Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ניקולאוס קופרניקוס’

*

האפילה הזאת,  הגוברת מעמוד לעמוד עד לבליל מגומגם, מפחידה כמו מלמוליו של אדם מת, ובעצם זה בדיוק מה שהיא. היא מושכת אותנו פנימה כמו שמושכת אותנו מערבולת, אבל יחד עם זאת היא גוזלת מאיתנו איזה דבר שהיה צריך להיאמר ולא נאמר, ולכן היא מתסכלת ומרחיקה אותנו.

[פרימו לוי (על שירת פאול צלאן), "על הכתיבה העמומה", מקצועות של אחרים, מאיטלקית: יונתן פיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה: תל אביב 2021, עמוד 143].

*

1.מרחבים שאין להם קצה ואם יש בהם רוח הרי אין בה קוצר רוח, משום שהיא משתרעת לאין סוף, שוררת ומתפשטת כקרן אור מעבר לזמן ולמקום, אולי גם מעבר למרחב.

    והנה מופיעים הקווים הקצרים והקטועים יותר, המנבאים מתוך עצמם את בוא האנושות והאנושות את ההיסטוריה, את החוסר ואת הקצב, ונדמה כאילו פעימות הלב מנוגדות לַמרחבים חסרי הקצה.

    לונגצ'ן רבג'אם (1364-1306 טיבט) אומר — לך אחרי גרודה. ציפור בעלת ראש אדם, הינשא מן האנושות אל המרחב שאין בו אומר וקצה, אבל אתה מזמן יודע שעליך להישאר פה (כך המוסיקה הפנימית אומרת). במרחב הקצוב, הגזור, המדוד הזה. 

הֱיה כפסלים שבאיי הפסחא, Meta-Ki Te-Rangi, עיניים צופיות לשמים. 

אבל התדרים הארוכים האלו —  במרחב האנושי אתה יכול להבין רק כזרמים אוקייניים או כעידנים כשהם חולפים מבלי לשער בדעתם את הרצף; את הקו הרצוף שהוביל אותם מעת התהוותם ועד הנה. מבלי שיבינו שגם מה שנדמה כרסוק, שבור ומחוץ — מעולם לא היה רסוק, שבור ומחוץ.

ולא היה גם אַיִן. אין זאת אומרת כי רק היש מתקיים.

"אין-זמן" – אינו נצח. "אין-חיים" – אינם מוות.  המלא – מלא; הריק – ריק. אבל הם מקיימים פוטנציאל תמידי של מילוי או ריקון. זה מה שעושה אותנו קיימים, הפוטנציאל הזה; הבין לבין. בין מרחבים חסרי-קצה לאלו שיש להם קצה. בין התדרים הקצרים והקטועים וההיפוך הפוטנציאלי ביניהם — שָׁם הקיום.

*

2. את כל ההתקעויות שלי בדיבור, במיוחד את החריפות שבהן, קלאודיוס פתלומיאוס היה נאלץ להסביר בעזרת אפיציקלים (מקיפים-משניים); כך הסביר כוכבי-לכת שמהלכם הסירקולרי הנצחי, מואט או נסוג, ושֶטֶף תנועתם נבלם. הוא היה מציע, קרוב לודאי, מעגלי-מִשנֶה הפועלים כלעומת הגלגל שבו סובב כוכב-הלכת. קופרניקוס, רטיקוס תלמידו, וממשיכיהם – הציעו דווקא כי בניגוד לתמונת העולם הגאוצנטרית, כדור הארץ הוא כוכב-לכת, ועל-כן כוכבים הנחזים מכדור הארץ כאילו מהלכם מואט או נסוג, פירושו של דבר, שמהירות סיבובו של כדור הארץ סביב השמש (כ-108,000 קמ"ש) גוברת על מהירותם היחסית; ועל כן, ממקומנו על הארץ, אנו חווים זאת כהיתקעות, שעה שמהלכיהם סביב השמש דווקא שוטפים בדרכם. כמובן, אי אפשר היה לדעת זאת כל-זמן, שהנחת העולם היתה שכדור הארץ אינו נע ונד, אלא שהכל סובב סביבו. היציאה מהקיבעונות אפוא היא הכרחית כדי להבין את שונותו של האחר, בפרספקטיבה יחסית. היחסיות הזאת של הדברים הנעים זה כלעומת זה, בתוך מה שנחזה כמערך אחד ויחיד, העניקה לימים – השראה לגליליאו וגם לאלברט איינשטיין. אין סיבה אפוא להניע את האחר בכיסאות-גלגלים, אלא יש לראות בו אנושות דוברת או הולכת באופן יחסי. היציאה מהקיבעונות והנחת העולם כנע כל הזמן, אבל לא היסטורית בהכרח ולא סירקולרית במפורש – אלא תנועה כקיום וכמֶשֶֹךְ; היא גם הדרך הנכונה יותר להבין את העצמי; גם שם, כמו ביקום, התפיסה שיש איזה מרכז קבוע, שהכול סובב במחוגו, היא טעות. כך גם התפיסה הציבילטורית של מרכז ופריפריה. הבין לבין. הידיעה שאני המרכז והפריפריה הנידחת ביותר בו-זמנית, גם בעיני עצמי כלעומת עצמי – היא הקיום היחסי שלי. לפעמים זה מתבטא בגמגום קשה. לעתים זה מתאפיין בשטף דיבור קשה. לפעמים בשתיקה ארוכה.

*

3. הכל חמק מבין אצבעותי , אלמלא היה זה כך, לא הייתי כותב. אלמלא כל מני אבדנים היו משמיעים את היללות שלהם, באזני (מעודי לא הצלחתי לחמוק משום חיית פרא של עצבות); אפילו לא באותו אחר צהרים אביבי, שהייתי בו במלוא חיי, וידעתי את זה, לא נלחמתי בשום דבר, לשם-שינוי, באופן מיוחד; השלמתי והייתי מוכן לסלוח לכל מה שהיה – וידעתי שזה מן רגע, שבן-רגע יחלוף, ולא במהרה אדע עוד כמוהו ;אבל אז התקיף הגוף את עצמו או שאולי יש משהו עמוק יותר, שנועד תמיד לעמוד כחיץ, ההולך, מעמיק וגדל, ביני ובין המציאות עד שלא אוכל לדבר, או לדון, רק למצמץ מול השמש או הלבנה, או נוכח מה שמאיר מעבר לי — כעיוור; ופעם חשבתי שזה אור שיוצר אותי בכל רגע ממש, גם כשהחשיך עולמי וקדרו עיניי, וכאב לי חודשים על חודשים, כאילו שאני עצמי במלוא כובדי, דורך יומם וליל על אישוניי, כאילו שזאת סוג של גת משונה, שאת יינה איני שותה, אבל אנוס להישאר בה ולדרוס את אישוניי, אבל בסופו של דבר הכאב ואני – כולם אבדו, אני אומר לכם, שום דבר ממני לא נותר, רק אחיזה עקשת בחיים; רק עמידה שקטה נוכח אור שאינו פוסק עד שלא היה עוד בור, ולא עסיס ולא יין וביקשתי את נפשי אלף פעם למות ובמשך כשנתיים היתה אומנותי — להחזיק מעמד; ונותר רק האור — שדווקא עתה, כאשר מי שהייתי – אבד ואיננו, נמצא איתי הרבה יותר. אני לא יודע איך לבשר שהחליף אותי אור; שרק נדמה למי שנדמה שזה אני, אבל זה לא. אם האור או הדיבור מעוניינים להביע את עצמם, שיביעו; מה כבר נשאר להם לעשות חוץ מלדבר ולהקשיב, להאיר ולהחשיך. אפילו לא נישאתי לשום מקום. הלכתי ונשארתי כאן.

אם אני ממשיך לראות (ואני ממשיך לראות), זה מפני שאת דרכי ההתמודדות נטלתי ממקורות שונים ומתרבויות שונות, ומכל מה שלמדתי עם השנים, ומכל מיני אינטואיציות שהיו לי בדרך (גם הרופאים נאלצו להודות שהצדק היה איתי, למרות שזה תמיד היה בדיעבד). לכן, נראה לי כי הגיוון והריבוי הכרחיים גם להתמודדות עם בעיות מורכבות יותר, מהן סובל העולם.  

*

*

4. לימדתי בשבוע שעבר קצת על המטאפיסיקה (ספר למדא) והפיסיקה (ספר שני) של אריסטו. בכלל זה על עולם שבו יש מניע ראשון (אך אין בריאה או בורא עולם) ועל ארבעת הסיבות אשר מנה: חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית לכל ישות פיסיקלית. אצל אריסטו כמובן תכלית השולחן הוא שיילמדו סביבו או יאכלו על-מנת שיוכלו להעמיק את השכלתם; כיוצא בזה: הסיבה התכליתית לאדם לדידו היא הוצאת הכוח האינטלקטואלי שבנפש מהכוח אל הפועל, כלומר: השגת שלימות אינטלקטואלית בפועל דרך קניין המדעים (כך עולה גם מהאתיקה הניקומאכית).

יש לי המון ביקורת  על השלכותיה האתיות והחברתיות של התפיסה האריסטוטלית הזאת. אני גם מזכיר הוגים ופרשנים ערבים ויהודיים, שניסו לתקן את אריסטו, ולטעון כי החכם אחראי תמיד לצמצום פערי ההשכלה בחברה בהּ הוא חי ופועל, ואינו רשאי להעלים עיין ו"לעשות לביתו" אלא אדרבה מחויב לפעול על מנת להיטיב את מצבם של חשוכי-ההשכלה ולקרב אותם באמצעים חינוכיים על-מנת שיעלו על דרך הישר המובילה לפעילות מתוך מידות טובות ומתוך עיסוק בידע מדעי. עם זאת, בא לי הרהור על החברה המערבית הנוכחית שבה תכלית האדם היא להרוויח כסף ולהוציא כסף, ובפרט: להתעשר ולהתעשר יותר, וחשבתי כי בתמונת העולם הנוכחית כמעט לא נותר מהאדם מאום אם אין לו חשבון בנק, כרטיס אשראי ומכשיר סלולרי, שגם יישומיו של האחרון הופכים פחות ופחות תקשורתיים ויותר ויותר כלכליים. בעצם לתפיסה זו מותר האדם ודאי אינו שכלו אלא אמצעי הכלכליים והיכולת לסחור באמצעות כלים טכנולוגיים, שמקיפים אותנו, אבל בעצם אינם חלק מהותי מאיתנו. אנחנו לא נדרשים להפעיל יותר מדי את יכולותנו העצמיות אלא להתחבר (זה עולה כסף) לאמצעים טכנולוגיים המעודדים או המסייעים לנו לזכור, לחשוב, לנתח ולהבין — בפרספקטיבה של רווח כספי.

זה בעצם כאילו שאנחנו כולנו הולכים ומוסרים את עצמנו מדעת למכונות הנשמה שיינשמו במקומנו, אלא שמאחורי המכונות לא עומדים רופאים אלא נציגים של מיליארדרים. האדם כך מראש לומד להפנים שלעולם לא יגדל ויפרח בכוח עצמו, אלא אם כן יהיה משתמש קצה, ואז ייזכה למעמדו בהתאם לתועלת שמוצאים בו התאגידים (שימו לב, גם המוסיקה הופכת יותר יותר — מוסיקה של מכונות). זה בערך כמו לגדל שה קטן בידיעה שהוא הולך להפוך לשווארמה או לנטוע עץ בידיעה שהוא עתיד להפוך לכסא (או שרפרף).

*

5. דווקא גודלו הכמותי הבלתי נתפס של היקום מעלה על הדעת מה נניח תהיה השפעת חורבן האנושות או כדור הארץ על היקום. התשובה המשוערת: שום דבר; כמו כל פלנטה אחרת.

בעיניי אנשים מאמינים כמובן האל לא ייתן לזה לקרות כי הם מקיימים, למיטב הכרתם, את רצונו כפי שהם מאמינים שהרצון הזה מתבטא בחיי דתם (דוגמא מובהקת לכך היא תושבי בני ברק שחיו עד לאחרונה ברושם הבטחתו של הרב קניבסקי ששום דבר לא יקרה לעירם, וכעת מקצתם תולים את הפיגוע שאירע לראשונה בגבול העיר בהסתלקות הצדיק).

אבל אני כבר יודע שזה לא ממש כך, לפחות לא כפשוטו; האסון הוא בהחלט אפשרות מסתברת.

לכן האמונה, במידה שיש כוח תבוני קוסמי או על-קוסמי (זאת במידה שבכלל ניתן לצאת מהקוסמוס הפיסיקלי) הפועל ביקום, ולו מצוי הוא אך ורק בתודעת האדם, היא לחשוב ולברר מה ניתן לעשות כדי להמשיך את התרבות האנושית על כל השונויות המתקיימות בה, על פני כדור הארץ או על פני כוכבים אחרים; מה צריך להרחיב ומה צריך לצמצם על מנת שהאדם, החי והצומח יוכלו להמשיך לחיות.

למשל, עד 2050 לא תהיה די תוצרת חקלאית על מנת להאכיל את תושבי הכדור. כיום יש בו כמיליארד רעבים, ועשרות אלפי אנשים המתים מרעב, פשוטו כמשמעו, מדי שנה בשנה. כשליש מן המזון הנצרך במדינות המתועשות מושלך לאשפה. אם הייתה דרך לתעל את המזון שאין בו צורך למקומות שבהם יש בו צורך רב, היו הרבה פחות אנשים מתים מרעב.

אני מבין שלאנשי הדתות ולפוליטיקאים יש עניין רב להמשיך ולהסביר לכולנו שיש להם את הדרך הנכונה וכבר יבוא הגואל המושיע (אדם או סדר פוליטי או דתי או כלכלי ספציפי) על מנת לאשש זאת. אבל אני סובר שאין דרך אחת נכונה, אלא דרכים רבות נכונות, שאם יימצאו דרך לעבוד ביחד זו לצד זו, האנושות תאריך ימים.

להעביר את האחריות לתאגיד זה או אחר, כמו שקורה כרגע בטיפול בקוביד, אינו דבר אחראי; אפשר שהפתרון אינו מונח כלל בשדה המאבק שבין חיסונים לווריאנטים, אלא במקום לגמרי אחר.

אנחנו נמצאים כעת בדור שבו יותר מאי פעם מנסים לשווק לבני האדם פתרונות המבוססים על נתיב אחד ודרך אחת, שאין בלתה (מדיניות של תאגידים ובעלי הון או רודן יחיד  כמו ברוסיה). אבל אני חושב שגם ההיסטוריה של המדעים מראה שלפעמים פתרון צומח ממקומות שאף אחד לא חשב לבחון ודווקא על ידי אנשים שלא באו מתוך המילייה הספציפי שממנו חשבו שיבוא הפתרון.

יש המון בעיות עתידיות שהאדם ייאלץ להתמודד איתן. התשובות להן ייצטרכו לבוא ממגוון תרבויות, תפיסות עולם והנחות מוצא (זאת הסיבה שבגינה אסור להיות תלויים יותר מדי בציונות או יהדות ואפילו לא בקפיטליזם שמדינת ישראל מקדשת) — ולא מאנשים שכולם נראים ונשמעים אותו הדבר.  אבל בשביל זה כנראה נצטרך  לחרוג הרבה מן התפיסה הטיפוסית, שבה כל אימת שאני נכנס לבלוג שלי, מערכת ההפעלה (בשם החברה המפעילה) מציעה לי להשתדרג (ולשלם על כך) על מנת שאוכל להתחיל להרוויח מהאתר דרך פרסומות או מכירת מוצרים, שאעמיד למכירה. אבל אני באמת לא מעוניין להעביר את חיי בקניות ובמכירות ומאכזב לגלות שכל מה שיצא מהאינטרנט הוא עוד קניון גדול.

Meta-Ki Te-Rangi, מחכה שיבואו לקחת אותי. אם יש סיכוי לטרמפ בין-גלקטי ידידותי וחינמי, בלי מרכז ופריפריה, אני עולה.

*

*

בתמונה למעלה. Shoey Raz, Light at the  End of an Alley, 7.4.2022

  

Read Full Post »

*

נתקלתי בפתח הספר, לידתה של פיסיקה חדשה (הוצאת דביר: תל  אביב 1966), בפרט מעניין אודות המחבר:

 

מחוץ לחדר-עבודתו ולבתי-הגנזים פרופסור כהן הוא חובב נלהב של טיולים ושל עלייה על מגדלים. תחביב נוסף שלו הוא צילום טירות וספינות, בעיקר ספינות-דייג.

*

כמובן, לא הטיולים ולא תחביבי הצילום של הפרופסור לכדו את מבטי, אלא עליותיו על מגדלים. כלומר, אם היה מדובר בי, יכולים היו לכתוב: ישיבה על ספסלים, אבל עליה על מגדלים, איזה מין אדם נהג לציין את אהבתו לעלות על מגדלים? ואם כבר עליה על מגדלים, אילו מגדלים? מגדלים עתיקים או גורדי- שחקים מודרניים ואולי כולם כאחד? האם אהב לרדת מהמגדלים או נהנה מהטיפוס בלבד? הספר לא אמר על כל אלה מלה. זה. הותיר אותי חסר שקט, מה שללא ספק השפיע על המשך הקריאה.

