Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ניגריה’

grand.jazz

*

1

*

מעבר לפוליטיקת האסונות האפריקאית (רצח עם, שחיתות, גזירות, עינויים, מחלות/מגיפות), ומעבר לפער הבלתי גשיר שהמחבר חש שמונח ביסודם של אפריקה והמערב, הדבר המאפיין ביותר ואולי גם שובה הלב ביותר ביצירתו של המשורר והסופר הניגרי, בן לאגוס, כריס אבּאני (יליד 1966), בעיניי, היא אהבתו היוקדת למוסיקה בכלל, ואולי רק בתוכהּ— למלים שבתנועה (שירה, פרוזה) בפרט. עובדה זאת היתה מודגשת עוד בחלקים מתוך הרומן, גרייסלנד (תרגמה: יעל ענבר, הוצאת ינשוף: מושב סתריה 2008) והיא מודגשת גם באסופת השירה החדשה שתורגמה מקבצי שיריו _שיעור גאוגרפיה: מבחר שירים (בעריכת ערן צלגוב, נוגה שבח, מתרגמים שונים, הוצאת רעב: באר שבע 2016).

הנה תחילה מתוך גרייסלנד:

 *

כשסרק במבטו את שאר חברי הלהקה הוטרד אלביס מכך שלא יכול היה להיזכר במרבית שמותיהם. הרי מדי יום ביומו חלקו עמו מגורים, מזון, בישול, שינה, הופעה ואפילו את מרחב החלום.

היו שם נכון טוּבּה; ג'ורג', שניגן בסקסופון ובקלרנית; המלך שניגן בגיטרה ושר; מִשְׁקָזְקֵאל, שניגן בגיטרה המובילה; בנסון, שניגן בגיטרה בס; עשיו, ארבעת הנערים האחרים ואלביס, שרקדו ושרו כזמרי ליווי; נער גבוה ורזה שניגן בכינור וגיטרה בס, אשר שם החיבה שלו היה לֶנְגְלָנְגָה, והאחרים שניגנו על מגוון כלי הקשה, החל ממרקה וכלה בתופי קונגה ענקיים.

אחד המתופפים ניגן קצב עדין מאחורי מִשְׁקָזְקֵאל, אחר תופף בקצב נמרץ על בקבוק ריק בעזרת מסמר חלוד. ג'ורג' קם, ניגש אליהם והתחיל לשיר בקול בריטון עמוק ועשיר. ארבעת הנערים סיפקו את ההרמוניה. כף רגלו של אלביס התנועעה בקצב המוסיקה. היה משהו מן ההתעלות באותו רגע.

[כריס אבּאני, גרייסלנד, תרגמה מאנגלית: יעל ענבר, הוצאת ינשוף: מושב סתריה 2008, עמוד 330]

*

להקת הנוער הזאת, מחזה שכיח בכל עיר מערבית, היא בהחלט לא תופעה שכיחה בניגריה של מעצרים, חומות, מחנות מעצר (במיוחד כנגד בני האִיגְבּוֹ שניסו להקים מדינה עצמאית בניגריה), פשע ורצח, הניבטים גם הם, כמעט בוקעים מכל סיטואציה, בספרו של אבּאני, כאשר רבים מקרובי גיבוריו נמצאים מאחורי חומות, אחרים מתים במעצר או נהרגים. אבּאני עצמו בילה שלוש פעמים בחייו מאחורי סורג ובריח בהוראת השלטונות— הוא ספג מכות, חווה עינויים, אף נדון למוות וניצל אודות להתערבות בין לאומית (אמוֹ היא אזרחית בריטית ומאז חולץ ממאסרוֹ בשלהי שנות השמונים— הוא חי בעיקר באירופה); את נתיב הבריחה/התקווה שמציעה המוסיקה בעולם בלתי-אפשרי זה, שרצח ומכות מהווים בו מציאות יומיומית, מדגיש אבּאני באמצעות הניגוד בין המקצב המנוגן על בקבוק ריק באמצעות מסמר חלוד, ובין הקולות האנושיים המתאספים סביבו בהרמוניה. כך מוצאים הנערים איזה מוצא ממציאות רוויית מתח ואלימות; המוסיקה גורמת להם להתעלות מעליה.

גם בספר החדש מודגש מאוד כוחהּ מציל-החיים של המוסיקה. דומה כאילו אסירות-התודה של המחבר למוסיקאים שונים אינה רק על שום ההנאה שהוא מוצא ביצירותיהם, אלא משום שיצירותיהם הורו לו מילדוּת כי המציאוּת אינו רק מה שניצב בפתח-העיניים, וכי ראוי ללכת בנתיב הזה, ולטפס קימעא עד שנחזה מעבר לקו-אופק מה שראוי היה להיות, ואולי יתקיים אי-פעם.

וכך למשל בשיר שכתב אבּאני – בו הנכיח סיטואציה מתוך התא במתקן-המעצר, קירי-קירי, בלאגוס, שבה הוא נזכר במוסיקאי והפעיל הפוליטי הניגרי, מייסד האפרו-ביט, פֶלָה קוּטִי (1997-1938):

*

קִירִי קִירִי:

כֶּלֶא בְּאַבְטָחָה מְרַבִּית,

אֲגַף D  אוֹ E  אֲנִי שׁוֹכֵחַ

עִם אֶחָד מִ"מִקְרֵי הַרֹאשׁ" הַקָּשִׁים הַלָּלוּ,

פֶלָה אָנִיקוּלָפּוֹ קוּטִי,

שֶׁמְחַיֵּךְ וְאוֹמֵר: "הָאֱמֶת, חֲבֵרִי הַצָּעִיר, הִיא עִנְיָן מְסֻכָּן".

[כריס אבּאני,_שיעור בגאוגרפיה: מבחר שירים, בעריכת ערן צלגוב ונוגה שבח, מתרגמים שונים מאנגלית, הוצאת רעב: באר שבע 2016, עמוד 24]

*

על אף שמהשיר לא משתמע האם המלחין-המבצע-והמהפכן החברתי, פלה קוטי, כלוא עם אבּאני באותו אגף, נדמה כאילו קוּטִי, יותר נכון רוחו של קוּטִי, היא שמלווה את אבּאני הצעיר במתקן הכליאה, והיא המעניקה לו השראה לפעול ולמחות כנגד ממשל אכזר, הגם שמדובר בעניין מסוכן, שניתן לשלם עליו בחייך. חשוב לציין, כי קוּטי ניסה להקים קומונה בניגריה שנקראה "קומונת כלכותה", שביקשה להינתק מניגריה, ולהקים מדינה שרובהּ ככולה עוסקת במוסיקה ובחופש בתוך מבנה נטוש שבו נמצא אולפן ההקלטות של קוּטי. בשנת 1977 הרסו חיילים ניגרים את המתחם כולו והותירו את נשיא הרפובליקה/קומונה פצוע קשה. קוּטי נפטר לבסוף עשרים שנה אחר-כך מאיידס,  ובדרכו האחרונה ליווהו כמיליון ניגרים.  כאן דומה כאילו אבּאני מציירו, בראש ובראשונה,  כמקור השראה למחאה שלו נגד המשטר ולמוכנותו לשלם על כך מחיר כבד (השיר נכתב כעשור לאחר החרבת המתחם של "קומונת כלכותה").

כדי ללמוד עד כמה קוּטִי הינו המנטור האמנותי פוליטי של אבּאנִי ניתן ללמוד גם מכך שלקובץ שירה שבו ראה השיר שהובא לעיל אור, העניק אבּאני את השם רפובליקת כלכותה (2000), שלוש שנים אחר פטירת קוּטִי. הנה מתוכו, שיר נוסף, התגלוּת:

*

אָמָּן,

אֲנִי

תּוֹלֶה כָּל תִּקְוָה לִיְשׁוּעָה

בַּחֲלוֹמוֹת זוֹהֲרִים וּבְנֵי חֲלוֹף

*

שׁוֹזֵר אֱמוּנָה לְסִיבִים שֶׁל אוֹר

אֲנִי מְטַפֶּס עַל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ

אֶל תּוֹךְ בָּבַת עֵינוֹ שֶׁל אֱלֹהִים

[שם, עמוד 69]

האם האמן אליו פונה השיר הוא אבּאני או שמא הוא קוּטִי, בבחינת המנטור או האב-הרוחני, שהועיד את הבן לחיי אמנות? על פניו ניכרת בעיניי דווקא האפשרות השניה. זהו שיר של מי שרואה עצמו חבוּר במורשתו של קודמו, במובן מה: ממשיך מסורת, של מוסיקה ואמנות כדת-חילונית-לגמרי, כאשר במקום אלוהי-דת, מופיעה האמונה באדם—ביופי,מובן ובמשמעות שהוא עשוי ליצור, זוהי יצירה טבעית לגמרי, קורנת כמו השמש, וחופשית לכל המעוניינים למצוא בה חפץ— והיא בעיניי המשורר המטפס-מתעלה, המוצא מן המציאות האלימה שבפתח עיניו. קשה שלא לחשוב על בת-העין האלוהית כאן, כפתח יציאה/כניסה לסדר אחר, לסרט אחר לגמריי. בזכרוני הדהד סיום הזמנה לגרדום מאת ולדימיר נאבוקוב שם צ'ינצנאט צ', המסרב למות על הגרדום, ומסתלק משם, "שם את פעמיו לעבר המקום שניצבו שם אם לשפוט לפי הקולות, יצורים הדומים לו עצמו" [ולדימיר נאבוקוב, הזמנה לגרדום, תרגם מרוסית: פטר קריקסונוב, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1995, עמוד 181]

*</

*

2

*

והנה שיר נוסף, אשה כלב (זה גם שמו של קובץ השירים כולו שראה אור בשנת 2004) המתחיל כמחווה של אבּאני לסדרת ציורי המחאה של הציירת הפורטוגלית-לונדונית, פאולה רגו (נולדה 1935), בהן מתוארות דמויות נשיות כורעות על ארבע, כנתונות להתעללותם התדירה של הגברים. אלא שהשיר מתגלגל דווקא לאישה בשם טניה, המסבה את דעתו של אבּאני לעולמה המוסיקלי של הזמרת בת איי קייפ ורדה, סזריה אבורה (2011-1941), ושוב כאן, המוסיקה כמו מרוממת את העולם ממצב האלימות והתעללות, למצב אפשרי אחר, הרמוני הרבה יותר:

*

[…] כְּמוֹ כְּשֶׁסֶּזַרְיָה אֶבוֹרָה שׁוֹבֶרֶת אֶת לִבְּךָ בְּחִיּוּךְ

            שֶׁכֻּלוֹ עַצְבוּת וְיָם וּמֶלַח

                                                            Assim 'm ta pidi mar

                                                Pa 'l leva 'me pa' me ca voeta

וְזֶה לֹא מְשַׁנֶה אִם אֵינְךָ מֵבִין אֶת

הַמִּלִים. יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מֵעֵבֶר לְכָךְ.

*

אָז, טַנְיָה קָנְתָה אֶת הַתָּקְלִיט בִּגְלַל פָּנֶיהַ

שֶׁל סֶזַרְיָה, הַיָּפוֹת מִכָּל אַהֲבַת הָעוֹלָם הָאֲבוּדָה

וְהַכֵּהוֹת יוֹתֵר מִכְּחוֹל הַשֶׁמֶשׁ הַשּׁוקַעַת מֵעֵבֶר לָאַטְלַנְטִי

*

לִנְסוֹע בְּמוֹרָד הַדֶּרֶךְ, הִיא אוֹמֶרֶת, עַד שֶׁהִיא נִגְמֶרֶת

עַל קַו הַחוֹף. אוֹקְיַנוּס עָצוּם וְרָחָב.

