 456)

 *

בעקבות מסורות פיתגוראיות ביטא אפלטון בספר השלישי מן הפוליטיאה את דעתו לפיה מוסיקה הרמונית מבטאת את הסדר השמיימי (ההתאמה המספרית בין חלקי הקוסמוס, לעומת המרווחים בין המיתרים). בעקבותיו הלך פילון האלכסנדרוני שתיאר את הנבל ככלי המוסיקלי המבטא בכיוון נאות את הסדר הקוסמי ההרמוני. כתשע מאות וחמישית שנים לאחר פילון שנו אחי הטהרה, אח'ואן אלצפאא', חבורת סתרים פילוסופית שפעלה בעיר בצרה בעראק את התפישה לפיה העוּד מבטא את הסדר השמיימי.

   בשבוע שעבר גיליתי כי בספרייתו של הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק, אחד הכותבים האהובים עליי ביותר, עמדה האוטוביוגרפיה של הארפו מארקס (שם הבמה של אדולף מארקס, אשר שינה את שמו, אחר 1912, לארתור מארקס), הליצן האִלֵּם מבין האחים מארקס, שלא היה אִלֵּם כלל וכלל. הארפו נגן בסרטיי האחים מארקס עליי נבל. מסתבר כי מעולם לא למד לנגן על נבל בצורה מסודרת. וכי תמיד היה מכוון בעצמו את הנבל באופן עצמאי לחלוטין, מה שעורר את תמיהת המומחים, משום שלא עמד בסטנדרטים הקלאסיים הנוהגים, ואף על פי כן נגן לתפארת. מבחינות מסוימות הדהד לי ספורו של הארפו סיפור מאת דנילו קיש, "הנבל האאולי", החותם את ספרו היפהפה מצוקת נעורים. ובו הוא מדבר על נבל שבנה לעצמו בילדותו שהיה מעין מתקן המהדהד במיתריו המתוחים את הקוסמוס ואת העבר ואת העתיד. כאשר נפטר אדולף- ארתור- הארפו מארקס הוא ציוה את הנבל שלו למדינת ישראל. איני יודע היכן גנוז הנבל הזה. אבל מכמה וכמה פנים דומני כי הצגתו ברבים תהיה דומה בעיניי לתגלית ארכיאולוגית מרעישה, כאילו מדובר בנבלו של דוד המלך, שעל פי אגדת התלמוד הבבלי רוח צפונית היתה נוגנת בו אחר חצות הליל, אז היה המלך ניעור משנתו. ובאשר לי, הצלילים אולי עוד ישובו פעם, אולי הם כלולים כאן ברשימותיי, בינתיים שומא עליהם להמתין עד לבוא שעתם. 

 

Harpo Marx plays the loom as a harp, Taken from the movie: 'Go West' (1940) 

 

בתמונה למעלה (בפתח הרשימה): : Harpo Marx plays the harp, Taken from the movie :A Night  at the Opera

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »