Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נונסנס’

*

נתקלתי בפתח הספר, לידתה של פיסיקה חדשה (הוצאת דביר: תל  אביב 1966), בפרט מעניין אודות המחבר:

 

מחוץ לחדר-עבודתו ולבתי-הגנזים פרופסור כהן הוא חובב נלהב של טיולים ושל עלייה על מגדלים. תחביב נוסף שלו הוא צילום טירות וספינות, בעיקר ספינות-דייג.

*

כמובן, לא הטיולים ולא תחביבי הצילום של הפרופסור לכדו את מבטי, אלא עליותיו על מגדלים. כלומר, אם היה מדובר בי, יכולים היו לכתוב: ישיבה על ספסלים, אבל עליה על מגדלים, איזה מין אדם נהג לציין את אהבתו לעלות על מגדלים? ואם כבר עליה על מגדלים, אילו מגדלים? מגדלים עתיקים או גורדי- שחקים מודרניים ואולי כולם כאחד? האם אהב לרדת מהמגדלים או נהנה מהטיפוס בלבד? הספר לא אמר על כל אלה מלה. זה. הותיר אותי חסר שקט, מה שללא ספק השפיע על המשך הקריאה.

לאורך הפרק הראשון "הפיסיקה של הארץ הנעה" דן המחבר במעבר מן השיטה הפתלומאית הגאוצנטרית (כדור הארץ בלתי נע תלוי ועומד במרכז היקום שכולו מלא גופים מתנועעים עשויי אתר, החגים סביבו באופן מושלם במעגלים)  ובין השיטה הקופרניקאית ההליוצנטרית וממשיכיה (כדור הארץ חג במהירות סביב עצמו במסלול אליפטי סביב השמש – הזכות על המסלולים האליפטיים ליוהנס קפלר).  באופן מיוחד מדגים המחבר את טיעוניו באמצעות ניסויי מחשבה, המתבצעים שוב ושוב על ידי הטלת כדורים, כדורי ברזל וכדורי פלדה, ממשקלים שונים ובגדלים שונים מגובה רב. כהן סוקר את דעת אריסטו לפיה כדורים במשקלים שונים (נניח שני ק"ג ו-1 ק"ג) שיוטלו מאותו גובה רב, יגיעו לקרקע בזמנים שונים: הקל ייפגש בקרקע רק לאחר כפולת זמן של הזמן שארך לכדור הכבד לנחות. כהן מצביע על כך שיוחנן פילופונוס, פילוסוף ואב כנסיה מאלכסנדריה במאה השישית, הפריך את דעת אריסטו על סמך ניסוי אמפירי, שבו מצא שכאשר הכדורים יוטלו מגובה שווה, אף על פי שמשקלם שונה, הם יגיעו לקרקע ללא כל הבדל בזמן, או בהבדל זמן מזערי. אלף שנים אחר כך חזר כנראה גלילאו גליליי (1642-1564) על הניסוי ומסקנתו – שהובאה מפיו של סלוויאטי בדיאלוג על שתי מערכות עולם עיקריות שהושלם ב-1626, פורסם ב-1632 בפירנצה, והוביל למשפטו של גלילאו לפני האינקוויזיציה (משום שהפר צו כנסייתי שלא ללמד את קופרניקוס ברבים) – היתה שכדור תותח שמשקלו בן 50 ל-100 ק"ג שיוטל מגובה 200 אמה עם כדור רובה במשקל 200 גרם –  יפגע בקרקע רק כשני רחבי-אצבע לפני הקל, על אף הפרשי המשקל המשמעותיים ביניהם.

כל המגדלים והטלות הכדורים האלו, כאשר מדי עמוד או שניים מתווספות עוד הטלות והטלות –  המגיעות עד כדי כדורי-פלדה והדמיון שלי החל לרוץ, וכבר ראיתי בעיני רוחי את חיבתו של פרופסור כהן לעלייה למגדלים כרוכה באובססיה להשלכת כדורים מכל מיני חומרים ובכל מיני גדלים ומשקלים מגובה רב, כדי לאמת ולחזור ולאמת את מסקנותיהם של פילופונוס וגליליי. המשכתי לרוץ עם זה הלאה ודמיינתי שורה של מקרי מוות בלתי מפוענחים ברחבי הגלובוס , במיוחד בסביבות אוניברסיטאיות ותיירותיות (האיש אהב טיולים), שבהם עוברי אורח תמימים נהרגו כתוצאה מפגיעת כדורים מחומרים שונים במשקלים שונים ובגדלים שונים שנפלו עליהם מגובה רב. איש לא הצליח לפענח זאת מעולם. גם לא נשמעה הטענה כאילו הכדורים הושלכו במזיד. אפשר גם שמטיל הכדורים כלל לא היה מודע לנפגעים (הוא רק סימן זאת במחברתו כניסויים שלא עלו יפה). העובדה שמדובר בארצות שונות ובמקרים בודדים, מנעו מן החוקרים לעמוד על המכנה המשותף בין המקרים, ומאחר שכך – האחראי לא נתפס. לומר את האמת, אלמלא ההערה על תחביבו של הפרופסור, גם אני לא הייתי מתעורר לכך.