 הִיא אוֹמֶרֶת. אִם אַתָּה בָּר-מַזָּל, הִיא אוֹמֶרֶת. זֶה מְמַלֵּא אוֹתְךָ .  

[שם, עמוד 116]

*

אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא לשורה הסוגרת; לכפילות של 'היא אומרת'. כאילו גם סזריה וגם טניה אומרות. טניה היא בבואתה של סזריה; כשם שאבּאני— צייר עצמו קודם לכן כתלמידו-ממשיכו של פלה קוּטי. יש כאן המשך של רצון ויטאלי ליצור מסורת אמנותית-הומניסטית-אפריקנית, שאין להּ גבולות טריטוריאליים-פוליטיים-ולא שפתיים, אלא חתירה לאמנות, ליצירה ולמוסיקה המבטאת את חדוות החיים, שמעבר למדווים.

*

*

בשיר אחר, מתוך הקובץ Sanctificium  משנת 2010 (הייתי מתרגם: הקדשה/התקדשות) מופיעה אמירה חכמה על כך כך שלעתים הקשר של זמן ומקום משנה לחלוטין את האופן שבו אדם מאזין לשיריו של בוב מארלי. כלומר יש הבדל בין אדם המאזין לשיר של מארלי אשר נופח בו כח ותקווה במציאות הישרדותית ובין האזנה לשיר כזה על מי-מנוחות, נניח באזניות, ברכבת המאיצה בלב טוסקנה השלווה.

*

בְּסְיֶנָה, בְּבֵית קָפֶה יְפֵהפֶה בְּפִּיָאצָה דֶּל קַמְפּוֹ,

אֲנִי שׁוֹתֶה קָפֶה בְּשָׁעָה שֶׁפְּלִיטִים מִזְרַח אֵירוֹפֶּאִים מִתְחַנְּנִים

וּמִישֶׁהוּ אוֹמֵר לִי: הַסִּפְרוּת בְּאִיטַלְיָה הִיא לֹא כְּמוֹ בְּנִיגֶרְיָה,

כָּאן אֶין סֶבֶל. אֵין לָנוּ בְּעָיוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְמוֹדֵד אִתָּן.

הַשָׁעוֹן עַל הַמִּגְדָּל מַרְאֶה אַרְבַּע אַחַר הַצָהֲרַיִם.

מָה אֶפְשָׁר לוֹמַר לְאָדָם שֶׁמַּקְשִׁיב לְבּוֹבּ מָארְלִי

בְּרַכֶּבֶת הַמְאִיצָה בְּלֵב טוֹסְקָנָה?

[שם, עמוד 214]

*

ראוי לציין, כי לדעת אבּאני לא רק המיקום והזמן של מי שמאזין לבוב מארלי משנה (למשל, אם מדובר בטוסקנה או בקינגסטון, ג'מייקה או לאגוס, ניגריה) אלא גם תיבת-התהודה של הזכרונות שהוא נושא עימו. למשל, בן-שיחו (האיטלקי כנראה) של אבּאני אינו חש לכך שבמרחק קצר ממנו ישנם פליטים המתחננים שיתנו להם להיכנס או שיעניקו להם עבודה שניתן להתפרנס ממנה. הוא שקוע בהמחשה לפיה איטליה אינה ניגריה. אין בה סבל כמו בניגריה ולא בעיות חמורות שיש להתמודד איתן. עם זאת, אבּאני היושב מולו שם לבו בעיקר לעיוורונו של בן-שיחו, שאינו מסוגל להבין כי הסבל והעוול נוכחים בכל מקום. מה שיבין אדם שנרדף עד צוואר ספק אם אדם שלא שהה מעודו תחת רישומם של מעשים דומים יוכל להבין. הסבל, העוול, הדיכוי, המחסור, הם לדעת אבּאני, דברים הפוצעים לתמיד את רגישותו של אדם, שנתקל בהם ושהופעלו נגדו. מכאן ואילך הוא יראה אותם בכל מקום אליו יילך, לא משום ברית בין קורבנוֹת, אלא משום שרגישותו התעוררה לזה, והוא כבר מזמן הבין שסבל וכאב הם נחלת הכלל.  וכך, לא ניתן לומר הרבה לאדם המקשיב לבוב מארלי המזמר את Redemption Song בטוסקנה, אבל אם הוא במקרה פליט מזרח אירופאי שהצליח להיכנס לאיטליה, או מי שהצליח לברוח בעור שיניו מחמת משטר צבאי אלים למתנגדיו, יהפוך אותו שיר גאולה, למשהו שבאמת מרומם את הנפש ואת הגוף, מעבר לכל הצרות שידעוּ.

סיימתי את ספרו של אבּאני בתחושה של רצון, אולי של צורך, להצליח לכתוב שיר או סיפור, על המקום שמילאו שירים (מוסיקליים). בחיי. אני מניח שכמה סיפורים כאלו כבר פיזרתי באתר זה לאורך השנים. אם להודות על האמת, הרבה מעבר לשירה כתובה, ואפילו לשירה מולחנת, בסיטואציות מסוימות שהיה בהם מן ההישרדות, שירים יחידים כאלו, העירו בי ניצוץ אופטימי; הורו לי דרך לחיות.

*

*

בתמונה: Jean Dubuffet, Grand Jazz Band New Orleans, Oil on Canvas 1944

Read Full Post »

*

שיר מאת המשורר והמחזאי הניגרי ג'ון פפר קלארק על אלת הים של עיר הנמל לאגוֹס, השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי; השיר כולל כמה הדהודים יוצאי דופן לאלוהות ולמקורות יהודיים. 

*

*

אוֹלוֹקוּן/ ג'ון פֶּפֶּר קלארק

*

אני אוֹהב להעביר את אצבּעותַי

כְּזרם  החוֹלף בִּירוקת-ים

שוֹזֵר את עלי-השרכים הגבוהים

בּעָד קווצוֹת שערותייךְ

אָפֵל כְּלַיִל אשר סוֹכֵךְ על הלבָנה העירומה

 

אני קנא ומשתוקק

כּמוֹ י-ה-ו-ה, אלוהי היהודים,

ואהיה כּזה כדי שתביני

שמעולם לא נאהבה אשה

על ידי איש, כמלֹא אהבתי!

 

בּרם, מה עיני-אדם פקוחות

קרוּצוֹת  מבּוֹץ-אדמה,

עשויות לראות בּנגוֹע השינה

,הכּלי הערפּלי של החלום,

שהוא אמנם מבָּט עינייךְ בָּן?   

 

כֹּה שְתוּיִים, כִּכתָלִים עתיקים

אֲנוּ כּוֹרְעִים על בּרכֵּנוּ לרגלייךְ;

וּכְרָעְיַה נֶאֳמָנָה מִיָּם,

ההוֹמָה מתנוֹת לָאדם,

את מאמצת אותנוּ, קבּצנים-כֻלָּם, אל שָדַיִיךְ

 

(תרגם מאנגלית: שועי רז, 2012)

 

הערות:

 אלוקון היא אלת הים הניגרית. בלאגוס, העיר המאוכלסת ביותר בניגריה השוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, מתקיים אחת לשנה קרנבל מסכות, בו המשתתפות והמשתתפים עוטים שמלות לבנות וסדינים מכסים את פניהם, חובשים כובעים לבנים רחבי-תיתורה; ונדמים לאלוקון, המתוארת כבת ים, חציה דג חציה אשה שחורת עור, הלבושה לבן; רוח-רפאים המהלכת בתווך שבין עירות וחלום, ונגלית בפני הדייגים במסעותיהם.

פּרופ' ג'ון פֶּפֶּר קלארק, יליד 1935, הוא משורר, מייסד ועורך כתבי עת לשירה, מחזאי ומייסד תיאטרון בלאגוס. למד בשלהי שנות החמישים וראשית שנות השישים באונ' פרינסטון, בארה"ב. אחר כך חזר ללאגוס ולימד אנגלית באוניברסיטה המקומית, מייד לאחר הקמתה (1963). זכה בכמה פרסים בניגריה ובאפריקה על פועלו האמנותי הממושך, אף על המחזאות הפוליטית שלו, הקוראת למיגור השחיתות ולמען זכויות האדם והגברת יסודות השיוויון באפריקה. בשנת 2011 זכה לפרס מפעל חיים בלאגוס בירת ניגריה. הוא אחד מאנשי הרוח הפעילים והמוכרים בארצוֹ.

שירו של פפר קלארק לעיל נכתב במחצית הראשונה של שנות הששים של המאה העשרים. אני תוהה האם הבית השני של השיר מכוון לשיר השירים (בפרשנות הרבנית המסורתית הדוד הוא האל; והשולמית היא ישראל). כמו כן בבית החותם תרגמתי: Ancient Walls   ככתלים עתיקים ולא כחומות עתיקות, אולי משום שה-Western Wall, קרי: הכותל המערבי הוא שעמד כאן בתודעת המשורר, ואולי כוונתו היתה כי בני לאגוס כורעים בפני אלוקון ביום אידה, כפי שהכותל העתיק כמו כורע בפני ההר שמעליו.

את השורה מתוך הבית השלישי: The sable vechile of Dream תרגמתי: הכלי הערפּלי של החלום, אף על פי ש:Sable  היא כפשוטה: קדרות, אפלה, שחור— אני חש כי המשורר ניסה להביע כאן את אזור הדמדומים שבין הממשות לאי-הממשות כפי המתקיים בחלום; עולם של רשמים ורמזים, אתותים-סודיים, יותר מאשר מקום של התגלוּת.

קשה שלא להשתאות אל מול הדמיון הצלילי בין אלוקון ובין אלוהים או כפי שהוגים זאת יהודים דתיים רבים: אלוקים (אלוהים נחשב בעיניי רבים לאחד משמותיו המקודשים של האל, ועל כן הוא נהגה בשינוי. אמנם היו שהתירו את הגייתו כפשוטו שכן הוא שם המשותף לאל וגם לשופטי העם בתורה); כך, בין אלוהות (אלוקות) ובין אוֹלוֹקוּן. כמובן, כדי לא להסעיר את הרוחות וכדי לא להגדיש את הסאה, נותיר זאת ברמת הדמיון הצלילי בּלבד.

 לבסוף, שוכנת בשיר הזה איזו תנועה מסתורית, בלתי נתפסת, כגון מי שמנסה לתפוס את מי הים באצבעותיו, ומגלה שהם חומקים ממנו תמיד.

*

*

בתמונה למעלה: Winslow Homer, On the Beach, Oil on Canvas 1869

©2012 שועי רז

Read Full Post »

                                                                                                  

                                                                                                                                                             לעמרם, בכל העיניים

                                                                                                  

                                                           

ווֹלֶה סוּיִנקַה (Wole Soyinka שמו המלא: אַקִינְווֹנְדֶה אוּלוּוַּלֶה סוּיִנְקַה) הוא משורר,שחקן, מוסיקאי ומחזאי, יליד ניגריה 1934; השלים תואר בספרות אנגלית בהצטיינות באוניברסיטת לידס באנגליה ושמש אחר כך כקריין מחזות בתיאטרון המלכותי בלונדון; פּירסם וערך שנים ארוכות את כתב העת האפריקני לשירה 'אורפאוס השחור', זכה בפרס נובל לספרוּת בשנת 1986, והיה ראשון הזוכים האפריקניים בתולדות הפרס. בין השנים 1969-1967, ימי מלחמת האזרחים בניגריה, נעצר ונכלא על מחאתו הפומבית כנגד הממשלה הניגרית, ומעשי רצח, כגון הטבח בטֶגַל (1966), שיזמה והוציאה לפועל באותן שנים. מונה לשגריר של כּבוֹד של האו"ם להפצת התרבות האפריקנית. בשנת 1999 הואשם על ידי גנרל ניגרי בבגידה, על קריאתו להפסקת מעשי הרצח-האתני במדינה. בשנת 2006 ראה ספר זכרונות שלו בהוצאת ראנדום-האוס; בשנת 2009, ראתה אור אסופת מאמרים הדנה במשנתו הפילוסופית,ספרותית, פוליטית. השיר 'שיחת טלפון' (1965) לקוח מתוך ספרו, אִבְּדַאן. השיר נכתב 21 שנים לפני שהוכרזה זכייתו של סוינקה בפרס נובל לספרות. אני חושב שהשיר עשוי לעורר כמה מחשבות גם בעצם הימים האלו, כל שכן, במדינת ישראל של ימינו.  משום שאיכשהו, דומני, כי אני עדיין נתקל יותר מדיי במלחשים ובמרננים על אודות צבע עורו/מוצאו של אדם/מבטאו, בדרך כלל מאחורי-הגב, ולצערי כי רב, אידיאת השיוויון עוד רחוקה מאוד מן המציאות הים תיכונית הזאת שלנו. התרגום הוא שלי, די מהיר; אולי צריך עוד ליטוש. האנגלית של סויִנְקַה היא אנגלית ספרותית בריטית מוקפדת, לא קלה להעברה. אני מקווה כי הצלחתי במסירתהּ.

 

 

המחיר נשמע סביר, המרחק

לא משמעותי, בעלת הבית נשבעה שהיא דרה

מחוץ לתחום, לא נשאר דבר

פרט לוידוי. 'גברתי' הזהרתי,

'אני שונא לנסוע לחינם- אני אפריקני'.

שקט. תמסורת דוממת של

נשימה סדוּרה, דחוקה -קמעא. קול, כאשר הגיע,

משוּח ליפסטיק, פומית סיגריות ארוכה

מחוּפה זהב. היאך נלכדתי כך.

'כמה שחור?'…אזני לא הטעוני…'האם אתה

בהיר

או שחור מאוד?' כפתור אחר כפתור, מבעד לתפר

הבל פה מעופש של מלים פומביות, הדוחקות אותך אל תוך משחק מחבואים

תא טלפון אדום, מכשיר טלפון אדום, אומניבוס אדום

עם צמיגים כפולים, מרוצץ אספלט. זה היה אמיתי! בּוֹש,

בשל נימוס לקוּי שבשתיקה,  נכנע-

נדחף בתדהמה, לבקש איזו הבנה אחרת.

מתחשבת היא היתה,  משנה את ההדגש-

'האם אתה שחור? או בהיר מאוד?' ההתגלות הגיעה.

'האם את מתכוונתכמו שוקולד מריר או שוקולד חלב?'

ההודאה שבשתיקה היתה קלינית, רסוקה בתוךְ קורטוב

של סתמיות. בין רגע, מנסה להסתגל ביעף,

בחרתי: 'ממוצא מערב אפריקני', וכאילו לאחר מחשבה

'כך זה מופיע בדרכון שלי'. דממה של מי שכבר חזתה את זה מראש

, הפליגה בהדרהּ העצמי, עד אשר במבטא מודגש, מלא כנוּת, הצטלצלה  

לעומתי מן הפומית: 'מה זה?' הודתה 'איני יודעת מה זאת אומרת'.  'שחרחר'

'הרי זה שחור, הלא כן?'  'לא בדיוק.

פנים אל פנים אני שחרחר, אך גבירתי, עלייך לראות

את היתר. כפות ידיי, כפות רגליי, הן כמראה הבלונד המחומצן. החיכוך המיותר, הוא שגרם-

גבירתילכך שביושבי, השחיר ישבנִי כשחוֹר עורב. רגע אחד, גבירתי!'- חש במו אזניי

את האפרכסת שלה מתקוממת כנגד מה שנפל עליה, כרעם ביום בהיר: 'גבירתי', הפצרתי

' האם לא תעדיפי

 לראות בעצמך?'.

 

 

 

בתמונה למעלה: וולה סוינקה, 2005.

©2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »