Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ניקו’

*אתמול היה לי יום משונה ועצוב. אולי בשל שעון החורף, אולי בשל הסגריר, הסתובבתי כל היום וזמררתי לעצמי את Caroline says II של לו ריד ("It's so cold in Alaska") מתוך האלבום ברלין שראה אור בשנת 1973. בערב הודיעו אתרי האינטרנט על פטירתו של ריד בגיל 71, מה שהציף אצלי כמה וכמה זכרונות.

*

*

בבית הספר התיכון, לפני 24 שנים, ניהלתי תחנת רדיו בבית הספר (לא דובר ביותר מאשר לארגן מוסיקה טובה בהפסקות, ואני לקחתי על עצמי את הצד האלטרנטיבי), והשיר הפותח בכל הימים שבהם ערכתי והגשתי היה של ה-Velvet Underground.

*


*

ואם לא אז השיר הסוגר:

*

*

בימים שבהם ירד גשם זה היה השיר הזה:

*

*

היתה תקופה שיחסיי עם הוריי לא היו במלוא תפארתם (רמזתי על זה פה ושם בעבר). אם נשארתי שם  אייכשהו, באותן שנים, זה היה בעיקר בשל דאגה לאחותי. לפעמים לא היה לי איפה לישון, וגם לא פרוטה לפרטה; והשיר הזה כל הזמן ניגן לי בראש. עד היום מדי פעם בשבתות אני חוזר לספסל ההוא שעליו חלמתי איך אגדל ואצא מזה (עניין של שעה הליכה מפֹּה).

*

*

ערכתי אוסף של השירים שאני הכי אוהב. בסביבות גיל 18 הפצתי אותו אצל כל חבריי וחברותיי, ואצל אחותי וחברותיה. הוא נקרא Perfect Day. מדי פעם יש המזכירים לי את האוסף ההוא.

*

*

הימים שאחרי הפציעה הצבאית ההיא, אחרי שכמעט נהרגתי, ולא ברור היה לי כאשר התעוררתי מה עליי לעשות ואיך להמשיך את החיים, כי רגע לפני שאיבדתי את ההכרה, עשיתי לעצמי סוג של טקס פרידה שליו מן החיים הקצרים שהיו לי. יש שיר של ריד שמתאר בעיניי את התקופה הזו באופן שלם; את הרעב, החיפוש חסר המנוחה, והספק המתמיד (הילדים שלי מזהים אותו כ-'שיר שאבא שר בחדר האמבטיה'). אני חושב שזה הטקסט היפה ביותר שריד כתב.

*

*

ריקי מתה. גיל 26. סרטן חוזר. בערך שנה אחרי שהתחתנתי. ריקי היתה קצת האחות הגדולה שאף-פעם-לא-היתה-לי. אחותהּ הקטנה של ריקי היא חברת נפש שלי כבר 23 שנים (וגם בת זוג, אי שם לפני 20 שנה). באותה שנה לא דיברנו אני ואחותהּ. לא ידעתי שהמחלה חזרה. לא ידעתי שהיא נוֹטה למוּת (כי קודם היא כבר החלימה לגמריי).  אף פעם לא היתה לי הזדמנות להיפרד מריקי. אני כבר 15 שנה מגיע לאזכרה השנתית. כולם יודעים שזה יום שבו אני עוצר הכל ונוסע . על כל פנים, מאז הפך השיר הבא של ריד למה שמבטא את תחושתי ביחס לריקי בדייקנות.

*

לפני חמש שנים כשהאתר הזה רק החל לקרטע הקדשתי רשימה לזכר ניקו בחלוף עשרים שנה לפטירתה. זה נעשה 25 שנים בינתיים. אתמול הלך לו ריד. פתאום. אני נזכר ב-Songs for Drella  של ריד וקייל. מחווה מאוחרת לאנדי וורהול. אלבום נפלא, שאני מאזין לו כבר 23 שנים, ונהנה כביום הינתנו .  וחושב על כך שאת כל ההסתייגויות של ריד מדמותו של אנדי וורהול, ניתן למצוא גם בדמותו של ריד, שהיה בו משהו מלא להפליא בעצמו, וגם רודני כפי שהעידו כמה מחברי ה-Velvet. לא בטוח אם הייתי רוצה להיות חבר של לו ריד. אני כמעט משוכנע שלא. אני בטוח שיהיו כאלה שייתעקשו לזכור אותו קודם כל בשל היותו אחד ממובילי הגלאם-רוק של שנות השבעים יחד עם דיוויד בואי ועם איגי פופ, אבל לטעמי לא על כך תפארתו, אלא על הבלוז-רוק שלו, הקשוב לסיפוריהם של נידחי החברה, החיים בשוליה; עם המוות המלווה אותנו לכל מקום בשדרת החלומות השבורים, ועם הפקפוק המתמיד האם לכל זה יכול להיות סוף טוב. בכל זאת, יש מעט מאוד מוסיקאים שכל כך הרבה זכרונות רגשיים שלי חתומים בחותם המוסיקה והטקסטים שהם הותירו, וכנראה, שמטבעם של זכרונות רגשיים, הם ימשיכו לקנן שם, עד ליום שבו  יאסוף גם אותי הים הקר השחור.

*

*

הערה: כותר הרשימה לקוח מפתיחת השיר Cremation מתוך האלבום Magic and Loss.

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

 
 
 

*

אֲנִי בְּמַצָּב אֵיךְ לְהַגְדִּירוֹ וְאֶקְרָאֵהוּ אֲבִיבָה-לֹא אֶקְרָאֵהוּ אֵינָחוֹת

וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִירָה אֶלָּא לְפִי כּאֵב

וְזֹאת הִיא תּוֹרָתוֹ אֵין לוֹ תּוֹרָה- מַלְאָכִים מְחַנְקִים נְשִימָה וְחַיּוֹת

בּוֹעֲרוֹת עֵינַיִים, בָאִינְטֶרְנֶט מִמַּעַל וּבַסְּפָרִים הַנִּקְבָּרִים, אֵין

לוֹ תּוֹרָה, רַק הָרֶגַע בְּעָצְמוּת הֶחָלָל הוּא נוֹקֵב כְּסִכָּה בִּזְכוּכִית

וְהַלֵּב הֶחָדוּל וְקָרוּי הֶבֶל

מִשוּם שְלוֹש מֵאוֹת שִּשִּים וַחֲמִשָּה מָנִים שֶל עָשָן שֶבּוֹ

כְּנֶגֶד שְלוֹש מֵאוֹת שִּשִּים וַחֲמִשָּה מִנְיַן יְמוֹת.

(שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009, עמ' 7)

 

   השיר שכאן הוא השיר הפותח את הספר. ויש בו מן הפתיחה ומן הסגירה גם כן. כיצד ניתן להמשיך לדבר אחרי הכאב הזה של אבדן-האחות, שאינו על דרך השירה ואין בו תורה, ויש בו מחנק וכאב שאינם חולפים, ואשר לא הספרים גם לא האינטרנט בכוחם להעביר. גם לא חזיונות של מלאכים וחיות קודש. הכל נראה תלוש וחסר תקנה.שבור לתמיד. במקום שלוש מאות וששים וחמישה מנים של קטורת סמים שהועלו בבית המקדש  מובאים לזכרון מקדש האדם הנתוץ, שלש מאות ושישים וחמישה מנים של עשן, ואפילו לא ניתן עוד להביא שלושה מנים יתירים של עשן ליום הכיפורים, שכן אין כיפורים ואין חזור, והפצע לא יעלה ארוכה.

   כאן הייתי אמור לפרש את השיר ולתת בו סימנים. איך אוכל. הלא אין בו סימנים. לא סימני שירה אפשר ליתן בו אף לא סימני תורה, ואף על פי כן נוקב הוא כסכה בלב לא-אדיש, וכמלאך—מחניק נשימה. כמה פעמים סגרתי את הספר אחרי קריאתו. לא יכולתי להמשיך. כל מיני אבדנים באו לישב על כתפי, ציפורי אבדון.

   אפשר כי ז'ן פולאן (1968-1884) צדק, ישנם טקסטים שלא ניתן ממש לבאר, אשר כל פרשנות אנליטית רק תגרע מהם. ניתן לחוות אותם, לשוב ולקרוא בהם מתוך קירבה רגשית הולכת וגדילה, לידע כי שיר מסוגל מטאפורית להניח יד על כתפו של קורא, אשר מדי פעם בשעות נתונות בתוך מלאכת יומו חש באבדניו. לקוות כי מתוך קריאה חוזרת ותחושת הקירבה, יש משום השתתפות בכאבו של הכותב. הנה כי כן, קריאת שירה עתים אינה מלאכת פרשנות, אלא מלאכה של קשב, קירבה והשתתפוּת, סוג של אתיקה בלתי כתובה נוטה אל האלם, מה שאי אפשר לשתוק עליו אבל גם לא ממש לדבר בו. 

  

  

 

  

 
ב- 16.3.2010, יתקיים בתאטרון אלמַיְדַאן בחיפה כינוס זכרון במלאת שבע שנים להריגתה של רייצ'ל קורי, אשר נדרסה למוות ברפיח על ידי דחפור צהל"י בעת שנסתה למנוע את הריסתו של בית אזרחי.  במסגרת הכינוס תועלה ההצגה "שמי הוא רייצ'ל קורי" (בערבית עם תרגום לאנגלית), בהשתתפותה של השחקנית לנא זריק ובבימויו של ריאד מסארווה. בנוסף להצגה, יישמעו דברים מפיהם של ג'מילה עאסלה (אמו של אסיל עאסלה ז"ל), רמי אלחנן (אביה של סמדר אלחנן ז"ל), באסם עראמין (אביה של עביר עראמין ז"ל) וסינדי וקרייג קורי (הוריה של רייצ'ל קורי ז"ל). כמו כן תיערך שיחת וידאו עם מרכז רייצ'ל קורי לילדים ונוער ברפיח. האירוע יתחיל בשעה 20:00 בדיוק, בהודעה שקיבלתי לגבי הכינוס מאת טלי כוכבי, נמסר לנסות להגיע לתאטרון כבר בשעה 19:30. על אודות עביר עראמין, טל זינו ורייצ'ל קורי כתבתי בעבר כאן. יהי רצון כי תאצל על שני העמים הדוויים, הסחופים והמטורפים, רוח השלום.
 

בתמונה למעלה:Joseph Mallord  Willaim Turner, Snow Storm, Oil on Canvas 1842

 

© 2010 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

 