ותחביביו האחרים של הפרופסור? (צילום טירות וספינות). ובכן, גלילאו עבר בשנת 1617, בשוך עשור שבמהלכו הפך לאיש המדע המוביל והמפורסם בדורו, לוילה נאה – כעין טירה או ארמון ושמה: בֶּלוּסגוּאַרְדוֹ, ממערב לפירנצה; אשר לספינות, עולה על הדעת ניסוי מחשבה מפורסם, המובא אף הוא בדיאלוג, שוב מפי סלוויאטי החדשן. תכליתו של ניסוי המחשבה היתה להראות שגם אם כדור הארץ במהירות קבועה לא תהייה לכך השפעה הכרחית על תנועתם של גופים על פני כדור הארץ. סלוויאטי מתאר תא פנימי בספינה בו נוכחים כמה אנשים, חרקים מעופפים, מיכל עם דגים (אקווריום?), ובקבוק מקובע, תלוי על ראשו, ופקוק כך שנוטפות ממנו טיפה אחת טיפה בבמהירות קבועה. לטענת גלילאו גם כאשר הספינה תרים עוגן, לו רק תפליג במהירות קבועה, שום פרט בתמונת תא-הסיפון, לא יישתנה מהותית, אף אחד מהעדים על הסיפון לא יבחין בשינוי, אף על פי שהספינה תימצא בתנועה.

מגדלים, כדורי ברזל, טירות וספינות- דיג (ספינה ובתוכה מיכל דגים) – יכול להיות שלפרופ' כהן היתה אובססיה לגלילאו גליליי. זה הגורם לכל ההבהוב הקודח.

*

*
*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

 

בתמונה: דב בער ב"ר חיים, איור מתוך כתב יד עץ חיים לר' חיים ויטאל, פאדהייץ [גליציה-פולין] 1780.

Read Full Post »

goncharova2

*

(נונסנס עברי-מלזי דאוּג. עם הקוראים/ות חמורי/ות הסבר הסליחה, מוטב ידלגו לרשימה הבאה)

*

יֵשׁ דוֹדי שִׂמחָה

ויש את דוֹד חֵזי 

ויש תעזבוּ

ת'מטוס המלזי 

הוּא חָף מִכָּל פּשע

הוּא חָג בַּשָׁמיִם

אף שֶׁלֹא שמענוּ 

ממנוּ שבועיִם

ויש מפטירים:

נעלָם ואיננוּ

לֹא נראה בצאתנוּ

כָּל שֶׁכֶן בְּבואנוּ 

אבל הוּא אלבּטרוֹס

לא יוֹדע לדרוֹס

בחיים לא היה הוֹלךְ רֹאשׁ בּרֹאשׁ

ולמרוֹת שאוֹמרים שנִתקָע הוּא בִּברוֹשׁ

ויש הנדים בּראשם: אוֹי א-בְּרוֹךְ

אפשר הוּא אצל הענק וגנוֹ 

אוֹ בַּמערה עִם רַשְבִּ"י וּבנוֹ 

ולכן לֹא מדוּע, לֹא למה, לא דאוּ

תעזבוּ ת'מטוֹס הַמַּלֵזִי

האוּ האוּ!!

כי לוּ היה פּוֹלִינֵזִי 

אוֹ אִיטָלְקִי מִילַנֵזִי 

אוֹ לַייזַה מִינֵלִי אוֹ צֶ'רְלִי קָצֶ'רְלִי 

לֹא הייתם חוֹשבים 

לדבֵּר בּוֹ סרה,

וּלצקצק: איֵּה הקוּפסא השחוֹרה? 

מָשָׁל היה עשׂוּי קש וּגבבה

ולִבּכֶם– לֹא משמיעַ כּזוּ יבבה 

ששוֹמעים בּהּ צפירוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרדוֹת 

הגורמת לתקווֹת להתבּדוֹת,

וְסוֹפכם לַאנחות לְהעלות מס 

אבל האמת, המטוֹס עוֹדוֹ טס

גם אִם הדלק אזל כּבר מזמן 

ואין אוֹת-חיים מאיי אַנְדַמָן 

לא נפל על חרבּוֹ, לֹא נקִצָץ לִקציצוֹת,

אַיי, קִטני-אמוּנה! אַיי, עמי-ארצוֹת!

אל תמהרוּ לָשִׂים סוף לַסִּפּור

ואִמרוּ בְּחוּצוֹת קוּאלַה לוֹמְפּוּר: 

"כִּי הנה תָּם הַיּוֹם ושָׁב אל מיצוֹ

והמטוֹס המלזי שוֹב-יָשוּב אֶל ארצוֹ!"  

 *

השיר הוא במידה רבה המשכו או בנו הבלתי חוקי של שיר השגריר האוזבקי הנודע ליודעי חן (שכתבתי לפני כמה חודשים ולא פורסם אצלי באתר, כי אם בין התגובות בעיר האושר).

תודה לכריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871) ולשירי גרדום שלו (Galgenleider) שבשעות קשות תמיד מעניקים השראה.

*

*

בני הזוג, אמן הצילום והוידאו אורי לוינסון ואמנית הנבל והמיצג עדיה גודלבסקי, יעלו את המיצג המסקרן "סראונד"

במסגרת פסטיבל א-ז'אנר השנים-עשר  בתיאטרון תמונע בתל אביב המוקדש השנה לנושא "כיבוש"

המיצג יועלה שם מחמישי, שישי,שבת הקרובים; בתאריכים 19.3-22.3.2014 

הנה פרטים נוספים אודותיו ואודות הפסטיבל כולו

*

בתמונה למעלה: Natalia Goncharova, Plane on a Train, Oil on Canvas 1913

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

*


דומני כי היה זה הסופר האיטלקי איטאלו קאלווינו שבמאמרו ?Why-Read the-Classics הגדיר יצירת מופת ספרותית, כחיבור ספרותי שאנו שבים אליו פעם אחר פעם, להתבוננויות, מפגשים או טעימות נוספות— זהו חיבור שהנפש אינה שובעת ממנו, ואנו בוחנים את עצמנו שוב ושוב לאורו.

  המאסף, בארוקו: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע- עשרה (מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, 658 עמודים), נמצא ברשותי רק ימים אחדים, אך כבר די הצורך על מנת להעריך כי אני אוחז בידי תרגום מופת, ומאמץ ספרותי כביר, המגלם בעצם העברת שירת הבארוק האירופית ללבוש עברי את היוצא מן-הכלל עם הנדיר.

המלה בארוקו שהוענקה לתקופה כולה— מקורה בפנינים פגומות שאין עיגולן מושלם, שנשזרו לשרשרות ומחרוזות, והעידו על יופי ועושר, כמו-גם על נסיון למצוא בכל זאת יופי והתאמה גם במה שפגום. התקופה עצמה היתה תקופה של תגליות גיאוגרפיות (אמריקה, אפריקה, ולבסוף אוסטרליה), תגליות מדעיות [מערכת השמש, תצפיות על הכוכבים, מחזור הדם, אנטומיה ומתמטיקה כמדעים מתפתחים והולכים, טלסקופ, מיקרוסקופ, כח הכבידה, חוקי המכאניקה, האפשרות לפיה היקום הוא אינסופי מתפשט, חזרה לפיסיקה אטומיסטית, מחקרים על גלי האור, על לחץ הגזים, על מגנטיות, השערות על גילו של כדור הארץ שאינו עולה בקנה אחד עם מה שלימדו התיאולוגים, תיאוריה על בני אדם שקדמו ל"אדם הראשון" ועל התפתחות בעלי-החיים];  נפילתן של אימפריות ותיקות ועלייתן של אימפריות חדשות; עלייתה של הרפורמציה (הלותראנית והקאלוויניסטית והאנגליקנית באירופה, שערערו על סמכותו של הותיקן) פיתוח מהותי בנתיבי הסחר העולמיים; מלחמות דת רבות נפגעים (מלחמת שלושים השנים 1648-1618), מגיפות ענק (מגיפת דבר בתורכיה ובאירופה בשנת 1665), המהפכה הפוריטנית של קרומוול באנגליה (1648), שריפתה של לונדון (1666). כל אלו הביאו בהדרגתיות לערעור מהותי בתפישת העולם של חלקים מבני התקופה (במיוחד בקרב האליטות האירופאיות) ולתודעה לפיה העולם הולך ומשתנה בכל עת, וכמוהו הידע האנושי אודות החיים, ואודות מציאותנו בעולם. הבארוק היה עידן של אתגר, עוז-רוח ומבוכה גדולה, השזורים יחדיו במחרוזת פנינים אחת יחידה, המדובבת את יופיו של החידתי, הנעלם, הבלתי-נודע—העולה ופורח מתוך הנודע.

   העידן כולו היה עת של מהפכות ותהפוכות. תהליכים מדעיים, אמנותיים והגותיים פורצי דרך נתקבלו לא-אחת ככפירה-בָּעיקר על ידי חוגי תיאולוגיים נוקשים, וחוגים פוליטיים וחברתיים שמרניים, שחששו מפני סדיקת ההייררכיות המקודשות: כנסיה, מלוכה, אצולה, גילדות הסוחרים— ומפני חתירה מהפכנית תחת שליטתן ואחיזתן בחיי העולם "המתורבת"; וכך מצאו עצמם הוגים, פילוסופים, מדענים, אמנים, וכל אשר נתפס, כיוצא מן הכלל בדעותיו או במעשיו, כסכנה המאיימת על העולם המקובע, אויב הסדר הטוב, ומערער אושיותיו. רבים מן החדשנים, בני התקופה, מצאו עצמם נחקרים על ידי האינקויזיציה, מעונים, מושלכים לכלא, מושמים במאסר-בית, או מועלים על מוקד או נרצחים באישון ליל; הציפיה כי מוקדי הכח, השליטה והפיקוח הותיקים יקבלו כלאחר יד את התגליות החדשות, שערערו מוסכמות-עתיקות היתה מוגזמת; הם התייחסו לדיכוי המגמות החדשות ברצינות רבה וברצחנות לא-מעוטה; וכמו, אותם אמנים וממציאים רנסאנסיים אחדים שיכולים היו להוסיף וליצור רק תחת חסותו של פטרון בעל-שררה, כך גם נדרשו היוצרים והמדענים, בני הזמן, לחסות בחסותו של בעל-מאה, לא רק כדי פרנסתם, אלא גם כדי להבטיח את שלומם וביטחונם האישי (שׂפינוזה, שהתנער מפטרונים מחשש שישפיעו לרעה על חירות המחשבה שלו, הוא בבחינה זו יוצא מן הכלל; אולם יש לזכור כי גם שׂפינוזה פרסם בעילום שם את מאמר תיאולוגי מדיני ואילו אתיקה נתפרסם בשמו רק אחר פטירתו).

   מבחינה זאת, מזכירה התקופה כולה את ציורי השמן של הריאליסט ההולנדי הנדריק אברקאמפ על אודות הקהילה ההולנדית העושה את החורף על גבי קרח, גולשת אנה-ואנה על גבי מחליקיים, בתוך נוף-קדומים; הקרח שביר, יודע אברקאמפ, דק-ושביר, ובכל זאת ידיעת הסכנה, לא תמנע מן האדם להוסיף להחליק. וכך קהל רב גולש על הקרח, כמו רקדני באלט במחול החיים האמנותי, וכל העת עלול הקרח להישבר באחת, וכל היופי המלאכותי הזה יהפוך תהום רבה, וכל הציביליזציה הזאת תרד דומה, כאילו לא התקיימה מעולם. על אף שציורי אברקאמפ כמו מגלים אך ורק את צדדי השמחה והתנועה, הרי גם לטעמי ברקע הדברים רוחש –מתנמנם בכל עת הכאוס, והפחד והאימה הממשית מפני התפרצותו לחיי הקהילה השלווה. ואמנם בקרב אנשי התקופה, גם בקרב המשכילים שבהם היו אמונות בקיומם של רוחות ושדים, של שלטון השטן, ושל תועלות הכישוף והאלכימיה מצויות. הרחבת גבולות הידע הביאה בכנפיה אף את ההכרה בקוצר הידיעה ובשליטתה המוגבלת של התבונה בהוויה— התגליות החדשות, כל כמה שפתחו בפני האנושות צוהר לעולמות חדשים, גם ערערו מוסכמות שהועברו מדור לדור. לא ייפלא כי התקופה מלאה גם כן אמונות משיחיות ואסכטולוגיות, ואמונה כי ההיסטוריה מתקדמת אל קיצהּ, ובסופה  יגיע המין האנושי לאחר מלחמה עקובה מדם באנטיכרייסט ובגייסותיו לגאולה השלימה ולביאתו השניה של המשיח הנוצרי.

   את אותם הלכי רוח, שבין שמחה על גאון-הרוח האנושית ובין תוגה על חלוף חיי האדם וקוצר השגתו בעולם, בין האמונה באל, ובמשיח ובין ספקנות עמוקה והמודעות כי אין לו לאדם אלא את חייו הקצרים בעולם הזה, מתגלים גם באנתולוגיה שלפנינו. זוהי יצירה ספרותית למדנית, מגוונת ומקיפה, המחזיקה מיטב-שבמיטב, ולא זאת בלבד, אלא כמה וכמה מן התרגומים ממש מהלכי-קסם , מבחינת המצלול, המוסיקליות ועושר-העברית האצור בהם, עד אשר חשתי כי מה לי ולשבט הביקורת, והרי זהו ספר נהדר הראוי לכל התלהבות ושבח. כל שכן, ברי לי כי הוא מסוג הספרים שעוד נכונו לי בו מסעות וגילויים בתיורים נוספים.

*

*

   אני מעוניין לדון כאן בשיר מאוד-לא-אופייני באנתולוגיה, שיר בלשון עלומה (Poemeenlangue inconne) מאת מרק פַּפִּיוֹן, אדון לַספריז (1599-1555), אציל שחילק ימיו בין שדות הקרב, וכתיבת שירי יין, שירה אירוטית רוחשת זימה, סונטות אהבה, שיר מוסר לביתו היחידה, ושירים בהשראה דתית. יש הסוברים כי השיר להלן הוא מסר עגבים מוצפן לאחת אהובותיו. ברם, דומני כי דווקא משובב לב יותר לראות בו סוג של אב-קדום לשירת הנונסנס האנגלית (אדוארד ליר, לואיס קרול) והגרמנית (כריסטיאן מורגנשטרן) ועוד יותר לשירה הצלילית של מייסד הדאדא, הוגו באל (1927-1886), שייחדתי לה שתי רשימות לאחרונה— מבלי לבקש אחר צופן כלל. כמו בעולם המתנדנד  והולך של מורגנשטרן ושל הוגו באל,מעניין להבין את התפתחות תיבת-התהודה הנרעדת של הנונסנס העלוּם של פַּפּיוֹן, שקדם להם בשלוש מאות שנים, שאפשר ומביאה לעולם איזו רוח שטוּת מחאה מחוייכת כנגד שלטון השכל והמבנים הדיסקורסיביים של השפות האירופאיות,ובפרט השפה הצרפתית,ששימשה למן שלהי המאה השש עשרה ולכל אורך המאה השבע עשרה,כשפה הדיפלומטית הנפוצה באירופה בין חצרות המלוכה באירופה כולה. אפשר כי אם אכן צפונה בשורות אלו סונטת אהבה הריהי מבקשת לעקוף את מגבלות השפה והדיפלומטיה הבין-לאומית:

  *

יִצְפָּת עַשְוָן מוֹלֵף דִּרְווּל,

בִּשְַבג אִרְנוּז חֲוֶלֶת

חָקְלה חִרְנֹזֶת מִתְנַקְלֶלֶת

מַחְתּוּחֲ, רַץ בּוֹמֶל, שָמוּל.

 

פַּלֵּם גְּלוֹלֶיךָ, בֵּץ עָטוּל !

בַּט-בַּט תְּקְצֹמֶת תְּחַלְוֵל אֶת

הַכַּרְנַוְיַה וְהָעַלְפֶלֶת,

פִּרְקוּחַ חַר, אֻךְ, עָר בַּדְמוּל.

 

וְחַג צַמְנוּק גּוֹפֶל פְּגָלִים

מוֹגֵח חֹלֶט צְחוּף-תְּלָלִים,

שוֹחֵל, נְקוּחַ פַּרְלוּלִים,

 

טִמְצוּץ, רוֹמֵחַ, מִתְעַזֵּחַ ;

רַק חֶמְדָּתִי, יְפַת-עֵינַיִם

תֵּדַע סוֹדִי לְפַעֲנֵחַ.

 *

[בּארוֹקוֹ: אנתולוגיה משירת אירופה במאה השבע עשרה, מבחר תרגום והערות: עמינדב דיקמן, מבוא: רנטה לכמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמ' 424]

 *

שירוֹ העלוּם של מרק פּפִּיוֹן, הדהד באזניי פרק בלתי נשכח מתוך הרומאן הבלתי-לינארי, והבלתי-תימטי, השר בתהילת הקוים העקומים, של הג'נטלמן הבריטי-יורקשיירי, לורנס סטרן (1767-1713), חייו ודעותיו של טריסטם שנדי: ג'נטלמן :

**

יש אינסוף נעימות, הטעמות, הנגנות, הנסקות, מצלולים, מִפעמים, הבעות, והגִיות, שניתן להשמיע בהם אמירת פתפותי ביצים במעמד כגון זה, וכל אחד מהם מותיר בשומע רושם ומשמעות רחוקים זה מזה כרחוק הלכלוך מן העין, עד כי הקזואיסטים (שכן מדובר בסוגיה מצפונית) מונים לא פחות מארבעה עשר אלף סוגים, שאדם עשוי להידרש להם לטוב ולרע.

[לורנס סטרן, חייו ודעותיו של טריסטם שנדי, ג'נטלמן., תרגמה מאנגלית והוסיפה הערות: אסתר כספי, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה ומוסד ביאליק: תל אביב וירושלים 1993, ספר תשיעי פרק תשעה עשר (מופיע בין פרק 25 ובין פרק 26), עמ' 444-443]

* *

 קשה שלא לשמוע את סטרן צוחק לעצמו ואולי גם את הד צחוקו של מרק פַּפּיון;זה וגם זה אינם זקוקים להסדרת השפה וסימניה,לסיבתיות (הרציונליסטית-קזואיסטית),להבנת היחס בין ההברות,המצלולים,המפעמים והגעיות. הסוד הוא החופש,הדרור שבשטוּת,אי הפעולה למען הגיונו של איש אחר,אף לא למען הגיונך שלך יפיק רצון. בין אם שירו של פפיון הוא סונט אהבה מוצפן, ובין אם הוא פתפותי-ביצים (כלשונו של טריסטם שנדי), שיר כזה יש בו מיסוד ההליכה אל קצה האינדווידואליות, שאינה חוששת עוד מסדרי החברה, מן החוק, מן הלעג; פפיון אינו משטה בקוראיו. הוא רואה עצמו כשוטה (אולי האהבה עשתה אותו שוטה); על כל פנים, סודו הוא הצחוק, אני חושב, והחדוה, הישירוּת והכּנוּת— שאינן נגועות בשפה.

 אני ממליץ מעומק לב לכל הקוראות והקוראים כאן לקרוא את האנתולוגיה היפהפיה הזאת בכללותהּ (עוד אשוב אליה). אבל לא פחות מזה, לנסות לקרוא לעצמם בקולם: במתינוּת ובסבר, את שירו של מרק פַּפּיוֹן, כמו מתכוונים לנפש אהובה במיוחד. יותר מזה לא צריך להוכיח, גם אין מה לפענח.

*

בתמונות: Hendrick Avercamp (1585-1634), Ice Scence, Oil on Canvas 1610; Winter Scene with Skaters by a Windmill, Oil on Canvas 1615

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

כמו בלון שאוירו אוזל, אני מִטָּלטֵל אנה-ואנה באוירו הקר של הבּוֹקר. לא משוכנע אם יש לאן להגיע, לא זוכר לאן יש להגיע, אם אמנם יש להגיע, ואם אי פעם הגעתי בכלל.

   שמח על כך שאיני נתון יותר בצרורו של מוכר בלונים, המעניק לילדים עם שמחת הבלון גם עצבוּיות עתידות של פרידה (בלון פורח מן היד הקטנה) פקיעה (פיצוץ פתאומי) או גויעה אטית מול עיניים העצובות של ילד מאוכזב (חור קטן, שממנו שורק האויר ואוזל, גם בבוקר הקר).

  כולם שואלים לאחרונה, מנסים לברר, היכן אני עומד; אבל הלאו, כבר אמרתי, איני עומד, אלא מִטָּלטֵל בעולם.

   אולי זהו האביב הקרוב, אני רואה לאחרונה יותר ויותר צבעים, מגלה את התגוונויותיהם מדי יום, בכל מקום, זה נפלא. יכולתי לדבר על זה שעות, אבל אני חושש שאז יוּבָן עד כמה אני תָּם.

   עצים נוגעים ללבי יותר ויותר. ההתפצלוּת, המעבר המדוּמה בין אחד לריבּוי, ואיך ריבוי הענפים והעלים הופך כמעט להפשטה, כבר אינו עץ כלל ועיקר, משהו נע בתווך, על קצות-התפישֹה. כחתול המתבונן חרישי, מהופנט מן הירח המלא, המדגים לו את המעגל ומחוגוֹ; את המעגל הבלתי נתפשׂ (מעולם לא ראיתי חתול חג במעגל).

   ובכל זאת, גם הבוקר, נהג מקלל את חברו בלב שלם, וקללתוֹ מהדהדת כמו צופר של משאית בכל הרחוב; הכל פּורח מסביב, ראשיתו של לבלוּב. ברם, כבלון שאוירו אוזל, איני פורח, ועוד לא צונח, נהנה מרגע ארוך של חוסר משקל, שבו דומה שכח-הכבידה תש כוחו, או שלרגע ארוך (אך סופי) מחק אותי מעל ספרו אשר כּתב; אולי שוב אינו רוצה לשמוע מאומה עליי.

   ז'וליה קריסטבה כתבה כי חווית הזרות עשויה לפתוח את האדם אל המימד האוניברסלי (אינו מוצא את מקומו בשום מקום ולכן שייך לעולם ומלואו). מלים יפות, מלים הן רק מסכה. אבל ככל שזה נוגע בי, אני מבכר להאזין, היכן שאני, לשריקת האויר האיטית ממני והלאה, כאילו מספר בדיחה המובנת רק לי, או שורק שיר ישן.

   אני מדמה שאני צף רגע ארוך באוירו הקר של הבוקר, אבל לאמיתו של דבר, מעבר לאשליה הזאת, אני מִטָּלטל-סתם בעולם. אף פעם לא אדיש, וגם אף פעם לא מבין, וכבר לא כל כך מוקדם, אבל רחוק מלהיות מאוחר.

   קוף מדבר, מלאך קצוץ כנפיים, עובד-זר שנולד כאן. יושב לעת זריחה בצל עץ. מקשיב לציוצן של ציפורים הממלא את הצמרות (שהן על גבול ההפשטה). כבר זמן ארוך זה מעניין אותי יותר מכל מהדורות החדשות; המהדורות אינן מגלות דבר על מסעי בָּעולָֹם, ואילו ציוצי צפּוֹרים נדמים לי כּנבואה.

*

בשבוע הבא, אני מהרהר ומכרכר בציבור בשתי הזדמנויות:   

1. בין הארה וּנאורות:על מושג השכל הפועל והתגוונויותיו בכתבי יוסף שלמה דֶלְמֶדִיגוֹההרצאה תתקיים במסגרת מושב אקדמי שיזמתי,"אור,מִספּר ואין סוֹף בתקופה הקדם-מודרנית",בתוך הכנס השנים-עשר של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים שייערך ביום ראשון הקרוב, 11.3.2012, במוזיאון המדע ,גבעת רם, ירושלים; המושב המדובר יתקיים בין השעות 11:30-9:30 בבוקר ויכלול גם את הרצאתה של עידית צ'יקורל על תורת המספר אצל שלמה מימוֹן ואנליטיות המתמטיקה;את הרצאתו של ד"ר אלעד ליסון (יו"ר),על תפישת האינסוֹף אצל לייבניץ וזיקתה להגדרת האל בהגותו;ואת הרצאתוֹ של ד"ר אחמד אע'באריה על גבולות החשיבה המדעית בביאורו של המתמטיקאי והאופטיקאי הערבי, אבן אלהית'ם על ספר היסודות לאוקלידס; הכניסה חופשית. הקהל מוזמן.

 2.  הגותו הדאדאיסטית-אנארכיסטית של הוּגוֹ בּאל בתקופת קברט וולטר:=מפגש זה יפתח את הסימסטר השני של חבורת המעמיקים ע"ש הצייר נדב בלוך ז"ל. יום שלישי 13.3.2012, נווה שכטר (בית מדרש תל אביבי של התנועה הקונסרבטיבית), רח' אהרן שלוש 43, נוה צדק, תל אביב בשעה 22:00, כניסה חופשית; רצוי להביא אורחות/ים

*

*

בתמונה למעלה: Lucio Fontana (1899-1968) ,Spatial Concept, Oil On Canvas 1956

© 2012 שועי רז


Read Full Post »

*

*

  ב-14 ביולי, 1916 עלה האמן, מבקר התרבות, המשורר הצעיר, הוגו באל (1927-1886), על בימה קטנה במועדון זעיר וצנום בשפיגלגאסה. ציריך,  שווייץ, דרך סימטא קטנה ואובדת, מצד ימין, הוא עלה לבימה בלבוש מוזר, כבן כילאיים בין חייזר,דג, ודרוויש סוּפי, וקרא שיר בשפה בלתי קיימת, שבעצם ביקש להרחיב את המושג שפה ובתוך כך את המושג שירה. המועדון נקרא Cabaret Voltaire, השיר נקרא Karawane, שיבוש של המילה Caravan (שיירה של קרונות נודדים); הלך-הרוח האמנותי שבהשראתו כתב וקרא באל נקרא לימים Dada, ובאל היה בזמן אמת אחד התיאורטיקנים הראשונים שלו ושל התנועה, שכן בניגוד לשותפיו, טריסטאן צארה (1963-1896), שהיה טרוד בניתוץ מוסכמות אמנותיות ובאנרכיזם אמנותי, ובניגוד למרסל ינקו (1984-1895), ששקד ימים כלילות, על מסיכות הדאדא ששימשו בקברט, ועל התמונות שקישטו את קירותיו, ראה עצמו באל כאמן וכהוגה-אמנות, המבקש לתת שפה ורציונל-מה, לתופעה המנסה ללכת לכתחילה אל מעבר לגבולות התבונה והממסד, תנועה שאינה רואה עצמה חלק מן הסדר החברתי, אף לא כאוונגרד (חלוץ לפני המחנה), אלא מבקשת לעורר את האדם באמצעות כל מה שמעורר תימהון, לנתץ את התפישה לפיה העולם הוא תבוני וטוב, ולציירו דווקא כשיגעון-ארוך, חסר קצה, כאוס פנימי, דיסהרמוני, שניתן להפכו לאמנות— במקום לצאת שוב ושוב אל שדות הקרב ואל מחוזות האלימות. שכן, באל, הגיע אל ציריך ואל הקברט אחרר שערק מן הצבא הגרמני, גנב את הגבול לשווייץ. הכריז על עצמו כפציפיסט, ואת המלחמה ראה כאיוולת שבה 'החליפו תעשיינים ומנהיגי מדינות את המכונות בבני אדם'.

    באותה ערב יסוד של הדאדא (שבו השתתפה גם המשוררת והציירת אמי הננינגס, לימים אשתו של באל) קרא באל עוד שיר נוסף: Gedgi Beri Bimba וכן את מניפסט הדאדא פרי עטו, שנפתח כך:

*

דאדא הוא הלך-רוח חדש באמנות. ניתן לומר זאת, הואיל ועד עתה איש לא ידע דבר על כך, אך מחר בציריך ידברו כולם על כך. דאדא (היא מילה) שאובה מן המילון. היא מאוד-פשוטה. בצרפתית פירושה "סוס נדנדה". בגרמנית— "להתראות", "רד לי מהגב", "נתראה מתישהו". ברומנית: "אכן, כן, אתה צודק; אמנם, כמובן, כן, בהחלט, צודק" וכיו"ב.

[Flight out of Time: A DADA Diary by Hugo Ball, Edited and with an Introduction: John Elderfield, Los Angeles 1996, p. 220]

*

לימים, טען טריסטאן צארה, כי המילה דאדא היתה שלו, ובמקום אחר טען כי כבר אינו זוכר בדיוק מי הגה את המלה; קשה להכריע בסוגיה זאת. ובפרט, כי בשנים הבאות המשיך באל ליצור בדרכו האינטרוורטית והייחודית בשווייץ; ואילו צארה הפך לרוח החיה הבלתי-מעורערת של התנועה העולמית. אבל לראשונה, על כל פנים, הושמעה המילה דאדא בפומבי, בהקראת המניפסט של באל, שתרם לתכנית הערב את חלקו, בעצה אחת עם שותפיו. על כל פנים, אני רוצה להציע מקור חדש לסמל סוס הנדנדה, שהריץ את מי שהריץ (צארה או באל) למילון הצרפתי, לאתר את המילה, כוונתי לשיר הנונסנס של המשורר הגרמני, כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שנכלל באסופת שירי האוּנְזִין (אל-מוּבן) המצליחה שלו,Galgenlieder (שירי גרדום, 1905):

 *

כִסֵּא נַדְנֵדָה בּוֹדֵד אָנֹכִי

מִתְנַדְנֵד לִי בָּרוּחַ,

                        בָּרוּח,

 

עַל הַגְּזוּזְטְרָה בְּאוֹר יְרֵחִי

מִתְנַדְנֵד לִי בָּרוּחַ,

                       בָּרוּחַ

 

לַיְלַה שָלֵם מִתְנַדְנֵד לִי בּוֹדדֵ

מִתְנַדְנֵד לוֹ גַּם עֵץ הַתַּפּוּחַ

וִּמי יוֹדֵעַ מָה עוֹד מִתְנַדְנֵד

שָם בָּרוּח,

         בָּרוּחַ,

             בָּרוּחַ

[כריסטיאן מורנשטרן, 'כסא הנדנדה על המרפסת הנטושה', שירי גרדום, בחר ותרגם: דן דאור, אייר: נעם נדב, הוצאת חרגול: תל אביב 2004, עמ' 62]

*

השיר הזה הוא ליצני באשר דומה שהוא מתאר שיכור המתנודד לאור הירח או למצער אדם מבוסם מאוד המדמה עצמו להיות כסא מתנדנד ברוח, כל כך מדמה וכל כך משתדל לדמות עד שהוא הופך בדעתו להיות כסא מתנדנד ממש חורז חרוזים ותוהה מי יודע מה עוד מתנדנד ברוח, ברוח, ברוח. אבל אפשר כמובן שזהו דווקא כסא נדנדה בעל תודעה המדמה עצמו לשיכור או למצער לאדם מבוסם כדבעי ההולך מתנודד לביתו לאור הירח, וכל כך אחוז בדעתו זו, עד שכבר אינו יודע אם אדם הוא או כסא הוא, רק יודע שהוא מתנדנד ברוח, ברוח, ברוח. ועל כן, תוהה מה עוד עשוי להתנדנד ברוח.

   זהו לטעמי שיר פרוטו-דאדאיסטי במובהק, באשר זהותו של הדובר מתנדנדת ושירו מתנדנד ודעתו מתנדנדת, והנה הצופה-השומע גם הוא כבר מתנדנד ומתוך כך הכרתו מתנדנדת ומתוך כך זהותו מתנדנדת וגם הוא המחפש איזה דבר להיאחז ולהתייצב— מדמה בליבו כי הוא בלבד מתנדנד, ויוצא לשאול מה עוד מתנדנד.

את הקירבה בין באל ובין מורגנשטרן ניתן ללמוד גם מן ההקדמה שייחד מורגנשטרן לשיריו אותה חתם במלים:

*

שירי גרדום היא חתיכת השקפת עולם… אנחנו יודעים מה זה "פֶּרֶד". זהו שלב ביניים הראוי לקנאה שבין ספסל הלמודים ובין האוניברסיטה. יפה, אח הגרדום [התלוי] הוא שלב הביניים הראוי לקנאה בין האדם והיקום. ותו לא. ומגבעת הגרדום רואים את העולם אחרת מאחרים, ורואים דברים אחרים.

[שם, שם, עמ' 67-66]

*

כמובן, ההצעה שהצעתי לפיה "כסא הנדנדה" הפך אצל הדאדאיסטים ל-"סוס נדנדה" היא סברה פראית משהו (לפחות כסוס נדנדה). עם זאת, כסא-נדנדה וסוס נדנדה נועדו שניהם לישיבה: האחד, לשעשוע של מבוגרים; האחר, לשעשע ילדים (שהרי מבוגר רק לעתים רחוקות ירשה לעצמו להשתעשע ברכיבה על סוס-נדנדה-מעץ). הפיכתו של כסא הנדנדה לסוס נדנדה, כמו באה לבטל את ההייררכיה בין ילד ומבוגר. העולם הוא שעשוע חסר-מובן, חולף, ובכל זאת ראוי שננסה אותו כגן שעשועים, כילדים אחוזי התלהבות (סוס נדנדה, כסא נדנדה, עץ התפוח וכיו"ב). אני גם בנקל מדמה לעצמי את באל מתנדנד לביתו שבציריך, אחרי כוסית אחת יותר מדיי. ומשנן לעצמו את שירו של מורגנשטרן, ספק שתוי, בשינוי בין 'כסא נדנדה' ובין 'סוס נדנדה'. כמובן, אפשר גם כי באל (או שמא היה זה צארה) ביקש לענות על השאלה המופיעה בחתימת שירו של מורגנשטרן: וִּמי יוֹדֵעַ מָה עוֹד מִתְנַדְנֵד שָם בָּרוּח, בָּרוּחַ, בָּרוּחַ? , לאמור: גם סוס נדנדה, דאדא. 

*

*

   כך גם שירי הנונסנס-ג'יבריש שקרא הוגו באל בקברט וולטר באותו ערב של 1916. הם מנדנדים, חסרי מובן, מתמיהים, מעלים סימני שאלה, מקמטי מצחים, מרחיבי חיוך. כאשר שומעים אותם נדמה העולם למקהלת קולות דיסהרמונית, בלתי מתואמת, מליאת חיות. רחש בלתי נהיר שמתחולל בתווך שבין האדם שבין היקום.אם זה Karawane אכן היא נוסעת בדרך משובשת במיוחד, והקרונות מתנדנדים-מתדנדנים, בלי מעצור, וכבר נדמה כי הקרונות נתפרדו ומפליגים כל אחד לכיוונו שלו, באופן קופצני, עד שקשה מאוד להתייחס אליהם כשיירה אגודה תימטית-מתואמת ומסודרת. משל איננו מצליחים באמת אי-פעם לעגן את המציאות בדעתנו, הכל משתנה כל העת, קופצני, מתנדנד. לעולם לא נדע האם לפנינו כל הנתונים. לעולם תהיינה לנו נקודות עיוורון; נקודות סימאון; ואולם גם הרבה מאוד רגעי טשטוש, חוסר מיקוד, קוצר-רואי, רוחק-רואי, שיקשו על עצמינו לזהות כראוי אפילו את עצמנוּ, ומתוך נדנוד-התודעה, נדנוד-העצמיוּת, נבין כי יש עוד מתנדנדים סביבינו—וכי גם הלכאורה-מתהלכים יציב ומהוגן, גם הם מתנדנדים למעשה ממש כמונו.

   אבל זו גישה קשה מדיי ליישום; מייאשת ומצחיקה בו זמנית, מאנית ודפרסיבית, ליצנית-יגוֹנית. ודאי חסרת התאמה לעולם המטריאליסטי בו אנו עושים את ימינו שבו גם כל יצירת אמנות מקוטלגת, מתויגת, זוכה למעמד אמנותי-חברתי- פוליטית, שעל פיו מודדים אותה בגלריה; היא מוערכת על ידי מומחי-אמנות המצמידים לה תג-מחיר. עם השנים היא מבשילה לכדי מכירה פומבית, ולבסוף תאופסן באוסף פרטי חתום. ובכל זאת, לעתים, על אף הבדידות בליל ירח, רוח מתחילה לנשב בנו, באנשים כמונו, ואנחנו מוצאים עצמנו כמעט בלי משים מצטלמים על יד בית כנסת עם סנפירים (של צוללנים) מעיל ירוק-צפרדע, חולצה מבריקה (צבעים בלתי תואמים בעליל), ראשינו קרח (גילחנו אותו בעצמנו), כך אירע לי לפני כחמש עשרה שנים בסשן צילומים בבוקר תל אביבי בהיר, כי לתמהונות יש לסגוד ולה נאה לשבח. לעתים, כבר ציינתי, אני נוהג לחצות כביש בתנועות ידיים של שחיין חזה— והעולם הוא הריי אוקיינוס גדול ואנו נודדים על זרמי הרוח שלו, כדגים במעמקי המים. ואולי יותר מכך, עצם הצירוף: חובב דאדא ושומר שבת. היה ודאי מתקבל על דעת צארה (שמואל רוזנשטוק(, ינקו, ומן ריי (עמנואל רדניצקי, 1976-1890), כסוג של דאדא: מתנדנד ברוח, ברוח, ברוח. בכל זאת, צירפתי אי-אילו קליפים למטה כדי להראות שאני שרוי בחברה טובה, ואיני לגמרי לבדי בעולם כנודע, ויש בזה נחמה שיש עוד כמה המתנדנדים איתי ברוח; אלא שבדרכי הדאדא, קשה לומר שמדובר על שיָירה מתואמת. כדרך התמהונים, איש/ה-איש/ה מתנודד כדרכו/ה; איש/ה-איש/ה כפי דווייו ושמחותיו, דיסהרמוניים, בלתי-מתואמים, ומתנדנדים כל-כך; בפשטות כל-כך.

 *

*

*

בתמונה למעלה: Hugo Ball reciting "Karawane" at the Cabaret Voltaire, 1916

© 2012 שועי רז

Read Full Post »