Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נינה סימון’

*

ספרהּ של יונית נעמן, אִם לב נופל:  שירים, ממשיך בצורה ישירה כמה ממגמותיו העיקריות של ספרהּ הראשון, כשירדנו מהעצים  [עורכת הספר: תמי ישראלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת גמא, תל אביב 2015]. מדובר בשירה פוליטית השמה במוקד הדברים את חווייתה הקיומית של המשוררת כאישה מזרחית מול פטריארכיה לבנה ועוינת, המנסה לבטל, להדיר, להזיז ולחבל בעצם זכותהּ של המשוררת להשפיע על החברה האנושית ועל ההיסטוריה. משיריה של נעמן עולה זעקת הציפור הכלואה, שהגברים והממסדים הגבריים מתעקשים לידות בה אבן אחר אבן; כמו-גם, קריאה צלולה וישירה להשגת חירות פוליטית, ופתחון פה שאינו תלוי ברצונו הטוב של אף פטריארך מקומי או אחר. מטבע הדברים, אני קרוב יותר למבע הכן של תפיסת החירות (גם אם היא רצוצה וחבוטה) ולחוויות הקיומיות ששירי נעמן מביעים. מבחינה זאת, מקובלים עליי דברי סימון וייל (1943-1909): "מוטב לומר אני סובלת, מלומר – הנוף הזה מכוער" [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 173].  

   ובכל זאת, שירי יונית נעמן מדגישים עד כמה הנוף העירוני הקונקרטי –  מכוער והייררכי, ועד כמה תחושת האיום העולה מתוכו ממשית ובלתי נסבלת, במיוחד עבור הנשים. למשל, הנה שיר המבטא נוף תל-אביבי שכיח, לכל מי שהישיר פעם מבט אל המרצפות באלנבי או בין דרך יפו לדרך שלמה; טבע דומם פוער  פיו לבלי-חוק:   

*

גַּלְגַּלֵי הַאוֹפַנַּיִם שֶׁלִי

מוֹעֲכִים עֶשְׂרוֹת כַּרְטִיסִים

מִזַּן בִּקּוּר

שֶׁעֲלֵיהֶם מֻטְבָּעִים מִסְפְּרֵי טֵלֵפוֹן

חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף

נִדְמֶּה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה

מָהוּל בְּזֶרַע

הַמִדְרָכוֹת מַהְבִּילוֹת תְּעוּקָה

אֲנִּי רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת

נִבְחֶלֶת וְרוֹכֶבֶת

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם

מָה עָשִׂיתָ לָנוּ

[יונית נעמן,  'צריך לשרוף הכל ולהתחיל מחדש' , אם לב נופל, עמוד 35]

*

 נעמן מתארת פה נפילה לגיהנם יומיומי, בנאליות של רוע (טמטום ותאווה). כמו שבטקסטים ימי ביניימיים תוארו לא אחת המאוננים כמי שדינם בתופת – שיהיו נדונים בשכבת זרע רותחת; כך, אשה הרוכבת על אופניה ברחוב תל-אביבי  נדונה לשהות בתוך מרחב שבו גוף האישה הפקר, וכולו תשלובת בין החפצה, סחר וחימוד על ידי גברים כוחנים, אלימים וחרמנים. אם וולט וויטמן באחד משיריו היפים כתב כי "מכתבים מאת האלהים אני מוצא נְשוּרִים ברחוב, וכל אחד חתום בחתימות שמו של האלהים" [עלי עשב, ליקט ותרגום: שמעון הלקין, ספרית פועלים: תל אביב 1984, עמוד 123]  הרי נעמן מטיחה את וויטמן (שתיעד בשיריו בין היתר מפגש בבית בושת, וראה בזנות עניין לגיטימי, כל זמן שהוא מתקיים על ידי אנשים חופשיים, בהסכמה הדדית),  מן השגב אל קרקע המציאות. לא מכתבי אלוהים מוצאים ברחובות, כי אם כתבי זילות וזנות – הם הנמצאים נשורים ברחוב. כרטיסי ביקור קונקרטיים שבהם מגלמות נשים את תפקיד ספקיות המין בחברת צריכה גברית; אין להן אישיות ולא חיים, אלא שם בדוי, מספר טלפון , החלפת נוזלי גוף, עיסקה ובצע.  אני בהחלט מבין את חווייתה המבעיתה של המשוררת, לפיה נִדְמֶּה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה / מָהוּל בְּזֶרַע ומדוע היא רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת. זה בהחלט רגע מבחיל לנכוח עד כמה המין הגברי, בסביבות מסוימות, דן באישה ובגופה, כמושא לסיפוק צרכים מיניים ותו-לאו. לא מזמן  לפני חודשיים,הלכתי לטייל בדרומה של עיר ובחזור  המתנתי לאוטובוס ביציאה מהתחנה המרכזית הישנה (על יד מדרחוב נוה שאנן), כאשר מול התחנה ניהלו שני סרסורים עסקים מול לקוחות ושלחו אותם לבניינים שונים לבצע זממם, ממש מול תחנת המשטרה הניצבת שם. יותר מכך, כשעליתי אל האוטובוס, עלתה גם אישה שיצאה מאחד הבניינים החתומים. איזה איש עלה אחריה ולחש משהו באזנהּ, והיא החלה צועקת שיניח לה, היא סיימה ואינה רוצה. הוא נבלע בפנים חתומות בהמשך האוטובוס. לומר את האמת – מלבד להתבייש מעומק לב במין הגברי (שגם כך איני מאוהדיו), לא ידעתי מה לעשות, מלבד להיבהל מהאימה שבקולהּ. קריאת שירהּ של נעמן בהחלט עורר בי מחדש את תחושת מצוקה, מחדש.

נעמן מתגלה בשיר הזה כתלמידה-ממשיכה של הפעילה החברתית, החוקרת והאמנית הרב-תחומית,  ויקי שירן (2004-1947). במקום אחר (הליקון, 120 – בעריכת רחל פרץ) כתבתי על שירהּ של שירן, מתוך ספרהּ, שוברת קיר (הוצאת עם עובד: תל אביב 2005), "נעלי ארץ ישראל": "שירה לדידה לא צריכה ליפות את המציאות ולא אמורה (לפחות לא בתפקיד ראשי)  לרומם את תודעת  המשורר וקוראיו אל נוכחות השגב. שירה לדידה, צריכה להפוך תודעות, לפקוח עיניים שהשתכנעו להתעוור מרוה אי-נכונות להכיר במצוקתו של האחֵר. שירה ואמנות בכלל צריכות להיות מסדר להתערבות בחיים, כדי שאנשים לא ימותו שכוחים ונידחים".

בשיר של נעמן, אין אדם סובב – זולת היא על אופניה. ובכל  זאת, היא מתארת מסע של אישה בסביבה ציבורית, המליאה כרטיסים הכוללים: "חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף" , גוף האישה ופניה כאן מפורקים, מבותרים, כאילו אנו נוכחים במלאכת המשחית של רוצח סדרתי עלום דוגמת ג'ק המרטש. אצל נעמן, הבחילה אינה אך ורק על הסחר בנשים וזילותן, זאת יותר מאשר בחילה שנסיבותיה פוליטיות, אלא בחילה מחמת האיום הממשי הממשית בחברה כה עוינת להיהפך לאשה חסרת פנים המובלת למכירה. זו אינה רק התקוממות כנגד מציאות מכוערת וגלויה לעין; אלא מקום שממנו אי אפשר להמשיך ולכתוב בעולם עולם שאינו מציע אלא ייאוש חסר-קצה.  הקריאה החותמת: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם / מָה עָשִׂיתָ לָנוּ" אינה דווקא לשון התרסה אלא מביעה מצוקה רבתי, כדוגמת הצלוב שהופקר למוות על ידי בני עמו, ואין לו על הצלב בגולגלתא, אלא דברי ס' תהלים (פרק כ"ב, 2) : אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי [רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי]הפקרת האדם, לגמרי לבדו, נשנית גם בשיר אחר: […] אֲבָל רָעוֹת מִכֻּלָּן הַוַּדָּאֻיֹות הָעִתִּיוֹּת / הַמְּקַפְּצוֹת עָלַי לְהַבְעִית / כְּשֶׁאַחַת לְאֵיזֶה זְמַן / נוֹקֶבֶת אוֹתִי יְדִיעַת הֶבְזֵק / שֶׁאֵלֶּה אֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁלִי / וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְעוֹרֵר" ('בוחן מציאות', עמוד 19).  

   תמונה עזה זו של צליבתן היומיומית של הנשים בחסות האלימות הגברית המדכאת והמדירה העלתה בזכרוני את דברי המסאית והאינטלקטואלית, ז'קלין  כהנוב (1979-1917) במאמר  'האשה כתפוז מכאני' מתוך ספרה ממזרח שמש (הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978, עמ' 221-218).שם יצאה כהנוב כנגד סרטו של סטנלי קובריק, התפוז המכאני  (1972) ובחרה להתרכז באלמנטים הברוטליים והאכזריים של העלילה.  קובריק לדידה הפך את הנשים לשעירות לעזאזל. לשיטתו, החברה היא כה אלימה, סדיסטית וצבועה, עד שאין זה כה נורא שגברים יחידים ינהגו בהתאם לחשקיהם המיניים והאלימים. הקו המשותף לכהנוב ולנעמן (להוציא העובדה שהטקסט של האחרונה אינו תיאורטי אלא קיומי ממש) הוא הבחילה הממשית ממבטו המחמד של הגבר, החושב כי הוא רשאי לחמוד ולחשוק כאוות רצונו, כמעשה יומיומי, שאין להרהר אחריו, ממש כזכותם של הטורפים לצוד את הנטרפים (או הדגים הגדולים  —  את הקטנים). המבט והמבע הדכאנים הללו מאיימים על חירות הנשים ועל זכותן על גופן. האפיזודה הלכאורה-חולפת שמתארת נעמן בשיר שלה, אינה חולפת. היא מתארעת תדיר. היא יומיומית. היא מתרחשת כעת ממש במקומות רבים מדי ברחבי העולם. היא חורבן יומיומי. אני בהחלט מבין מדוע העניקה לשיר את השם שהעניקה; גם את הרצון לשרוף הכל  להתחיל  מחדש. זה עולם אנושי מקולקל כל כך, שכל הדיבורים על תיקונו, מה כבר יועילו. לו רק ניתן היה לאתחל.

*

יונית נעמן, אִם לב נופל: שירים, רישומים: חן שיש, עורכת הספר: תמי  ישראלי, סדרת לוקוס אדרה [3], עורכות הסדרה: שירה חפר והדס גלעד, הוצאת לוקוס: [ללא ציון מקום הוצאה] 2018, 92 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Paula Rego (b. 1935), Desposition, Pastel and graphite on paper laid down on aluminum 2000©

Read Full Post »

*

"אבל אינך יכול להניח לאנשים למות בתוך הרִיק," אמר שְׁפִּינוֹ, "זה כמו למות פעמיים."[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, מאיטלקית: מירון רפופורט,  הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1996, עמוד 40]

*

1.

 אני כותב מאז 2009 כנגד גזירות הגירוש המתחדשות. אני חושב שב-2009 הייתי יותר ישראלי לבטח יותר ציוני; הרגשתי חלק ; התרעמתי על גזענותם של ישראלים-יהודים כמוני, שמאחורי הכל עומדת תפיסתם שהארץ הזאת נועדה ליהודים בלבד. כיום אני נוטה לפקפק האם דברים שהשמיע בחדות השופט העליון אדמונד לוי (2014-1941) כבר בשנת 2006 כנגד סחר באדם, גירוש פליטים ומהגרי עבודה מישראל וכנגד פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות שלהם, יועילו או יספיקו. הממשלה הנוכחית נלחמת עד חורמה בשופטי בג"ץ ובמעמדם הציבורי, גם כאשר השופטים מסתמכים על מקורות יהודיים אוטורטיביים גרידא. כמו כאן:
*

אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו, חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף ולפגיעה בלתי מבוקרת ובלתי-מידתית בזכויות היסוד. אנו, בעיקר אנו – שטעמה המר של הגלות אינו זר לנו – הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצרים (שמות כ"ג, 9).

[אדמונד לוי, בג"ץ 4542/02 עמותת קו לעובד נ' ממשלת ישראל, פ"ד סא (1) 346 (2006) ; מצוטט מתוך: ספר אדמונד לוי: קובץ מאמרים לזכרו של השופט אדמונד לוי ע"ה, עורך: אוהד גורדון, חברי מערכת: אסתר חיות, יצחק עמית, אליקים רובינשטיין, הוצאת נבו: צפרירים 2017, עמוד 9].

*

בג"ץ כבר פעל בנדון בעבר, ודחה תוכניות גירוש, ובכל זאת ממשלות נתניהו ממשיכות להפיק תכנית גירוש אחר תכנית גירוש; שמא בג"ץ יירדם בשמירה. עלינו כחברת-אדם מוטלת האחריות לדאוג לכך שמערכת המשפט לא תירדם בשמירה. זוהי התועלת האמתית היחידה שיש בעצומות שמפרסמים אינטלקטואלים ואנשי רוח בזמן הזה. השמעת הקול המוסרי אמורה להזכיר לשופטים בדין, מה תפקידם. ושעדיין ישנם מי שנושאים אליהם עיניהם בבקשת צדק, גם בזמנים מוכי שחיתות, שספק נשתיירה עוד חלקה נקיה אחת (עוד מעט יאשימו את האקדמאים שהם מנהלים קשרים עם אוניברסיטאות זרות, שנתמכות בכספי ממשלות זרות).

ובכל זאת, הואיל ונטלתי חלק  בעבר בהבאת מאמרים מעולמה של היהדות הרבנית האוסרים על עינוי וגירוש וכליאת שווא, כאילו שמישהו בעמדת כח ציבוריות (גם באקדמיה) קשוב לקולות אלו, שעה שהייתי צריך לקחת בחשבון כבר אז, שההנהגה היהודית כבר המירה דתהּ ואת אלוהיה, ומעתה אין לה אלא כסף, כח ושחיתות, לארגן באמצעותם את תפיסת האלוהים הנמצא בכיס החליפה הפנימי על יד כיפת הבר-מצווה שהפוליטיקאי מקפיד ליטול עימו לאירועים שבהם משתתפים דתיים. מיהם דרעי, בנט, גפני וליצמן אם לא בני-אדם הסוברים כי לא משנה מה יעשו ואיך יעוללו, אלוהים איתם כי הם הניחו תפילין בבוקר והתפללו שחרית? ממש כאותו מחסל יהודי שפעל בשנות השלושים בשורות המאפיה בניו-יורק, ונמנע מעבודה בשבת.

הדת החדשה הזאת אפילו אינה ניאו-יהדות או רפורמה. אם מתרדמת התבונה נולדות מפלצות – הנה החברה הדתית-מסורתית (כיפת-בר-מצוותית) החדשה שהתפרנסה שנים על שנים על זכויות יתר שהעניקו לה קברניטי מדינת ישראל, שהזינו ביודעין או באין-יודעין את התפיסה המסורתית, שנוצרה כדי לשמור על יהודים ביהדותם, בימי גלות ומצוקה – לפיה היהודים נבדלים-הם משאר האומות, ויש להם נגיעה חריגה לעניין האלוהי  ולתורה (החל בריה"ל, המשך במהר"ל וברמ"ע מפאנו) ולכן זכויות וחובות חריגות, הגיעה לידי כך שמכוח זכויות היתר ותפיסת הנבדלוּת, קובעת כי ניתן לגרש ולרמוס בני אדם. כל-אימת שבית המשפט העליון מבטל את רוע הגזירה, וכורת את ראש ההידרה הזאת, צומחים ועולים תחת הראש החסר – שני ראשי נחש.

*

2.

הרהרתי במאמרה של חנה ארנדט (1975-1907)על הפליטים היהודים, 'אנו הפליטים' ב-1940-1939, ובכך שציינה, בזמן אמת, שרבים מהם (בהם אנשי רוח ובני המעמד הבינוני) בחרו לסיים את חייהם משום שלא היו מעוניינים להיהפך לשנוררים, שחייהם עוברים עליהם בהתדפקות על דלתות ושערים.

המאמר הביא אותי לחשוב על כך שממשלת ישראל לא זאת בלבד שמתאכזרת לפליטים לא-יהודים אלא גם הופכת את היהודים החיים כאן טפין-טפין לשנוררים: קיום מבוסס מענקים, פרסים מזדמנים (כל אלו במקרה הטוב), מקומות עבודה מזדמנים, רובם לא יציבים, עובדים יוצאים-ובאים במערכת שתמיד תשמח להראות לך את הדלת אם לא תאריך את שעות עבודתך (על חשבונך, כי יגבילו את מספר השעות הנוספות); אם אתה עצמאי, תזכה לחיים שבהם בתחומים רבים תשולם משכורתך בשוטף+ (לעתים חודשים רבים); אין פנסיות וגם אם יש — מי ערב שישולמו בעוד 40-10 שנה, כשהרפואה הציבורית ושירותי הרווחה כבר כעת מצויים בקריסה, ויש כ-1.8 מיליון עניים?

לפיכך, אם אינך בעל הון או בן למשפחה עשירה, בישראל הנוכחית, אין תקווה לאחריתך. אנו פליטים בעצמנו. הסיבה לא לגרש מכאן פליטים ומהגרי עבודה אינה מוכרחה להישען על המצב היהודי בגלות ובימי השואה, אלא על כך שאנחנו סך-הכל מעט-פחות פליטים מן המועמדים לגירוש; וכי מעמדנו במדינת עשיריה, מתנחליה, ואברכיה, איתן הוא? כלומר, יותר משיש לבסס את ההתנגדות לגירוש  על האתוס היהודי, יש לבסס אותו על סולידריות פשוטה.

*

3.

הלכתי לחוף הים בלילה. ישבתי והקשבתי. התמקדתי על קו האופק ככל שהירשו לי עיניי. לא יודע מה ביקשתי. אולי ספינת פירטים.

*

*

בתמונה: Edward Ruscha, Untitled (Galleon Ship Silhouette), 1986

Read Full Post »

carlos.1883

*

שיר שקראתי לראשונה לפני שנים, ובקריאה חוזרת פתאום הלם אותי לגמרי, כלומר לבש איזה הלך-רוח שאני מצוי בו, משהו שבין היות הרפתקן ובין היות  פָּליט  בודד מספינה טרופה. השיר המובא כאן הוא תרגום עברי לשירו של המשורר אגווינלדו פונסקה (2014-1922), שנולד באיי קייפ ורדה, הסמוכים לחוף המערבי של אפריקה, ונפטר אחר שנתו התשעים בליסבון, פונדק סמוך לַיָּם:

*

נִצּוֹץ מְרֻחָק

וּמִגְדָּלוֹר זוֹרֵה אוֹר

בִּפְנֵי הַלַּיִל הַשְׁחוֹרִים

*

הַכֹּל כָּמֵהָּ וּמָלוּחַ

*

רוּחוֹת עִם גָּלִים בְּעִקְבֵיהֶן

מַרְעִידוֹת אֶת הַפּוּנְדָק

שֶׁהוּא סְפִינַה עוֹגֵנֶת

*

אַהֲבָה מִשְׁתּוֹקֵּקֶת וּפִרְאִית

בֵּין סָכִּינִים שְׁלוּפִים

וְהֶפְקֵרוּת הַגְּלוּמַה

בְּחִבּוּק-הַזּוֹנַה.

*

וּבַאֲוִיר חֹסֶר-מוֹצַא הוֹלֵךְ וּמֶתַּמֵּר

בְּטַבְּעוֹת עָשָׁן כְּבֵדוֹת

*

בַּקְבּוּקִים, כּוֹסוֹת, בַּקְבּוּקִים…

— הוֹ! צִמָּאוֹן שֶׁל מָלָח…

*

קַעֲקוּעִים נְטוּיִּים עַל עוֹר

מַצְהִירִים כְּאֵב וְאֹמֶץ-לֵב

שֶׁל פְּלִיטֵי-יָם בַּנְּמֵלִים.

גְּבָרִים מִכֹּל מִין וַגֶזַע,

גְּבָרִים לְלֹא שֵׁם וּמוֹלֶדֶת

–גְּבַרִים שֶׁל הַיָּם בִּלְבָד.

עִם קוֹל שֶׁל רוּחַ וּמֶלַח

וּסְפִינוֹת בְּעֵינַיִם בְּלִי-עָנָן.

*

שִׁעְמוּם וּכְמִיהַה מוֹפִיעִים

לְעִיסָת-מִקְטָרוֹת יְשָׁנוֹת…

נִגְלִים וְאָז נִפְרָדִים

מוֹעֲדִים הַחוּצָה עִם הַשִּׁכּוֹר

*

קְלָפִים, שֻׁלְחָנוֹת וְכִסְאוֹת

בַּקְבּוּקִים, כּוֹסוֹת, בַּקְבּוּקִים…

וּפָנָיו שֶׁל בַּעַל-הַפּוּנְדָּק  

הַמְּעוֹרְרוֹת לַחַיִּים תִּגְרוֹת עַתִּיקוֹת

*

וְהַכָּל הוֹמֶה חֵטְא

וְהַכָּל  הוֹמֶה שֵׁנָה

וְהַכָּל הוֹמֶה יָם.

*

[תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, יולי 2016; השיר נכתב במקור בפורטוגזית באיי קייפ ורדה ופורסם בשנת 1951.זאת ועוד, השיר נלקח מאנתולוגיה של שירה אפריקנית שראתה אור בהוצאת פינגווין בשנת 1963. לא מצאתי את שם המתרגם לאנגלית] 

*

השיר הזכיר לי כמה שירי פונדקים ימיים, ובפרט: (Pirate Jenny (Seeräuberjenny של ברטולד ברכט וקורט וייל מתוך אופרה בגרוש, שזכה לביצוע מהפנט של נינה סימון בשנת 1964; כמו כן, תמונות המלחים פליטי הים, הסובאים במחיצתן של זונות וסכינים, הדהדה בי את השנסון Amsterdam של ז'ק ברל (1961). חופשת-החוף הסוערת-נואשת הזאת העלתה בראשי מחדש את השירים (1983) Shore Leave ו- (Singapore (1985 של טום ווייטס.  אבל לבסוף בחרתי להשאיר בצד השיר, שיר ים שביצעה בת איי קייפ ורדה, סזריה אבורה (2011-1941).

*

*

בחמישי הקרוב בגלריה ללימודי אפריקה בשדירות רוטשילד בתל-אביב מתקיים פאנל מאתגר ומעניין. תודה מקרב לב לאוצרת, עידית טולידאנו, על שהזמינה אותי לצאת מאזור הנוחות שלי ולדבר באנגלית על דת ואמנות אפריקנית ועל יהדות וספרות קבלית; לאגוס וצפת.

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן. כל הפרטים כאן: 

*

africa

*

בתמונה למעלה: Carlos de Haes (1822-1898), Wrecked Ship, Oil on Canvas 1883

Read Full Post »

assi.2015

*

על ספרהּ של תהילה חכימי, מחר נעבוד (הוצאת טנג'יר: תל אביב 2014). 

*

את ספרהּ של המשוררת תהילה חכימי, מחר נעבוד, קראתי לראשונה בדצמבר 2014 לצד ספרהּ של עדי קיסר. מאז קראתי בו עוד ארבע פעמים. לא מיד הצלחתי לעמוד על שבעיניי הוא סגולתו העיקרית. זוהי שירה ללא כחל ושרק. שירה ישירה. בתחילה טעיתי לקרוא את ספרהּ של חכימי כאילו במוקד דבריו עומדת התרסה, ואכן יש בו שירי התרסה לא מעטים. ובכל זאת רק לאחרונה נפקחו עיניי להבין כי לוז דבריה הוא— ההתנגדוּת.

זה מתחיל בשיר הפותח את הספר סטטיסטיקה של ראיונות עבודה בהשראת פֶּרֶק, ובבחירתהּ של המשוררת להציב במוקד השיר את הרגע הבלתי-נשגב-בעליל של המתנה לראיון עבודה, ובעצם של המתנה להתאים את עצמך לציפיותיו של אדם אחר או של קבוצה הייררכית; לרתום את כישוריך למען תמורת שכר חודשי הולם. רגעי ההמתנה והכניסה לחדר הישיבות הופכים לשיר המתמקד בהערכת סיכוייה; יש  שהם עולים יש שהם פוחתים, בסופו של דבר, זה כמעט נקרא כשיר של הערכת סיכוייהם של המקבלים-לעבודה. כמו ניסיון לחתור אל מעבר למצב הבלתי-שיוויוני שמגלם ריאיון עבודה, ולהציע איזה מודל שיוויוני יותר, לפחות מבחינת חיי התודעה. לא תנועה של התרסה כנגד המעבידים – אלא תנועה של התנגדוּת לעצם העובדה, שהפעולה היומיומית ביותר של חבירה לחברה (לאו דווקא מקום עבודה, כל חברה) תחילתהּ בהטמעת תפיסות הייררכיות בלתי הכרחיות, כמחויבות המציאות, וכסדרו של עולם. בתוך כך, הלקוניות של השיר— מעמידה את כותבתו בעמדה של התנגדות-רדיקלית ולאו דווקא התרסה.

חלק משירי הספר הם שירי חבירה: חבירה לקהילת השירה המקומית, חבירה לזוגיות, חבירה לחילונוֹת , חבירה לחברה התל-אביבית, זיקה לתרבות הערבית. כל המעגלים הללוּ לא-פחות משהם מייצגים את שאיפת החבירה של חכימי, הריהם מגלמים בד-בבד הרתיעה שלה, התנגדוּת-מדעת; חוסר רצון להסתגל, להתאים את קומתהּ ומידותיה, כפי-שיעור שלא היא קבעה, ואשר היא חשה שאינו עונה על מידותיה ומאוויה. חכימי בוחרת את עמדת הניצבת על הסף ואת עמדת החוצה את הסף, שאף על-פי שהיא כבר מכירה לא רק את פתחו של אוּלם אלא גם את חללו, עדיין עומדת היא בהתנגדות- פנימית לנוכח הנהלים אליהם היא לכאורה אמורה להיענות. עם זאת, אין למשוררת שום כוונה להסתדר על פי הסטנדרט המצוי, שלא היה לה מעולם חלק בהצבתו.

וכאן לטעמי טמונה ייחודיותו של הקול השירי שמביאה עמה חכימי. חכימי מעוניינת להשתלב רק בתנאים שלהּ; שירתהּ מגלמת את עמדה קיומית עיקשת של התנגדוּת לקבלת הדברים כמות-שהם. חכימי מביאה עם שירתהּ נוכחות נשית-פועלת שאינה מוכנה לקבל דברים מן-המוכן מבלי שבחנה היטב היטב את תנאי חבירתם אליה. שירתהּ, בבחינה זו, אינה מגלמת את רוח הקבוצה, וגם אינה שירת ביקורת או התרסה של קבוצה חברתית כנגד קבוצה אחרת, אלא שירה של יוצרת שאינה מוכנה להסתגל לכוחות החברתיים החזקים לכאורה מן היחיד. היא אינה מוכנה למחוק את זהותהּ. האדם של חכימי אינו בלוע על ידי החברה (או הקבוצה) אבל הוא שותף פעיל ושווה זכויות בכינון חיים חברתיים חדשים.

       וכך חכימי אינה חוששת להתנגד פנימית בשיריה לחיי האמונה-הדתית של אמהּ; לאותם גברים באתרי היכרויות המציינים לצד רשימת הישגיהם את חוסר רצונם להכיר אשה ממוצא מזרחי; לאותם חברים ועמיתים היודעים שהיא קצינה, אקדמאית, מהנדסת, משוררת, ובכל זאת טוענים באזניה ש"רוב המרוקאים גנבים; אבל את אחת משלנוּ"; ללשון הצבאית השגורה על פיותיהם של מהנדסים-גברים עמיתים; להגמוניה של השירה בישראל המתייחסת למשוררת כמוה (לדבריה), כמשוררת מן הדרגה החמישית, ובכל זאת היא חותמת "מְשֹׁורְרוֹת מִזְרָחִיוֹת יִכְתְּבוּ מִלְיוֹן שִׁירִים" (דרגה חמישית, עמוד 39) , כמו אף על פי כן נוע אנוע.   

   מימד אחר בשירתהּ של חכימי הוא המרחק. במידה רבה, המימד המקוטב לחבירה; פועל יוצא של ההתנגדות. חכימי כותבת: אֲנַחְנוּ קְשׁוּרִים בַּחֲבָלִים שֶׁל אֲהֲבָה אַחֶרֶת ('מרחק', עמוד 29) וכן: "יֵשׁ לִי חֲבֵרִים/ הֵם לֹא יָדְעוּ שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים./ הֵם שׁוֹמְעִים אוֹתִי מַקְרִיאָה/ הֵם נִבְהָלִים,/ הֵם בּוֹרְחִים" ('חברים', עמוד 40). בשירים אלו אני מוצא את חוויית הזרוּת (וזה מוּכָּר לי היטב) של העוסק בספרוּת, ורוב חבריו או קרוביו אינם אנשי ספרוּת. החוויה הזאת שרוב סובביך, גם היקרים לך באמת, לא ממש מבינים על מה רוב-העניין; לעתים, גם אובד הטעם לשתפם (למשל, יש לי חברים שעד שהתחלתי לכתוב בלוג בכלל לא ידעו שיש לי יד ורגל ספרות או בשירה, וזה מתחיל לעתים בגדילה במקום שלא ממש העריך את הדבר המוזר הזה של יצירה במלים, וגרם לי להתייחס אליו כאל סוג של מרי). אצל חכימי שוב ניכרת הדיאלקטיקה בין המרחק שנפער בינה ובין חבריה ובין העובדה שהיא חווה עצמה קשורה באהבה אחרת, חדוות היצירה, הצורך לומר את הבלתי-נאמר במלים.    

מראות שונים מביאים את חכימי לכדי תחושת התנגדות-פנימית ממנה נוצר שיר: סניף בנק המגלם את ההייררכיה הקפיטליסטית במלוא כיעורהּ, הומלסים מתים בתל-אביב, פליטים מבקשי עבודה לשווא, התנשאות תרבותית של תל-אביבים הלומדים באוניברסיטת באר-שבע על העיר הדרומית ותושביה, מלחמה בעזה, פעיל חברתי המעלה עצמו באש, עוני, הדרת הפריפריה, רצח אזרחים בעזה, חברות כוח אדם. חכימי מודעת היטב לכך שהחומרים מתוכם היא באה לשיריה אינם נקיים, טהורים או קדושים. ככלל, ניכר כי בעיניה, במציאות כה פגומה מן היסוד, לא ניתן בעצם לתקן, לא ניתן להיגאל וגם לא להיות חפים מכל פשע ('נקיון', עמ' 46). יתירה מזאת, המשוררת חפה גם מהתייחסות לשיר כיצירה אסתטית או מקודשת. אין קדושה בשירה. מציאות השירה גם אינה מעידה על זכות ויופי. חכימי כותבת: 'אִי אֶפְשָׁר לְהַבְדִּיל בֵּין מִלָּה לְמִלָּה/ קֹדֶשׁ וְחֹל / תַחַת וּפֶה / שֶׁתֶן וְקָפֶה שָׁחֹר / טַמְפּוֹן מְשֻמָּש וְאֱלֹהִים / יוֹם אֶחָד אֶהְיֶה מְשוֹרֶרֶת שֶׁל חֻלְדוֹת, מְטֻנֶּפֶת/ אֲפַרְסֵם שִׁירִים בִּתְעָלוֹת הַבִּיּוּב" (קודש וחול, עמ' 71-70). גם כאן מוצבים זה למול זה ניגודים. השירה לא גואלת (גם לא דרך הביבים) היא רק מסמנת אפשרויות אחרות. המשוררת לא באה ליפייף את המציאות ולא לסלסל את השפה. היא באה על מנת להצביע מה רב המרחק בין מה שיש ובין מה שיכול להיות. השירה לדידה, היא רזיסטנס/אנדרגראונד. התנגדות מדעת ומחתרת המהווה אלטרנטיבה/חלופה לכל שירה המגלמת הגמוניה.

*

תהילה חכימי, מחר נעבוד, בעריכת: עודד וולקשטיין, הוצאת טנג'יר, תל אביב 2014 (מהדורה שניה 2015),  106 עמודים.      

 *

*

ביום שני, 7.3.2016, 19:30, בחנות הספרים העצמאית, סיפור פשוט, רח' שבזי 36 נוה צדק תל-אביב, 

יתקיים הערב: 

" הֱיוּ כָּמוֹהָ— נִפְלָאוֹת: סיון בלסלב, תהילה חכימי ושועי רז על יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות"

מפגש משולש; בעצם מסע משותף בנתיבי היצירה הנשית במאה העשרים. השיחה תנוע בין המשוררות פרוע' פרחזאד (איראן), מאיה אנג'לוֹ (ארה"ב), קרול אן דאפי (בריטניה), אמירה הס וויקי שירן (ישראל) ומשוררות ונשות רוח ערביות ומרכז אסייתיות בימי הביניים. במהלך הערב נדון במעגלים שונים של יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות. השיחה תהיה פתוחה לשאלות המשתתפות/ים ולחיווייהן/ם, ובכלל ננסה לחתור לדיון רב-קולי ורב-מימדי בנושאים: שירה, פילוסופיה, אתיקה, מוסיקה, אמנות, פוליטיקה, זהות, פמניזם וחירוּת

מתדיינות/ים: המתרגמת סיון בלסלב (מתרגמת שירתהּ של פרוע' פרח'זאד), המשוררת תהילה חכימי ואני.

להרשמה בטל' 03-5107040 או בדוא"ל: info@sipurpashut.com
מחיר: 40 ₪ בהזמנה מוקדמת; 50 ₪ בערב האירוע.

תּוֹהוּ וּבוֹאוּ.

 

בתמונה: Zena Assi, Self Portrait, Oil on Canvas 2015©

Read Full Post »

Carracci

 

*

הַשֶׁמֶשׁ, הַיָּרֵחַ וְכָל הַכּוֹכָבִים הֻחְשְכוּ פִּתְאֹם. 
בְּכָל מְאֹדְךָ, פְּרֹץ אֶת הַמַּחְסוֹם הָאַחֲרוֹן.

[בידיים ריקות שבתי הביתה, תרגום: איתן בולוקן ודרור בורשטיין, קליגרפיה: קזואו אישיאי, הוצאת הליקון והוצאת אפיק, תל אביב 2015, עמוד 171, פרגמנט 245]  

 * 

איני יודע אם הייתי ממהר להאזין ל- Black Star אלמלא הידיעה המעציבה על מותו של דיוויד בואי והתובנה שהתלוותה אליה— כי מדובר באלבומו האחרון. בואי אף פעם לא היה מרשימת האמנים שאני עוקב אחריהם תדיר. אלבומיו השלימים ביותר בעיניי הם אלבומים שהפיק, עיבד וליווה אמנותית: Transformer של לו ריד ו- The Idiot של איגי פופ (בואי כתב את מירבו). אהבתי גם חלקי אלבומים, כגון Let's Dance   ו-Outside  (בהפקתו של בראיין אינו; אלבום שהקדים את זמנו וכנראה שתמיד יקדים). בנעורים האזנתי לרוב אלבומי שנות השבעים שלו, אבל למעט שירים יחידים, כמעט לא נותר בי רישומם. היה בבואי של אז משהו גרנדיוזי, חוגג את הפרסונות שעטה על עצמו עד תום. לי תמיד היתה  חיבה למוסיקה המבטאת כנות, ישירות, גילוי-לב, פּגיעוּת ושבר— היו שנים שקשה היה  למצוא זאת אצל בואי, שהצטייר כדובר הבולט ביותר של הגלאם-רוק, וכסופרסטאר גדול-מהחיים. כשם שמעולם לא נמשכתי לספרות מדע בדיוני או פנטסיה, כך פרסונות כמו מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, אלאדין סיין, והדוכס החיוור— נדמו לי כפיזור צעצועים קאמפי לכל עבר, המקשה לשמוע אמירה יציבה שאולי נחבאת מאחורי הדברים.

לבואי תמיד היתה משיכה לשירים שעסקו בחרדה, אובססיה, התמכרות, תנועה, שינוי ואבדן. היה לו גם טעם מוסיקלי משובח שניכר בקאברים שביצע: ז'ק ברל, נינה סימון, Velvet-Underground, Joy Division, The Cure, Pixies ועוד. הוא אף הבטיח שנים-על-גבי-שנים שיום יבוא והוא יעשה אלבום שיישמע כמו אלבום של הווקליסט האהוב עליו, סקוט ווקר (אמריקני חובב שנסון צרפתי, שהצליח במיוחד בצרפת ואנגליה בשנות השישים וראשית השבעים ומאז 1995 חזר להקליט באופן מסודר ויצירתי מאוד). זהו בעיניי הדבר הראשון שבולט ב- Black Star – בואי עם פרידתו מן החיים פונה לקיים את ההבטחה. זהו בפירוש האלבום הווקאלי.

*

*

אמת, בואי עטף עצמו באלבום בהרכב כלי-נשיפה ותופים העושים מלאכה וירטואוזית ממש (קרוב לג'ז ;לא ג'ז), אבל Black Star כולו עומד בראש ובראשונה על ההגשה הקולית של יוצרו. הרבה יותר מאשר טקסטים ומוסיקה יוצאים מגדר-הרגיל, יש כאן הגשה יוצאת מגדר הרגיל; משהו בקולו של בואי הרבה יותר מופנם, עדין ואלגי— כאילו נושא בתוכו כאב של אדם היודע שהוא חי על זמן שאול, גופו מכביד עליו, משהו בו הומה להשתחרר, ובכל זאת הוא מנסה להמשיך, לא מוכן לוותר. בואי נדמה בעיניי כאמן מחול מנוסה המגלה שגופו, המכלה את עצמו, כבר בקושי מסוגל לנוע, ובכל זאת מביא לידי ביטוי את כל הנסיון וחכמת-התנועה שלו כדי להביע את עצמו למישרין. יותר מאשר Sound and Vision יש כאן ווקאליסט שמשהו בקולו מביע ישירות מודעות לכך שזוהי ההופעה האחרונה, לא תהיינה אחרות— כל מה שלא הובע או שלא בא מספיק לידי ביטוי— עליו להישמע כעת ואחר כך לדמום. בואי יודע שכמוסיקאי וכפרפורמר יוצא מגדר הרגיל הוא כבר הותיר חותם בעולם; מה שנדמה שהיה לו חשוב להספיק –  אינו אלבום-אקסטרווגנזי, אשר חופת-המוות הקרב סוככת מעליו, אלא אלבום אחרון שממנה יוכר עד כמה היה בואי מעודו ווקאליסט גדול.

וכך ניתן לדבר על העיבודים המורכבים והמרהיבים בחלק ניכר מן השירים, אבל האלבום אינו כולל שירים מושלמים (טקסטואלית ומוסיקלית); ובכל זאת, אווירת הג'אם סשן המקיפה את ההגשה המהפנטת של בואי, עושה את שלה, ושישה מתוך שבעת שירי האלבום (להוציא Girl Loves Me שלא הותיר בי רישום) התנגנו באזני לאורך כל השבוע שעבר, גם בשעות בהם לא האזנתי ליצירה הזאת. Black Star ,השיר הפותח, הוא יותר פרפורמנס-קולי מאשר קטע מוסיקלי, לפרקים הוא נשמע כתפילה מדיטטבית,המנון עליית נשמה; או שנסון אופראי נוסח סקוט ווקר (למשל נזכרתי ב: ׂ Farmer in the City: Remembering Pasolini שיר הפתיחה ב-Tilt של ווקר) , שהוראתו: קינה על חיים שאוזלים; ובעצם, קינה על הסוֹפיות ועל הכיליון.

בשנת 2006 גילם בואי תפקיד קטן בסירטו של כריסטופר נולאן, The Prestige. בואי גילם שם את הפיסיקאי ניקולה טֶסְלַה, אדם גאוני, שתגליותיו זיכוהו כמעט תמיד ברדיפת-הממסד. אל מושבו של טסלה, מגיע הקוסם-בדרן רוברט אנג'יר (יו ג'קמן), המכונה: The Great Danton  (אותו מהפכן צרפתי שסופו שראשו נערף על ידי חבריו-לשעבר בגיליוטינה) ומבקש אותו שייבנה לו מכונה מיוחדת שתאפשר לו להפוך לקוסם הגדול ביותר של זמנו ולגבור על יריבו העיקש. הדיאלוג בין טסלה לאנג'יר נשמע כאילו הוא מתקיים בין בואי המבוגר ובין בואי הצעיר. טסלה מזהיר את אנג'יר להימנע מן האובססיה שלו ולהסתפק בקסמים שהוא כבר יודע לעשות; "ומה איתך?" שואל אותו אנג'יר הצעיר. "אני אדם שהלך זמן-ארוך-מדי אחר האובססיות שלו", משיב טסלה, "לפיכך הן עתידות לכָלוֹת אותי עד תום".  רוב-רובו של Black Star  אכן נשמע  כאילו הוא מושר על ידי אדם שמודע לאובססיביות שלו לחיי האמנות, המוסיקה והפופ, אבל גם יודע כעת, בשעתו האחרונה, לתת לכל חכמת קולו ונסיונו להישמע, כדי ללכת עוד צעד אחד אחרון קדימה, ולא להסתפק במה שהוא כבר מכיר.

*

t

עוד יש לציין את שני השירים החותמים: Dollar Days ו- I can't give everything away.  הראשון, הוא בואי כמעט פופי ומפויס, המנסה להפנות עיניו לקהל שליווה אותו, לתת להם איזו מחווה, שתקשור בין בואי של הסבנטיז ובין בואי של היום. הטקסט עצמו כמו מוסר שבואי מעודו לא שכח את האנגליות שלו, ואת המקום ממנו הגיע, גם לא את האנונימיות של חייו הצעירים, גם אם היו שנים שבהן ניסה לשכוח, או יצר רושם כזה. השניות הזאת מבוטאת בטקסט וגם באופן ההגשה:  Don't believe for just one second I'm Forgetting you/ I'm Trying to, I'm Dying to. הטקסט לכאורה, מחזק בשורתו האחרונה את השורה שלפניה: זה לא רק נסיון, זו גם תשוקה. אלא שבואי ככל הנראה שר שם טקסט אחר: I'm trying to, I'm Dying too – כלומר אני מנסה שכך, אני גם גוסס— מה שהופך את השיר לאיזו התבוננות מלנכולית של יוצרו, שלא הרבה להביט לאחור, ופתאום מבין שהמסלול שמעודו נפרש תחת רגליו עומד להיגמר.

שיר הסיום אף הוא מדגיש את השניות בין לוותר על הכל ובין לתת את הכל. הלחן והמקצב הויטאלי כמו מסמנים תנועה מן החיים אל מֶעֶבֶר, כאשר הנתיב ממילא מוביל את הממהר בו, הרוצה להמשיך, שאינו יכול לוותר, אל שעה אחרונה ומקום אחרון. תחילה נאלם קולו של בואי. תפקיד השירה נגמר. לא בדרמה גדולה, לא ברעש— אלא בידיעה שנגמר; המוסיקה והמקצב עוד מתמשכים הלאה בהשתוללותם, הולכים ונחלשים עד היעלמם. ובכל זאת, נדמה לרגע, שאי שם מֶעֶבֶר לעולם התופעות, יש שם משהו בלתי-חדל וממשיך להתרוצץ.

*

*

בתמונה: Annibale Carracci, Head of a Man, Oil on Canvas 1595-1599

Read Full Post »

*

לֹא עוֹד סַחַר הָאָדָם

לֹא עוֹד

לֹא עוֹד!

לֹא עוֹד סַחַר הָאָדָם

מֵתוּ אֲלָפִים.

 

לֹא עֹוד סֵבֶל וּמַכְאוֹב,

לֹא עוֹד

לֹא עוֹד!

לֹא עוֹד סֵבֵל וּמַכְאוֹב,

מֵתוּ אֲלָפִים.

[מתוך: ספיריטואלים כושיים, תרגם מאנגלית: נחומי הרציון, הוצאת עקד: תל אביב 1970, ללא מספור עמודים] 

*

   ההפגנות בדרום תל אביב; תצלום של ישראלית צעירה לבנה, בין עשרים לשלושים, עם חולצה צחורה ועליה כיתוב כּצרחה: "מוות לסודנים" שולחת אותי עם כאב גרון מתעורר לחלוץ את הפקק מבקבוק הברנדי במקרר. אפשר כמובן לפטור זאת ולהגיד כי מדובר בתופעה עולמית. תופעת הגירה עולמית ותופעת שנאת-מהגרים עולמית, אבל הדהודים למראות שכוחים כמו אלה המתוארים בשיר   Strange Fruit מאת אייבל (הבל) מירופול (המתאר מעשי לינץ' באפרו-אמריקנים בדרום ארצות הברית, זכה לביצועים נודעים ונוקבים של בילי הולידיי ונינה סימון) או כמו המתוארים בפרשות רצח מאת מנפרד פרנקה (המתאר שורה של מעשי לינץ' ביהודים וביזה בגרמניה בליל הבדולח), לא נותנים מנוח. אני ער לסבלם של תושבי דרום תל אביב. הצפת הרחובות שם בפליטים ומהגרי עבודה, לא תיתכן שתבוא על חשבון איכות חייהם, באופן הולך ומחריף. ובכל זאת, קבלנים, ושורה של אנשים המחפשים עובדי כפיים, בבחינת: "כח עבודה זול" במיוחד, נהנים תדיר מהעסקתם בתנאים מחפירים, שבהם ניתן להלך אימים על העובד, כי אם רק לא ינהג כראוי יוסגר ויגורש. בעיניי ראיתי במהלך השנים האחרונות, מהגרי עבודה כלואים באסבסטונים באתרי בנייה שהתחננו למיים; בעיניי ראיתי גם מהגרי עבודה ופועלים פלסטינים מחכים בוקר-בוקר ברחובות בשולי העיר בני ברק או בצומת גהה, למכוניות חולפות שיאספו אותם כשכירי יום, או למנהלי עבודה שיאספו אותם במשאית. ליד חנות משקאות, מדבר הבעלים הישראלי עם מהגר עבודה שחור-עור; 200 ₪ במזומן הוא מציע לו תמורת 12 שעות העמסה ופריקה. אין משא ומתן—זהו מחיר ראשון ואחרון, קח או לך. אני מניח כי פועל ישראלי  היה זוכה לשכר כפול לכל הפחות; וכן, סחר בנשים, שגור כל-כך, מצוי כל-כך, עד שנדמה כי מחוץ לועדה בכנסת אחת לזמן או לכנס אקדמי המתכנס אחת לזמן, איש לא ממהר להפסיק את הפשע הזה המתחולל בפתח עיניים.

   כמובן— בסופו של דבר תידרש חקיקה להסדרת כניסת פליטים ולהסדרת זכויותיהם; כמובן, זכותה (אולי אף חובתה) של מדינת ישראל להפחית מאוד את מהגרי העבודה השוהים בתחומה ומתפרנסים כאן. אך אפילו עוד לפני כן נדרשת מדיניות, הסדרה וחקיקה של זכויות הפליטים (המוכרים כפליטים וזכאים לשהות כאן על פי החוק הבין לאומי), וכן הסדרה וחקיקה של זכויות מהגרי העבודה— הכולל איסור הונאת שכרם ותנאי עבודתם ומחייתם, וכמובן הגנה על השוהים כאן מפני תופעות של סחר בבני אדם.

   ציבור, כל ציבור, כולל בתוכו יסודות עברייניים וגם יסודות הרסניים; ברם, אין ללמוד מזה על אופיו הקיבוצי, שכן לעולם יימצאו בו כנגדם גם כוחות חיוניים ובונים. יש להניח גם כי ציבור שחלק גדול ממנו אינו נהנה מביטחון כלכלי, חברתי וקיומי, אמנם יגיע כדי עבריינות רכוש; אדם החש עצמו מנודה ומופקר בכל חברה אליה הוא מגיע— סביר שיהיה נואש; אצל בני אדם אחדים ייאוש מוביל לדיכאון; אחרים הוא מוביל כדי זעם כבוש, ולעתים—  כדי זעם מחלחל ואלימות מתפרצת.

   אין להתעלם כמובן ממצוקתם של הישראלים הותיקים בשכונות דרום תל אביב או בשכונות מצוקה ברחבי הארץ (המקומות היחידים שבהם ידם של של הפליטים ומהגרי העבודה מאפשרת להם לשלם שכירות). מדינת ישראל הפכה אותם שלא בטובתם לקולטי עלייה, שאין באפשרותם לקלוט עלייה. ההתמקדות באי אלו תופעות קיצון של מפגינים הקוראים "מוות לסודאנים" הנה הסחת דעת מתמשכת מן המדינה המתעלמת והולכת מזכויות האדם של כלל אוכלוסיה (אזרחיה, תושביה, וכלל השוהים בה), ובמיוחד מהתמודדות ישירה עם העוני, ושלל בעיות חברתיות הנוצרות מחמת מחסור ואי ודאות הנוגעים בתנאי המחיה הבסיסיים ביותר (קורת גג, מזון ומשקה, עבודה, שירותים חברתיים ושירותי בריאות). מבחינה זאת, התלונות על אלימות בקרב "אוכלוסיית הזרים" בדרום תל אביב הנה חלק מן האלימות החברתית הפושה במקומותנו; אנשים הצריכים כדי מחייתם ואינם מצליחים להשתכר די הצורך מגיעים לעתים לגנוב; אנשים הזוכים תדיר ליחס משפיל והייררכי; ליחס תדיר הרואה בהם ספק בני אדם או בבחינת "פועלים" ותו-לאו, שספק אם מחזיקים תכונות אדם, סביר, או למצער, בלתי משולל מציאות, כי יהפכו תסכול ופגיעה בכבוד האדם שלהם לתוקפנות. אלו תופעות הקיימות בכל שכונת עוני, זוהי תופעה עולמית. ברם, כאשר היא מתרחשת ברחובותיה של מדינת ישראל היא נזקקת למדיניות התערבות ממשלתית ישראלית מיידית, בטרם יתדרדר המצב לתהומות ונתעורר קודרים, מסוייטים ונכלמים.

*

*

בתמונה למעלה: Felix Valloton, Seated Black Women, Oil onCanvas 1911

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

_

על אלבומה החדש של רות דולורס וייס, ועל מופע ההשקה 13.1.2012, 13:00, בית פליציה בלומנטל, תל-אביב

 

הַס, אַל לךָ דַּבֵּר, אֲהוּבִי

דָּלּוֹת הַמִלִּים וְהֵן אֵפֶר.

 

תַּחַת יֶרַח הַנְחָֹשֶת נְהַלֵּךְ

דּוּמָם בְּאַהֲבָה, עֵינֵינוּ דוֹבְבוֹת.

עִינֵינוּ נִדְבָּרוֹת, לְשוֹנוֹת יַהֲלוֹם

בְּקֶסֶם הַדוּשִׂיחַ לֹא-מֵאָרֶץ.

 

[חוּאנה דה אִיבַּרְבּוּרוּ (1979-1892),'לשונות יהלום', אנתולוגיה (מבחר יצירות), תרגמה מספרדית: חנה נוה, הוצאת מסדה בשיתוף עם "עם הספר", גבעתיים ורמת גן 1978, עמ' 21]  

   את רות דולורס וייס אני אוהב במובן שבו אני מצפה לכל שיר חדש שלהּ. תקליטהּ בעברית משנת 2008 הוא ללא ספק בעיניי אחד מן האלבומים הטובים יותר שיצאו בעברית אי-פעם. החדשות לפיהן היא  עומדת להוציא אלבום חדש לכדו את עיני, אזני, ולבי. והנה ביום שישי נתבשרתי בשיחת טלפון מפתיעה מחבר ותיק (מוסה ג'י, חובב מושבע של מוסיקה טובה, ממארגני הפסטיבל השנתי ביערות מנשה) שהאלבום יצא ושיש הופעת השקה בצהרי היום במרכז פליציה בלומנטל בתל-אביב. הייתי אחרי לילה לבן (עבודה) ולפני השלמת הקניות והבישולים לשבת, ובכל זאת אחרי o.k מאשתי, הודעתי שאני בא ודאי. וכך עם מטריה וצעיף יצאתי לדרך (תחבורה ציבורית מקרטעת, שני אוטובוסים, כבישים רטובים, פרצופים נעצבים של אנשים החשים בקור, חלונות מלאי אדים דרכם לא ניתן לראות כלום). הרגשתי בדרך כמו הודעת מייל שצריכה להגיע לתיבת דואר אלקטרוני אחר ויהי מה, ואחרי שלוחצים על ה-Send  כבר אי אפשר לעצרהּ. אני חושב שאחר שירדתי מהאוטובוס חציתי כמה רמזורים אדומים. חסר נשימה כמעט הגעתי, קפוא כדבעי. מוסה כבר חיכה שם, והצלחנו לתפוס מקום (היה הומה למדיי).

   ישנם ימים כאלו שבהן המוסיקה הופכת בין-רגע לבית, למעון חם. אני יכול להזות מן בית קטן, בקתה בלב שלג אין-סוף. נווד טועה בדרכו, בא מדרכי יער, מותש, מתדפק בשארית הכוחות על הדלת. נותנים לו מקום לישב על יד אח מבוערת ומשהו בו אט-אט שב אל עצמו. כאילו משהו הוציא אותי לחלוטין מן הסדר. והנה המוסיקה של רות וההרכב שלה מבהירים לי מחדש עד כמה רחקתי ועד כמה אני קרוב.

    זהו פרוייקט ביצועי-כיסוי (קאוורים). שני דיסקים מלאים וגדושים. עיבודים יפהפיים של רות (על הפסנתר והטמבורין) ושל קהל הנגנים [יהוא ירון: קונטרבאס; אביב ברק:תופים; נועה גולנדסקי: כלי הקשה; עידית מינצר, נימרוד טלמור, ונועם דרומבוס— על כלי הנשיפה, איתי וייס: זמר אורח בשני שירים]. על העיבודים רות ויהוא עם תודות לצח דרורי על שפרט בדיוק את הרעיונות כדי תפקידים כליים דייקניים; ההפקה המוסיקלית הנפלאה היא של יהוּא, שאהבתו לרות ולמוסיקה שלה ניכרות בכל צליל וצליל, ובכלל בקשר המוסיקלי המיוחד שביניהם. במשך המופע, אני שם לב עד כמה רות כמוסיקאית וכפרפורמרית, הולכת וגדילה, הולכת ומשתכללת ובכל זאת לא נוטשת איזה תּוֹם-שביר ושובה לב, שתמיד מצוי שם, בכל קליד עליו היא פורטת או סורטת, בכל קול או המיה שעולים מתוכהּ. כאשר היא מזמינה את הקהל לביצוע שלה של Let's Dance של Bowie- ביצוע מינורי, שביר, עדין בדרכו— אני מבין כי רות כדרכה רוקדת [(גם באלבום הבכורה שלה היה שיר שנקרא Let's Dance)], אבל רוקדת יסורים; זהו מופע של מחול לקול נשי ולקלידי פסנתר, ולעיניים הולכות ודומעות ולפה הולך ומחייך- אצלי בקהל. מן מחול כזה שמותיר פיסות של נפש פזורות על הקירות.

    האם אמנות שלפני הכל אמורה להפעיל את הקשב עשויה להיות מעובדת בתודעה למחול? אולי מדובר בהתרחשות שבה קוים אפילפטיים, לאו דווקא ברורים, לא דווקא מכוונים, שכמו דומה נצטיירו ללא ראשית ואחרית, הולכים ומתעגלים כדי יצירה שלימה והרמונית— והמאזין/המתבונן שואל עצמו איך זה קורה? מה יוצר בתוכי את התהליך הזה? מה מביא בלוז שבור ונוגע כמו  Feathers (שיר שרות ויהוא גואלים מן הביצוע הקברטי-אקסטרוורטי-מוחצן שהיה לו במקור) או שיר מר ואופטימי כמו Feeling-Good (זכה גם לכיסוי של נינה סימון), או נאיביות פצועה וסקרנית של Moonchild, לנגוע בנפש בכזו קירבה שלימה ובכזו שלימות ? אני תוהה. באמת תוהה. אולי זוהי הדרך שבה רות מניעה את השירים. כמו אותה תנועת קווים כמעט דיסהרמונית, כמעט א-טונאלית, המגיעה תמיד אייכשהו חסרת-נשימה אל היופי, ויודעת את המאמץ הכרוך בזה, במהלך הזה, שתולדתו היא יופי ועצבוּת האצורים להם יחדיו—ובכל זאת יוצרים איזו תקוה, וחירות שבאחרוּת. זו חידה עבורי עדיין. מה שקורה לי כאשר אני מאזין לשיר של רות דולורס וייס. יש לי מחשבות, יש לי רגשות. אין לי תשובות.

   האלבום כולל כאמור צמד דיסקים Red Side ו-Blue Side. לטעמי, השני שלם מן הראשון; ברם, הראשון מוביל את השני, כעין Intro מלבב, המחזיק כמה וכמה רצועות מעולות בפני עצמן. איך הייתי מסביר את החלוקה? אולי דרך הדברים שקבע הסופר המצרי-צרפתי-יהודי, אדמון ז'אבס (1991-1912), בפתחו של ספרו, ספר השאלות (תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: תל אביב 1990,על מפתן הספר): 'ציין בסימנית אדומה את הדף הראשון בספר, יען כי, בראשיתו, אין הפצע גלוי לעין'.  ובכן, כיאה למי שהכתירה את האלבום בשם: MyMiddleNameisMisery, שורה מן השיר Trouble הכלול בו, אך גם רמז לשמהּ האמצעי של היוצרת, Dolores (= יסוּרים, בספרדית), דומה כי ביצועי הכיסוי של רות הולכים והופכים חשופים יותר פגיעים יותר, ושלימים יותר כשם שנעים לאורכם של שני האלבומים. כאילו הכיסויים הולכים ומוסרים, התחבושות יורדות, וכל מה שנותר הוא להביט פָּנִים בְּפָנִים.

   האלבום שהוקלט בפסח 2011 בבית פליציה בלומנטל במהלך סוף שבוע אחד, הדהד לי אלבום נפלא אחר שהוקלט בדרך דומה בכנסית השילוש-הקדוש בטורונטו בקנדה בנובמבר,1987, ואשר רובו ככולו גם כן, ביצועי-כיסוי. כוונתי לאלבום TheTrinitySession של CowboyJunkies, להקתם של מייקל טימינס ומרגו טימינס, שהיא זמרת אהובה במיוחד. לפני שנים אחדות, למלאת עשרים שנים להקלטות, התכנסה הלהקה לשחזר את ההקלטה המופלאה במופע שנערך מחדש באותה הכנסייה. רות וחבורתהּ יופיעו בחודש וחצי הקרובים בכמה אתרים, ביניהם: בית פליציה בלומנטל, ולבונטין 7. אל תחכו עשרים שנה. לכו להאזין למופע המחול הזה כעת. ולגבי האלבום, אני חושב שאשכן אותו לצד KickingagainstthePricks של-NickCave andtheBadSeeds; ולצד האלבום של-CowboyJunkies  שהזכרתי. לצד אלבומהּ הבלוזי-ג'זי של היוצרת הקנדית, מדליין פּרוּ, HalfthePerfectWorld, כולם אלבומים המבוססים בחלקם הגדול על ביצועי כיסוי, וכולם נהדרים בדרכם; אלכסונית-לצידו, על אותה כוננית, קרוב-רחוק, של One From The Heart של טום ווייטס וקריסטל גייל, הכולל אמנם שירים מקוריים של יוצרו, אבל הוא, רובו-ככולו הומאז' לסטנדרטים של ג'ז ובלוז (האלבום כולו הווה פסקול לסרט של פרנסיס פורד קופולה באותו שם). רות כמו נוגעת בכולם, ובכל זאת יוצרת משהו שהוא אישי לחלוטין שלה: כּן, עדין, חשוּף, ומרגש— עד צחוק ועד דמעות.

Ruth Dolores Weiss, My Middle Name is Misery, Audio CD, High Fidelity, Tel Aviv 2012

*

*

**

*

בתמונה למעלה: רות דולורס וייס בהופעה במרכז פליציה בלומנטל 13.1.2012, צולם על ידי יובל אראל,  הבלוג של יובל אראל (כל הזכויות על התמונה שמורות לו). 

 

© 2012 שוֹעִי רז


Read Full Post »

Older Posts »