אני בטקסס וליבי בטוניסיה, אני במרוקו וליבי בירושלים

*

1

המשוררת והמסאית, ז'קלין כהנוב (1979-1917, קהיר, ניו יורק, באר שבע, בת ים) כתבה:

*

אבות אבותינו עברו במדבר ובערי המזרח, הלוך ושוב. השׁרות והיעקֹבים, הרגינות והמישיקים, הויקטוריות והאלברטים שלנו נחים בחולות אלה, המכסים את אותיות שמותיהם בבתי העלמין היהודיים הזנוחים בקצווי המדבר. החולות מסתירים ומשמרים את שמותינו, כי בחולות נכתבו סיפורינו מקדמת דנא. החולות שאינם יודעים שובעה בולעים אותנו עוד ועוד, כי סיפורינו שייכים להם, למדבר העוטף גם את נאות המדבר הירוקות של התקווה. האם הם זוכרים אותנו החולות?

[ז'קלין כהנוב, מתוך: 'תרבות בהתהוות', בין שני העולמות: מסות ופרקי התבוננות, עורך: דוד אוחנה הוצאת כתר: ירושלים 2005, עמוד 127]

* 

   השאלה שהציבה כהנוב בסיום, מעוררת בי כמה שאלות: האם אנחנו זוכרים את החולות ואת מה שטמון באותם חולות? האם אנו זוכרים מסעותיהם של אמהותינוּ ושל אבותינוּ? האם לא הזנחנוּ את המורשות ואת המסורות והנחנוּ לחולות להעלים אותם מסיפור חיינו; לבלוע את כל אותם סיפורים, שירים ורחשים האצורים בהם? האם דרישות החיים בהווה, והמרחק שנפער בינינו ובין העבר, אינם גוזלים מעמנו את התקווה שעדיין ניתן לכונן באמצעות הזיכרון – הווה עתיר-משמעות?

   הזמן נוקף ואנו מתרחקים, הולכים ומתרחקים, מהאחריוּת לתרבויות ולסיפורים שלאורם היינו עשויים לחיות. משהו ברצף הדורות נגדע, שינויי הארצות והמקומות גרמו, ושבירת מבני הקהילות הסב. חולות המדבר לא זוכרים אף אחד; רק בולעים את החיים בתוכם באופן שאינו יודע שובע. אבל אנחנו עשויים לזכור ולהיזכר (גם להזכיר) בטרם ניבָּלע בחולות-הזמן האלה בעצמנוּ. ניתן ליסד מחדש מורשת, השוזרת בחובהּ סיפורי חיים שונים, מנהגים שונים, תפוצות שונות ותרבויות שונות, שייהפכו לנדבכים בסיפור החיים של כל אחת ואחד, מהבוחרים ליטול חלק בזיכרון המשותף. כך הזיכרון יגבר על השכחה, והשמות – על החולות.

*

 *

2

     היו מוסיקאים אפרו-אמריקנים שראו במושג "ג'ז" — מושג שטבעו האמריקנים הלבנים למוסיקה קלה לריקודים (צ'רלסטון, בוגי, ג'ז) המנוגנת על ידי אפרו-אמריקנים — למשל, רנדי ווסטון (2018-1926) טען שכבר בשנות החמישים רוב המוסיקאים האפרו-אמריקנים שפעלו בסביבתו התייחסו למוסיקה העצמאית שהם כותבים כ-African Rhythms  ולא כ"ג'ז" וקיוו ליום שבו העולם כולו יכיר במקוריותה וביופיה של התרבות האפריקנית. הפסנתרנית, מרי לו ויליאמס (1981-1910), שהיתה מנטורית של דיזי גילספי (1993-1917) ושל ת'לוניוס מונק (1982-1917), ראתה גם היא במוסיקה הזאת שנוצרה במקור מבלוז וממקצבים אפריקניים – יצירה מקורית ייחודית לקהילת האפרו-אמריקנים. גיל סקוט הרון (2011-1949, לא ממש מוסיקאי ג'ז; אבל הוגה ויוצר מעניין, שהשפיע מאוד על מוסיקת ה-Soul ויש הרואים בו את אבי ההיפ-הופ, לפי שיצר Spoken Word על רקע מקצבים ומוסיקה עוד בשלהי הסיקסטיז) אמר באחרית ימיו (2011) ש"ג'ז"  תמיד היה מוסיקה לריקודים" – ולכן מבחינתו אלביס, צ'ק ברי, ליטל ריצ'רד, הביטלס וכיו"ב פשוט עשו רית'ם אנד בלוז ובוגי-ווגי, כלומר: "ג'ז", לקהל שמרביתו היה לבן ופתאום כינו את זה רוק אנד רול. הוא אפילו המשיך וקבע שבמובן זה גם ג'יימס בראון, סטיבי וונדר ופרינס היו אמני ג'ז גדולים (בעיקר במובן שעשו מוסיקה איכותית לריקודים), ואילו למה שרוב האנשים מכנים "ג'ז" – את הסוגה הזו, הוא כינה: Classical African Music  מה שמעניין בהבחנה מקורית זאת של הרון היא הישענותה על הדיכוטומיה המתקיימת אצל חובבי מוסיקה רבים בין מוסיקה קלה ובין מוסיקה קלאסית/אוונגרדית. כלומר, בין מוסיקה שמפזמים או מתנועעים לצליליה ובין מוסיקה שממש צריך להתיישב ולהקשיב להּ במלוא ההתכוונות.

    עם זאת, קשה לומר שאפריקה היתה ממש נוכחת בליבה של מוסיקת הג'ז לפני 1957. נכון, היה דיוק אלינגטון (1974-1899) עם יצירות כגון: Black and Tan Fantasy ו- Rhythm Pum Te Dum, שבעיניי דייצג דווקא איזה מסע סף-אוריינטליסטי, יותר מאשר הישענות על כלים ומוסיקה אפריקנית; והיה גם דיזי גילספי עם יצירות כמו: Night In Tunisia , או האלבום Afro שממנו נתפרסם מאוד הסטנדרט, Con Alma, והיה אלבום של מוסיקה אפרו-קובנית הרבה יותר מאשר אפריקנית ממש.

   על-פי המתופף, ארט בלייקי (1990-1911), ב-  A night at birdland vol.1  משנת 1954. הוא נכח בשעה שדיזי גילספי כתב את A night in Tunisia,  אחד הסטנדרטים הגדולים בתולדות הג'ז: "On the bottom of a big garbage can in Texas" . תחילה ניסיתי לדמות לנגד עיניי את גילספי יושב בראש צפרדע-זבל עצום מימדים הזרוע מעל לשדות טקסניים, התלויים להם מנגד, ומלחין את הקטע הזה, אבל אחר כך נזכרתי שבלייקי אומר: בתוך מיכל אשפה גדול. התהרהרתי באילו נסיבות שכנו בלייקי וגילספי בתוך אותו מיכל אשפה, או שמא גילספי הלך להתבודד, ומשלא מצא מערה סמוכה, יער או באר, הלך ונכנס לתוך מיכל האשפה הזה (בודאי עמד ריק); אולי, מדובר רק במיכל אשפה מטאפורי, ואין זאת אלא ששניהם נמצאו בטקסס, מקום שלא נודע באותם ימים בחיבתו לאפרו-אמריקנים. ואז חשבתי לעצמי: כך האמנות עובדת. הרעיונות הטובים באמת באים על האדם בשעת-דחק או געגוע (אני בטקסס וליבי בטוניסיה). כלומר, גילספי לא נמצא עד כותבו את הסטנדרט האמור— בטוניסיה; ממש-כמו שקרל מאי (1912-1842) לא ביקר בנופי דרום ומערב ארה"ב, שעליהם הרהיב לכתוב, עד ארבע שנים טרם פטירתו. דוגמא נוספת של כתיבה בנוסח זה היה Swahili, קטע שחיבר קווינסי ג'ונס (נולד 1933) לאלבום של החצוצרן קלארק טרי (2015-1920) משנת 1955, שזכה לפרסום גדול יחסית, מבלי שמחברו נחשף-כלשהו או ביקר עד-אז בארצות במזרח אפריקה. הסווהילית על ניביה השונים היא השפה האפריקנית המקורית המדוברת ביותר ביבשת (מלבד ערבית ושפות אירופאיות).   

*

*

    כניסתה הממשית של אפריקה למוסיקה האפרו-אמריקנית,החלה בסביבות שנת 1957. נדמה לי שהיו לכך שלוש סיבות מרכזיות: [1]. הצטרפות מוגברת לכיתות אסלאמיות שונות בקרב מוסיקאי ג'ז צעירים בשנת 1950 ואילך (יוסף לטיף, ג'יג'י גרייס, אחמד ג'מאל, ארט בלייקי, אידריס מחמד, אידריס סולימאן, גרנט גרין, מק'קוי טינר, עבדוללה אבראהים סהיב שהאב, אחמד עבדאלמליכ ועוד)  שנתקשרה אצל רבים גם כשיבה לצפון אפריקה ולמזרח התיכון; בהקשר זה יש לציין את המו"ל מרקוס גארבי (1940-1887) ואת מנהיג הרנסנס של הארלם המשורר, לנגסטון יוז (1967-1902), שהחלו עוד בשנות העשרים והשלושים בכתיבה ובהוצאת ספרים שעסקו בתודעה אפריקנית ובשיבה למקורות האפריקניים בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית בניו יורק.  [2]. יציאה ללימודים בניו יורק ובאוניברסיאות אמריקניות החל במחצית שנות החמישים של  אינטלקטואלים אפריקנים, ובהם משוררים, מחזאים, אמנים ומוסיקאים (במיוחד ממדינות שנשלטו עדיין על ידי מדינות אירופאיות מערביות). הסטודנטים הללו הביאו הרבה ידע מהיבשת הישנה ועוררו עניין רב [לאופולד סדר-סנגור,וולה סויינקה, איזיקאל מפאללה, ג'ון פפר-קלרק בקדרמו, מולאטו אסטטקה ועוד]. [3].  גולים ובהם מוסיקאי ג'ז, סופרים, משוררים ומחזאים אפריקנים שנמלטו משלטון האפרטהייד בדרום אפריקה והביאו לארה"ב את סיפור הדיכוי והסגרגציה שם. כל אלו הגבירו את הסולידריות ואת תחושת האחווה של האפרו-אמריקנים עם אחיהם, ומאחר שהג'ז נחשב על ידי "השלטון הלבן" ביוהנסבורג ובקייפטאון כמוסיקה חתרנית, החותרת לשיוויון – ראו גם אמני הג'ז האפרו-אמריקנים עניין רב בביצוע מוסיקת ג'ז תוך הדגשת האוריינטציה האפריקנית והשחורה שלה, כאמצעי ביטוי חירותני, מול מה שנתפס בעיניהם (ואכן שרר עדיין, כפי ששורר עד היום, בחלקים נרחבים של ארה"ב) כדיכוי האפרו-אמריקנים בידי האדם הלבן. בסיכומו של דבר, העלייה הגדולה בהתעניינות הדתית, הרוחנית והאינטלקטואלית של יוצרים אפרו-אמריקנים באפריקה נשמעה תחילה דרך אלבומיהם של יוסף לטיף (Before Dawn, Jazz Mood); ג'ון קולטריין (Africa Brass); רנדי ווסטון  (Uhruru Africa) מקס רואץ' (We Insist Freedom Now, Percussion Bitter Sweet) וארט בלייקי (The African Beat). רובם ככולם, אמנים שהוציאו אלבומים באותן שנים בחברות גדולות (יוסף לטיף גם השתתף באלבומים המצויינים של רנדי ווסטון ושל ארט בלייקי כסייד-מן וידועה גם ידידותו עם קולטריין, שבוודאי הביאה את האחרון לידי עניין באפריקה ובהודו). כמו גם מאלבומי ג'ז דרום אפריקנים או מתופפים אפריקנים, שנוצר סביבם דיבור, כגון: בבטונדה אולטונג'י,The Jazz Epistles ועוד. כללו של דבר, יותר יותר, לאחר 1957, ובמידה גוברת והולכת עד שלהי שנות השישים, ניכרה התעניינות גוברת והולכת בקרב קהילת הג'ז האפרו-אמריקנית ביבשת ממנה היגרו אבות-אבותיהם של המוסיקאים. גם היכולת לצאת ולבקר במדינות אפריקאיות ואף לדור שם, אם מספר חודשים (החצוצרן דון צ'רי) או מספר שנים (רנדי ווסטון) או אפילו לערוך סיבוב הופעות (הסקסופוניסט ארצ'י שפּ) למען מטרות הומניטריות.

*

*

   איני משוכנע עד תום כי ההפרדה שגזרו ווסטון (שהיה פרופסור למוסיקה וגם חבר בועדה המייעצת של ה-National Endowment for the Arts הפועלת מטעמו של נשיא ארה"ב), ויליאמס (שהיתה קתולית מאמינה), וסקוט-הרון (שכאמור, היה אהוד מאוד בקהילה האפרו-אמריקנית, ולזמן קצר נחשב כאלטרנטיבה חתרנית יותר לסטיבי וונדר) על המוסיקה האפריקנית כמבטאת זרם שונה לגמרי מן המוסיקה הלבנה או מהמוסיקה לריקודים שנועדה קודם כל על מנת להרקיד – מבטאת צדק. זה בולט בעיקר אם משווים את דברי הדמויות הללו לדמות כמו אנתוני ברקסטון (אמן כלי הנשיפה, המלחין הגאוני והמעבד, נולד 1945) שמעולם לא הפריד בין מוסיקה לבנה ובין מוסיקה שחורה. אדרבה, הוא מנה בין מקורותיו את ארנולד שנברג, קרל היינץ שטוקהאוזן, ג'ון קייג', דייב ברובק, פול דזמונד, הביטלס – לא פחות משהוא טען כי צ'רלי פארקר, ת'לוניוס מונק, מקס רואץ', ססיל טיילור, מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין ואורנט קולמן – השפיעו עליו באופן אינטנסיבי. אמנם מראיון ארוך איתו עולה כי הדמויות המשמעותיות יותר בדרכו, אלה שפתחו לו דלתות, היו אפרו-אמריקנים, אך טענתו היא שגם הוא אינו רואה במוסיקה של עצמו ג'ז ממש, אלא מוסיקה אמנותית, הניזונה גם ממסורות הבלוז והג'ז והן ממקורות המוסיקה הקלאסית האירופית, ובמיוחד בהשפעת קומפוזיטורים מודרניים ואוונגרדיים בני המאה העשרים. ברקסטון גם מגדיר את המוסיקה שלו אוניברסליסטית, במובן שהוא במובהק שואב ממקורות תרבותיים רבים, מדיסיפלינות מוסיקליות שונות, מתרבויות שונות באיזורי עולם שונים. אין טעם לעמת בין ברקסטון ובין ווסטון, וויליאמס וסקוט-הרון – שכן אף הם לא טענו אף פעם שהמוסיקה שלהם נועדה אך ורק לבעלי צבע עור מסוים או לאנשים ממוצא אתני ספציפי; כלומר, אף אם ביסוד דבריהם עומדת התפיסה לפיה ישנה מוסיקה שמוצאה המובחן הוא אפריקני והיא נוגנה מדור לדור והתפתחה על ידי בני הקהילה האפרו-אמריקנית עד שהיתה לנחלת הכלל – בכל זאת, אפילו אצל מרי-לו ויליאמס לא מופיעה התפיסה לפיה אנשים שאינם בני הקהילה האפרו-אמריקנית אינם מסוגלים להאזין למוסיקה, שהיא מבינה, כגאון-רוחהּ של הקהילה.

*

*

3

    השבוע או בשבוע הבא תתקיים במל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) הצבעה חשובה, בהובלת ראש הועדה לרפורמה בתחום מדעי הרוח, חביבה פדיה, על סוגיית תקצובם הנפרד של מוסדות מחקריים אקדמיים העוסקים בתחום יהדות ספרד והמזרח. במשך שנים, מוסדות אלו (מרכזים ומכונים) התנהלו מכספי תרומות פרטיים, וזאת ככל הנראה בשונה ממכונים מקבילים שעסקו ביהדות גרמניה או בתרבות היידיש, שנהנו מתקצוב שוטף. יתירה מזאת, ואני מכיר זאת היטב משנותיי בתחום מחשבת ישראל –  במחלקות עצמן יש התרכזות רבתי במחשבת ישראל באירופה. אפילו את הרמב"ם לומדים בדרך כלל כדמות "ספרדית" או "ים תיכונית" (יותר מאשר ערבית-יהודית) ופרשני מורה הנבוכים הנלמדים הם לעולם – ספרדים, צרפתים (פרובנסלים) ואיטלקים ולא – מרוקאים, תימניים, איראניים ויווניים (היו גם כאלה לא מעטים). יצוין, כי חוקרי הקבלה, המזוהים ביותר עם התחום,  גרשם שלום ומשה אידל יצרו הטיה דומה לגבי הספרות הקבלית. שלום ותלמידיו אמנם ההדירו מדי פעם איזה חיבור קבלי לא-אירופאי אך כללו של דבר – קבלת הזהר נלמדה בדרך כלל מפרספקטיבה של חיבורים פרשניים שנתחברו באירופה וכך גם הקבלה הלוריאנית. אפילו ככל שזה נוגע לחקר השבתאות, אלמלא נכתבו חיבורים מיוחדים על התנועה השבתאית ביוון (מאיר בניהו) או על התנועה השבתאית במרוקו (אליהו מויאל). דומה כי העיסוק המחקרי בתופעה המשיחית הזאת, היתה נותרת בהטייה אירופאית (גרשם שלום אמנם פרסם גם על אודות חיבורים מחוגו של ש"ץ באדריאונופול, מכתבי נתן העזתי בימי שבתו בעזה, מכתבי הדונמה בסלוניקי, האפוקליפסה השבתאית התימנית גיא חיזיון וכמה מכתבי הנביאים השבתאיים, אברהם מיכאל קרדוזו ונחמיה חיא חיון – אבל רוב-מכריע שלל עיסוקו בתנועה השבתאית נסוב על אישיים בני אירופה רבתי ובנימה זאת המשיך גם תלמידו, יהודה ליבס). יתירה מזאת, שלום הציב את הקבלה, כאילו ראשיתה ההיסטורית הגלויה הינה בפרובנס ובספרד במאה השתים-עשרה ואילו החסידות – אותה כינה: השלב האחרון, התפתחה בעיקר במזרח אירופה. כך למעשה, חתם את מסגרת התפתחותה של הקבלה בתווך האירופאי, כאשר בין לבין, עסקו הוא ותלמידיו במה שכנראה נתפס כפריפריאלי או שולי – ארצות הסהר הפורה או המגרב. גם מחקרי משה אידל, שלא פעם הציב עצמו, כאנטגוניסט לתפיסותיו הקבליות של שלום –  – החל בראשונים שבהם שעסקו בקבלה באירופה בתקופת הרנסנס והבארוק, המשך במחקריו האבולעפיאניים (שהחלו כבר בדוקטורט שלו) וכלה במחקריו בקבלת בספרד ובר' מנחם רקאנטי (האשכנזי-איטלקי) או בצדדים שלא נחקרו די-הצורך בספרות הסוד של חסידות אשכנז (ר' נחמיה בן שלמה הנביא) או בחסידות מבית מדרשו של הבעש"ט – מראים גם הם באופן מובהק על כך שככל שהעניינים נוגעים לחקר המחשבה היהודית גם בנודע לפילוסופיה ולמחשבה המדעית וגם בנוגע למיסטיקה ולקבלה הפכה אירופה,  במודע או שלא במודע, לציר ולמרכז – ואילו התפוצות היהודיות הלא-אירופאיות היו לחצר האחורית, ולעתים אף הוגלו (ככל שהדברים נוגעים לחקר המאגיה למשל) למדורים כמו פולקלור וספרות עממית, להבדיל ממאגיקונים אירופאיים (כולל מאגיה אסטרלית ותיאורגיה) שהמשיכו להילמד לדידו, כאילו הם אינם מבטאיה של "תרבות עממית". אין להשתומם אפוא שכל הפעילות המדירה והמוטה הזאת התבטאה גם בתקציבים, בתכני הוראה, במיעוט תקנים – וכמו שטענתי, בשימורהּ של היצירה ההגותית והרוחנית היהודית באסיה ובצפון אפריקה – במשך שנים, כמשנית ושולית. משל למה הדבר דומה? לכך שבאירופה עדיין מזכירים עדיין את המלומד דיזיריוס ארסמוס מרוטרדם (1536-1466), כגדול ההומניסטים (יש מפעל מלגות של האיחוד האירופאי הקרוי על שמו), שעה שיחסו למוסלמים וליהודים בכתביו – היה מחפיר [ראו על כך: נתן רון, ארסמוס, הטורקים והאסלאם, הוצאת רסלינג: תל אביב 2022]; בדומה, במקומותינו, נחשב הראי"ה קוק (1935-1865) לרב מתון הקורא לשלום עולמי, אף שהוא  טען כי חובתם של היהודים, כמצווה מהתורה, לשלוט בפלסטינים ובשחורי עור ("בני חם" לדברי קוק), שכן היהודים מבטאים אנושות בכירה יותר, מוסרית יותר, קדושה יותר ולפיכך ראויה יותר בעיניי האל (אגרות הראי"ה כרך א' אגרת פ"ט) להנהיג – את מי שלא זכו לחן ולחסד דומה (להכרתו). אני טוען שבעצם, מודל מאוד דומה היה נהוג שנים בכל מדעי הרוח והיהדות הנלמדים באוניברסיטאות בארץ, באירופה ובארה"ב – היהדות המערבית קיבלה בכורה, חשיבות וקדימות על פני יהדות אסיה ואפריקה, וממש כמו שהלבנים בארה"ב התייחסו במרבם למוסיקת הג'ז כמוסיקה עממית לריקודים בשל מוצאה האפרו-אמריקני (או כשם שהנאצים ואנשי האפרטהייד בדרום אפריקה התייחסו לג'ז כמוסיקה דקדנטית, שיש להכרית). זהו המצב הקיים באשר להגות ולכתבי היהדות הלא-אירופאית ברוב מוסדות המחקר היהודיים בארץ, באירופה ובארה"ב. חוקרים יכולים להמשיך להתקדם ולהנות מן המצב הבלתי-שיוויוני הזה, כי ממש כמו ארסמוס או הראי"ה קוק, או גרשם שלום או משה אידל, מי שלא מעוניין לראות שזה המצב לאשורו – לא יראה אותו ולא יצטרך לסבול שום סנקציה על עמדתו. לומר את האמת, כבר התרגלתי גם אני לכך שרבים מהאנשים שהכרתי בסביבות אקדמיות –  הסיכויים שייקראו מראש עד תום חיבור פילוסופי או קבלי שכתב מחבר יהודי מטוניסיה או מרוקו או תורכיה קטן בהרבה מזה שהם יעסקו בכתבים אירופאיים ש"גדולי המחקר" עוסקים בהם, ובכך הם יורשים את אותה היירכיית ידע בעייתית ועתידים להעביר אותה הלאה לתלמידיהם. כלומר, לאמץ הבחנות הייררכיות-תודעתיות שגויות, המבחינות לכאורה בין "עיקר" ל"טפל" ובין "חשוב" ל"לא-חשוב".

*

* 

    אין לי מושג מה תהיה תוצאת ההצבעה במל"ג, אבל גם אם הרפורמה המוצעת תיבלם, אני חושב שבמקביל לאותה תופעה, שהצבעתי עליה למעלה, של התקרבות מוסיקאים אפרו-אמריקנים החל במחצית השנייה של שנות החמישים למוסיקה ויצירה אפריקנית ולרוחניות בלתי-מערבית, הביאה בסופו של דבר, לא רק לגל של מוסיקה אפריקנית-אמריקנית (בדגש על האפריקנית) אלא גם להיווצרות נתיבים מוסיקליים עמקניים ועצמאיים חדשים, שבהם לא חברות התקליטים הגדולות ולא המוסדות האמריקנים הלבנים הצליחו לקבוע לגל-החדש של המוסיקאים והמלחינים – מה לנגן, ואיך לבצע. החיבור המחודש של האמנים האפרו-אמריקנים לאפריקה ולתרבויותיה (ממש כשם האמריקנים הלבנים הם אירופאים-אמריקנים בחלקם הגדול), יצרו מציאות חדשה, שהממסד למד לחבק או להכיל באיחור גדול (ראוי להזכיר כי ברק חסין אובאמה, הנשיא האמריקני האפרו-אמריקני הראשון, הוא נכד למשפחה אפריקנית נוצרית-מוסלמית מקניה מצד אביו ונכד למשפחה אמריקנית לבנה ממוצא אנגלי מצד אמו). אני מניח כי ההתקרבות ההולכת וגדילה בקרב יהודי ספרד והמזרח אל מורשת אבותיהם בבלקן, במזרח התיכון ובצפון אפריקה –  לא תיפסק, וגם שאלת התקצוּב הממסדי של התחום – לא תעצור; התהליך נמצא כבר שנים אחדות באִבּוֹ. למל"ג נותר רק להחליט האם הוא מעוניין להצטרף כבר עכשיו, כמי שאוכף נורמות שיוויוניות יותר, או יצטרף לכל זה, רק כשלא תיוותר לו ברירה, כמו אצל האמריקנים, כשהמפלגה הדמוקרטית הבינה שעליה להעמיד בראשה מועמד אפרו-אמריקני, גם על שום כישוריו הרבים, אבל גם על-מנת להבטיח השתתפות-רבתי של מצביעים אפרו-אמריקנים בבחירות. אגב, לפחות בחברה האמריקנית, ככל שאפריקה ותרבויותיה מקבלות נוכחות בממסדים האמריקנים, כך גם הגזענות הלבנה זוקפת את ראשה הכעוּר מחדש.           

    בישראל פועלים כבר מזה כשני עשורים לפחות ובאופן ההולך ומתרחב אמנים הפועלים מתוך תפיסת עולם של שיבה לאוצרות התרבות והרוח שהיו יסודן של קהילות היהודים באסיה ובאפריקה, ויצירה חדשה מכוחם של ההתוודעות לאותם אוצרות תרבות, שבעבר לא נלמדו כלל במערכות החינוך הישראליות, וגם היום עוסקים בהם מעט מדי. את היצירה הזאת לא ניתן לצמצם עוד, היא כבר מזמן נוכחת במעגלים הולכים ומתרחבים [שמות אחדים של אמנים, יוצרים ומתרגמים פעילים: מוריס אלמדיוני, משה חבושה, חיים לוק, מרדכי מורה, לאה אברהם, מוטי מזרחי, יגאל עוזרי, ז'ק ז'אנו, אתי אנקרי, ויקטוריה חנה, אסתי קינן-עופרי, אבטה בריהון, יאיר דלאל, חביבה פדיה, אהוד בנאי, אבי אלקיים, אלמוג בהר, בת שבע דורי, עידו אנג'ל, עמנואל פינטו, יונית נעמן, נוית בראל, ליטל בר, מרים כבסה, אלהם רוקני, טיגיסט יוסף רון, שמעון בוזגלו, סיון בלסלב, נטע אלקיים, עמית חי כהן,  דויד פרץ, תום כהן, פיני עזרא, יגל הרוש, מורין נהדר, תום פוגל, שי צברי, ליאור גריידי, דליה ביטאולין-שרמן, תהילה חכימי, נטלי מסיקה, אייל שגיא-ביזאוי, רביד כחלני, שמעון פינטו, אסתר כהן, אפרת ירדאי, רפרם חדד, אורלי כהן, רון דהן, עומר אביטל, דודו טסה, מיכל ממיט וורקה, יעקב ביטון, שרון כהן, עדי קיסר, יהונתן נחשוני, אסתר ראדה, נעמי חשמונאי, אשר זנו, ורד נבון; ומוסדות כגון: "כולנא" בירוחם, "ישיבה מזרחית" בירושלים, "פתיחתא" בבאר שבע, "התכנית ללימודי תרבות ערבית יהודית" באונ' תל אביב ובאוניברסיטת בן גוריון ועוד ועוד (למשל, לא הזכרתי עשרות רבות של מלומדים/ות אקדמיים/ות, מו"לים/ות ואוצרי/ות-אמנות)]. ובניגוד לניסיונם התדיר של פוליטיקאים לנכס לעצמם את היצירה המזרחית ואת עידודהּ; היצירה הזאת כבר אינה זקוקה לעידוד. היא חיה ובועטת וחושבת ומבטאת כמה וכמה מן ההשגים התרבותיים, יוצאי הדופן, שנוצרו במקום הזה במאה הנוכחית. כל הנזכרים אינם מהווים חלק של יצירה אנטגוניסטית או כזו כמטרתהּ להוות תרבות-נגד. מדובר באנשים יוצרים, המביאים את יצירותיהם לעולם, מתוך לימוד ועיון ומתוך כבוד רב למסורת ולתרבויות הטקסט, המוסיקה והיצירה של אבותיהם ואימהותיהם; מסורות שגם לאזרחיות ולאזרחים נוספים יש זכות להגיע אליהן, ללמוד אותן וליצור ברוחן.  אי אפשר להתעלם מן העובדה לפיה, האנשים שצוינו ורבים אחרים (אני מונה את עצמי בתוכם), נאלצים פעמים לחוות אנשי-תרבות שמדלגים מעליהם, משום שלדידם על התרבות האירופאית לשמור על ההגמוניה. או שלחלופין יפורסמו במוספי הספרות שירים של משוררים מזרחיים, המתריסים בכל לשון, כנגד האשכנזים/האירופאים, ובאופן המחזק יוצאי-אירופה מסוימים בדעתם, כאילו אין כזה דבר תרבות אצל מזרחים או שאלו רק יוצאים לקדש מלחמת-חורמה כנגד האשכנזים.

*

*

    יתר על כן, ממש כמו שעמדתי קודם על הפער שבין אנתוני ברקסטון ובין רנדי ווסטון, מרי לו וויליאמס וגיל סקוט הרון, כך ממש גם בישראל עצמה ישנם יוצרים ממוצא צפון אפריקני או תורכי-ספרדי, היוצאים לכתחילה בדבריהם נגד הבחנות פרטיקולריות, ולפיכך דוחים את יצירתם כיצירה מזרחית אלא טוענים ממש כמו ברקסטון, שמקורותיה אוניברסלייים והיא מיועדת לקהל אוניברסלי. כאמור, את ברקסטון אני מחשיב כעילוי מוסיקלי (הוא גם פרופסור למוסיקה). כך אני מוקיר גם משוררים, סופרים, מתרגמים ומוסיקאים מקומיים, מהם קראתי או שמעתי דברים, הדומים לאלו של ברקסטון, כגון: שלמה אֲבַיּוּ, שמעון אדף, יהונתן דיין ושלום גד. אין אני רואה סיבה לבקר אותם, בין היתר, מפני שאני איני רואה ביצירתי – יצירה אשכנזית או יצירה מזרחית, אבל אני רואה בה יצירה הנובעת, בחלקהּ הגדול, ממקורות אסייתיים ואפריקניים. לב העניין אינו עצם ההגדרה האתנית או הזהותנית או להעלות את התרבות הפרטיקולרית דווקא על ראש שמחתו של יוצרהּ או יוצרתהּ. יחד עם זאת, לא ייתכן להמשיך ולמנוע מציבורים להכיר לעומק את המסורות התרבותיות מתוכן הגיעו ומתוכן כולנו מגיעים. יצירה – אדם לא תמיד יודע מה תעודתהּ ומה תהא תהודתהּ, אבל ישראל וממסדיה יצרו לכתחילה מצב שבו קשה יותר להגיע למקורות תרבותיים לא-אירופאיים, שהרי הם לא נכחו ,באופן בולט, במשך שנים רבות במרכזי האמנות במוזיאונים, ובמוסדות המחקר. מי שביקש להגיע אליהם היה צריך להיות מאוד נחוש לעשות כן (גם לשמוע כל הזמן באוזניו את לחשם, המכביד נשיה, של החולות). אני חושב שלדור הנוכחי יש לסלול דרך מזמינה הרבה יותר אל אוצרות העבר, ההווה והעתיד.    

*

4

המוסיקאי והמשורר, בן דימונה, יגל הרוש, כתב שיר על על חווייה טרנספורמטיבית שחווה בעת שביקר לראשונה במרוקו בשנת תשע"ו (2016).

*

יֵשׁ אֲשֶׁר גָּלּוּת הוֹפֶכֶת לְבַיִת

וּבַיִת לְזִכָּרוֹן רָחוֹק

וְיֵשׁ אֲשֶׁר בַּיִת הוֹפֵךְ לְגָלוּת

וְגָלוּת – לְזִכָּרוֹן מָתוֹק

*

הִנְנִי בּוֹשׁ לוֹמַר

מָתוֹק עַל כּוֹס תַּרְעֵלָה מַר

אֲבָל אָהַבְתִּי אוֹתָךְ גָּלוּתִי

כִּי בֵּין חוֹמוֹת שְׁעָרַיִךְ – הִתְגַּלוּתִי

*

וְהַנִגּוּן הַמִּסְתַּלְסֵל

וְהַמַּאֲכָל הַמִּתְפָּלְפֵּל

וְהַדִּבּוּר הַמִּצְטַלְצֵל – כְּלֵי גּוֹלָה

עוֹדָם מַרְטִיטִים לִבִּי בְּגִילָה

*

לָכֵן, בּוֹאִי עִמִּי, גָּלוּתִי, לְבֵיתִי עַד הֲלוֹם

בּוֹאִי וְנוּחִי עַל מִשְׁכָּבֵךְ

בְּשָׁלוֹם.

*

 [(יגל הרוש), "משירי ארץ מבוא שמש (ב)", דיוואן יגל בן יעקב: שירים לחצות הליל, ירושלים תשע"ח/2018, עמוד 50]   

    איני נצר ליהודי מרוקו, ובכל זאת שירו של הרוש לא רק נגע בלבי, אלא גם, כבר בקריאה ראשונה, נסך בי תחושה של מולדת הנמצאת בתוכי ומעוררת בי געגוע. הרוש לא מעוניין להפוך את מרוקו לירושלים, אבל הוא מעוניין להצליח להביא סוף סוף את מסורת אבותיו לביתו אשר בישראל ובירושלים, ולא להידחק כמו הדורות הקודמים – להשיל מקטעים מזהותם ומעצמיותם בשל רצונם של אחרים להכתיב מה נחוץ לחברה הישראלית ומה לאו. הרוש לא מעוניין להשתלט על תרבותו של האחֵר, אבל מעוניין לעסוק בתרבותם של אבות-אבותיו ולחיות בחברה שתאפשר לו לעשות כן, מבלי לדחוק אותו כל הזמן מחוץ למעגלי-השיח או תעודד אותו לעסוק במוסיקה מרקידה או לחלופין במוסיקה מערבית. הוא לא מתנגד לעוסקים בשירת זך, ויזלטיר, הורביץ, וולך, רביקוביץ ואבידן או רואה בהם אויבים, אבל שירתם של ר' יהודה הלוי, ר' ישראל נג'ארה, מארי סאלם שבזי, ר' דוד חסין, ר' דוד בוזגלו ואחרים מעוררת את ליבו יותר. כנראה גם מאות ואלפי חיבורים הגותיים, פילוסופיים ומיסטיים שחוברו באפריקה ובאסיה באלף ומאתיים השנים האחרונות, חלקם עדיין ספונים בכתבי יד – וחלקם שנתפרסמו, וכמעט לא זכו לדיון אקדמי או לדיון אחֵר, כי כאמור עד עתה, שלטה כאן תפיסת-עולם לפיה רק מה שאירופאי או קשור-לאירופה (ז'ק דרידה או נאזים חכמת הם דוגמא מצויינת) הוא עיקרי, מהותי וחשוב, וכל היתר, הם בבחינת סרח-עודף. ובכן, זמן בא לשים לתודעה ההייררכית קץ, ולהנכיח את התרבות החוץ-אירופאית (האסייתית והאפריקנית), כמה-שאפשר בשיח של כולנו; להעלותהּ באמת-ובתמים בדרך-המלך לירושלים ולפרושׂ סוכת-שלום למענה גם בחיפה, באר שבע ותל-אביב.

*

*  

ענת פורט ואבטה בריהון יופיעו  יחדיו ברביעי הקרוב 16.2.2022, 20:00, ב- הגדה השמאלית (רחוב אחד העם 70 תל-אביב-יפו).

דואו ובואו. 

בתמונה למעלה: אבטה בריהון ויגל הרוש במופע במרכז אליישר לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 20.6.2018 , צילם: שׁוֹעִי רז.

Read Full Post »

צִיר-הָעוֹלָם ונֵרוֹ

*

ספרו של פרופ' אורי רובין, מגדולי חוקרי האסלאם הקדום ומתרגם הקֻרְאן לעברית, בין ירושלים למכה: קדושה וגאולה בקֻרְאן ובמסורת האסלאם (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2019, 315 עמ'), הוא בבחינת קריאת חובה לכל המעוניינים להרחיב דעתם בשורשי המיתוסים האסלאמיים על אודות הזיקה הרחבה השוררת בין ארץ ישראל ובין המוסלמים, המובאים עוד בדברים המיוחסים לנביא מֻחַמַד בשחר האסלאם – ועוד יותר, לכל המבקשים להבין עד כמה המגורים במרחב – אותו תופסת מדינת ישראל – נתפסים בעיני המוסלמי המאמין, כאמצעים חיוניים כדי לזכות בקרבת האל והדרכתו, להגיע לידי הארה או לידי השגת רוח הקודש, ואפילו לצורך עמידתו בהצלחה במשפט שייערך לקץ הימין לאחר תחיית המתים, אז יהיה שמור ערך מיוחד למי שחיו ונקברו במרחבים המקודשים לאסלאם ובפרט בערי אלשﱠאם (המרחב הכולל את סוריה, ארץ ישראל וירדן – שמהּ של ארץ ישראל ברוב המקורות האסלאמיים בימי הביניים; כונתה לפעמים גם "אלמקדס", כלומר: המקדש או "בית אלמקדס"; או: אליאא', בעקבות שמהּ הביזנטי, COLONIA AELIA CAPITOLINA).

את ספרו של רובין ניתן להציב בקונטקסט הישראלי-יהודי, כתגובה לחוקרים הטוענים כי החלת הקדושה על ארץ ישראל באסלאם ובקרב הפלסטינים היא המצאה מאוחרת. למשל, מאמרו של חוקרהּ של התנועה האסלאמית והמשטר הסורי (שתיהן, תופעות בנות המאה העשרים), ד"ר מרדכי קידר, באתר "מידה", שכותרתו: "השקרים האסלאמיים על ירושלים ומסגד אלאקצא" קידר התראיין בעניין ארוכות ברשת הטלוויזיה הפאן ערבית אלג'זירה̈, ראיון שנחשב באזניים אסלאמיות כפרובוקציה. לטענתו, ירושלים והמרחב הארץ ישראלי לא הוזכרו בקֻרְאן והתקדשותם על ידי המוסלמים נתחדשה רק לאחר 1967, כחלק ממזימה פוליטית פלסטינית ארוכה ששורשיה עוד בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. קידר הביא לצורך הנמקותיו במאמר באתר "מידה" שתי חוברות תעמולה פלסטיניות בנות המאה העשרים: אחת מהן מאת חאג' אמין אלחסייני (1974-1895), שאולי היה מנהיג תיאולוגי-פוליטי פלסטיני ראשון במעלה, אך ספק-רב אם נמנה על גדולי האסלאם שבכל הדורות – הגם שלהתחיל את עיוניך בסוגיית קדושת ירושלים באסלאם בחוברות תעמולה בנות המאה העשרים, שנכתבו כחלק מהמאבק הלאומי הפלסטיני ובתגובה פולמוסית לטענות יהודיות-ציוניות, הוא סוג של דילוג נחשוני על פני אלף וארבע מאות שנים של תרבות אסלאמית ענפה, רבגונית ושוקקת.

על כל פנים, קידר  לא הביא בדבריו מקורות אסלאמיים רבים הרואים בנביא אבראהים (אברהם אבינו) – חניף אללﱠה (מייסד הדת המונותיאיסטית; קֻרְאן, סורה 2 البقرة פסוק 135; סורה 3 آل عمران פסוק 67; סורה 4 النساء פסוק 125) וח͘ליל אללﱠה (ידידו-קרובו, של האל ; סורה 4 النساء פסוק 125) ואת מקימם של אתרי הפולחן במכה (יחד עם בנו אסמאעיל) ובבית אלמקדס, על פי מיקומן של האבנים הגדולות [אלכעבה במכה ואלצﱠח͘רה (הסלע, אבן השתיה) בהר הבית]. כלומר, מקורות חדית' שיצאו מחוג קרוביו ותלמידיו של הנביא מֻחַמַד כבר זיהו את קדושת הר הבית, כתלויה בראשית דתות הייחוד, והרבה קודם שקמו בתי המקדש.  בנוסף, מקום אלצﱠח͘רה  (אבן השתיה) נחשב כבר באסלאם הקדום כמקום בו התקיימה העקידה, בין אם עקידת אסחאק (או: אסח͘ק) ובין אם עקדת אסמאעיל. סיפור העקידה מובא בקֻרְאן (סורה 37 الصافات פס' 113-99) באופן העשוי לסבול את שני הפירושים.  אסמאעיל לא מוזכר שם כלל, והדברים מובאים בלשון – ממנה משתמע, כי אם העקידה נערכה טרם הולדת יצחק הרי באסמאעיל מדובר; עם זאת, לפי שאסמאעיל לא הוזכר ובשלהי המעשה נאמר כי מזרע אברהם ויצחק "יצאו המטיבים", היו מי שבחרו לפרש כי מדובר ביצחק. לאורך מאות השנים הראשונות של האסלאם היו שתי הדעות בדבר זהותו של הבן הנעקד, קיימות זו לצד זו, לעתים בלי תת-הכרע,  ורק בשלהי ימי הביניים הלכה והתגברה התפיסה לפיה היה זה אסמאעיל.  כך או אחרת, נחשב מֻחַמַד, חותם הנביאים (סורה 33 الاحزاب פסוק 40), כבר בראשית ימי האסלאם, כמי שנשלח לעולם, לאחר שצאצאי אסמאעיל קלקלו ויצאו מדת האמת של אברהם, האב המייסד,  ועל-מנת לחדש את דתו במלוא התוקף (בכלל זה, את מסורת ערי-הקודש).

כחוקר קשרים וזיקות בין היהודית והערבית בימי הביניים ובתקופה הקדם-מודרנית, הכרתי את הטענה האסלאמית לפיה כיוון התפילה המקורי של הנביא מֻחַמַד טרם ההג'רה (622 לספ') היה— ירושלים; גם הבנתי את המובא בראשית סורת אלאסרא'א (סורה17 الإسراء‎ המסע הלילי; מתוארכת על ידי המחקר כסורה מתקופת מכה), אודות מסעו של הנביא מֻחַמַד מן המסגד הקדוש (ככל הנראה: מכה) אל מסגד אלאקצא (מילולית: המסגד הקיצון) ועד ראיית אותותיו של האל וחזוּת פני האל (מסורת אלמעראג' – העלייה השמיימה), כעשוי לסמל מעבר מן העיר הארצית אל העיר השמיימית – ומבית המקדש של מטה אל בית המקדש של מעלה. דברים ברוחו זו, על קיומו של בית מקדש של מעלה בו משמש המלאך מיכאל, ככהן גדול, הובאו עוד בתלמוד הבבלי (חגיגה דף י"ב ע"ב; מנחות דף ק"י ע"א). בנוסף התקיימו מסורות סוד יהודיות בתקופה הטרום אסלאמית בדבר עלייתו של משה אל בית המקדש של מעלה השוכן ברקיע זבול (מדרש כתפוח בין עצי יער), כניסתו של דוד המלך בשערי בית מקדש של מעלה ועלייתו של ר' ישמעאל כהן גדול לשם (היכלות רבתי, סדר רבא דבראשית דרבי ישמעאל כהן גדול). כך שגם הפסוקים התוכפים לפסוק מסע הלילה של הנביא מחמד ולאיזכור מסגד אלאקצא (סורה 17 الإسراء‎, פסוקים 8-2), אינם מותירים ספק בפני המבקשים להבין נכוחה, אלא לראות את המסע הלילי כחזיון שבתוכו העליה השמיימה מתבצעת מתוך שימת דגש על קדושת ירושלים ובקונטקסט של חורבנם הכפול של מקדשי בני ישראל. כך שגם אם מדובר במסגד שמימי, הריהו בבחינת "ירושלים של מעלה", הקשורה בטבורה בעיר הארצית, הנתון בקונטקסט התרבותי של עלייתם למרום של מייסדי דת, נביאים ובעלי סוד.

זאת ועוד, רובין בוודאי אינו ראשון החוקרים, העוסק בקדושת ירושלים, קבת אלצﱠח͘רה̈ (כפת-הסלע) וארץ ישראל במקורות האסלאם. בין קודמיו, שניתן להזכיר, ניתן למנות את הריברט בוסה, ש"ד גויטין, חוה לצרוס-יפה, מאיר יעקב קיסטר, יצחק חסון,  עמיקם אלעד, עֹפר לבנה-כפרי ומילכה לוי-רובין – שבמאמרים חשובים התייחסו בהרחבה למגוון מקורות, בני המאות הראשונות לאסלאם, הדנים בקדושתם של אתרים אלו למוסלמים. באופן אחר, התלוי יותר בהדדיות היהודית והמוסלמית, התייחס אבי אלקיים במאמר מרתק, שדן בסורת אלפאתחה̈, ובפרשניה הקדומים, כשער הקורא אל הקֻרְאן ואל המקומות הקדושים את כל בני דתות הייחוד. יתר על כן, בקרוב ייראה אור מאמר מעמיק של חביבה פדיה, אשר יידון בסוגיית קדושת הר הבית, באופן המאפשר לנראטיבים ההיסטוריים-דתיים-לאומיים השונים, לשכון זה לצד זה, מבלי תת הכרע, ובאופן הפודה מן האלימוּת, הגלומה בתפיסה הכוחנית של שליטה פוליטית בהר הבית. יחודו של ספרו של רובין אפוא אינו בהיותו תקדימי או מחקר פורץ-נתיבים, שלא הוער עליהם מעולם, אלא בכך שהוא מרחיב מאוד את יריעת המחקר הקיימת, הן בהגדילו מאוד את מארג המקורות העוסקים בקדושתה של ירושלים באסלאם הקדום והן אשר להרחבות מהותיות של תחולת הקדושה ומקורותיה – לערים נוספות ולחבלי ארץ נוספים  [רמלה, אשקלון, הערבה (אלסﱠאהרה̈, שם עמ' 83-76)– אם בדרום הארץ ואם  לאחר שההרים יימוטו והארץ תיהפך לערבה] וכן באופן הדומה מאוד לתפיסה שהתבססה בתאולוגיה היהודית, כאילו הארץ היא המעולה ביותר לחיות בה (מבחינת קרבת האל) ולהיקבר בה [אם על-מנת שייחסך מן המת חיבוט הקבר ואם על מנת שלא ייאלץ לעבור גלגול מחילות בתחיית המתים]. וכן, אם משום שהארץ היא אתר כינוס (חַשְׁר) למתים הקמים ואם משום שבית אלמקדס הוא ציר העולם (Axis Mundi) אשר גם אבן הכעבה והמסגד הקדוש יובלו אליה, כביום חופה, לקץ הימין (שם, עמוד 114).

במאמרהּ, "לאופייה של התרבות הערבית-יהודית" (1973, עמוד 267) קבעה חוה לצרוס-יפה, כי יש להבחין בין שתי תקופות בהתהוות היחסים בין היהדות ובין האסלאם:  הראשונה, בין המאות השביעית והשמינית, שבה הייתה שמורה ליהדות, "בין שאר דתות ותרבויות, השפעה מכרעת על עיצוב פני האסלאם הצעיר"; והשנייה, בייחוד מאמצע המאה התשיעית ואילך, בו חזר האסלאם והשפיע "השפעה עצומה" על התרבות היהודית. לפיכך, נקודת הביקורת היחסית, שאוכל להשמיע על ספרו של רובין יוצאת מתוך החלוקה שהציעה לצרוס-יפה. רובין בוחן בעמקנות ומתוך רוחב יריעה את שאלת חלחולן של מסורות יהודיות אל האסלאם הצעיר, ומבקש אחר מקורות מקראיים ומדרשי אגדה, שלאורם ניתן להבין את מסורות הקדושה הרבות, שייחסו המוסלמים לארץ ישראל. עם זאת, השאלה שנותרה בי בתום הקריאה היא אם ועד כמה, תפיסות דתיות ומיתיות, שעוגנו באסלאם, על קדושת ארץ ישראל – ניכרות  בכתבים או בריטואלים יהודיים במרוצת הדורות, שכן, כפי שמראה ספרו של רובין מדובר בענף פורה להפליא של מסורות בתר-מסורות, שמבטאיהן עמלו על קידושה הרעיוני של ירושלים ושל הארץ כולה.

למשל, מקור מפעים שלא הכרתי עד קריאת ספרו של רובין, היא מסורת המובאת מתוך ספרו אלואקִדי (אבו עבדאללה מֻחַמַד בן עוּמַר אלואקד אלאסלאמי, 823-747, אלמדינה ובע͘דאד) –  היסטוריון, דיין בח͘ליפות העבאסית, מאסף מסורות ומראשוני הביוגרפים של חיי הנביא, כתאב אלתﱠאריח͘ ואלמע͘אזי  (ספר התולדות והמחנות) וכך כתב:

*

מימונה אשת הנביא אמרה: הוי שליח אללﱠה, נדרתי נדר שאם אללﱠה יכניע בפניךָ את מכה אתפלל בבית אלמקדס. שליח אללﱠה אמר: לא תוכלי לעשות זאת. הרומים (אלרﱡוּם) חוצצים בינך ובינו. אמרה: אם כך, אביא משמר שיילך מלפניי ומאחוריי. אמר: לא תוכלי לעשות זאת. תחת זאת שלחי שמן שבו ידליקו שם נרות בשמך, וזה ייחשב כאילו באת לשם. מאז נהגה מַימוּנַה מדי שנה לשלוח כסף לבַּיְת אלמַקְדִס. כאשר נטתה למות ציוותה חלק מרכושה כדי שהדבר יימשך.

[אורי רובין, בין ירושלים למכה: קדושה וגאולה בקֻרְאן ובמסורת האסלאם, ירושלים 2019, עמוד 41-40]  

*

אלואקדי כולל בספרו מעשה  במַימוּנַה, אשת הנביא מֻחַמַד, שאמרה לנביא כי נדרה נדר, כי אם אללﱠה ייתן בידו את מכה, תלך היא ותעלה לרגל להתפלל בבית אלמקדס; ענה לה הנביא מֻחַמַד: כי ירושלים עדיין בידי הרומאים (הביזנטים),  וכי עליה לשלוח, במקום להסתכן בעליה לרגל, כסף או שמן, לנאמנים, כדי שידליקו עבורהּ נר בבית אלמקדס, וייחשב הדבר כאילו התפללה בו, וכך, חותמת המסורת, נהגה אשת הנביא מאז דבר שנה בשנה. מעבר לכך, שהשם "שַׁמְעַה̈" (מערבית וערבית-יהודית: נר) עתיד היה להפוך לשם יהודי נפוץ בקרב בנות דרום תימן [למשל, בתו היחידה של מארי סאלם (שלם) שבזי, נקראה כך, וכך גם נשים יהודיות אחרות באזור העיר תעז עוד במאה העשרים] ואולי אין מקורו נובע, אך ורק, ממנהג הדלקת הנרות בערבי-שבתות ובערבי חגים, אלא שאב מהמסורת שהביא אלואקִדי, בהקשר לקדושת המקדש ולזכר נר-התמיד –   גם עלתה בי השאלה, אם ובאיזו מידה קשורה מסורת זו, המובאת מפי אשת הנביא מַימוּנַה, לחג המימונה, שנחגג במרוקו, כחג האוסף אל בתי היהודים את שכניהם המוסלמים, המביאים את הקמח בצאת חג שביעי של פסח.  מקור זה הקושר במפורש בין הנביא מֻחַמַד ואשתו (לאחר כיבוש מכה בשנת 630) ובין בית המקדש בירושלים – כיבוד זכרו והצורך לכבדו בעלייה לרגל – ודאי היווה יסוד מקרב בין הקהל המוסלמי ובין הקהל היהודי, כתפיסה המצויה בהסכמה בין שתי הדתות האברהמיות.

*

*

*

הודעה חשובה: 

ידידת לבי, הסופרת, הארכיאולוגית ומשמרת האתרים, ד"ר נטלי מסיקה, בפרוייקט הדסטרט, לקראת ספר הפרוזה השני שלהּ, "חלון לים של נצרת". לאיכויות הכתיבה העדינות והמעמיקות של נטלי התוודעתי כבר לפני שתים-עשרה שנים בספרהּ "אדמה שחורה" שאף כתבתי עליו בשחר ימי האתר. נטלי גדלה בנצרת, בקרבת בני הדתות האחרות, ותמיד מצאתי עניין גדול בסיפורי ילדותה הנצרתיים ובסיפורי משפחתה שעלתה ארצה מתוניסיה. שישה ימים לסיומו, הפרוייקט עומד על 73%. המלצה חמה בכל נפש ולבב לספרות ים-תיכונית שוודאי מאחדת געגועים, חכמה וחיוך.  

נו*

בתמונה: ©ציונה תג'ר, מסגד עֹמַר (קבת אלצﱠח͘רה̈), שמן על בד 1932

Read Full Post »

קו המשווה

 

   שלשום 18:30 על יד אוניברסיטת תל-אביב. מחכה לאוטובוס מס' 45 שייקח אותי הביתה (כיוון אחד הלכתי ברגל).במורד הכביש על אופניי-הרים, בחור שרירי ללא חולצה, מנוקב- כברה בכמה מקומות אסטרטגיים, עם עגילי-פירסינג, משקפי שמש כהים זבוביים, ישר מול השמש ההולכת ומתעלפת, והבְּרִיזָה שבשעות האלוּ נדמה שסוחפת מעט את כולנו מזרחהּ.

   מולו בנתיב השני, חבדני"ק על אופניים זקנים,בחליפה שחורה וכיפת-קסדה של 'יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד', מנופף תוך כדי רכיבה ברצועות תפילין לעוברים ושבים (שאינם רבים, כי הרי יש פורטוגל-חוף השנהב בטלויזיה) ומכריז: 'יש משיח! יש משיח מברוקלין!', הכרזה המבקשת לסחוף את כולנו מערבהּ (מי יודע אולי הוא רוכב הנה כל הדרך מברוקלין).

   אם להרהר רגע בפנתאיסטית (מה שמצוי גם אצל האדמו"ר הזקן של חב"ד וגם אצל שׂפינוזה),הרי כל אחד מרוכבי האופנים הללו הוא איזו מניפסטציה של אלהי"ם= הטב"ע (86 בגימטריה) או של ה-Deus–Sive–Natura (אל או טבע), על אף שהם נוסעים בכיוונים מנוגדים ובשורתם שונה היא בתכלית. אני מחכה לעוד שני רוכבי אופניים בכדי להרכיב מהם ארבעת פרשי אפוקליפסה (חזון יוחנן), אבל אף רוכב אפניים נוסף לא עובר. שניים בתחנה מדברים כדורגל. אולי השניים הנותרים בהרכב האפוקליפטי לא צריכים להיות פרשים אלא פרשני-כדורגל, מי יודע.  

   אני מהרהר רגע בכך שאפשר שהיכן שהוא על הכביש עבר קו משווה נעלם, כך שזה הוא בבואה של זה, אפשר שאני, כלומר דעתי, היכן שהוא בחיי הפנימיים, עובר קו המשווה הזה.

   יותר מדיי רועש לי פתאום. וגם האוטובוס מגיע. אני נכנס, משלם, רוכן לספר שבתיק הצד הירוק שלי, פותח במקום שבו הפסקתי (אם אפשר בכלל להפסיק), וקורא:

*

מן הידע המיתי של גרמי השמים קולט מר פָּלומָר רק הבהובים לאים;מן הידע המדעי הוא קולט רק את ההדים המתפרסמים בעיתונים; בכל מה שהוא אכן יודע, הוא חושד ומפקפק,ומה שאין הוא יודע מחזיק את נפשו במתח מתמיד. מכיוון שהוא מדוכא ולא בוטח, מתעצבן מר פָּלוֹמָר בשעה שהוא מעיין במפות השמים כמו כשהוא מעיין בלוחות הרכבות בחיפוש אחר אפשרות מעבר מרכבת אחת לאחרת.

הנה חץ זוהר פולח את השמים.האם זהו מטאוריט?אלה הם הלילות שבהם שכיח ביותר לראות כוכב נופל,אולי יתכן מאוד שאין זה אלא אורו של מטוס חולף.מבטו של מר פָּלוֹמָר  נשאר ער מאוד,מוכן לכל אפשרוּת. משוחרר מכל ודאוּת.זה חצי שעה שהוא ניצב על החוף האפל; ישוב בכסא-נוח, מעוות גופו לכיוון דרום או צפון, ומדי פעם מדליק את הפנס או מקרב לאפו את המפות שהוא מחזיק פרושות על ברכיו; ומתחיל שוב בסקירה, החל בכוכב- הצפון,כשצווארו מעוקם ונוטה לאחור.

אי-אלו צללים שקטים נעים על החול;זוג נאהבים שניתק מן הדיונה,דייג לילי, מוכס, ספן. מר פָלוֹמָר שומע לחשוש,מביט סביבו:לא הרחק ממנו התקבצה התקהלוּת קטנה של אנשים המביטים בתנועותיו כאילו היו עויתות של מטורף.

[איטאלו קאלווינו,מר פָּלוֹמָר, תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני, ספרית פועלים, תל אביב 1993, עמ' 62]

*  

   באוטובוס אני מתיישב בתווך שבו תופס את תשומת לבי שיח המתנהל באופן משונה למדיי בין שלשה אנשים. אחת, צעירה בעלת משקפי שמש לבנות ענקיות המכסות את עיניה, שמלת-מעצבים, ומחרוזת פנינים או דמוית-פנינים (אינני יודע, איני שולה פנינים), המדברת עם בחור כבן גילהּ היושב שני ספסלים מאחוריה במושב האחרון שבאוטובוס, הלבוש בגופיה מתפוררת מרוב שימוש. לא ברור מדוע הם לא התיישבו יחדיו ומה טיב היחסים ביניהם, היא מדברת כל הזמן אליו והוא רק מהנהן ומחייך, ושוב מהנהן ומחייך. ביניהם באחד הספסלים המתווכים יושב צעיר עב-גוף, המחייך לעצמו חיוך מוזר כל אימת שמבטו של אחד הנוסעים נתקל בו, הוא גם מדבר לעצמו מדיי פעם ואז מחייך לעצמו את אותו חיוך, כאילו נתקל בעיניו של בן-שיחו. הבחורה עם מחרוזת הפנינים והמשקפיים הלבנות, מצביעה עליו ורומזת לבן-שיחהּ בגביניה: 'תראה הוא מדבר לעצמו'. הבחור בגופיה המתפוררת מהנהן ומחייך. הבחור עב- הגוף שב ומחייך לעצמו. אני נעלב במקומו. מבחינתי, איני בטוח האם השיחה שהבחורה מנהלת עם אותו בחור, מונולוג הנהנה רק בהנהונים וחיוכים, הוא אמיתי יותר או ממשי יותר. מי יודע, אפשר שבהכרתו של הבחור עב- הגוף מצביע כעת בן שיחו האלמוני על הבחורה עם מחרוזת הפנינים ואומר בקול רם: 'תראה, היא מדבר לעצמהּ'.  שוב אני חש כאילו בתווך שבין השלושה (או הארבעה) עמיתיי לנסיעה עובר איזה קו משווה. אפשר שהוא מתחולל בדעתי בלבד.   

   ואני, היכן אני בכל זה? דומני, כי יש עוד קו משווה אחרון שהולך ומתגלה בשעה השקטה הזאת; הולך וחורץ בתווך הבלתי ברור, ביני ובין הכרותיו-השגותיו של מר פָּלוֹמָר. אלא  שאין כל התקהלות קטנה של אנשים המשגיחה על עוויתותיי, אלא אדרבה, בשעת ערב זו, המתעברת לכדי שקיעה, הכל נראה לי מעט מטורף.

  

               מזל טוב לחברתי היקרה, הסופרת- הארכיאולוגית, נטלי מסיקה, לרגל נישואיה אמש ביפוֹ לבחיר-ליבהּ, יריב

 

למעלה בתמונה: נחום גוטמן, 'איור קו המשווה', מתוך: בארץ לובנגולו מלך זולו אבי עם המַטַבּוּלוּ אשר בהרי בּוּלָוַיַה, הוצאת דבר: תל אביב 1940.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

איני מוכן לחיות בעולם שאין בו זכרון

1

 

'אם כך העמים שנכבשים בידי צבאות רומא צריכים לחוש בני מזל על שהם נשלטים בידי עם ברוך כשרונות כזה' אמר פוליביוס בכובד ראש. בני משפחתו, שהכירו היטב את רגישותו, החלו לחוש אי נוחות טורדת. הם אינם רוצים לחלוק את עלבונו- עלבון המהגר שלעולם יחוש זר בתוך ביתו שלו. מלבד זאת, הם נולדו כאן, הם גאים במולדתם. מה להם ולארצו הנידחת והמושפלת של אביהם, שהיתה אמנם חשובה מאוד, בלי ספק, אבל לפני עידן ועידנים.

[נטלי מסיקה, אדמה שחורה, דופן הוצאה לאור: ראש פינה 2008, עמ' 61].

 

נדמה היה לי באותה שעה שהים, הרקיע, היבשה, המקום והשמות מתערבבים בחזרה לתוהו ובוהו גדול שטרם הבריאה. שאין לי לא ארץ, ולא בית ולא שֵם, ואין נפש שתדאג לי בעולם כולו [שם,שם, עמ' 286].

 

אל כתיבתהּ של נטלי מסיקה (סופרת,ד"ר לארכיאולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב)התוודעתי לראשונה כאן ברשימות.כמה מרשימותיה לדידי, הינם סיפורים קצרים נוגעים ללב ומעוררי מחשבה, המיטיבים לפרוט באופן עדין את פניה הרב-גוניים והרב-קוליים של החברה הישראלית.דומני כי מסיקה מיטיבה ברשימותיה לרשום, אם ברשומי פחם גרעינים ואם בצבעי שמן מילוליים, את ההמיות העדינות, המורכבות,השבריריות של החיים הישראליים ושל זכרונות משפחתיים רחוקים בזמן וקרובים אצל הלב,כך שהאתר שלה הפך לאחד מן החביבים עליי. מבחינה זאת, ציפיתי זמן מה לקרוא את ספרה אדמה שחורה,המוצג על גבי כריכתו האחורית כרומן היסטורי (עלילת הרומן מתרחשת ברצוא ושוב בין השנים 67 לספ' ועד ראשית המאה השניה,בין יודפת, פומפיי וקפואה). ברם, לטעמי הגדרה ז'אנרית זאת, חוטאת לחיבור,אשר לא במפתיע, לדידי, הינו יצירה ספרותית הומניסטית רגישה, החותרת להביע את פניו המגוונות של המין האנושי, ואת האופן בו הזיכרון ההיסטורי- הלאומי אינו מוכרח לקרוע את האדם הפרטי מעם כלל האדם, אלא שהוא כעין נתיב/ערוץ שבהכרה העשוי לפעול במקביל להבנה העמוקה לפיה בני האדם, תהא השונות ביניהם גדולה ככל שתהיה, עדיין מונָעים מתוך אותם, רגשות, מחשבות ממש, משפחת האדם- ולפיכך כולהּ ראויה היא לחיבה ולחסד בכל אתר.

את מסעם של מרים העובר דרך יודפת, פומפיי וקפואה; את מסעו של יהודה, בנהּ של מרים, העובר בין איטליה ובין יהודה; ואת מסעו של יוליוס פוליביוס העובר בין יוון לרומא ולפומפיי, ניתן להגדיר כך- מדובר בשלשה פליטים, מהגרים. האחד מרצון, האחר מחוסר ידע, והשלישית מחמת חורבנים תוכפים בהפרש של שתים עשרה שנה, המובילים אותה ממקום למקום. דומה כי אין ולו דמות אחת בספר כולו שאינה מיוסרת מפני אבדנים, ציפיות שנכזבו, מאורעות פוליטיים, ואיתני טבע הבאים על האדם ומנערים אותו מכל ביטחונותיו וידיעותיו שוב ושוב, ואיו לו אלא לנסות להתמיד ולשמור גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר על אנושיות עדינה, רבת- פנים ומורכבת, ועל אמונו ברוח האדם, ובמשפחת האדם. המחברת גם מיטיבה לשזור את מסעות גיבוריה בשלל דמויות משנה ולהעניק אף להן פנים ומנעד רגשי נרחב. ספור שברונן של משפחות גדולות (זכאי, פוליביוס), אינו רק סיפורן של המשפחות הביולוגית אלא גם של האנשים המלווים- מקיפים את המשפחות, באופן החותר להדגיש את האחווה הבין אנושית העשויה לשרור גם מעבר להבדלים כלכליים, מעמדיים, אתניים, אינטלקטואליים וכיו"ב.

במיוחד, יודפת של נטלי מסיקה,הנה מעין משפחה אנושית גדולה ומלאת אחווה, המובלת אל חורבנהּ על ידי החלטותיהם של הגורמים הדתיים והמדיניים בירושלים הרחוקה, ובעידודו הנמרץ של המפקד הכהן הצדוקי האריסטוקרט,הממונה לנהל את המרד ברומאים בגליל, יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלביוס), המוביל את העיר אל שדה המערכה, ואז נוטש אותה בבוגדו בתושביה ובהובילו את הרומאים לתוכה (זוהי אגב, תזה ספרותית, אבל היא הגיונית מאוד גם מבחינה היסטורית). אין מחשבותיו של יוספוס נסבות אלא על טובתו האישית בלבד. לעומתו, יוליוס פוליביוס מצר ובז בליבו לניכור, להתנשאות ולסיאוב של עשירי פומפיי, אשר לדידו חלחלה אל תוך משפחתו האריסטוקרטית. והנה הוא ילך ויגלה כי אותם הדברים להם הוא בז חלחלו גם לתוכו. בסופו, דווקא יימצא פוליביוס נוחם ומשענת ואהבה במשפחתו הוא, מעט מאוחר מדיי. הוא ייפרד מן העולם, כמי שלא הצליח אי פעם, בעיני עצמו, להפוך לבן בית בפומפיי, אבל הצליח באחריתו לאהוב ולקבל את בני משפחתו, אשר בחרו בחיי אצולה רומאיים לכל דבר ועניין. 

 

2

 

שתיקה כבדה עמדה באויר החצר. לא העזנו להפר אותה בהסבר מוצדק ככל שיהיה. המבטים שאך לפני רגע יקדו בלהט נעורים וכחני, הושפלו, התכנסו פנימה, ביקשו להצטמצם בוודאות השבירה והכנה שבדבריו הכואבים של הרב הנערץ. בדממה, גלגל בחזרה את מגילותיו, עטף אותן בבד פשתן עבה ואסף אותן לחיקו כמו היו עולל אהוב ורך. התבוננתי בו, וליבי יצא אליו. נתון למחשבותיו, פניו העטורות זקן לבן התכרכמו בכובד העצבות הגדולה שהעיקה על חזהו השברירי, החלש. התמלאתי תוגה. ביום מן הימים יומו יבוא והוא יסתלק מן העולם. הצעירים חרדים לחייהם של הזקנים יותר מאשר אלה חרדים לחייהם שלהם. אני זקוק לנוכחות שלו, לנוכחות של כל האנשים החכמים האלה. איני מוכן לחיות בעולם שאין בו זיכרון [שם, שם, עמ' 109]. 

 

 הואיל ואיני רואה באדמה שחורה, בראש ובראשונה, חיבור היסטורי, אף לא Fiction הנסמך על גבי עדויות היסטוריות מלומדת בלבד, אני נמנע גם מלהציב אותו בצדם של רומנים שעסקו באימפריה הרומאית של המאות הראשונה והשניה לספירה. מבחינת מה: בעושר האנושי-הומניסטי, בחתירה אל המבנים האנושיים העומדים לכאורה בשולי ההסטוריה (תרבות המוּנעת על ציר זמן תימטי) אבל עמוקים ממנה, דומה בעיניי נטלי מסיקה, כעין קרובה-רחוקה, של סופר הסרבי-קרואטי דנילו קיש (נפטר 1988, בן לאב יהודי), שלצד הטרילוגיה המשפחתית הנהדרת שלו (גן, אפר, שעון חול, מצוקת נעורים), הותיר אחריו מספר קובצי סיפורים קצרים(אנצקלופדיה של המתים, מצבת קבר לבוריס דוידוביץ') בסוגה אותה כינה Faction, כלומר: Fiction (בדיון ספרותי) המבוסס על Facts (עובדות הסטוריות), ואריגתן אלו באלו. אפשר לומר כמובן כי קדם לקיש חורחה לואיס בורחס. ברם, ההבדל בין בורחס ובין קיש, הוא בין אינטלקטואל מודרניסטי, אשר התחנך במחצית הראשונה של המאה העשרים,היוצר את הספרות- המקורית- המלומדת כיצירה אינטלקטואלית, המציעה פרשנויות חדשות לאירועים היסטוריים, כתבים קלאסיים או זויות הסתכלוּת חדשות עליהן, שיש בהן בכדי להסעיר את מחשבותיו של הקורא (סחרור מה שיש בו מן הטעם של האינטלקטואליזם המנוכר); ובין קיש, הפועל בעצם בתוך אותה החצר, אך גדל והתחנך בצל מלחמת העולם השניה, שואת העם היהודי ורצח אביו על ידי הגרמנים, ומעולם לא הצליח למצוא מזור לשבר. בסיפוריו שומעים כל  כל העת לב אנושי פועם ברקע, וכל מצוקה, עוית כאב, וכל מה שנוגע לאנושי העדין, נמסר לקורא, עד אשר נדמה כאילו קיש מנסה להפעים את התבוננותו של הקורא על האדם, ובמיוחד על הפנים הבלתי משתנים באדם, השותפים לבני כל התקופות והעמים. קיש אינו חושש לרגש את קוראיו, גם אם אינו רגשני. דוגמא אופיינית לסיפור נפלא של קיש הוא הסיפור כבוד אחרון (אנצקלופדיה של המתים, סיפור שני), המתאר את מסע הלוויה של יצאנית בשם מארייטה בעיר הנמל האמבורג בשנת 1924, בו משתתף המון עם. רובם התארחו אצלה. על קברה סופדים לה על אהבת האדם הגדולה שלה ומלווים אותה בכבוד מלכים בתהלוכה שאינה שכיחה ברחובות האמבורג, הסיפור נחתם באבחת כאב פתאומית שחש אחד הנוכחים לאחר ההלוויה, ובו עולים בתודעתו לרגע, חיוכה, וצללית פניה של מארייטה. אהבה דומה רוחשת מסיקה לדמויות הפלבאיות בעלילה העבדים והשפחות בפומפי, פשוטי העם של ציפורי ויודפת. מי שהודרו גם מן הספרות הרבנית או תוארו כעמי ארצות הופכים (למשל הסוגיות העוסקות בהבלותם של עמי ארצות במסכת פסחים מן התלמוד הבבלי) על ידי המספרת האמונה לדמויות אנושיות מורכבות, ומלאות חסד חמלה. כל אלו שימחו אותי מאוד, משוּם שלא ציפיתי למצוא ממשיכת דרך אפשרית לאחד הסופרים האהובים עליי במאה העשרים והנה כי כן מצאתי. אני מקווה מאוד כי נטלי מסיקה תפנה בקרוב לחיבור ספרהּ הבא, משום שאוהב אני את  שמצליח להאיר את פני האדם, ובמיוחד את אזורי הצל, הנתנים להשכחה ולדחיקה. גיבוריה של מסיקה אינם 'גדולים מן החיים'- הם החיים עצמם, והיא כה מיטיבה להחיותם, להפעים רגעי חיים קטנים מלאי נשימה, עד שדמויותיה מצליחות לא לגעת ללב בלבד, אלא להקרין מתוך עולמן על חיי הקורא, המוצא את עצמו נקשר אליהן משום שהן מבטאות מנעד רגשי מורכב ועדין גם יחד.

 

3     

 

חשכת הלילה הלכה והתפזרה, אור צח וסמיך כחלב נמזג מבעד לחלון ונשפך בחלל החדר, השפיע חסד על גופי הדרוך, ועל גופהּ השברירי המוטל במיטה, חסר אונים, ממתין ומיוסר. אינני יודע אילו חיים יכולים היו להיות לי ומי יכולתי להיות, אבל זאת אני יודע: לפני שנים רבות, אני העולל בחרתי בחיים ובחרתי בהּ- ושמא בה ובחיים- אינני יודע מה קדם למה. אני חוזר ובוחר בלב שלם במה שנגזר עליי לבחור [שם,שם, עמ' 330].

 

וילהלם דילתיי (Dilthey, 1911-1833, הפילוסוף הגרמני, מורו ורבו של מרטין בובר. אחד הראשונים להקדיש ספר לחקר האוטוביוגרפיה הספרותית) דרש מתלמידיו הזדהות רגשית מוחלטת עם מושאי מחקריהם, בניגוד מובהק למה שהיה מקובל בעולם המחקר המדעי הגרמני של ראשית המאה העשרים. בנוסף כתב דילתיי, כי 'זה שחוקר את ההיסטוריה הוא זה שכותב את ההיסטוריה'. מובן כי לשיטתו, מי שחוקר את ההיסטוריה מתוך הזדהות ומעורבות רגשית עמוקה ומגלה את פני האדם של מושאי מחקרו, הוא שזוכה להעמיד יותר מאשר מחקר שהוא ארכיב של ידע, חיבור שהוא פריחה מחודשת של חיים וזיכרונות, שנעלמו מן התודעה האנושית וקולם נאלם. דומני אפוא כי נטלי מסיקה אמצה את עמדתו של דילתיי, וכארכיאולוגית וחוקרת שהשתתפה בחפירות ביודפת ובפומפיי, בכרה לעבד את רשמיה מן המחקר ומן החפירות באופן החורג מן המיון והקיטלוג של הממצאים באתרים; מסיקה מנסה להחיות את הערים החרבות, בכח הסיפור, כאילו רק נעלמו מן העין, כאילו מצויות הן אי-בזה בזכרון האנושי ויש לשוב ולהחיותן. הזיכרון הוא נפש- לא יד זיכרון, כי אם דבר מה שניתן לעוררו בכל עת, להקים ערים מעפרן. אחד הדברים שמשכו את לבי היא ההזדהות העמוקה של המחברת עם גיבורתהּ מרים, עם אביה- זכאי, סבתהּ- מימי, בת דודתהּ-שלומית, כאילו במשפחתהּ מדובר, שכן הקרבה האנושית שהיא יוצרת בין הדמויות היא כה עזה, עד שדומה היה עליי כי במשך הכתיבה ראתה המחברת עצמה כמשתתפת-צופה באותה משפחה יודפתית, אשר תוכה רצוף אהבה.

כאן ראוי להעיר, על חיסרון קטן, שמנקר את העיין אבל עתים הופך לייתרון, והוא נטייתה של מסיקה לשלב בכמה מן הדיאלוגים מלים מודרניות עדכניות למדיי (למשל 'תהליך היסטורי' בשיח בין חכמים מן המאה השניה). ניתן להניח, כי עורך ספרותי באחת מן ההוצאות הגדולות היה טורח לנכש מיד את המלים הללו מן הטקסט. אבל עד שסיימתי את הקריאה הפכו דווקא אותן מלים לייתרון מהותי בעיניי. הן מקרבות את הקורא לדיונים ותובעות אותו להציץ בעלילה שלפניו מתוך אנלוגיה מתמדת אל המציאות הישראלית, ולקולות השונים העולים מתוך החברה הישראלית של ימינו, שאפשר שאינם רחוקים מאוד מן הקולות הרחוקים-השכוחים ההם. ושוב, אליבא דדילתיי, מסיקה דומה שמגשימה או מדובבת את משאת נפשו של יהודה מקפואה, אחד ממובילי הסיפור: כתיבת היסטוריה אלטרנטיבית של יודפת, הקרובה אצל הלב ואינה מהווה גופי ידע ממוינים ומקוטלגים, כממצאי חפירות. 

 

4

 

מה הם רוצים הטיטנים, מה הם באים לערער, מדוע הם זועמים כל כך על בני התמותה, שנדמים בעיניהם לגרגרי אבק. ליצורים קטנים וחסרי חשיבות בעלי יומרות גדולות להבין ולדעת הכל? הטיטנים מסורבלים וגסים. הם צועדים לקראתם ברגל כבדה, קוראים תיגר גם על האלים הנשגבים שבאולימפוס. האם בני התמותה אינם מבינים שאלי השיש האדישים אינם רואים אותם כלל? אבל בני האדם בשלהם. מתחננים אליהם, שוטחים בפניהם את בקשותיהם הקטנות, הנלוזות.  האלים העתיקים קמו והם עומדים להפוך את הקיים על פיו. הם מאסו בכללים שנכפו עליהם לפני עידן ועידנים, כשזאוס הצליח בערמתו לחטוף את השלטון מידם; כללים המאדירים טוב, יופי ומתינות, ובעיקר מאסו במלחמות הבעלוּת האינסופיות על אמם הרחומה, הזקנה. מנוי וגמור עמם להוכיח לכול את כוחם הרב, שיונק את עוצמתו ממעמקיה האדירים- מעמקי אין חקר שחורים העולים כעת לעבר המעטפת הדקה ומתפרצים החוצה בסילון ענק של אפר ואש,  סילון זועף, חסר רחמים, הנוקם על השגיונות כולם, על הגאווה, על הגדלות המדומה, המגוחכת [שם, שם, עמ' 196]

 

יש לשים לב לביקורתהּ של מסיקה כלפי מיתוסים ואתוסים.במיוחד כלפי מיתוסים לאומיים אלימים (מלחמת הטיטאנים באלים האולימפיים,מלחמת בני אור בבני חושך);ההצגה הדואליסטית של המין האנושי כמחולקים לטוב ולרע אונטולוגיים היא אליבא דמסיקה,ראשיתם של אסונות מתרגשים.ההפרדה הזאת, החלוקה ההירככית בין מעמדות, ובין אנשים מסוגים שונים, הנמדדים על פי מיתוסים סקרליים, מאמללת את האנושות ודרכה להוציא לבסוף עמים למלחמות שמטבען מסתיימות בשפיכות דמים, בשכול ואבל.

כאשר נפשה של מריים היודפתית נקשרת בנפשו של אלחנן בן דודהּ, המצטרף לקנאים הלוחמים ברומאים בכל חלקי הארץ, היא אינה נקשרת אליו משום האידיאליזם הדתי-פוליטי שלו אלא משום האידיאליזם- החולמני והרגיש שלו. מקווה היא בלבה כי תצליח להניאו מדרך המלחמה, אך לא עולה בידהּ. לבסוף, מזהה מסיקה את אלחנן עם אחד מסיפורי הגבורה שנקשרו במצור יודפת (זוכר אני כי כבר כאשר קראתיו לראשונה בילדותי, באיזה עיבוד ספרותי שהתבסס על יוספוס הוא הותיר בו רושם רב). בקשתהּ של מרים מבנהּ כי ישיב את עפרהּ ליודפת ויטמנה על יד נפש (ציוּן קבר מסומן) שהקימה לאלחנן, יש בו יותר מאשר סגירת מעגל רומנטית. יש בו את הטרגיות הקשה של אשה שנאלצה לוותר על אוהבהּ מפני בחירתו באידיאולוגיה הלאומנית- פוליטית-דתית, על פני חיי שלום ורוגע, וחיי משפחה מאושרים וארוכים, גם אם בשולי החברה והחיים, ללא הדר של גיבור חייל ומושיע העם. יפה בעיניי גם כי מסיקה בחרה לכנות את התככן השני, יד ימינו של יוספוס, בן גביר (מה שמעלה הדהוד מה לנעשה במקומותינו כעת). הגאווה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. בין אם נוגעים הם במידות הנוגעות לאדם הפרטי, ובין אם נתלות הם במיתוסים ובאתוסים הלאומיים המכוננים, בין אם אדם בוחר לראות בעצמו שלוח האלהות עלי אדמות ובין אם הוא רואה בעצמו מושיע העם. האחרית תהיה טרגית, כאחריתם של מעלי אש זרה. ואת תוצאות החורבן והשריפה, יאלצו הנותרים בחיים לשאת בליבם בכאב עמוק שאין לו נחמה.   

 

5

 

'אדרבה, צא ולמד יהודה, צא ולמד' מהר רבי יוסי לתקן את רושם דבריו הקשים של חברו. 'אבל עשה זאת מתאוות הלימוד עצמו, מתאוות הרצון להעמיק ולהבין ולא כדי להטיף מוסר לאחרים. חקור את מה שאתה רוצה לחקור, כתוב מה שאתה רוצה לכתוב משום אהבת החכמה, ולא על מנת לקבל תמורה אחרת לעמלך. אפילו אם יתמזל מזלך ותזכה לקבל תמורות רבות על מאמציך אלה וגם הוקרה גלויה מאנשים רבים וטובים- דע תמיד לשמור על מידה של צניעוּת, וזכור: 'השמים, שמים לאדוני- והארץ נתן לבני-אדם' [שם, שם, עמ' 217].

 

  ספרה של מסיקה, אדמה שחורה, ראה אור בהוצאה הקטנה דופן. דומני, אפוא, כי אלמלא הייתי מכיר את האתר שלה, ספק בידי האם הייתי שם לבי אליו או מעריכו, כראוי לו, בתוך שפע הספרים הרואים אור בעברית בשנים האחרונות. לעתים שכיית חמדה נמצאת במקום בלתי צפוי, לעתים כותר משובח רואה אור, לא על ידי תעשייני הספרים הגדולים. לעתים  לכתב יד ישנן איכויות משלו, גם אם אין ידיהן של עורכים ספרותיים חלות בו,זהו בדיוק המקרה דידן. רומן הראוי מפני מסירותו להתבוננות בפנים הרגישות, העדינות והאוניברסליסטיות של האדם, להתמסרוּת, לקריאה רהוטה, ולהפצת שמועתו הטובה והמיטיבה.  

 

נטלי מסיקה, אדמה שחורה, דופן הוצאה לאור: ראש פינה 2008, 338 עמודים.

 

בתמונה למעלה: עטיפת הספר (עיצוב עטיפה: ליאורה זיתון).

  

 © 2009 שועי רז

Read Full Post »