הצל המשותף

*

על יהודי חַבַּאן, מחוז חצ͘רמות, ומנהגיהם; על ריטואלים רב-דוריים; על הבחנה בין הבנה לידיעה; על שפה חיצונית ועל שפה פנימית; על הצל המשותף ועל זיכרון גדול מאיתנו —  קריאה בשיר מאת המשורר, יהונתן נחשוני, לאורם של טקסטים נוספים מאת אדמון ז'אבס, יוליוס לסטר ור' שמואל בן יוסף ישועה העדני.   

*

בתמונה: סדר פסח שנערך בתל אביב בשנת 1946 בביתם של עולים חדשים מֵחַבַּאן (בדרום מזרח תימן) ככל הנראה: בשכונת ידידיה (שכונת החבאנים), שאכלסה באותם ימים (פלסטינה המנדטורית; הבריטים שלטו גם בחצ͘רמות באותה תקופה) כ-250 משפחות עולים, שמשום-מה בתיהם לא חוברו לרשת המים העירונית. אני כבר שנים אחדות קורא וחוקר, בין היתר, הגות יהודית מתימן. די הציק לי שאני מכיר כתבים שנכתבו בצנעא, צעדה̈, ג'בלה̈, דמﱠאר, עדן ותעז, אבל למרות ששמעתי על יהודי חבאן, מעולם לא קראתי חיבור הגותי-רבני משם או מסביבתם של יהודי חצ͘רמות. הסיבה התגלתה לי  רק מאוחר יותר. העיר חבאן מצויה היתה כ-300 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר הנמל עדן וכ-100 ק"מ מצפון לחוף האוקיאנוס ההודי. מצבם המבודד של היהודים שם בנאות-מדבר הביא לידי כך שהיהודים החבאניים נחשבו כשונים במסורותיהם ובחזותם מבני תימן האחרים (מלבושים אחרים, הגברים בעלי שיער ארוך וזקן נטול שפם).  על-פי החבאנים, מייסדי הקהילה הגיעו לדרום-מזרח תימן  לאחר חורבן הבית הראשון (שנת 586 לפנה"ס). המסורת הקדומה הזאת, והשפה המדוברת והנכתבת הייחודית לאיזור, הביאו לידי כך שכתבי היסוד של היהדות הרבנית: המשנה, התלמודים, ואולי גם תשובות ההלכה של גאוני בבל, מעולם לא הגיעו לחבאן או כן הגיעו ולא התקבלו על ידי ההנהגה היהודית שם. דפוסים שבאו מתורכיה לתימן משלהי המאה השש עשרה והביאו לתימן שפע רב של ספרות הלכה, תפילה וקבלה  גרמו לכך שעוד במאות התשע עשרה והעשרים למדו בחבאן קיצורים שונים של חיבורי הלכה ואגדה רבניים, אבל לא הוקמו שם ישיבות, שבהן הפך התלמוד או חיבורי-הלכה קאנוניים, כגון: הלכות רב אלפס (הרי"ף, ר' יצחק אלפאסי), משנה תורה (לרמב"ם), ארבעה טורים (לר' יעקב בן אשר) או שולחן ערוך (לר' יוסף קארו), לטקסטים הנלמדים על הסדר . אגב, מהתמונה לעיל ניתן להבין כי בכל זאת, היהודים המסבים לשולחן הסדר, מכירים ללא-ספק את מנהג החזקת הכוס בחמש אצבעות העוטפות את הכוס; מנהג המובא למשל בראש הקדמת ספר הזֹהר; הם מכירים את מנהגי סדר-הפסח, שכנראה הוצעו לראשונה כריטואל מחייב בימי גאוני בבל (מאה שמינית עד עשירית) – שלוש מצות, ביצים (זכר לקורבן חגיגה כהִלֵל הזקן), ירק (ככל הנראה לשם מצוות אכילת מרור) ועוד [למשל, בקהילת ביתא ישראל האתיופית לא נהגו לקרוא בהגדה או להסב לליל הסדר, מה שמראה כי המנהג הזה לא הגיע לאתיופיה אך כן הגיע לחבאן]. קשה לידע מתי בדיוק מסורות אלוּ הגיעו לחבאן, האם לפני מאה שנים עד שלש מאות שנה, או אם הרבה קודם לכן? אבל האם מסורות משפחתיות שיהודים לא-חבאניים מקיימים שונות במהותן? האם מישהו מאיתנו יודע בדיוק מתי ובאילו נסיבות אחד מאבות המשפחה או אמהותיה החלו לקיים ריטואלים מסוימים? אנחנו יודעים לקיים ריטואליים; לשיר את השירים הריטואליים, לנקוט במנהגים העוברים מדור לדור (למרות, שלא פעם, דומה שאין זאת העברה רציפה אלא כעין טלפון-שבור), אבל אנחנו כבר לא יכולים להעלות בדעתנוּ, פעמים הרבה, מה בני הדורות הקודמים חשבו בליבם כשקיימו את אותם הריטואלים או ריטואליים דומים לאילו שלנו, ואף על פי כן, דרך הביצוע (הפרפורמנס) – אנחנו חשים כי קולנוּ קשור בקולם, חבורים באיזה זיכרון רב-דורי.    

    התמונה הזאת וכל הדיון בהּ,  באו אל דעתי, בעקבות קריאה בספר שיריו של ידידי, המשורר, המוסיקאי והחוקר, יהונתן נחשוני, מִדְבַּר  לב , בו מובא השיר "סבי יודע":

*

סָבִי

קוֹרֵא מִלִּים

כּתוֹבוֹת כְּתוּבוֹת  נִקְרָאוֹת

סָבִי לֹא מֵבִין

*

סָבִי

הוֹפֵךְ בַּמִּלִּים

 שָׂפָה בְּרוּרָה

*

אֵינְנוּ מֵבִין

יוֹדֵעַ

*

אֲנִי

יוֹדֵעַ

לָשִׁיר

אֶת מָה

שֶׁסָּבִי יוֹדֵעַ 

[יהונתן נחשוני, "סבי יודע", מִדְבַּר לֵב: ל"ב שירים, שיירה: שירה נודדת – הוצאה לאור וקהילת משוררות ומשוררים, עורך: יונתן קונדה, איורים: יהונתן ושרה נחשוני, פרדס חנה תש"פ / 2020, עמודים לא ממוספרים]      

*

 שירו של נחשוני, הרשים אותי מאז קריאתי הראשונה בו, בשל איזה רגש מסתורין שעורר בי והתחושה הפנימית כי מה שמספר כאן יהונתן נחשוני על סבו אינו שונה במהותו מדברים שיכולתי לומר על טיב הזיקה שביני ובין סבי [הסב היחיד שהכרתי, 1983-1917, יליד ליטא; נפטר כשהייתי כבן 10]. לימים סיפר לי נחשוני, אחרי ערב ביד בן צבי בירושלים, בו שוחחנו יחדיו מול קהל על שירתו והגותו של שלמה אבן גבירול (1058-1020), כי מוצאו המשפחתי הוא ממשפחה שעברה מצנעא (המרכז האינטלקטואלי של יהודי תימן)  לחצ͘רמות (הפריפריה המדברית המצויה בתווך שבין עריה הגדולות של תימן וחבאן). וכך, שכאשר החלטתי לכתוב על השיר שהובא לעיל,  תרתי תמונות של יהודים מעולי חבאן, ומיד נלכדה עיני בתמונת ליל הסדר משנת 1946, שהובאה בשער הרשימה.  נחשוני מציב בראשית שירו הבחנה חדה השוררת בין מה שסביו קורא בבהירות ובין מה שהוא מבין ממה שהוא קורא. הסב הופך במלים "שפה ברורה" צירוף מלים (אולי נכון יותר, שיבוץ) הרומז די בבירור למלות קדושת-יוצר בתפילת שחרית: "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה, וְנוֹתְנִים רְשוּת זֶּה לָזֶּה לְהַקְדִישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ בְּשָׂפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה". בדרך כלל, נהגו פרשנים (רש"י, ר' אלעזר מוורמס) להבין "שפה ברורה" כלשון הקודש, כלומר: השפה העברית, שבהּ לכאורה נברא העולם ודרי מעלה לכאורה דוברים בה גם-כן, ומקדישים בה את יוצרם כולם יחדיו. אולם העברית של הסב (ודאי קרובה יותר ללשון מקרא) בוודאי שונה הייתה מהאופן שבו בני היישוב העברי ולימים הישראלים דיברו, הגו וכתבו עברית (עברית מודרנית). העברית המודרנית לא כוונה במיוחד על מנת שכל דובריה יקדישו בה את יוצרם, יקבלו עול מלכות שמיים זה מזה, וייתנו רשות זה לזה, במשותף ובאופן שווה ונעים, וכדי לברך באמצעותהּ את יוצר העולם. הסב אפוא היה לכתחילה שונה לא רק בדיבורו, בהגייתו ובכתיבתו, אלא גם באופן שבו הוא ידע את השימוש באותה שפה ברורה. לאו דווקא הבין אותה כפי שהחברה שמסביבו ציפתה. על כן, המשורר, הופך את שפתו של הסב, שבוודאי נחשבה "בלתי-ברורה" באזני בני- הישוב העברי מעולי אירופה, שהקפידו על הגיה שונה לחלוטין ועל אוצר מילים אחר, שהם דגלו בכך שרק בו נאה לדבר ורק הוא נחשב למתוקן ובן תרבות – לשפה הברורה מכולן – שבה פונים אל האל ובה ראוי לעמוד בפניו כמקבל עול מלכות שמים, הבא להקדיש ליוצרו.

     גם הסב, יודע הנכד, לא הבין כיצד השפה (המלים והכתב), פועלים את הזיקה בין ארץ ושמים, אבל הוא ידע זאת ברמה הקיומית ובנימה פנימית; חייו היו קודש לאינטואיציה-הפנימית לפיה כל זמן שהוא עומד נוכח האלוהות כל המלים שבפיו נהפכות שפה ברורה; מה שמוסיף המחבר על זה הוא שכאשר הוא נוהג לשיר כיום כמנהג אבותיו ואמהותיו, הוא חש כי על אף השינוי התרבותי והדתי, שהביאה מדינת ישראל על עוליה, מטבע הקמתהּ כמדינה חילונית-מערבית, הוא אוחז ואחוז באותה ידיעה שהיתה נחלת בני הדורות הקודמים.  

    תוך הנסיון לקרוא ולהבין את שירו של נחשוני ניעורו בי שלוש אסוציאציות נוספות. האחת, דברים שהביא הסופר המצרי-צרפתי-יהודי, אדמון ז'אבס (1991-1912), בספרו, ספר השאלות, על אודות הצל המשותף לכל היהודים ואפשר לכל האדם [ספר השאלות, מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: דוד מנדלסון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמוד 77]; כעין לא-מודע קולקטיבי המקיים את האדם. מבחינתו של ז'אבס, הצל המשותף הזה, הוא "גם מוקד אור וגם לשון-מתה" (עמוד 78) ואינו אלא "כתם-זכרון גלוי לעין. זכרו של אלוהים – הגדל והולך עִם שאנו מקיימים את מצוותיו" (עמ' 79-78). כמובן, שהזיקה שיוצר ז'אבס בין זיכרון, צל וידיעת אלוהים חוזרת אל המושג צלא דמהמנותא (צל של אמונה) בספר הזהר, המובא בהקשר לחג הסוכות ולשהות בסוכה כמצביעה על חֲלוּת ההשגחה האלוהית. שוררת ודאי הסכמה בין נחשוני ובין ז'אבס על כך שאותה שפה קדומה, שהיא לכאורה "שפה מתה" היא-היא אותה שפה ברורה, מקור אור, המקיימת את זכרו של אלוהים בעולם; שפה, שיותר משהיא דקדוק, פעלים ושמות, מהווה איזו מהות של ידיעה פנימית, הנושאת את האדם מאת דין בני החלוף אל עבר רעיון הגדול ממנוּ ומן העולם. בעצם, אם אצל אפלטון (אליבא דסוקרטס), Episteme Arete Esti (= הידיעה היא המידה הטובה) במובן של ידיעת עולם האידיאות (המטאפיזי והבלתי חומרי); כאן הידיעה היא ידיעת "שפה ברורה", השפה הפנימי והזיכרון הפנימי, המהווים כעין שער אל המטאפיסי והאלוהי. ואכן, למשל גם ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) וגם ר' אברהם אבולעפיה (1291-1240) הדגישו בכמה מקומות את השיוויון הגימטרי בין המלה שפ"ה ובין המילה שכינ"ה (385), כנוכחות האלוהות והשגחתו בעולם, אלא שאצל שניהם ממש כמו אצל ז'אבס ונחשוני, אין המדובר בשפה שימושית, אלא דווקא בשפה הפנימית ההולכת ומתפתחת, ככל שהאדם עוסק בידיעה ובפיתוח תודעתו וחייו הפנימיים.

      אסוציאציה נוספת למקרא שירו של נחשוני הוא קטע מספרו של הסופר, המוסיקאי, פעיל זכויות האדם  והמאבק לשיויון הזכויות האפרו-אמריקני בשנות השישים, יוליוס לסטר. (2018-1939), שהפך פרופסור לספרות במחלקה ללימודים אפרו-אמריקנים באוניברסיטת מסצ'וסטס. בשנת 1982, התגייר, בעקבות התעוררות זיקתו לסבא רבא שלו שהיה יהודי גרמני, שהיגר לארה"ב ונשא שפחה משוחררת (אחרי 1865) ועבר לגור בקהילה אפרו-אמריקנית. לסטר הועבר מאוחר יותר למחלקה ללימודי יהדות והמזרח הקרוב באוניברסיטה לאחר סכסוך ממושך עם דמות אחרת במחלקתו הקודמת, שאותה תיאר במאמר כחוקר אנטישמי.  לסטר הפך לרב קהילה יהודית אורתודוכסית, שרוב חבריה היו יהודים ממוצא אירופאי, ופרסם ספרים על יהדות, שנקראו בעיקר על ידי אפרו-אמריקנים יהודיים (מוזר שעוד לא נתקלתי ולו במאמר אחד העוסק בו כהוגה יהודי). בשנת התגיירותו הוא פרסם את הרומן, Do Lord Remember Me,  המתארת את היום האחרון בחייו של המטיף הנוצרי ג'ושוע סמית', ואת מסע חייו במדינות הדרום; מתוך הספר הנהדר הזה (פעם מצא אותי בני ממרר בבכי תוך קריאתו החוזרת) הנה קטע המתכתב עם שירו של יהונתן נחשוני למישרין:

*

זה לא היה התואר שהעניק לעצמו, ולמען האמת, מעולם לא נחשב בעיני עצמו לזמר מוצלח במיוחד, אבל לעתים קרובות, באמצע דרשה, משהו היה גואה בתוכו, עד כי הדרך היחידה להביע את זה היתה לשיר. זה היה הדבר שסחף את דמיונם ואת רוחם של האנשים, הצורה שבה היה מעורר אותם לשיר את השירים הישנים, השירים שנשטפו בדם העבדות.

זכור אותי, זכור אותי,

זכור אותי, אלוהים.

זכור אותי, זכור אותי,

זכור אותי, אלוהים.

    וכשאמות,

זכור אותי

    וכשאמות,

זכור אותי,

    וכשאמות,

זכור אותי,

זכור אותי.

הוא לא ידע מאין באו השירים; מוכן היה להישבע שמימיו לא שמע אותם עד שבקעו מגרונו. ובכל זאת, באופן קבוע, אחרי התפילה היה בא אליו אחד הזקנים ואומר: "כומר, לא שמעתי את השיר מאז שעזבתי את הבית. הסבתא שלי הייתה שרה את זה. הייתי שוכב לי בלילה במיטה, ושומע אותה בחלק השני של הבית שרה את זה, מאושרת כאילו היא בכנסיה, ביום ראשון בבוקר. לא האמנתי שאשמע את השיר הזה עוד פעם לפני הפגישה שלי איתה בגן עדן.  

[יוליוס לסטר, זכור אותי אלוהים, תרגמה מאנגלית: נורית לוינסון, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, תל אביב 1989, עמ' 150-149] 

*

הקו המשותף בין לסטר לנחשוני עובר בכך שגם הדרשן-המזמר של לסטר וגם נחשוני בשירו, כשהם שרים, הם יודעים משהו שגם אבות אבותיהם ידעו בכל מאודם. זוהי אינה אינטרפרטציה הנובעת ממילות השיר או מהמוסיקה שלו, אלא אולי מתוך מה שכינה ז'אבס – הצל המשותף, הכולל בחובו, גם זיכרון רב-דורי וגם את זיכרו של אלוהים בקרב בני האדם.  גם את האיש בכנסיה – שירו של הדרשן מעורר בו זיכרון. הזמר כלל אינו יודע בשעה שהוא שר שאלו שירים עתיקי-יומין השייכים לתקופת העבדוּת. אולם בא אליו אותו איש ומעורר אותו על כך שסבתו נהגה לשיר ממש את אותו השיר מהחלק השני של הבית, ועד שסמית' החל לשיר, האיש לא חשב שיישמע את השיר הזה שוב בחייו. זה מוזר, ומעורר מסתורין, משום שגם לי קרה, כשילדיי היו קטנים, שבלי משים שרתי להם שיר ערש פשוט ברוסית, במלים שלא הבנתי עד תום (משהו על חתול קטן);  שיר ששמעתי כמה פעמים מסבתי ומאמי, שסבי נהג להרדים אותי איתו בין ידיו, אבל ממש לא חשבתי עד אז שאני יודע את המלים או זוכרן.     

    האסוציאציה השלישית שלי היא בית שיר מתוך פיוט סליחה ליום הכיפורים שחיבר המשורר ומקובל, ר' שמואל בן יוסף ישועה עדני (1862- המחצית הראשונה של המאה העשרים), בעל החיבור נחלת יוסף, חיבור בן דרום תימן, הותקף קשות על ידי החכם ר' יחיא קאפח, בן העיר צנעא, על שום התכנים הקבליים שבתוכו, שבהם ראה שיבוש של מנהגי אבות וכפירה באמונה ובדעת הנקייה. כאמור, העיר עדן, היתה עיר הנמל הסמוכה ביותר לחבאן. וכך כתב שמואל בן יוסף ישועה בפיוט תקיף בעל-היכולת בעקבות י"ג העיקרים המובאים בהקדמת פרק חלק בפירוש המשנה למסכת סנהדרין לרמב"ם (כתאב אלסﱢראג', ספר המאור) ובעקבות נוסח תשליך לראש השנה:  

*

וְתו­רָה תְּמִימָה הִנְחַלְתָּנוּ / מֵאוֹצָרָךְ מְשַׁכְתָּם

הוֹד קוֹלְךָ שָׁמְעוּ / סְגֻלָּתְךָ לְזַכֵּךְ נִשְׁמָתָם

סְלַח וּמְחֹל לְאַשְׁמָתָם / וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם

[חנה כשר ואורי מלמד, "פיוטי י"ג העיקרים לרמב"ם בלבוש קבלי", חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, הלכה, מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, עורכים: אבי אלקיים וחביבה פדיה, הוצאת כרמל: ירושלים תשע"ו/2016, עמוד 283]

*

    שמים והד וים יוצרים כאן מן רחש, שניתן אולי לדעת כשניצבים בין שמים לים ומאזינים להמיית הגלים ושאונם ולהתפשטות הקול במרחב. עם זאת, בית השיר הזה כולו – הוראתו לכך כי כל המרחב השמיימי והארצי, למין רום השמים ועד עומק התהום, הם פרי השתלשלות (אמנציה, אצילות/האצלות) אחת, שכולהּ עומדת על הוד הקול האלוהי המסוגל לזכך את נשמותיהם של הקשובים לו. זה דבר שקשה מאוד לתפוס; כל-שכן להבין, אך מי שיודע במה דברים אמורים לא  בהכרח מבין אותם (קשה מאוד להבין אותם) ומי שמבין אותם (או מדמה בנפשו להבין אותם) – קרוב לוודאי, שאינו יודע אותם. ישנן אולי הזדמנויות יחידות שבהן הידיעה (המתבססת על חוויה פנימית) וההבנה (המתבססת על ניתוח אנליטי ןהפשטה) אינן נעות בקווים מקבילים, אלא אולי מצויות כאסימפטוטות האחת אצל השניה, ואולי הן נפגשות באיזו נקודה, או שאנו שואפים לגילוי הנקודה הזאת בתוכנוּ ומתוך כך מאמינים שהיא קיימת. נקודת מפגש בין כוחות נפש/תודעה שונים, שלאו דווקא מתלכדים או מתאחדים, אבל פתאום אנחנו מרגישים הרבה מעבר לעצמנוּ, גם זוכרים הרבה יותר משחשבנוּ או שהעלנוּ על הדעת שניתן לזכור. בסופו של דבר, האזנה ליופיו של פיוט או שיר לעומקיו חשובה לא פחות מהבנתו האנליטית-מילולית-פרשנית. מי כפיוטיהם של ר' שמואל בן יוסף ישועה ושל יהונתן נחשוני כדי להעיד כי לעתים הקשב למלים, גם אם הן אינן רבות, משמעותי הרבה יותר מהבנתן השיטתית והמדויקת.    

*

*

*

בתמונה למעלה: Zoltan Kluger (1896-1977), A Yemenite Habani Family celebrating Passover in their new home in Tel Aviv, 1.4.1946.

Read Full Post »

מִמְךָ מוֹצָאִי וְעָלֶיךָ שִׂמְחָתִי

 

לפני כארבע שנים יזמתי ערב משותף עם המתרגמת, המשוררת וחוקרת התרבות האיראנית, ד"ר סיון בלסלב (שדיברה על פרוע' פרח'זאד), ועם המשוררת, הסופרת והמהנדסת תהילה חכימי (שדיברה על מאיה אנג'לו), בחנות הספרים העצמאית "ספור פשוט" בנוה צדק תל אביב יפו. הערב שנקרא:' הֱיוּ כָּמוֹהָ— נִפְלָאוֹת: על יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות' ,  התקיים לציון יום האישה הבינלאומי. במהלך הערב דיברתי על יצירתן של שתי נשים ערביות בנות המאה השמינית והתשיעית לספירה שהפכו לבנות סמכא בעיני ראשוני השיח'ים הסוּפים ובסוּפיות של ימי הביניים, ושירים או דברים פרי עטן צוטטו מאות בשנים אחר כך על ידי כותבים גברים; האחת – ראבעה אלעדויה  (801-717 לספ') מהעיר בצרה שבעראק שהיתה משוררת מיסטית שהעמידה בלב דבריה את דבר אהבתה היוקדת לאל; השניה היא אשת השיח' אלחכים אלתﱢרמד'י (נפטר 893 לספ') מאוזבקיסטן, מגדולי הסוּפים בדור המייסדים (המחצית השניה של המאה התשיעית), שהיתה חולמת וחוזה, כאשר את הדברים שבהם חלמה וחזתה –  היתה מספרת לבעלהּ וזה כתבם על ספר, כי ברובם נגעו אליו.

ברשימה שכתבתי בעקבות הערב ההוא, הבאתי בתרגום מאנגלית (מאת חוקרת המיסטיקה הבריטית מרגרט סמית') את אחד משיריה של ראבעה. לפי שהמקור הערבי לא נמצא באותה העת בפניי. בחודשים האחרונים בעקבות קורס שלי בתכנית לתרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת בן גוריון בנגב  "קחה סוד מלשון עברים והגרים: שפה ותרבות ערבית יהודית בימי הביניים ובתקופה הקדם מודרנית" חיפשתי את לשון השיר המקורי, בתוך דיון של מספר שיעורים על אהבה ועל אהבת האל במקורות ערביים וערביים יהודיים,  ולאחר שקראתיו היטב, החלטתי לתרגמו מחדש, לפי שהתוצאה שהעמידה סמית (הנחשבת לאחת מגדולות חוקרות הסופיות במאה העשרים) נתגלתה כלא מדויקת ואף עמומה לפרקים, ועם כל הערכתי למפעלה המחקרי של סמית', הצטערתי על שתרגמתי לפני עת ארוכה שיר זה בהסתמך על תרגומהּ. הנה אפוא תרגומי  המחודש לשירהּ.

*

*

מנוחתי, הוֹ אחי-לדרך, היא בהתבודדותי / ואהובי תמיד נוכח איתי 

שכן לאהבתו לא אוכל למצוא תחליף / ואהבתו – בין הברואים – ניסיוני ומנתי

היכן שיחזה לי ביופיוֹ שם אתבונן / הוא גומחת תפילתי; בו מחוז-הגותי

לוּ אמות באהבתו,  ולא אפיק רצון / אשא בתוכי את מרחקי ואומללותי   

הו, החובש  ללבבות, המרפא באהבתו / מה שנותר אחר השגתךָ רִפֵַּא את עומקִי  

הו אתה, מקור אושרי וחיי / ממךָ מוֹצָאִי ועליך שִׂמְחַתִי  

מכלל הבריאה כבר הִגרתי, ותקוותי / להִדָּבֶּק בך עד קצה דבקותי.

[תרגם מערבית: שועי רז, שלהי אוקטובר 2019]

 

לא אבחן את השיר טור אחר טור (זו מלאכה למאמר). רק אזכיר כי אף שראבעה קדמה לסופים – כמה מהמונחים הטבועים בשיר זה אכן הפכו לימים ליסוד בהשתלמות הרוחנית הסופית. כך למשל حلوة (חַלְוַּה, התבודדות) ו-   حضرة (חַצְ'רַה, נוכחות); כאשר השורה השלישית ושימושה במושגים האסלאמיים محراب (מִחְרַאבּ, גומחת תפילה) ו-قبلة (קִבְּלַה, כוון התפילה) –  מסמלות דווקא את אי ההתפשרות של המחברת עם הוראת האסלאם האורתודוכסי של זמנהּ. היא אינה מחפשת את הקשר עם האל במסגד דווקא ולא באמצעות מורי הדת. כמו כן, כיוון תפילתה אינו דווקא מכה או ירושלים (על פי מקורות אסלאמיים מסוימים כיוון התפילה הראשון של הנביא בתקופת מכה טרם ההִג'רה היה דווקא ירושלים) – אלא היא שמה יהבהּ בכל מכל כל באללﱠה לבדו מבלי להזדקק למתווכים בינה ובינו ותוך אמון מלא בכך, שגם אם לעתים קשה לדעת האם האל נעתר ללב האוהב אותו.  בכל זאת, אין בכוונתה להפסיק ומבחינתהּ אף יותר מהעולם עצמו (הבריאה) – האל עצמו ממשי וקיים והדביקות בו ונוכחותו בחייה –  היא תקוותה היחידה. כל אלו אכן הפכו במאות התשיעית והעשירית ליסודות חשובים בקרב חוגי הסוּפים שהתעוררו לפעול בין מצרים, עיראק ואיראן, וכמו שהראינו אף בעיר תרמד' שבאוזבקיסטן.

*

*

ביום חמישי הקרוב, 2.1.2020, 19:30 באודיטוריום מנשר לאמנות, ערב השקה לספר שיריו של המשורר והאנליטיקן, גיא פרל, "מערה".

תוהו ובואו (כניסה חופשית). הרכב דוברים מרשים וחתול צ'שייר על גב חד אופן. על ספרו של גיא פרל כתבתי כאן.

 

בשלישי הבא, 7.1.2020, באולם כנסים אורן א (בנין 26) באוניברסיטת בן גוריון בנגב, אירוע השקה לספרהּ של ד"ר חמוטל צמיר "ביאליק בעל גוף: תשוקה ציונות, שירה".

פעמיים כי טוב (יום הולדתו של ביאליק והשקת הספר; גם צום י' בטבת, אבל סמוך לצאתו); הכניסה חופשית. שוב הרכב דוברים מרשים וצ'יף בירדשוט, שידבר הפעם (יותר מדויק, יגיד) בנושא: "לגופה של שכינה: המקום הציוני והיהודי של ביאליק בסימן כתבי שפינוזה ורמח"ל".

*

בתמונה למעלה: Suad Al-Attar (b.1942, Baghdad), The Flying Soul, Oil on Canvas 1996©

Read Full Post »

שדירה, שיויון, חירות

*

ספרהּ של אמנית הצילום, ורד נבון, השדרה: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, מתעד את שדרות ירושלים ביפו לאורך כמאה שנים ויותר, במסע ההולך בין הבניינים המרכיבים את השדרה, ומספר את סיפוריהם, ואת תהפוכות חיי מייסדיהם. לעתים גם את עלילות האנשים שדרו ופעלו בהם. מטבע היותה של יפו עיר מעורבת, זהו במידה רבה סיפורם של ערבים ויהודים שחלקו ועדיין חולקים את השדרה הציבורית, וזאת בטרם ישתנו פניה של השדרה כליל, לאור נתיב הרכבת הקלה העתיד לעבור בה, ולקשר בין תל אביב ובת ים.

ישנם אלבומי-תמונות מרובים, המגוללים סיפורו של מקום, תוך עמידה על ההיסטוריה והתרבויות שפעלו בו. מה שמציין אלבומים כאלה במקומותינו היא תפיסת עולם פוליטית דווקנית העומדת ביסודם; על פי רוב, טבוע בהם נראטיב ציוני עז של גאולת האדמה והפרחת השממה (חישבו על אלבומי תמונות שקיבלתם לבר/בת-מצווה) וכאשר מדובר בסביבה אורבנית, לעולם יוותרו ההיסטוריה והתרבות של בני המקום הלא-יהודים או הלא-ציונים כהערות-אגב מודחקות, כמעט מתנצלות על השמעתן (השכונה שלהם? ובכן, זה ספר כה עמוס שלא מצאנו בשבילה מקום). ספרהּ של נבון, להבדיל, מציע נראטיב שיוויוני במהותו. הסיפור הציוני זוכה למקומו, וכן הסיפור הפלסטיני. יש מקום לציונות ולקליטת העולים ב"שטח הגדול" (כלומר השטח שנעזב על ידי תושבי המקום הקודמים בזמן מלחמת 48') ויש מקום לנכבה, ובכלל זה לבריחת פלסטינים מיפו, בין היתר, לנוכח פעולת האצ"ל בשכונת מנשיה והחרבתה עד היסוד, שיש להניח שעוררה בפני יושבי יפו הערביים את החרדה לפיה הם הבאים בתור. כך ראוי להתייחס למקום – כמרחב שיוויוני של זיכרון; יותר נכון: כמקום המהדהד את מכלול זכרונותיהם של האנשים שעברו בו מעולם. מרחב המעניק מקום לתפיסות העולם השונות ולאידיאות תרבותיות מגוונות, ששכנו ועדיין שוכנות, זו לצד זו.

בספרו להבין את המדיה: שלוחות האדם (תרגמה מאנגלית: עידית שורר, הוצאת בבל: תל אביב 2003) הזכיר חוקר התרבות הטכנולוגיה הקנדי, מרשל מקלוהן (1980-1911) תפיסה המובאת בספרו של האנתרופולוג האמריקני, אדוארד ט' הול (2009-1914), השפה הדוממת,  לפיה אינדיאנים משבט ההופי, האמינו כי הזמן אינו רצף או משך של אירועים תימטיים-עוקבים, אלא ריבוי של דברים המתקיים זה לצד זה. ובציטוט המובא שם: "הזמן הוא מה שקורה כשהתירס מבשיל וכשהכבשה גדלה … הוא התהליך הטבעי המתרחש כשהחומר חי פועל בדרמת החיים שלו …". [שם, עמ' 175]. כלומר, אין מדובר בזמן כמותי, המבקש למדוד תנועה ממקום למקום או מזמן לזמן, אלא בהגדרת זמן המעניקה לכל פרט הנתון בקיומו (ב-being  שלו) את מקומו. כשמתבוננים כך על נוף –  פודים אותו מהאמביציות הפוליטיות-כוחניות שעלולות לאפיין את ההתבוננות. זהו מבט שלא רואה את הבתים כהזדמנות נדלנ"ית ונמנע מהטיה היררכית לפיה סיפורם של היהודים בשדרה ושל הציונים שמתגוררים בה חשוב יותר ואותנטי יותר, משום שמוסדות השליטה וההסדרה בעיר נתונים לריבונותה של מדינת ישראל. המבט של נבון, כולל מראש, ניסיון לספר את סיפורו של כל בית, חצר וגן משמעותיים; תוך סיפורם של בני אדם. לאו דווקא העשירים והמפורסמים שבהם, ומתוך מגמה לנסות ולהציג גם את מי שחיו בשולי החברה או שהודחו לשם, וכך כולל הספר פרטים וקורות חיים מפותלים של שורת דמויות צבעוניות, למשל: הזמרת המצרית, אום כולת'ום (1975-1904), ועמיתתה היהודיה, לילה מוראד (נולדה בשם ליליאן מרדכי, 1995-1918) שהופיעו ביפו; עלי מוסתקים, בן לאחת המשפחות הערביות האמידות בעיר, שבזמן מלחמת 48' פעל במדינות ערב כדי לגייס כספים עבור הלגיון הפלסטיני, נמלט עם הכסף, ואחר-כך בשנות החמישים, ניסה לפלס דרכו חזרה ליפו בעזרת שני ספרי תורה שרכש מסוחר בבית לחם; ישראל פרנק דינרי (2013-1913), מנהל הלונה-פארק ביפו; גיורא גודיק (1977-1921) האמרגן ומנהלו של תיאטרון אלהמברה בשדרה, שבמשך כשמונה שנים, הפך למקום מרכזי של הופעות מוסיקה ומחזות-זמר; הרב אברהם (אברמיקו) בכר  (2005-1914), רב בולגרי, שהיה אוהד כדורגל מושבע של מכבי יפו וממייסדי הקבוצה, שנהג לנסוע למשחקיהם בשבת(!), מוסע על וספה, מה שגרם לו לצרות צרורות עם הרבנות הראשית;  המנצח יצחק (זיקו) גרציאני (2003-1924); שוער הכדורגל, הרצל קביליו (1986-1951), סמי אלקולומברי (סמי בורקס, 1996-1909), ואלברט סולומון (אלברט הבולגרי), נגן וזמר של שירי-עם בולגריים ששיפץ במשך שנים רהיטים עתיקים, הנוהג עד היום, להקצות בחנותו ברחוב שינקין בתל-אביב מקום שינה ורחצה לדרי-רחוב.
*

*
וכך הספר הופך לסביבה רוחשת חיים, שבו חולפים ועוברי באי הרחוב בהווה ובעבר. בניגוד לתפיסה העגנונית (בעיקר בגבעת החול ובתמול שלשום, אך גם בספרים וסיפורים נוספים) לפיה יפו הנה בת-דמותה החומרית והמחוספסת של ירושלים,  ורד נבון בוחנת את השדרה כמיקרוקוסמוס, וכעולם מלא, רוחש ופוליפוני. הריבוי הקולי הזה מביע עצמו לא דרך קולה של נבון, אלא גם בעד החלטתה, להציב בספרהּ צילומים שונים מאת צלמים שונים, לא רק בני דורות עבר, אלא גם אמני צילום הפעילים בהווה (שרון רז, חוני המעגל איצקוביץ ז"ל, רון ארדה ושלומית כרמלי), משוררים הדרים ביפו (מחמד אגואני, יונתן קונדה, איריס שריד, שבתי מג'ר,  יוסי גרנובסקי), וכותבי מאמרים (ארבעה אדריכלים ופרופ' דניאל מונטרסקו). יפו של נבון היא יפו בת-קיימא, מליאת חיים, הוד ונוכחות.

וכך כותבת נבון בסיום:

*

בהתחלה עניינו אותי האדריכלות ונוף השדרה. בהמשך התרגשתי לגלות את הצלמים שאת רובם לא הכרתי. רק לאחר ארבע שנים של סריקת כל בדל מידע וכל תצלום דהוי בארכיונים פרטיים וציבוריים, הבנתי שיש בידיי מסמך אנתרופולוגי, שאת מורכבותו לא יכולתי לתפוס כשיצאתי לדרך ושאין ביכולתי לפענח עד תום. הופתעתי לגלות את שיתופי הפעולה והקשרים בין בני דתות ותרבויות שונות בתחילת המאה ה-20. התרגשתי להיווכח עד כמה הקהילה הבולגרית חיה את זכרונותיה … גם כשהם מתגוררים בהרצליה או חולון … העבודה על הספר פקחה את עיניי, ללא ספק, ועדיין –  רק דרך עיניי אוכל להביט, כישראלית, כיהודיה וכאישה המתבוננת במעשיהם של בעיקר גברים. אני מקווה שספר זה שנוצר בידי רבים מתוך אהבה לשדרה, יסייע ולו במעט, בהגברת המודעות הציבורית לחשיבות שימור הרצף ההיסטורי, החברתי והאדריכלי בסביבה היפואית. ברגע קריטי של נקודת המפנה, עם תחילת עבודות הרכבת הקלה, יש לקוות שמקבלי ההחלטות ייתנו דעתם על נכסי התרבות והטבע שעוד נותרו בה, ידאגו לשיקום ולהחייאת השדרה כרחוב עירוני חשוב ולשימור רוח המקום של נוזהה – שדרות ירושלים.     

[ורד נבון, 'הרהורים בתום מסע שרק התחיל', النزهة / השדרה / The Boulavard: שדרות ירושלים בעיני הצלמים, סטודיו ורד נבון, יפו 2019, עמוד 350, מצוטט בדילוגים]    

*

במוצאי הקריאה תפס אותי הרהור, שאם היו עוד כמה עשרות ספרים על מקומות שונים בארץ ברוח ספרה של נבון, היה הדבר עשוי לשמש צוהר לשינוי תרבותי וחברתי למעלה מעבודתם של הפוליטיקאים (במידה שהם עדיין מתאמצים). לא ניתן לקיים שיח של שלום ואי-אלימות כאשר כל צד מנשל את הצד האחר מההיסטוריה שלו ומשתדל למעט את אחיזתו בנוף ובתרבות. ספרהּ של נבון אפוא קורא בעיניי לכך, שחיי שלום ראשיתם בשיוויון. אי אפשר אחרת.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים. 

פחות עבדויות יותר חירויות.  

*

*

בתמונה למעלה: ©ורד נבון, ללא שם, תצלום מהספר (עמוד 351).

Read Full Post »

בידיים ריקוֹת

*

כֵּיוָן שֶׁתָּבוֹא לְאַחַר חַשֵׁכָה

לֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּךָ

כֵּיוָן שֶׁתָּבוֹא לְאַחַר חַשֵׁכָה

אֲנִי אַשְׁגִּיחַ בְּךָ

[דליה רביקוביץ, מתוך: 'השתדלות', כל השירים, בעריכת עוזי שביט וגדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2010, עמ' 61. במקור מתוך ספר שיריה של רביקוביץ, חורף קשה (הוצאת דביר: תל אביב 1964); השיר נדפס לראשונה בכתב העת עכשיו 6-5 (1961, עמוד 154)]. 

 

בשנת 2005, לפני עשור, הוציאו רע מוכיח וברי סחרוף את האלבום 11א' (שהוקלט בבית מס' 11 ברחוב, 11 שנים לאחר אלבומם המשותף סימנים של חולשה; אלבום הכולל 11 שירים בדיוק). בין השירים הזכורים יותר מן האלבום הזה הוא רחוק ממך שיתוף פעולה בין שני היוצרים, ובין יהודית רביץ. אני כותב שיתוף פעולה, שכן יהודית רביץ ממלאת בשיר הרבה יותר מתפקיד של זמרת אורחת בדואט. חלק נכבד בשיר מיוחד לקריאתהּ של יהודית רביץ בשירהּ של דליה רביקוביץ השתּדלוּת. קריאה שהיא אינטרפרטציה יצירתית; יותר מכך, רביץ בחרה לדלג על שורות ותיבות ובתים רק כדי לחזור אליהם אחר-כך. יש כאן איזו הגשה המנסה ליצור תואם בין הלחן ובין שורות השיר. התעכבות על דממוֹת, הפסקוֹת, הטעמה. שירהּ של רביקוביץ שבתחילה נדמה רק כנתיב המלווה את השיר, הופך בהמשך לעיקרוֹ של השיר. כך שחלק המלים שנכתב על ידי רע מוכיח ושירהּ של רביקוביץ נשמעים כתיאור דו-קולי (או דו-תודעתי) של התרחשות מסתורית אחת.

לפני כשבועיים היה לי דיון על השיר הזה בדף הפייסבוק שלי; הוא התעורר מאחר שהדגשתי את מקומו של השיר של רביקוביץ במכלול כולו. אחת הקוראות והמגיבות (שרון כהן) העירה כי נדמה להּ שהשיר פשוט נכתב כך לכתחילה. אמרתי לה (לא היה לי מושג) כי נדמה לי שמדובר בספונטניות יצירתית של רביץ, שמאוד אוהבת את שירתהּ של רביקוביץ, שקראה את הטקסט של מוכיח והגיעה לאולפן עם ספרהּ של רביקוביץ ומכאן העניינים התפתחו לכדי התוצאה הסופית. כעבור כמה שעות חזרה אותה מגיבה וכתבה לי כי התכתבה עם רע מוכיח, שתיאר לה השתלשלות מאוד דומה של דברים. הדברים האלה כמו אישרו בפניי את שאני מעריך ומוקיר בִּיצירה. יצירה היא כמו זנב של לטאה. אתה מעוניין לתפוס את הדברים, לשלוט בהם— סופךָ  להישאר רק עם קצה זנב מפרפר בידךָ. יצירתיות היא עניין של שינוי, של השתנוּת, של יכולת לחשוב מחדש, של נכונות לצאת מן הקווים ולהתנסות במשהו חדש. דווקא העובדה לפיה גם רחוק ממך וגם השתדלות המובא בתוכו מתארים מפגש שלא קורה באמת; געגוע, השתוקקות, כיסופים, אבל לא מפגש. יותר השתדלות כנה להיפגש מאשר קונקרטיזציה שלה— מביע בעיני את שניותהּ של היצירה: הרצון המתמיד להגיע, להיות שם; והקול האחר: הנמנע, הנעצר, החושב שעדיין אינו ראוי, המכונס-בעצמו. בכל יצירה של סוג של חתירה למגע והכרזה על חוסר והעדר. תמיד בדרך– אף פעם לא בתחנה הסופית. מה שמזכיר את האפיטאף של הצייר פאול קלי: כאן נטמן פאול קלי, קרוב אל לב היצירה מאי פעם, אבל לא קרוב מספיק.

*    

*

   ספר הזֹהר דורש את מעשה העיון של המקובל בעוסקו בתורה גם-כן כחיפוש אחר אהובה נוכחת-נעדרת;  חדווה של מפגש שאף הוא כמעט מחוסר ממשות ועיקרו מבט מרחוק. האהובה מתבוננת אל תוכי-תוכו של המקובל לרגע קט, והנה כבר מתכסה ונעלמת, וכך מובא שם:

*

הכי הוא מלה דאורייתא לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לתרע ביתה כל יומא מה עבדת גליאת אנפהא לגביה מגו היכלא וארמיזת ליה רמיזא ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת. כל אינו דתמן לא ידעי ולא מסתכלי אלא איהו בלחודוי ומעוי ולביה ונפשיה אזיל אבתרה. ועל דא אורייתא אתגליאת ואתכסיאת ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדיה רחימו.

[ספר הזֹהר, דפוס וילנה, מהדורת ראובן מרגליות, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תש"ס, חלק ב' דף צ"ט ע"א]

תרגום [ש.ר] = כי כך הוא דבר (המכוסה) שבתורה, לא נגלית אלא לפני אוהבהּ, יודעת התורה שאותו חכם לב סובב על שער ביתה כל היום; מה היא עושה? מגלה פניה אליו מתוך ההיכל ורומזת לו רמז ומיד חוזרת אל מקומה ונעלמת. כל אלו ששם לא מרגישים בכך ולא רואים אלא הוא לבדו ומעיו וליבו ונפשו הולכים-שבי אחריה. ועל כן תורה נגלית ונכסית והולכת אצל אוהבהּ לעורר אצלו אהבה. 

* 

  הסיטואציה המתוארת הינה היפוך מוחלט ליחסי הדוֹד והשולמית בשיר השירים. אם שָׁם תרה העלמה הצעירה את הדוד/המלך בהיכלו, וכל כמה שהוא חומק, וכל כמה שהיא מוכה על ידי השומרים הסובבים בעיר, בכל זאת היא ממשיכה לבקש את שאהבה נפשהּ; בספר הזֹהר תר המקובל אחר השכינה המהווה לדידו את תכלית ליבו ומעשיו; השכינה המתוארת גם כעלמה יפת-מראה שאין לה עיניים וגופה נגלֶה ונכסֶה (שם, חלק ב' דף צ"ה ע"א)— רמז לתפיסה לפיה השכינה, היא ספירת מלכוּת, האחרונה שבספירות, אין לה אור משל עצמה, אבל היא מוסרת ומשפיעה בעולם את השפע האלוהי המוּרק דרך מערכת הספִירֹות בכללותהּ. אותו מבט של הרף-עין שבו מגלה השכינה עצמה לפני האוהב, הוא רגע של הארה, שבו הוא חווה את האלוהות (כך אומר ספר הזֹהר) בכל מאודו. אבל המפגש הזה חולף ביעף. לאחריו נותרים געגועים רבים, העדר.  על האוהב ממש כמו בשיר של רביקוביץ לזכור מתי והיכן ייתקיים אולי (אם זה בכלל אפשרי) המבט הבא (שהרי אין זה מפגש ממש), הארת-פתאום.

  ספר הזֹהר כדרכו מדבר על התורה ועל ישראל בלבד— אני כמובן נוטה להתעלם מן ההיבטים הספציפיים-פרטיקולריים האלה, ולהבין את המשל הזה או החידה הזאת, כמעמידים על ההיבט היצירתי שיש בעיסוק בתורה, הכולל ממש כמו כל תהליך יצירתי אחר, רצון למפגש ולהתקרבות, השתדלות והתמדה עזים, ותמיד גם איזה מרחק, פער, געגוע והחמצה. הוא שכתבתי לעיל: חתירה למגע והכרזה על מחסור והעדר.

בשנת 2012 ראה אור שיר של יהודית רביץ, באתי בידיים ריקות; מלים ולחן שלה; הפקה . מוסיקלית: ברי סחרוף. השיר במידה רבה נדמה להיות בת-קול שלישית, מאוחרת, של רחוק ממך ושל השתדלות של רביקוביץ. גיבורת השיר מגיעה לאחר חשכה לפני ביתו של מישהו משמעותי שאהב אותה פעם ושלה לא היה מקום לאהבה שלו. באה ככלות שנים, כדי לחבק אותו, לדבר ולראות אותו ולשוב אל חייה. נכנסתי במבוא החשוך /לפני הבית שלך /עצרתי שם /צלצלתי קלות על קצה פעמון/ קיוויתי שאתה לא נמצא/ וזזתי צעד אחד /קצת לאחור.  כלומר גם כן יש את ההשתוקקות ואת חדוות המפגש המחודש; וגם את אותו קול הקורא להימנע, להתכנס, להיעצר. מן תנועה בחלל ריק, או בתוך המחשבה והרגש, יותר מאשר בעולם האמיתי. השיר מסתיים מבלי הכרע אם אמנם התרחשה הפנימה או נותרה על בלימה; על סף הדלת בחושך. ואולי מעשה היצירה לא אמור לספר רק על מה שיש אלא גם על מה שעשוי היה להתרחש או על מה שהיתה בו או עוד יש בו ניצוץ של תקווה.

*

*

יום רביעי, 22.7.2015, 19:00, בסִפּוּר פָּשׁוּט (שבזי 36 תל אביב-יפו), ערב משותף למוסיקאית (נבל) ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי, למשוררת ולמוסיקאית (חליל, ניי), הילה להב, ולי (שניגנתי בשנים קדמוניות פסנתר, אבל כיום אני בעיקר מקיש על מקלדת ומתופף על הלחיים). בערב שייקרא "המוּסיקה יודעת עלינו כל מה שיש לנו לדעת על עצמנוּ" (ציטוט של אבות ישורון מתוך ספרו "קפּלה קולות") ננגן, נשוחח בינינו ואתכן/ם, על מארג הזיקות והקשרים השורר בין מוסיקה ושירה. עוד אשוב לכתוב על הערב הזה. ובינתיים אודה אם  תוכלו להודיע על הערב לכל מי שעשוי/ה למצוא בו עניין, אשמח כהוגן אם תבואו. לפרטים נוספים. 

*

בתמונה: Tomie Ohtake (1913-2015) , Untitled, Oil on Canvas 1996

Read Full Post »

המהוּת הנרעדת של הדברים

*

*

בחיבור Aporèmata שיוחס לאחד מפרשני אריסטו הגדולים בתקופה ההלניסטית-רומית,אלכסנדר מאפרודיסיאס (תחילת המאה השלישית לספ') ואשר, ככל הנראה, לא יצא תחת ידיו, מופיעה תפישֹה אשר זכתה להשפעה בלתי מבוטלת בתולדות הפילוסופיה והמיסטיקה הפילוסופית במערב. על פי פסיאודו-אלכסנדר (שהרי אין זה קרוב כי מדובר באלכסנדר עצמו) ישנה באדם רוח דקה, הדקה מבין רוחות החיים, האחראית על כלל פעילות החושים. רוח זו נקראת  optikon pneuma (מיוונית: רוח רואה; המונח פנוימה מקושר בדרך כלל עם הגותם של הסטואיקנים, זוהי רוח הממלאה את הקוסמוס, המתוארת כיסוד תבוני המנהל ומוליך את התהליכים השונים המתקיימים בו.כמובן, לשיטתם הפנוימה נוכחת גם באדם). הראיה באמצעות הרוח-הרואה כה מעולה ודקה עד שהיא נדמית לכושר הראייה של חתול לראות בליל אפל. כלומר, בעת פעילות הרוח הרואה,עשוי האדם להתבונן בעיון במה שהיה נעלם לחלוטין מהשגתם של רוב בני האדם. מה שרוב בני האדם ייחוו כאפלה וחושך, או כתחומים חתומים להבנה, ייזרחו לפניו כאור יום .

יעקב ביטון, בספרו: מחברות התבוסה (הוצאת הליקון: תל אביב 2013, עמ' 79), כותב בפרגמנט קצרצר: לְהַתְאִים אֶת הַנְּשִׁימָה לְרַעַד הַדְּבָרִים. יש כאן שתי הנחות שכמו מתבססות על אינטואיציה פנימית עזה שבהסתכלות אל מהות הדברים: [א]. הדברים במהותם נרעדים [ב]. יש להתאים את הנשימה לרעד הדברים. האם העולם במהותו סובל מחוסר יציבות? הדברים נראים הלאו יציבים למדיי (בניינים לא נוטים להתמוטט, עצים לא נוטים ליפול; אנו מהלכים בבטחה ובמישרין על חוג הארץ, למרות מהירות הסיבוב הגבוהה). יש כאן אפוא אינטואיציה פנימית בדבר האופן שבו נפשו של המשורר חווה את הדברים. הוא מזכיר לעצמו להתאים את נשימתו דווקא לסדר הפנימי הנסתר והרועד, ולא לסדר הגלוי והיציב, שאינו מבטא לאמיתו של דבר את סדר הדברים. מה שגלוי לעיין לא בהכרח מלמד על טיבם ומהותם של הדברים. ההתאמה בין חושיו הפנימיים של האדם ובין המציאות הפנימית מהותית לדידו יותר.  לטעמי, מבלי משים שונה כאן ביטון משנה שהובאה בחיבור ההליניסטי האורקלים הכילדאיים, חיבור שהשפיע מהותית על מחברים נאופלטוניים, ביניהם ראשי האקדמיה האפלטונית באתונה, ימבליכוס ופרוקלוס (המאות הרביעית והחמישית), לפיה: "הממשות היא בעומק הדברים".

מיכל שטיינר, בשיר ללא שם שנדפס בגיליון אלוה היכן-שהוא [מוסף מקף, 1 (2013), עמ' 71] כותבת:

*

בְּשֶׁבַע בַּבֹּקֶר

בְּיוֹם שִׁשִּׁי

נָעַלְתִּי אֶת דֶּלֶת

בֵּיתִי

שֶׁקָּרוֹב לַשָּׁמַיִם

וְעוֹרְבִים שָׁרִים בְּחַלּוֹנוֹתָיו, וְיָרַדְתִּי

אֶל הָרְחוֹב הַמּוּאָר כְּבָר

אַךְ רֵיק עֲדַיִן

וּבַחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת חֹשֶךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם

וְהַכַּפְכַּפִּים שֶׁלִּי נוֹקְשִׁים בַּמַּדְרֵגוֹת

תֹּ

 הוּ

בֹּ

 הוּ

 

   את הירידה בגרם המדרגות, בחדר המדרגות החשוך והקר ביום שישי בשעה שבע, כאשר רק קולות העורבים מלווים את הדרך מעל, ונקישות הכפכפים תֹּהוּ בּהוּ מלווים אותה מתחת, הופכת שטיינר ליותר מאשר אונומטופיאה מפתיעה המביאה לכדי חיוך; הירידה הזו כמו מבשרת בריאת-עולם, התגלוּת של רחוב לאורו הראשון של היום; יותר מכך, דומה כי בממשות הפנימית-הנסתרת של הכותבת יש ברגע הזה משום בריאה-עצמית או התגלוּת; על כל פנים, מן רגע המסיר מן המציאות את מסכת הקונקרטיות, והופך אירוע יומיומי למדיי, למשהו הנדמה כחוויה טרנספורמטיבית- אפיפנית. כאילו היורדת בחושך במדרגות לבדהּ, עומדת פתע, נוכח פלא הקיוּם, נוכח חוויית הקיוּם, ברגע של התחדשות העצמי. ומהי יצירה, אם לא התחדשות העצמי, או יכולת להביע במלים קצרות ומדודות את פלא הקיוּם, או את הנוכחות הבלתי-מובנת מאליה, הנרעדת, בעולם.

 *

*

תזכורת: ביום ראשון 22.12.2013, הכנס הארבעה עשר של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים במוזיאון המדע בירושלים 

 

בתמונה למעלה:  Brassai, The Cat, 1945

© 2013 שוֹעִי רז [כל הזכויות על השירים שהובאו בגוף הרשימה שמורות למחברים]

Read Full Post »