לאורך הפרק הראשון "הפיסיקה של הארץ הנעה" דן המחבר במעבר מן השיטה הפתלומאית הגאוצנטרית (כדור הארץ בלתי נע תלוי ועומד במרכז היקום שכולו מלא גופים מתנועעים עשויי אתר, החגים סביבו באופן מושלם במעגלים)  ובין השיטה הקופרניקאית ההליוצנטרית וממשיכיה (כדור הארץ חג במהירות סביב עצמו במסלול אליפטי סביב השמש – הזכות על המסלולים האליפטיים ליוהנס קפלר).  באופן מיוחד מדגים המחבר את טיעוניו באמצעות ניסויי מחשבה, המתבצעים שוב ושוב על ידי הטלת כדורים, כדורי ברזל וכדורי פלדה, ממשקלים שונים ובגדלים שונים מגובה רב. כהן סוקר את דעת אריסטו לפיה כדורים במשקלים שונים (נניח שני ק"ג ו-1 ק"ג) שיוטלו מאותו גובה רב, יגיעו לקרקע בזמנים שונים: הקל ייפגש בקרקע רק לאחר כפולת זמן של הזמן שארך לכדור הכבד לנחות. כהן מצביע על כך שיוחנן פילופונוס, פילוסוף ואב כנסיה מאלכסנדריה במאה השישית, הפריך את דעת אריסטו על סמך ניסוי אמפירי, שבו מצא שכאשר הכדורים יוטלו מגובה שווה, אף על פי שמשקלם שונה, הם יגיעו לקרקע ללא כל הבדל בזמן, או בהבדל זמן מזערי. אלף שנים אחר כך חזר כנראה גלילאו גליליי (1642-1564) על הניסוי ומסקנתו – שהובאה מפיו של סלוויאטי בדיאלוג על שתי מערכות עולם עיקריות שהושלם ב-1626, פורסם ב-1632 בפירנצה, והוביל למשפטו של גלילאו לפני האינקוויזיציה (משום שהפר צו כנסייתי שלא ללמד את קופרניקוס ברבים) – היתה שכדור תותח שמשקלו בן 50 ל-100 ק"ג שיוטל מגובה 200 אמה עם כדור רובה במשקל 200 גרם –  יפגע בקרקע רק כשני רחבי-אצבע לפני הקל, על אף הפרשי המשקל המשמעותיים ביניהם.

כל המגדלים והטלות הכדורים האלו, כאשר מדי עמוד או שניים מתווספות עוד הטלות והטלות –  המגיעות עד כדי כדורי-פלדה והדמיון שלי החל לרוץ, וכבר ראיתי בעיני רוחי את חיבתו של פרופסור כהן לעלייה למגדלים כרוכה באובססיה להשלכת כדורים מכל מיני חומרים ובכל מיני גדלים ומשקלים מגובה רב, כדי לאמת ולחזור ולאמת את מסקנותיהם של פילופונוס וגליליי. המשכתי לרוץ עם זה הלאה ודמיינתי שורה של מקרי מוות בלתי מפוענחים ברחבי הגלובוס , במיוחד בסביבות אוניברסיטאיות ותיירותיות (האיש אהב טיולים), שבהם עוברי אורח תמימים נהרגו כתוצאה מפגיעת כדורים מחומרים שונים במשקלים שונים ובגדלים שונים שנפלו עליהם מגובה רב. איש לא הצליח לפענח זאת מעולם. גם לא נשמעה הטענה כאילו הכדורים הושלכו במזיד. אפשר גם שמטיל הכדורים כלל לא היה מודע לנפגעים (הוא רק סימן זאת במחברתו כניסויים שלא עלו יפה). העובדה שמדובר בארצות שונות ובמקרים בודדים, מנעו מן החוקרים לעמוד על המכנה המשותף בין המקרים, ומאחר שכך – האחראי לא נתפס. לומר את האמת, אלמלא ההערה על תחביבו של הפרופסור, גם אני לא הייתי מתעורר לכך.

ותחביביו האחרים של הפרופסור? (צילום טירות וספינות). ובכן, גלילאו עבר בשנת 1617, בשוך עשור שבמהלכו הפך לאיש המדע המוביל והמפורסם בדורו, לוילה נאה – כעין טירה או ארמון ושמה: בֶּלוּסגוּאַרְדוֹ, ממערב לפירנצה; אשר לספינות, עולה על הדעת ניסוי מחשבה מפורסם, המובא אף הוא בדיאלוג, שוב מפי סלוויאטי החדשן. תכליתו של ניסוי המחשבה היתה להראות שגם אם כדור הארץ במהירות קבועה לא תהייה לכך השפעה הכרחית על תנועתם של גופים על פני כדור הארץ. סלוויאטי מתאר תא פנימי בספינה בו נוכחים כמה אנשים, חרקים מעופפים, מיכל עם דגים (אקווריום?), ובקבוק מקובע, תלוי על ראשו, ופקוק כך שנוטפות ממנו טיפה אחת טיפה בבמהירות קבועה. לטענת גלילאו גם כאשר הספינה תרים עוגן, לו רק תפליג במהירות קבועה, שום פרט בתמונת תא-הסיפון, לא יישתנה מהותית, אף אחד מהעדים על הסיפון לא יבחין בשינוי, אף על פי שהספינה תימצא בתנועה.

מגדלים, כדורי ברזל, טירות וספינות- דיג (ספינה ובתוכה מיכל דגים) – יכול להיות שלפרופ' כהן היתה אובססיה לגלילאו גליליי. זה הגורם לכל ההבהוב הקודח.

*

*
*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

 

בתמונה: דב בער ב"ר חיים, איור מתוך כתב יד עץ חיים לר' חיים ויטאל, פאדהייץ [גליציה-פולין] 1780.

Read Full Post »

*

1

*

יצירתו של דרור בורשטיין אדם בחלל ניכרת במבט ראשון כספר עיון גרידא. מוסיפה לכך ההחלטה להוציא אותו במסגרת סדרת ספרי העיון של הוצאת בבל. לאמיתו של דבר, מדובר בספר רשימות או מסות אישיות העומדות בסימן המחבר הבוחר במודע להתיק עיניו מן המציאות הפוליטית ומן האקטואליה הישראלית, להתבונן בשמי הליל, לתאר מרחקי אין-חקר וכוכבים שמרביתנו כלל אינם מודעים לקיומם, כאשר אנו חולפים ברחוב אחר שעות החשכה בדרכנו אל מרכז הקניות או אל בית הקפה הלילי וכיוצא באלה.

   הדים לעניינו המיוחד של בורשטיין בחלל ניתן היה לאתר עוד בספריו הראשונים אבנר ברנר, ערים תאומות וכמובן ב- נתניה שם למדנו לראשונה כי בורשטיין ביקר כבר בנעוריו המוקדמים בחוג אסטרונומיה וכי תצפית בטלסקופ אל עבר גרמי שמים הינה ענין שבשגרת-חייו. עם זאת, בורשטיין אינו נוטל אותנו עימו לסיור יובשני, על דרך סרטי הטבע המקוריינים של ה-BBC זה ודאי גם אינו ממואר של נער שהתבונן בכוכבים. לאורך הספר, ניכר מאוד היחס האישי שלו בהווה לגרמי השמים, שבעצם עורר את הספר הנוכחי. במקביל למחברי ספרות החכמה המקראית (איוב, משלי, תהלים, קהלת), שסברו כי מההתבוננות בשמיים מתעוררת באדם יראת אלוהים (עקבות לכך ניתן עוד למצוא אצל הרמב"ם) – אצל בורשטיין, המתרגם ספרות דאואיסטית וזן בודהיסטית, יש בהתבוננות הזאת אל מרחבי החלל, משום ביסוס אינטואיציה פנימית בדבר תפיסת המרחב באותן תרבויות/ספרויות, לפיה המרחב בכללותו עומד על הזיקה בין החללים הריקים המרכיבים אותו, למעלה מן הזיקה והיחס בין החומרים המצויים שם בפועל (כך הכיסא אינו היחס הפרופורציונלי בין חלקי העץ המרכיבים אותו אלא היחס בין החללים שחלקי העץ הללו פוערים ביניהם). את המהלך שמציע בורשטיין, בספרו הנוכחי, יש להבין לא רק כניסיון להתבונן מעבר לשיח הפוליטי  (ברחוב, בתקשורת, באקדמיה, בספרות),  אלא גם כניסיון להעפיל מעבר לשיח האונטולוגי, שיח היישים המערבי: השגור, המוכר לעייפה, ודאי בסביבה צרכנית, העוסקת באופן אובססיבי במיתוג חפצים ואנשים; השגבתם או ביזויים – דרך המיושמת לאחרונה, באופן הולך וגובר, במדורי הספרות. את ההעדפה של בורשטיין לעולם האסתטי, האקולוגי והאתי שמגלמים הדאואיזם והזן-בודהיזם, ניתן היה להכיר כבר בספרו שאלות בספרות שבהן ביכר לגשת לטקסטים ספרותיים דרך מושגים ורעיונות שמקורן בתרבויות המזרח אסייתיות הנדונות.

כך הוא כותב:

*

המרווח הוא מרכיב יסודי בקיומנוּ ויש יצירות אמנות שמבינות זאת יותר מאחרות. לא היו מי שהפנימו את תודעת המרווח יותר מהציירים הקלסיים הסינים ומשוררי ההייקו היפניים. ביפן האיכות של "מרווח" קרויה "מָא". מושג זה מסמן "ריקות טעונה בלתי מוגדרת מתוך עצמה, חסרת-צורה, אבל ממנה יוצאות הצורות השונות לסוגיהן".  איכות זו של מרווח או ריקוּת קיימת באמנויות השונות במידות שונות של נוכחות. "בציור יהיה ה'מא' החלל הריק שמאפשר את נוכחות הדיו על כל גווניו; בשירה יהיה ה'מא' זה שאינו נאמר; במוסיקה – מה שעוטף את הצלילים, השקט שבין צלילים נשמעים".  וכך, "הארכיטקטורה היא המשחק החכם, המדויק והמופלא של נפחים שמחוברים תחת האור. עינינו נוצרו לראות את הצורות תחת האור".

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, ייעוץ מדעי: פרופ' אברהם לייב, הוצאת בבל: תל אביב 2018, , עמוד 68. הציטוטים הנתונים בקטע הובאו על ידי המחבר מתוך ספרו של פרופ' יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה].

*

בורשטיין כותב ומהרהר שנים ארוכות  על יצירות אמנות פלסטית. רבה חיבתו לציורים בני מאות שנים ולתרבות חומרית עתיקת-יומין. הוא מעיד על עצמו בספר הנוכחי כי נהג ועודו נוהג לבקר תכופות במוזיאונים ובגלריות. מעשה ההתבוננות באמנות, מבט ארוך וממוקד באובייקטים ממוסגרים, או בפסלים, שבדרך כלל מוצבים בבידול-מה מן העין המתבוננת. כמוהו כהארכת מבט אל עצם רחוק, כדי לומר דבר קרוב . כלומר, גם ביסוד הכתיבה על האמנות עומדת האינטואיציה לקרב את מה שנמצא שם  אל דעתו, ואל דעתנו; לתת מלים לאובייקט, שאין למתחולל בו מלים מחייבות. כך הוא בתורו המבט אל עבר גרמי השמים, המבקש ליצור שיח אחר, שמבקש לנטות במודע מן השיח במה שמונח לפני העיניים ונדון באינספור הזדמנויות על פי דיכוטומיות דוגמטיות מוכרות, אלא להרחיק ראות אל מה שנדמה לנו כרחוק מדי, כעלום מדי, ובכל זאת – אף שאינו ניתן למגע יד אדם – הוא בהחלט עשוי לשמש אותנו במחשבותינוּ. על כל פנים, הכוכבים, כמו גם: יצירות האמנות, מצויות שם. באשר הן מצויות שם, אין כל סיבה שלא תהפוכנה לחלק אינטגרלי מעולמנו (במחשבה, בשפה בפעילות).

וכך כותב בורשטיין:

*

אפשר ללמוד מהכוכבים איך להתבונן בציור. שמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. והרי זוהי תמצית אמנות הציור וההתבוננות בה. יש סברה כי לפחות אחד מציורי מערות לאסקו (מלפני כ-17,000 שנה), זה שנראים בו ציפור, ביזון ואיש-ציפור שרוע, מרמז לכוכבי-שמים, כמעין מפת כוכבים קטנה. אני מנחש שאמנות הציור התחילה בשמים, בצורות של עננים ובצורות מדומיינות של קבוצות כוכבים, עוד לפני שנרשמו צורות על קירות המערות.

   בראש ובראשונה,  מלמד אותנו המבט בשמים שלא לראות בדברים יחידות נפרדות, אלא מערך של זיקות. התבוננות בצדק שתתפוס אותו כנקודת אור זוהרת ורחוקה אינה אלא חצי ראיה. יש זיקה בין צדק ובין העין המתבוננת במובן זה שגודלו וקרבתו אלינו קשורים, כפי שהוסבר, לאנטומיה של גוף האדם וממילא לאנטומיה של העין, וכך ראוי להתבונן בכל דבר בעולם, גם בשיר וגם בציור.

    מבט בשמים צריך לדעת ולהתבונן בפרט קטן ולדעת שהוא אכן קטן, אבל בה-בעת לדעת שיש בו עוצמה סמויה שיכולה להאיר כמו כל פרט גדול …  

[עמ' 108-107]

*

במעבר הישיר, המובן מאליו, מן האמנות לתופעות טבע וליקום, הקשורים זה אל זה במערך של זיקות, ובשאיפה להיפדות מן הפוליטיאה, המכאיבה והחונקת, המרחיקה את האדם מן הזיקתיות הזאת, מזכירות מסותיו של בורשטיין מהלכים דומים אצל וו"ג זבאלד (2001-1944). זבאלד משום מה התקבע בישראל כסופר-שואה/מלה"ע II, המעמיד יד לזכרה של תרבות אירופאית (ויהודית) שנמחקה – אבל זבאלד מרוכז הרבה יותר בזכרונו של עולם, בהשמדת הטבע ובהרס האקולוגי שביצע האדם. הג'נוסייד ביהודים הוא פנים מזוהות – בהקשר זה, אך בלב יצירתו עומד הנהי על הציוויליזציה הטורפת אדם, בעלי-חיים, צמחים ודוממים, עד שלא נותר מהם שריד ופליט. את הדאגה הזאת, ואת הנימה האלגית המתחוללת על פני הכדור, ניתן היה למצוא גם בספרו של בורשטיין, תמונות של בשר, וודאי בספר הנוכחי; כמו-גם בכמה מגיליונות כתב העת הליקון בעריכתו, שהוקדשו להשמדת בעלי החיים ולאקולוגיה [למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון (הליקון, 104 (2014); ולאחרונה: שירת הבית: אקופואטיקה עברית (הליקון, 135 (2018)]. זבאלד לא עסק בכתביו באופן מיוחד בעניני אסטרונומיה או בתצפית בכוכבים, למעט בטבעות שבתאי ובסחרחורת (דיון במראה כיפת השמים המכוכבת).  להערכתי, המהלך של בורשטיין באדם בחלל, כל כמה שהוא עומד בסימן ההתבוננות אל מרחבי הקוסמוס, הוא גם מהלך שלאחר זבאלד כלומר: לאחר האלגיה על הרס הטבע. בורשטיין מהלך בקוטב המנוגד לזה המאפיין את ספרות המדע-הבדיוני. האדם לא עומד בהכרח לישב את הכוכבים ואף לא לבקר במרוחקים שבהם. האדם הבורשטייני יודע שהוא חי ביקום אינסופי (לא ניתן להגיע אל קצו); מכיר בכך שהוא זרוק ואבוד בפלנטה ההולכת ונחרבת על ידי בני מינו.  הוא יודע שלא הטכנולוגיה תושיע אותו מזה. גם הדת ומושיעים אחרים לא יועילו. בעצם, נדמה הוא כמהלך אחר התובנה כי דווקא הבנת קטנוּת האדם נוכח היקום – עשויה להנחיל בו מעט ענווה, ומודעות לכך שהחיים עלי כדור הארץ הם הזדמנות יחידה בתכלית, שיש למצותהּ ביתר יעילות לטובת מכלול היצורים, הצמחים והדוממים העושים את קיומם, הראשון והאחרון-בתכלית, לצידנוּ.

  *

2

*

במהלך קריאת הספר, בלט לעיניי הקיטוב בין בורשטיין והחלל (הריק), ובין ז'ול ורן (1905-1828) וספרותו כפי שתוארו על ידי רולאן בארת (1980-1915) כך: "ורן היה משוגע למלאות: הוא לא חדל להשלים את העולם ולרהט אותו, לעשותו שלם כביצה … ורן שייך לקו המתקדם שבבורגנות: מיצירתו משתמע שדבר אינו יכול לחמוק מידי האדם, שהעולם, אפילו חלקו המרוחק ביותר, הוא כחפץ בידו, ושהבעלות על הרכוש איננה, בסיכומו של דבר, אלא שלב דיאלקטי בשיעבודו הכללי של הטבע" [רולאן בארת, מיתולוגיות, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עורך התרגום: משה רון, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 103-102]. אם ורן הוא אדוק בּמלאוּת, סופר שהטכנולוגיה המואצת החל באמצע המאה ה-19 גרמה לו לראות עולם חדש ומופלא; בורשטיין של אדם בחלל הוא אדוק בָּריקוּת, סופר שחי בתקופה שבה ניכר כי שיכרון המלאוּת, הביא את החיים על פני כדור הארץ אל סף התהום. האדם בחלל, המעניק לספר של שמו, היא חליפת חלל ריקה שהושלכה ממעבורת, וסבבה בחלל במשך כמה שבועות, שעל תצלומה משנת 2006 כותב בורשטיין, כי ריקות החליפה מרמזת על היותהּ כל-אדם-בפוטנציה (אדם בחלל, עמ' 12-11). אותה חליפה גם מסמלת לדידו את הפסיעה הראשונה אל עבר העתיד (שם, עמוד 20), אבל בסופו של דבר הוא דווקא מצביע על כיליונהּ-חידלונהּ, כמסמלת את אי-היכולת לשלוט בטבע ולשעבדו: "אכן, היה שם מישהו, דחליל מהופך אשר בימים עברו היה נחשב לאֵל, סובב ברקיע וכמו מתדפק על דלתנו, נושא בעצם קיומו בשוֹרה על מציאותו של החלל, ואז, בבת אחת, כלה בלהבות" (שם,שם).  אם מליאותהּ של הצוללת נאוטילוס מצביעה על שלטון ושאיפה לשעבד את הטבע, אזי ריקותהּ של חליפת החלל ׁהסובבת כמה שבועות בחלל לפני התכלותהּ באטמוספירה, מבטאת את העובדה שעל האדם להתאים עצמו לטבע ולחוקיו. אולי זה הצעד היחיד שאולי בסופו של דבר יקיים את מין האדם די זמן כדי להביאו להגר לכוכבים.

בורשטיין גם מתחלחל מן האפשרות לפיה האדם הקפיטליסטי-המשעבד ימשיך לפעול ללא חת לטובת רווחיו ותועלותיו ולהשחית את מרחבי החלל, אם ובמידה שהאדם יגיע לייסוד קולוניות מחוץ לכדור הארץ. לדבריו: "אין בי שנאת אדם, אבל האם הטפילות הויראלית האלימה אינה מאפיינת חלקים נרחבים של ההיסטוריה האנושית? כמה תרבויות אנושיות שגשגו רק בזכות טפילותן? כמה אימפריות פעלו כוירוסים, שיכולים להשתכפל רק באופן טפילי בתוך תא חי של אורגניזם אחר? האם יצר הפלישה וההתפשטות שלנו ושלהם שונה כל כך? רכבי הנחיתה של כמה חלליות דומים דמיון מטריד לתרשימים של וירוסים." (שם, עמוד 89).  באופן מנוגד לחרדה  הבאה לידי ביטוי בסרטי מדע-בדיוני רבים באמצעות נחיתת חייזרים קטלניים-הרסניים, המשעבדים את האדם (או את יצורי הכוכב). כאן ניכרת דווקא חרדתו של בורשטיין מפני מה שהאדם, אם לא ישתנו מידותיו המצויות, עלול לעולל ליקום. זאת ועוד, בשונה מחזונות על עידן חדש קרוב וטרנספורמטיבי של רוח האדם: החל ביואכים מפיורה, המשך דרך המילניאריסטים, השבתאים, רמח"ל, ליאון טרוצקי, ראי"ה קוק, ניקולה טסלה, השיעה התרייסרית (ה-12) באיראן, ועד הניו-אייג'רים, האוונגליסטים והטרנס-הומניסטים של ימינו, בורשטיין לא מצפה להִלּוּך גדול (כלשונו של פאול צלאן), הוא מכיר בפכחון בכך, שאנושות שאינה פועלת בשם המידות הטובות ולמען הפצתן, היא אנושות מופקרת ואלימה מטבעה. כלומר, לדידו של בורשטיין, הטבע לא ייצא מגידרו למען האדם, ואין ציפיה לאפוקליפסה או לגאולה (גם מן הטיפוס המדעי-חילוני) מועילות מאום, אלא אולי בקירוב לנימתו של אבות ישורון, בדבר זמניותם הקצובה של תחושות הגאולה באדם, ושל היות המהפכות או הניכרות ככאלה, באות והולכות: 'יבוא משיח / יהיה ריק. והוא ימלא והוא ישמח. ולמען / נחכה לו שוב. הוא לא יתמהמה שנית. / והוא יסתלק' ['לא יתעכב', קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב 1978, עמוד 106].

בחלק החותם את החיבור כותב בורשטיין:

*

אני חושב על גלילאו ועל יתר האסטרונומים הגדולים כעל הקוסם הנודע הודיני, ששום כבלים לא צלחו להחזיקו מרותק. אנו כלואים על כדור הארץ, והמרחק לגרמי השמים הקרובים ביותר נראים כחציצה מוחלטת, אך אנשים כמו גלילאו הצליחו בגאונותם לפרוץ את החציצה ולקרב אלינו את הכוכבים. אם יום אחד ינחת אדם על אירופה (=הירח של צדק) הוא יניח את הרעפים על גג בנין שגלילאו  טייח, קופרניקוס בנהו לבנים, ואת יסודותיו הניחו כל אותם אסטרונומים אלמונים שהקימו אתרים כמו סטונהנג' באנגליה וניוגריינג' באירלנד (כ-5,000 שנה קודם ימינו) ולאחר מכן בבבל , ביוון, בארצות האסלאם, בסין, בארצות מרכז אמריקה ועוד. אני רואה דמיון לא מקרי בין צורתו העגולה של אתר סטונהנג', הבנוי נציבי אבן עצומים, ובין צורתו העגולה של טלסקופ מתקדם כמו טלסקופּ החלל האבּל: שני העיגולים מבטאים את הרצון האנושי להגדיל את עיגול העין. שכבתי הלילה על גבי מול שמים בהירים בנגב, ופתאום הרגשתי כיצד עינַי (חשתי אותן לא כשתי עיניים אלא כאחת) וכיפת הרקיע משתוות בגודלן. לרגע להביט בחלל היה לפקוח עין מול עין.

[אדם בחלל, עמ' 226-225]    

*

בורשטיין רואה בגדולי האסטרונומים של המאות ה-17-16, כמו גם בתלמידי-תלמידיהם, לרבות הוא עצמו, המתבונן החובב, השוכב, ככלות אלפי שנות מאמץ ציווליטורי של אסטרונומים אלמונים, על גבו מול שמי הנגב –  רק תולדה המשכית של מסורת עיונית-מתמטית-תצפיתית, שעברה בין חלקי עולם שונים, ואיחדה אנשים שונים (לעתים מבלי שידעו אלו על אלו), בשאיפה לקרב אלינו את הטבע הרחוק – ולהתקרב אליו. אם כן, על-פי בורשטיין, רק מכוח הנחלת העיון, התרבות, המאמץ הבלתי-אלים המשותף והרב-דורי, יוכל האדם לפרוץ את חומות כלאו הארצי, לצאת למרחבי הקוסמוס ולישבם. כל גישה אחרת אל המרחב החללי; כל נסיון היוצא מגדר התאמת האדם לטבע, לחוקיו ולריבונותו על האדם – עתיד להרחיב את המלחמות האנושיות ולהביא להחרבת הסביבה גם מעבר לגבולות כדור הארץ.  האיווי להביט בחלל עין בעין (או עין מול עין), אינו בשום אופן ביטוי להגדלת האדם, אלא מביא לידי התובנה לפיה האדם, גם בסופיותו, הוא חלק מיקום אין חקר, המתפשט והולך, ואולי די לה לידיעה הזאת, כשמתלמדים בהּ ומעמיקים בהּ, בכדי לעשות צעד משמעותי למלט את האדם ולהרחיקו מנטילת חלק במעגלי האלימות הסובבים אותו.

*

*

בתמונה למעלה: Nelson Carpenter,  Self-portrait at Valley  of  Fire State Park  California,  2013.©

Read Full Post »

Idris_the_prophet

*

 מציאה בלתי צפויה בעליל נמצאה לי בסיפרו החדש של פרופ' יוסף דן תולדות תורת הסוד העברית: ימי הביניים, כרך ט': המקובלים בספרד במאה השלוש עשרה [מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי: ירושלים תשע"ג/2013] — מפתח השמות שבסופו (עמ' 525-515). הטעם לכך: כמה מפרקי הספר עוסקים בתורת האצילות השמאלית של ר' יצחק בן יעקב הכהן מסוֹריה (Soria), ותלמידו ר' משה מבורגוס, שניהם שילבו בכתביהם שמות רבים של כוחות הרע בכללם  שלל שמות שדים המאכלסים את היכלות הטומאה (כנגד מלאכי השרת הממלאים את היכלות הקדושה). מי שערך/ה את הספר בחר לאכלס באינדקס של החיבור שמות רבים של שדים ודמונים לצידם של חוקרים אקדמאים מוכרים ורבנים מגדולי ישראל, וכך ניתן למצוא שם למשל את חתולירון (שדים דמויי נשים ההופכים לחתולים שחורים) לצד ר' חיים ויטאל וחביבה פדיה;  את משה בן מימון (רמב"ם) לצד מלכת שבא, מחלון, נובכדנצר, ונקמיאל; את עזא, עזאזל, עוגיאל, וערב רב, לצד ר' סעדיה גאון, שלמה פינס ואסי פרבר גינת; ואת שטן, קפצפוני, קצפיאל, רומולוס (השד ומייסד רומא), רגזיאל, תנינעוֹר, ושדין יהודאין (שדים יהודיים) לצד ר' משה קורדוברו, ר' יוסף קארו, רש"י, שבתי  צבי, גרשם שלום, וגם איזה אחד עול-ימים, מעוט-מעשים: שועי רז (שלא ברור מאיזה צד הוא הוזמן לשמחה והאם מקומו יכירנו שם).

תחילה, נזכרתי כי עוד בראשית המאה השמונה עשרה כונו חוקרים, אסטרונומים ופילוסופים, שקיבלו את תפישתו ההליוצנטרית של קופרניקוס בספרות רבנית בשם: "בכורי שטן" (סיפרו של הרופא היהודי ר' טוביה כ"ץ ממץ, מעשה טוביה או ספר העולמות). הסלט הזה, סיכמתי לעצמי, הוא רק המשך של מגמה עתיקה.

  אחר כך, התחלתי להשתעשע ברעיון להתחיל לצטט בהרצאות אקדמיות עוגיות מפי עוגיאל או ליחס את תגליתו של כתב יד חדש לשדין יהודאין. או לכתוב מייל בקשה לגלי צה"ל ליתן תכנית קבועה ברדיו, "שעה היסטורית", לפרופ' תנינעוֹר.  מנגד, דומה כי בקרוב יתחילו אנשי הקבלה המעשית (מאגיקונים/ות) להטיל כישופים ולכתוב קמעות הכוללים שמותיהם של רבנים דגולים מן העבר או חוקרים אקדמיים בעבר ובהווה.

  אחר התהרהרתי  על הפער הדק (הזיקה והמרחק) שבין "מגדל השן" האקדמי המפורסם, ובין היכל הטומאה של המקובלים הקסטיליאנים, אשר נתעָרוּ זה בזה ברצון העורך/ת ויהיו לאחד.  כך שכאשר נניח אתה מבקש לטפס במגדל נניח ולהיפגש עם פרופסור כלשהו, לעולם לא תדע מי ייפתח את הדלת: שד, רב או פרופסור. "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם" (נחום ב', 11). זה מה שצפוי כנראה על כל צעד ושעל באותו המגדל.

באות ו' חיפשתי לשוא וולדמורט ולא מצאתי. היה שם ומפיר, וורוולף (איש זאב), חי כובעי, וגם ר' משה דוד ואלי (תלמיד הרמח"ל) ויוסף וייס (חוקר החסידוּת)— אבל לא וולדמורט. ככל-הנראה, בשל האיסור על נשיאת שמו לשווא.

אין סוהרסנים; יש סמריאל, סמאל, וסנדלפון (המלאך).

לבסוף, מה שלמדתי מכאן הוא ששֵׁם הוא רק שֵׁם. אין משמעות עמוקה לכך אם בן אנוש הוא אם לאו, ואם הוא ממשי או מדומיין. כמעט התקשרתי לחבריי הטובים, מרסייה וקאמייה, לבשר להם שהמרחק שאי פעם שרר בין ממשות ומיבדה פס סוף סוף מן העולם. אך אללי, בשל קוצר זיכרונו של יצור אנושי, איני מצליח לזכור איפה רשמתי את מספריהם להודיעם. מה שכן, אולי כבר באה העת שבהּ נוכל להתייחס בפומבי לכל החברים הדמיוניים שאנו נושאים בתוכנו. ההחלטה המבריקה של העורך/ת היא בהחלט צעד גדול לאדם ולשד בדרך לשם.

*

*

בתמונה למעלה: An Imagining of Idris visiting Heaven and Hell, Taken From an Iluminated Manuscript Version of Stories of the Prophets , 1557

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »