Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ניקולה גריגורסקו’

*

*

פִּתְחוּ חַלּוֹנוֹת לִרְוָחָה!

סוּפַת הַסְּתָו— מֵעוֹלָם אַחֵר

הִיא שְלוּחָה

[טיקיטסו, 'ללא שם', נדפס: אומרי שיר על סף המוות: מבחר שירים יפניים ומסת מבוא, תרגם והקדים מבוא: יואל הופמן, הוצאת מודן: מושב בן שמן 2001, עמ' 155] 

*

  הוא יושב אצלי בסוכה, מבשר ואומר, אחרי כוסית מי יודע כמה של ברנדי, 'אני קֹהלת מלך הייתי בירושלים'. אבל לא ברור לי איזה מלך הוא היה אי-פעם, כי מלכים אין בירושלים כבר הרבה מאוד זמן. 'אולי דוכן פלאפל?' אני מהרהר, 'אולי שתיין מדיצינל אגדי?'. הוא מיישיר אליי מבט, עיניו אדומות, מבט של טור נמלים שאיבדו את הכיוון; יודה מלים: לא מכוונות, חסרות התאמה, במאמץ גדול. הוא נדמה כמי שמנסה לשחות חזה בתנועות של פרפר, או פרפר המנסה לעופף בתנועות של שחיין חזה: 'לאיש הנעלה אין עצמי, לאיש האלוהי אין הישגים, לחכם אין שֵׁם'.

  כשבא לישב אצלי בסוכה, הייתי כבר רעוע יותר מן הסוכה, עד כדי כך שנדמה היה לי שהתהפכותה של הסוכה, כמה דקות לפני כן, מחמת הרוחות החזקות והגשם— דילוג עקלתון של שלוש-מאות-ושישים-מעלות מעל גדר עץ, היישר על רכבם של השכנים מקומה חמש— היתה רק השלכה-אל-החוץ של סערת רגשותיי. אחרי שקראו לי ילדי השכנים וירדתי למטה, הפכתי את הסוכה הרטובה, גררתי אותה בחזרה לדשא ותיקנתי את האומר תיקון, שבתי אל החוף כמו ספן הקושר סירה למזח חורפי ופניתי להביא את בקבוק הברנדי מן המקרר שבבית. אחר שבתי לסוכה, והתיישבתי עם שתי כוסיות, אחת לי, אף השניה לי. ראשו הציץ אל הסוכה. עיניו נמשכו אל הברנדי. מזגתי לו כוסית אחת.

   'אתה יודע' הוא אומר, והמשיך אחרי פאוזה ארוכה-חלודה: 'כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחוסר תועלת'.

  אני מחייך. הוא מחייך בחזרה. עיניו נעצמות, כמו ילד שליטפו את ראשו, בטרם שינה, עת מלמל דבר מה של חכמה. ראשו נשמט בבת אחת על השולחן, ראש של מלך שהיה בירושלים; קֹהֶלֶת מלא כֹּהֶלַת.

   אני שותה עוד כוסית ומול עיניי מתחילים להתערבב מדרשים יהודיים וקטעי חדית' אסלאמיים יחדיו כבר לא ברור מיהו מי.

*

   למשל, "אמר הנביא: אדם מאמין הקורא את הקוראן משול לאתרוג,שריחו טוב וטעמו טוב.מאמין שאינו קורא את הקוראן משול לתמר,שאין לו ריח אבל טעמו מתוק. אדם צבוע הקורא את הקוראן משול לרֵיחָן, שריחו טוב וטעמו מר.ואדם צבוע, שאינו קורא את הקוראן משול לפקועה, שאין לה ריח וטעמהּ מר".  

     "מה אתרוג זה,שיש בו טעם ויש בו ריח—כך ישראל,יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים; כפות תמרים,אלו ישראל— מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח כך הם ישראל: יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים;וענף עץ עבות,אלו ישראל – מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל: יש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה;וערבי נחל אלו ישראל,מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח. כך הם ישראל: יש בהם אנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".

*

  מן הצללים באים אנשי הוָּקף ומהצד השני של הזירה כמה רבנים,שלוחי מצווה שאינם ניזוקים,ומנסים להפריד את המדרש ואת החדית'-אחד מהשני,כדי שחלילה לא יתערבב אתרוג עם אתרוג,תמר עם תמרה,רֵיחָן עם הדס, ופקועה עם ערבה.כל כך נחפזים להפריד ולהבדיל, שאפילו אינם מוכנים לאפשר רגע לעצמם את השהות להבין שאולי נוכחותם כקובעי הסדר הטוב כלל אינה מתבקשת. הואיל וראשי כבר מסתובב בזה כמה וכמה סיבובים, אני חוכך אם להציע גם להם כוסית ברנדי,אבל מגיע חיש למסקנה לפיה זה ממש לא לעניין להציע אלכוהול לאנשי הוּקף— הם עלולים להבין לא נכון את כוונותיי ולהיעלב עד עמקי נשמתם— וגם שלוחי המצווה, אני חושש, לא שותים אלכוהול כזה, שאין לו הכשר בד"צ.

ועדיין לברנדי שלי יש טעם וריח,ואני מבין היטב את התועלת שבחוסר התועלת בצריכתו,ובטוח שאם הייתי שואל את קֹהלת הוא היה מאשר את הדברים עם עינו האדומה הרוחשת הפוזלת,ומבקש עוד סיבוב,כי גדולה לגימה שמקרבת. אני תוהה אם היה יכול להשיג עם עיין שכזאת עבודה,כמגדלור בנמל יפו; עיין משוטטת באפלה, זרקור אדום מרושת, אפילפטי, מרצד כה וכה. זו עין שמפחידה סערות. קוראת להן להיוותר בחסות התהום.

   לא יודע כמה זמן ישנתי. כשהתעוררתי היה הבקבוק ריקן, ראשי מדמדם והסוכה דוממת. חשבתי על המיתוס של אליהו הנביא העובר מבית לבית בליל הסדר ולוגם מן היין שבכוס שהושארה לכבודו. לקֹהלת הזה, מסתמא, יש עניין דומה בסיבוב אלכוהולי בחג הסוכות, אבל הוא מהדר אחר ברנדי (גם לא אומר לא לערק). אפשר הלך לתוּר מעט מדיצינל בירושלים; מבעד חלון הסוכה נשבה רוח סתוית מרגיעה, כאילו נושבת בחסות מציאות חסרת תועלת.

*

*

הערות/מקורות:

מדיצינל היה ברנדי זול ונגיש, תוצרת הארץ, שיוצר והופץ בבתי הקפה של ירושלים בשלהי תקופת המנדט הבריטי ובשנים שאחרי קום המדינה, ועוד רווח שם בשנות השישים והשבעים, גם לאחר שהובאו לבירה מותגי ברנדי וקוניאק איכותיים יותר.

הציטוט:  'לאיש הנעלה אין עצמי, לאיש האלוהי אין הישגים, לחכם אין שם', נלקח מתוך: ג'ואנג דזה: הספר האמיתי של פריחת הדרום, תרגם מסינית והוסיף מבוא ונספחים דן דאור, הוצאת עם עובד והוצאת חרגול: תל אביב 2010, עמ' 23.

הציטוט: 'כל בני האדם מבינים את התועלת שבמועיל, ואיש אינו מבין את התועלת שבחוסר תועלת'שם, עמ' 53.  

 החדית', אמר הנביא וכיו"ב נאסף מתוך: עולמו של הנביא מחמד: חברה ודת על פי החדית' מתוך אוסף המסורות של אל-בוח'ארי, תרגם וערך עמנואל קופלביץ, הוצאת כרמל: ירושלים 2011, עמ' 218.

המדרש מה אתרוג זה וגו' מצוטט מתוך ויקרא רבה פרשה ל', פסקה י"א: מובא במלואו בספר עולמו של הנביא מחמד, שם, עמ' 219.

ָ

בתמונה למעלה:  Nicolae Grigorescu, Two Drunks, Oil on Canvas, Date Unknown

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

  

  *

  חלמתי חלום. בחלומי סייעתי למישהו שהיה דומה מאוד לנשיא ארצות הברית ברק חסין אובמה, לאשתו מישל ולשני ילדיו לחצות את הגבול מן הצד המצרי.היה לילה. קור מקפיא של מדבר. צוק שמשקיף על הצד המצרי (אני חושב שעשיתי שם מילואים פעם). אני זוכר את ההבהובים הכחולים על הסלע ועל החולות.  של ניידות מנהלת ההגירה, שהושפעו כנראה מתנועות העיין הבלתי רצוניות (REM), של חולם ממוצע בעת שנתוֹ. הם באוּ לעצור אותנו, וכבר הסתערו לעברינו מתוך דלתות הניידות. 'אבל יש לי חלום' אמרתי 'חכו, יש לי חלום'. חטפתי קצת מכות עם אלות, גם הם. במידה מספקת כדי שייוותרו לנו רק שברי חלומות.  

את מי שהיה דומה לנשיא האמריקאי, אבל לא לבש חליפה. הם שחררו במדבר עם שאר משפחתו. הודיעו למשטרה בצד השני לבוא ולצוד אותם. אני חושב שיכולתי לשמוע יריות מרחוק. אמרו לי: 'אתה עתיד לחטוף על זה עשרים שנה'.אני חשבתי על שיר של שמוליק קראוס,וקצת קשה היה לי להיזכר האם היה זה 'אחרי עשרים שנה' או 'רואים רחוק רואים שקוּף',כי לא שמעתי בחלום שום מוסיקה- רק חשבתי על שיר של שמוליק קראוס (למעשה את שניהם כתב יעקב רוטבליט, אבל שמו של רוטבליט לא עלה לנגדי בחלום).

 'שִמךָ?' אמר לי שוטר. 'קוֹרף' עניתי אוטומטית. חשבתי לעצמי מה זה אני חושב לעצמי להמציא לעצמי שם כזה.

'שם משפחה? 'שאל השוטר. 'אין לי שם משפחה' עניתי. 'תעודת זהות?' שאל השוטר. 'יכול להיות שפעם היתה' עניתי. 'אל תתחכם' ענה והטיח בכח אגרוף בשולחן, שדמה יותר למזבח.

כאן הקיץ הקץ על החלום, כי כנראה שאחד מילדיי טרק, בלי כוונה, את דלת חדר האמבטיה, בקומו משנתו ובשובו אל שנתו, בהתאמה מפתיעה, עם אותו חוקר שבחלום, השעה עוד היתה מוקדמת, מה שעורר אותי מן החלום הזה והקשה עליי לשוב אליו כדי לחזות בהמשכו. כמה דקות אחר-כך, ער לשיעורין, בראשיתו המוקדמת מדיי של יום חדש,כבר נזכרתי בשיר הזה של המשורר האוסטרי, כריסטיאן מורגנשטרן (1914-1871), שהנהיר לי את חלומי בשלימותו:

 

מן המשטרה לפני שבוּע

שאלון חריף לקורף שֻגר:

מיהו וכיצד הוא ומדוע.

 

מה מספר הבית בו הוא גר.

אם רַוָּק, נשוי, ואם- אז למה,

שנת לדה, ויום, ועיר או כפר.

 

אם בכלל מֻתָּר לוֹ, ועד אנה,

פֹּה יגור ואיך (נא לדיֵּק)

מה אמוּנתוֹ, וכסף כמה,

 

שאם לא כן, יעוף הרחק

למעצר. עד כאן,

חתומים: בורובסקי, הֶק.

 

קוֹרף משיב קצרות, ולעניין:

"לידיעת הדרג העליון:

על יסוד בדיקה אישית מוּכן

 

המוּצר דלהלן לטְעֹן

שאינו קים על פי כללֵי

המדינה הזאת, ובנידון

 

הוא מביע (בשולי

האגרת) צער ויגוֹן.

קוֹרף. (לכבוד משטרת וכולֵי)".

 

המנהל קורא בתִמָּהוֹן

[כריסטיאן מורגנשטרן, 'המשרד הממשלתי', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם וערך שמעון זנדבנק, הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמ' 27-26]

בימים שבהם ממשלת ישראל ומנהלת ההגירה  נוקטות צעדים משמעותיים בכדי להבדיל בין אדם לאדם ובין דם לדם: מקימה מחנה גירוש לילדי מהגרי עבודה, ומביאה לחקיקה חוקים שיש בהם בכדי לדון אוכלוסיית פליטים למוות, ראוי למחות, להרים קול, לחתום על עצומה, או לנהוג כקוֹרף. כדאי גם לתת איזו הצצה במה שכתב הנרי דיויד תורו (1862-1817) בשלהי המסה,  מרי אזרחי, בגנותן של ממשלות:

 

סמכותה של ממשלה. גם של ממשלה כזאת שאני נכון להישמע לה- שכּן בשמחה אציית לאנשים המיטיבים ממני לדעת ולפעול, ובעניינים הרבה אף לאנשים שאינם מיטיבים ממני לדעת ולפעול- עדיין היא סמכוּת בלתי טהורה. כדי שתהיה מוצדקת בתכלית, עליה להשיג את אישורם ואת הסכמתם של הנשלטים. אי-אפשר שתהיה לה זכות טהורה על אישיותי ועל רכושי אלא במידה שאני נותן לה זכות כזאת. ההתקדמות ממונארכיה אבסולוטית למונארכיה מוגבלת אל דימוקראטיה היא התקדמות לקראת יחס-כבוד אמיתי אל היחיד. אפילו הפילוסוף הסיני השכיל לראות את היחיד כיסודה של האימפריה. האם דימוקראטיה, כמות זו שאנו מכירים, היא תקנתו האחרונה האפשרית של הממשל? האם לא ייתכן לצעוד עוד צעד אחד קדימה בהכרתן ובהסדרתן של זכויות האדם? לעולם לא תהיה מדינה חופשית ונאורה באמת, אלא אם כן תגיע המדינה לידי הכרה ביחיד ככוח נעלה ממנה ועצמאי, שממנו נובעים כל כוחה וסמכותה שלה, ותנהג עימו בהתאם לכך. אני משעשע את נפשי בחזון של מדינה שסיפק בידהּ לפעול צדק לכל אדם ולנהוג ביחיד כבשכן; שאפילו לא תראה בכך פגיעה בשלומה אם מתי-מספר יתרחקו ממנה בחייהם, לא יתערבו בהּ, ולא ייכללו בתוכה, ואך ימלאו את כל חובותיהם כשכנים וכריעים. מדינה שתישא פרי ממין זה ותניח לו לנשור מיד לכשיבשיל, תפלס את הדרך למדינה מושלמת ונאדרת עוד יותר, שאף אותה חזיתי בדמיוני, אך עדיין לא ראיתיה בשום מקום.  

[הנרי דוד תורו, 'מרי אזרחי', תרגם מאנגלית חנוך קלעי, בתוך: הנרי דוד תורו, וולדן (חיים ביער), מוסד ביאליק: ירושלים 1962, עמ' 353-352]

 

יחידות ויחידים, עצמאיות ועצמאיים, אל תוותרו עכשיו למדינה, באמרה לפגום בערכים כגון: צדק, כבוד האדם (באשר הוא אדם), וזכויות ילדים (כל ילדה וילד) לילדוּת. יותר מדיי מוטל כאן על הפרק. מחנות המעצר והגירוש האלה, מלבד היותם פורענות שאין כדוגמתהּ, עשויים להיות מבוא למחנות מעצר וגירוש שבדרך. אם עדיין הומה בכם/ן חלום. אל נא תעלימו עין. כּתבוּ, דבּרוּ, הזדהוּ, חיתמוּ, הפגינוּ. מי יודע, אולי נצליח ליסד 'על הדרך' גם כמה ערי מקלט וודאי ילדוּת טובה יותר לכמה ילדים יקרים, שממשלתנו הנבחרת, זוממת לגרש אל עתיד בלתי ידוע לצמיתות אחרי שתדאג לכלוא אותן לפני כן. על מעין זה, כתב הרולד ברודקי: 'חייהם של אנשים כלואים הופכים למפלצתיים. שלח אותם לחופשי והם יהפכו למפלצות. אנחנו חייבים לשנות את האמונות שלנו' [הרולד ברודקי, באפלה פראית זו: סיפור מותי, תרגם יורם אשכול-רוקח, הוצאת בבל:  תל אביב 1999, עמ' 105].  אנחנו מוכרחים לשנות את אמונותיהם של נבחרי ציבור הנכונים לכלוא א/נשים וילדים חפים מפשע, או למצער להתקומם כנגד הרעה החולה הזאת.

 

 לחתימה על העצומה, כאן. 

לרשימות חשובות שייחדה שחר שילוח לנושא ראו: כאן , כאן ו-כאן .

 

 

 *

בתמונה למעלה: Nicolae Grigorescu (1838-1907), Convoy of Turkish Prisoners, Oil on Canvas,Date Unknown

© 2009שוֹעִי רז

Read Full Post »