הַקִּבְעוֹנַאי

  *

   קבעונאי הוא אדם, שממש כמו קמעונאי או רעיונאי, מנסה למכור מרכולת. סחורתו של הקבעונאי הם רעיונות פופולריים מקובעים, העולים בקנה אחד, ככל שהדבר נוגע לשיח הישראלי, לתפיסות שחובה להותיר על כנן מדור לדור — מסורת ישראל, ציונות, עמידה אוטומטית לימין שירות הביטחון, תמיכה בהון, בבנקים ובבעלי הון, העדפת יהודים מסורתיים, ציונים וביטחוניים — על פני יהודים אחרים; יחס מפלה לשאינם יהודים.

   הקבעונאי אינו בהכרח ימני וגם אינו פוליטיקאי, אלא הוא הישראלי מהשורה המזהה בכל רוח של שינוי, רוחה סועה שאחריתה – שואה; קבעונאים מאוד אוהבים את השואה. בין היתר, משום שלא ניתן לשנות את העובדה שהתקיימה והעובדה שהתקיימה מטילה בכל שומע מורא גדול. נו, אם הברירה היא אך ורק שהאדמה תישמט תחת כפות הרגליים ומשרפות, פתאום צבירה איטית של כוח ומלחמה בכל מי שמפריע לגוף המדיני המשותף לצבור כוח -עושות היגיון.

   בעומק הדברים הקבעונאי מאמין שהכל קבוע מראש; שכך רוצה ההשגחה האלוהית או הקידמה המערבית או האסטרולוגיה או הנומרולוגיה או המדע או הברירה הטבעית. כל דבר שהתקבע בתודעת הרבים, דור או שניים, הופך אצל הקבעונאי לנכס דלא ניידי, ומי לא יגן על ביתו שלו.

   רוב המוסדות, פרטיים או ציבוריים, מעסיקים קבעונאים שתפקידם לחזק את מעמד המוסד ולבצרו, מתוך תפיסה לפיה: קיבוע נומי-חברתי של מעמד המוסדות הוא שיבטיח את בניינם עדי עד.

   הקבעונאי הוא אדם שביתו הוא מבצרו, אבל אין לו שום בעיה עם זה שלצד המבצר – יעמלו בשדות שמחוץ לארמון – צמיתים עניים מרודים ושצבא יפקח על פעילותם ותנועתם. יצוין, כי אין לו גם שום התנגדות שבמרתף המבצר ייפעל מרתף עינויים בו יוכו ויעונו מתנגדים פוליטיים לא נאמנים (סוכני שינוי) וכן שיוקם מגדל צדדי שאליו יורחקו כל מי שאינם נכונים לקדש ולהלל את הבית הנהדר של כולנו.

   כל מקום שהקבעונאי רואה כביתו מוכרח להיות מטבע הדברים נקי מכל פגם, בר מכל עוון; כליל השלימות. הקבעונאי לעולם יאשים כל מי שאינו מקבל את סמכותו לנעול את הדלת בשבעה מנעולים – שהוא מתפרץ לדלת פתוחה.

    לבסוף, הקבעונאי יפרסם שוב ושוב את אותם מאמרים ויביע את אותן עמדות ותמיד יימצאו מי שיגביהו אותו למעמד של מגדלור מוסרי (אף כי רוב הספינות הפוגשות בו אובדות בים). מי שאינו קבעונאי – ינסה לגוון, לכל הפחות: באמצעות הצבת דימוי של צפרדע-מנגן מתבונן בגעגוע בשמי הלילה ופורט על בנג'ו. ניתן גם לגוון הרבה יותר.

*

*

*

לאחר שנים של חוסר מעש, החלטתי לעדכן קימעא את הדף שלי ב-Academia ניתן לקרוא  על פעילויות בהן נטלתי חלק בעשור וחצי האחרונים וגם לעיין קצת בכמה מאמרים מגוונים יחסית (יש גם כמה פרסומים ופעילויות שעוד לא הספקתי לעדכן). למען האמת, יש הרבה בין זה ובין הדימוי של הצפרדע המנגן המתבונן בגעגוע בשמי הלילה ופורט על בנג'ו שצירפתי במעלה הרשימה שכאן, ובכל זאת, אשמח בכל מי שיוסיף את שמו/ה לרשימת העוקבים/ות, It's not that easy being green.

*

בתמונה למעלה: צפרדע אנונימי, לא נמצא מקורו.*

Read Full Post »

הדמיון הוא צייר גדול

*

   איני מרבה להביא לדון כאן בספרות רבנית, ובכל זאת בין דפי הספר מעשה טוביה או ספר העולמות [נדפס: ונציה 1707; קרקוב 1908] מצאתי כמה פיסקות שחשתי רצון להביאן כאן, משום שהן מבטאות איזה מעבר בלתי נהיר בין מיתוס, אגדה, פולקלור ודברי הווי, ובין אינטואיציה מדעית. המחבר, הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ  (1729-1652) למד באוניברסיטת פרנקפורט (נאלץ להפסיק את לימודיו שם בשל יהדותו); הוסמך כרופא בפאדובה, שימש כרופא חצר בפולין ואחר-כך בקונסטנטינופול/ איסטנבול; עלה בשנת 1715 לארץ ישראל ובה נפטר. סיפרו, שנכתב בעברית רהוטה, יישר קו עם הסיפרות הרפואית האירופאית, בת זמנו. טוביה לא נרתע מאזכור חידושי המדע, וכך הביא בין סיפרו את התיאוריה הההליוצנטרית הקופרניקאית (הוא אמנם דוחה אותה משום שלדידו היא מתנגשת עם האמונה) וכן את תורת מחזור הדם שחידש במאה השבע עשרה ויליאם הרווי (אין לו הסתייגות לגביה); כ"ץ מדייק בדבר מקורו האנגלי של הרווי. עם זאת, משום מה נדפס כי החוקר האנגלי חי סביב שנת 1300, ולא כמי שתגליתו התחדשה רק עשורים אחדים בטרם ראה אור סיפרו של כ"ץ.   כמובן, אפשר כי התאריך שהובא בדבר חיי הרווי הוא שגגת מדפיסים ולא יצא תחת ידי המחבר.

   להלן שלושה פרקים מתוך ספר עולם קטן, החלק הרביעי מתוך ספרו הנזכר של ר' טוביה כ"ץ. על הקוראים לזכור, כי דיונים כגון אלו לא היו נחלת סיפרות רפואית יהודית בלבד, אלא באותה עת, עוד נידונו נושאים שכאלה בכובד ראש, בסיפרות רפואית ומדעית בת הזמן:

 *

פרק שביעי: ידבר במהות הצינטרברוש והוא חצי אדם וחצי סוס ואם ראוי שנאמין במציאותו ואם לאו

והנה אחרי התגלגל ספור השתנוּת הצורות באחד מאיברי האדם לא אחדל מחלקור במהות הצינטרברוש בלע"ז והוא חצי אדם וחצי סוס אחרי שגדולי האומות יאמתו מציאותן וכותבי חידושי העולם הרבו לספר מהם בזמנים נפרדים שהביאו מין זה לפני כמה מלכים ושרים להראות פעולת הבורא יתברך והשתנוּת הטבע וכפי דברי החוקרים יהיה מין חיה כתמונת קוף הדומה לפרצוף האדם במראה ובמעשה, ואם כן הוא, אין מן הנמנע שנאמין מציאותן אולי תהיה השתנוּת הטבע אשר בלטין מונשטרא.

[…]

פרק תשיעי: ידבר במהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג

וכענין זה ראוי לחקור אחר מהות הסירינא שהוא חצי אדם וחצי דג פעם ימצא בצורת איש ופעם בצורת אישה ובלשון ספרדי סירינא דה לה מאר ובלשון אשכנז איין וושר מאן אדר וושר וויב. וכדברי רושמי הארץ שכיח יותר בים אוקינוס והנה חכמנו זכרם לברכה האמינו כדאיתא בגמרא מסכת כלאיים פרק ח' משנה ה' ואני דיברתי עם אנשים ישרים אשר ראוהו פה קושטנדינא וראוי לסמוך עליהם לאמת מציאותם, ואם שקשה לי להאמין.

[…]

פרק אחד עשר: מספר באיכות הקוף הדומה לאדם בכל ענייניו

תמיהה גדולה ולא מצאתי תשובה מספקת עליה. מדוע בכל בעלי החיים לא נמצא דם נִדוֹת מה שבלשון חז"ל וסת זולת באשה ובקוף עם היות שכל בעלי החיים מתברכים בבנים יותר ואיני יודע כיצד; איזה מהרופאים אומרים שהריר הנוזל מהנקבות של הבהמה וחיה הוא במקום דם נדה ועם כל זה דחוקה התשובה.

[טוביה כ"ץ, מעשה טוביה או ספר העולמות, מהדורת משה שטרנברג,  קרקוב 1908, דף ס"ט ע"ב- ע' ע"א]

 *

  יש להניח כי כ"ץ לא היה יוצא דופן בדיוניו הספק-מאמינים ספק-סקפטיים אשר למציאותם של קנטאורים ובנות ים. שלהי המאה השבע עשרה היו מליאים באמונות בשדים, רוחות רפאים וביצורים מוזרים. רופא ומדען כסיר תומאס בראון (1685-1602) פרסם ספר שלם, (Pseudodoxia–Epidemica (1672, אוסף אנקדוטלי של אמונות, מנהגים ואמונות טפילות אשר רווחו באירופה בת תקופתו; ברוך שֹפינוזה (1677-1632) שלל את מציאותם של שדים ורוחות רפאים. אמנם, הוא לא הרחיק לדון במציאותם של יצורים מיתולוגיים.ברם, דומה כי דעתו על כך, במנוגד לדעת רוב-בני-זמנו, היתה שלילית לחלוטין אשר לאפשרות הימצאם.

   יש לזכור כי באותה תקופה היו הרופאים לומדים, בין היתר, טקסטים לטיניים בני העת העתיקה, התקופה ההלניסטית, ימי הביניים והרנסאנס. מבחינה זו, קשה היה להם לשלול מכל וכל עדויות של נוסעים, חוקרים ורופאים קדמונים על אשר ראו עיניהם או על שמועות שהגיעו לאזניהם.

     אשר לקנטאור, ניכר כי כ"ץ אינו אץ לאמץ את אמונת מציאותו,הוא רק טוען כי הואיל ובטבע כלולים גם חריגים, משונים בטבעם (באחד הפרקים הקודמים של חיבורו דן כ"ץ במציאות תאומים סיאמיים), אפשר גם כי על פניו יוולד יצור שחציו אדם וחציו סוס. עם זאת הוא מדגיש, כי יצור זה יהא כה משונה בטבעו עד אשר יוּכּר כמעורר פלצות (מונשטרא, Monster) בעיניי הרואים אותו.

   בדומה לכך, קשה לכ"ץ להכיר במציאותם של בני/בנות ים, הואיל והוא קרא אודותיהם בספריהם של גאוגרפים ("כותבי הארץ"), ראה בגמרא כי ייתכנו יצורים כאלו, ואף שמע באיסטנבול עדות פיהם של אנשים נאמנים, כי אכן חזו בבני/בנות ים. דומה כי כ"ץ ממאן לשלול מכל וכל את קיומם של יצורים אלו על סמך מכלול העדויות בכתב ובעל-פה על קיומם. עם זאת, הואיל והוא לא זכה לראות יצורים כאלו מעודו הוא מסיים את דבריו בהבעת ספק בדבר מכלול העדויות הידוע לו על מציאותם/ן.

    הפרק האחד עשר מפתיע ביותר, משום שמצויה בו אינטואיציה של המחבר (או כך הוא מציג את הדברים) בדבר הקירבה היתירה שבין בני המין האנושי ובין הקופים. מיוחדת גם הדגשתו הרפואית על כך שהקופה דומה מאוד לאדם באשר למחזור החודשי, וכי האדם והקוף מיוחדים בכך משאר מיני בעלי החיים. כמובן, אין להרחיק ולהציע כי כ"ץ הקדים את צ'רלס דרווין, שכן הערות בדבר קירבתו של הקוף לאדם הושמעו עוד בסיפרות העתיקה, אבל כן ניכר כאן משהו שניתן להכתירו בכותרת "הדמיון הוא צייר גדול", כלומר: המחבר סוקר בפרקים קודמים שורה של יצורים משונים (בין היתר עם סאטירים, ויצורים אנושיים המחוברים לאדמה בטבורם), אפשר מיתיים ודימיוניים— ומעיר על כך שאם כלל נמצאים, הריי קיומם אפשרי רק על דרך השתנוּת הטבעים, כלומר: חריגה מפלצתית מן הטבעים הקיימים; סופו שמשמיע הערה על קירבה דמיונית בין בני האדם ובין הקופים. לוּ רק היה מוסיף את המשפט: 'ואפשר כי האדם הוא השתנוּת טבע הקוף או הקוף הוא השתנוּת טבע האדם', ניתן היה  לראות באינטואיציה שלו, דבר מה שהקדים את צ'רלס דרווין (1882-1809), גם אם משולל את תיאוריה של אבולוציה. ברם, הואיל ונמנע מכתיבת הדברים, לא נהיר האם אמנם התיר כ"ץ לעצמו לסבור כי גם במקרה האדם והקוף מדובר בהשתנוּת טבעים. קרוב לודאי כי מגבלות של דת, אמונה, תרבות ונומוס מנעוהו מלכתוב, ואפשר כי גם מנעו אותו מלחשוב באורח כזה, שיש להניח שהיה מעמיד את הסמכתו כרופא, ואת מקומו בקהילה היהודית, בסכנה גדולה.

   איני יכול שלא לחשוב בצל הדברים, על כך שכל קידמה-מדעית מחייבת חופש יחסי: חופש מחשבה, חופש חקירה, חופש ביטוי. בחברות בהן מסוכן להביע דעות חריגות, או לחקור כנגד מוסכמותיהן, אפשר שהחוקר יעלים דבריו; גרוע יותר: אפשר כי הוא יעלים את מסקנותיו קוראות התיגר, אפילו מעצמו, ויותיר אותן רק כהנחות דמיוניות או כתמיהה גדולה, בשולי דבריו. דברים שאולי היה ראוי להרהר בהם, אך אין זה מתקבל על הדעת לחוקרם לעומקם.

*

*

בתמונה למעלה: A Dialogue at the Berlin Zoo, Photographed by John Heartfield, 1934

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

הַמָּבָּט

*8

מעט בטרם ליל, השקפתי רגע מן בחלון אל הרחוב. פנסי הרחוב הכתומים התלויים מעליו נדלקו, ואורם ריצד בשלוליות אור גדולות שנקוו על הכביש. אולי בשל היום האפרורי-קודר, ולנוכח הרוחות הקרות המתחדשות מדיי מארס, נוצר שם לנגד עיניי המשתאות מראה של אחדות-כתום מהבהבת בוהקת, כאילו שלהבת בוערת ומרקדת לכל אורך הכביש. ייחדתי למבט הזה השותק עוד דקות אחדות, נסיתי להבין את התחושות ואת הרגשות העולים ומפעמים בי. מראה– לא מחזה. דבר מה שבנקל לכאורה ניתן להתעלם ממנו, להסיט ממנו עיניי, ובכל זאת ביכרתי להתרכז- להתמקד בו ולתת לו לפעול פעולתו על נפשי.

   נזכרתי כי שיר אהוב מאוד של המשורר האוסטרי כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), החולם (1910), שאני נוהג לזמר לעצמי מדי פעם, מדבר לדידי באותם הדברים ממש:

*

טוּר נֵרוֹת מֵצִּיב לוֹ פַּלְמְשְטְרוֹם

עַל גַּבֵּי שִדַּת הַלַיְּלָה

וּמַבִּיט כֵּיצַד יִּמַּסּוּ.

 

נוֹצָרִים הָרִים לְפֶלֶא

מִן הַלַּבַּה הַנִּגֶּרֶת

שַבְּלוּלִים, תִּלִּים גְּדִילִים

 

נִצָּבִים עַל-פְּנֵי הַנֶּטֶף

הַפְּתִילִים עִם הַשַלְהֶבֶת

כִּבְרוֹשֵי זָהָב ינוּעוּ.

 

עַל לִבְנַת סְלָעִים שֶל פֵיוֹת

הַחוֹלֶם עֵינוֹ נִבֶּטֶת

אֶל צְבָא צַלְיַנֵי הַשֶּמֶש.

 

(כריסטיאן מורגנשטרן, 'החולם', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 26)

* 

   פלמשטרום,מגלה במה שטריוויאלי כל-כך עולם  בכח המבט ובכח הכרה לראות מעבר לקונקרטי-פוליטי; מה שמאבד לכאורה את זמנו של האדם הנו מה שמעניק לו את יישותו הפנימית המתבוננת בשובבות ובסקרנות אין קץ בעולם.הדעה והידיעה שכל אדם צופן בחובו יכולת להתבונן כך בעולם באופן מקורי,עשויה לכונן בכל אדם את הגשר אל זולתו ואל האמוּן המחודש בו.חברה כזאת של 'חולמים' או של מתבוננים-יחידים הנותנים לכל אדם זכוּת להתבונן על העולם כפי נפשו, כל זמן שלא יאבד את הסובבים אותו,היא שיבה לבית כלל-אנושי נעלם, גן נעוּל ומעיין סתוּם, שאנוּ עומדים בפתחו שותקים ומקווים, מוסחים תמיד בשל ההמוּלה וציפיותיה של הקבוצה אליה אנו משתייכים, הקבוצה שאינה סולחת ל'חולמים' שאינם מוכנים לקבל את הדין הקבוצתי, או שמעדיפה לפטור אותם כתמהונים, סהרורים, טיפוסים מוזרים, שלא צריך לתת לדבריהם מקום או להשקיע בהם מחשבה מעמיקה.קבוצות מעדיפות תמיד המוּלת לוחמים בשמן ודוברים מטעמן למען הוכיח צדקתן ולהגביר את שררתן,ונוטלות מן הַדָּבֵק בהן את הדבר המהותי ביותר,את המבע האישי,אשר במחיצתן נובל וכבה ונבזז, והופך למערכת מוסכמות שיש לגלגל, כמו הסלע של סיזיפוס בדרך העולה ההרהּ (תמיד אותו ההר) ובמורדותיה.

   אחד הדברים המעציבים יותר העולים על דעתי הוא האופן שבו תרבויות,דתות,מערכות פוליטיות,מנסות להכפיף לקונוונציות שלהן, לעולם הסמלים שלהן,את עולמו הפנימי של האדם. העובדה לפיה מדי שנה בשנה חוזרים ושונים ביצירת מצריים כמיתוס וכאתוס דתי-לאומי-פוליטי. אני איני פורש מזה. בבחינה זו איני הבן הרשע של ההגדה השואל מה העבודה הזאת לכם? (לכם ולא לו). אני עדיין נודד עם העם הנודד מזה כארבעת אלפים שנה, אבל מתוך המבט שלי והמבע שלי,שאיני מוכן למעטו,לא לצמצמו,ולא לבטלו מפני מערכת נומית המבקשת לכפות אותי לטקסט,נראטיב,חוק— סדר טוטליטרי (שהרי גם בני ישראל בתורה אינם יוצאים לחופשי אלא עוברים מרשות מצריים לעבדות אצל הקב"ה). וכאשר נאמר גם השנה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" כפי הנראה לא אתרכז לא בדת לא בלאום לא בתרבות, אלא בגורלו של המפוזר מכפר אז"ר ללאה גולדברג ש–"את סופו אין איש יודע/את קיצו אין איש מכיר/כנראה הוא עוד נוסע/ונמצא בזו העיר//ערב, בוקר צהריים רחוקה ירושלים". בלאו הכי, אני מקיים עם הדמות הספרותית הזאת כמה זיקות שבמעמקים.

לקריאה נוספת: בענין 'שפוךְ חמתךָ'..

**

*

kחג שמח לכל הקוראות והקוראים

Ci vediamo a Gerusalemme

**

בתמונה למעלה: Laszlo Mednyanszky, The Thawing of Snow, Oil on Canvas 1896-1899

© 2013 שועי רז

Read Full Post »