   כנראה זה הסתיו, המכה הזאת בבטן, שבכל שנה (כבר כמעט עשרים) גורמת לי לפזם בראשי, כמו ציפור מכאנית הפורצת מן השעון בשעה היעודה לה, את שירם של הוולווט אנדרגראונדHeyMr.Rain מתוך האלבוםAnotherView שהכיל חומרים שלא ראו אור לצד גרסות אלטרנטיביות לשירים שהופיעו באלבומים. בסתיו 1989 כבר הסתובבתי אנה ואנה (עידן ה-Walkman), מחפש כל הזמן ומרגיש די אבוד, עם האלבום הזה ועם White Light/WhiteHeatמשנת 1968. כמעט כל בני גילי שלא הסתנוורו מפרעות היורו-פופ (זאת אכן היתה מוצאיה של תקופה קשה מאוד-מאוד) שמעו Beatles,PinkFloyd,=MinimalCompact ו-NickCave ואצלי התנגנו Tom Waits, וה-VelvetUnderground [גם לו ריד שהחל לחזור אז לכושר עם NewYork]. אמש נזכרתי פתע כי השנה מלאו 20 שנה לפטירתה בטרם עת של הסולנית האורחת של ה-Velvet, ניקו (1938- 1988). האישה שכמעט שלא היתה שם בזמן אמת (מלבד אלבום הבכורה), אבל גם האישה שאלבומי הסולו שלה היוו בחלקם את ההמשך האמיתי והיציג ביותר של הצליל והרוח של ה- Velvet (לכך תרם בלי ספק ג'ון קייל שהיה מעורב ברוב אלבומי הסולו שלה). החלטתי לראות מה יש ב- Youtube משיריה ונתקלתי בין התוצאות בביצוע של לו ריד (1942-) על הגיטרה, ושל ג'ון קייל (1942-) על הויולה, לשיר Heroin, שיר הלקוח כמובן מן הקלאסיקה ההיא עם הבננה הצהובה (1967, עכשיו מבינים אחרי מה הלך הקוף שעלה לגן עדן אצל ה- Pixies). אחד הדברים שהדהימו אותי היו העובדה שפתאום ראיתי לפניי שני נערים ממש, לא יותר (אמנם שניהם היו כבר בני 25), ופתאום השיר וחווית ההרואין שבו המחישו לי עד כמה הצעירים האלה (שאמנם נהנו אז מחסותו של הפטרון המקושר, אנדי וורהול) שינו לתמיד את פני עולם המוסיקה וכמה אכן היו ה- VelvetUnderground  מחתרת שבאה לשנות את פני עולם הסאונד, הטקסט והויז'ן של זמנם, ואכן דומה (אם אשאל שורה משירו של דן פגיס, אוטוביגרפיה) כי 'תאי המחתרת שלהם הגיעו לכל מקום' גם אם זה לקח זמן, ולא בכדי הם נחשבים גם היום כאחת הלהקות המשפיעות יותר בתולדות הרוק (אולי האם המייסדת של הרוק האלטרנטיבי ומבשרת הפּאנק).

   במיוחד זכור בעיני לטובה אלבומם, White Ligh/White Heat (ראשית 1968, ללא ניקו ווורהול), שכאמור לווה את שנות נעוריי המוקדמים (בימים ההם של הקלטת המסתובבת. הביאו לי מניו-יורק בשנת 1989) ובה נאגרו כמה מהטקסטים היותר פרועים של ההרכב, וגם כמה מביצועיו היותר אקספרסיביים שלהם. למשל השיר TheGift על וולדו ג'פרס ששלח את עצמו בחבילה לחברתו וחיכה בהולם לב הולך וגובר למה שייארע כאשר היא תפתח את החבילה והוא ייפול לזרועותיה (קייל מדקלם ברמקול אחד כאשר ברמקול השני משתוללת סופת גיטרות-תופים מעשה ידיהם של ריד, סטרלינג מוריסון ומורין טאקר). כאשר החברה אינה מצליחה לקרוע את המסקינג- טייפ היא נוטלת זוג מספרים גדולים וחדים וקורעת פתח דרך החבילה ודרך מוחו של וולדו עצמו. הטקסטים בהמשך דנים בין היתר בהתמכרות לסמים, אלימות, וזהויות מיניות חריגות (למשל: SisterRay), נושאים שהעסיקו את חברי הלהקה (ריד עבר לעדותו בנעוריו טיפול בנזעי- חשמל, שמחק חלק מזכרונו, על מנת להרחיק ממנו נטיות הומוסקסואליות ודיכאוניות עליהן דיווח).

   על השפעתו האינטנסיבית של  אנדי וורהול (1988-1929) עליהם, בראשית דרכם, עמדו ריד וקייל בהרחבה באלבומם המשותף המאוחר Songs-for-Drella,1990  [דרלה היה הכינוי שנתן לעצמו וורהול: שילוב בין סינדרלה ודרקולה]. במיוחד באשר ליכולתה של אמנוּת לשנות קונווציות חברתיות ותרבותיות. וכן בדביקות בכך שהאמנות צריכה לשקף את חייו הרדיקאליים של האמן. מעולם לא התחברתי לפופ-ארט של וורהול ואף לא לעבודותיו הקולנועיות, אבל ה- Factory שלו היה יותר מאשר סדנה, בית חרושת של אמנות, שבאיו נתבעים ליצר וליצר עוד ועוד תפוקה, עוד ועוד מחשבות בלתי ממסדיות, שתכליתן ליצור מסה קריטית מסויימת שתביא לשינוי תרבותי- מחשבתי. האם היה וורהול קפיטליסט-רודן ודיקטטור- אמנותי או שמא פילנטרופ דואג לאמנים שנקבצו ובאו בשעריו, הדעות כמובן חלוקות. וַלֵרִי ג'ין סולאנִס (מניפסט החלאה שלה, טקסט הקורא לחיסול המין הגברי, ראה אור בעברית בהוצאת רסלינג לפני שנים אחדות) התנקשה בוורהול (יריות אקדח) בתוך ה- Factory ופצעה אותו קשה מאוד (1968) מה שסימן את קיצה של תקופה. מצד שני ריד וקיילדווקא הדגישו באלבום הזכרון שהזכרתי למעלה (למי שלא מכיר, כדאי גם כדאי) את פניו האמנותיים והיצירתיים יוצאי הדופן של האיש, גם אם את אפיו השתלטני- תבעני-כפייתי.

   במיוחד בשני האלבומים הראשונים בהם היו ריד וקייל פעילים מאוד נמצאו טקסטים לא שיגרתיים העוסקים בנושאים שכמעט ולא עסקו בהם עד אז במוסיקת הרוק, לצד נגינה דיסהרמונית- מעוותת של גיטרות וויולה. מכמה בחינות, היה ב-VelvetUndergroundנסיון כן לבטא את עולמם של חבריה: אנשים צעירים, מחפשי דרך וזהות אבודים למדיי, המתעדים את הסערה הקיומית המתרגשת על ראשיהם ואת נופיה הדקדאנטיים של ניו-יורק ואת חצרותיה האחוריות, as-it; ריד חזר אל הנופים האלה שוב באלבום הגיטרות הנהדר NewYork, אבל שם הוא דובב את הרחובות בעד הפריזמה המנוסה והבוגרת, של מי שכבר ראה לא מעט וגיבש לעצמו זהות פוליטית וחברתית מוצקה, מה שנעדר לחלוטין מאלבומיהם של ה- Velvet, שהם נקיים ממחאה אבל עמוסי- זעקה; כמו שהייה ממושכת ברוּח מקפיאת עצמות.

   כשצפיתי בריד את קייל שרים את Heroin ובריד שר את השורות לפיהן כאשר המזרק נכנס לזרועו הוא מרגיש כמו בנו של ישוע, חזרתי לניקו, שנפטרה כנראה כתוצאה משנים של הרואין (סיבת המוות היתה התקף לב ונפילה על הראש). וחשבתי מדוע דווקא היא שבאמת שהתה זמן מצומצם מאוד עם הלהקה, הפכה בקריירת הסולו שלה לממשיכת דרך אמיתית של הצליל ושל איזו רוח אפלולית שהיתה במחתרת המקורית. חשבתי גם מדוע מופע האיחוד של הלהקה בתחילה שנות התשעים (סטרלינג מוריסון עוד היה בין החיים) כבר לא נשמע דומה במאום והיה רחוק מלרגש. קייל לקח את עצמו עם השנים אל המקום אליו שאף כנראה תמיד: חיבור שלוב בין הקלאסי והאוונגרדי (הוא למד והופיע עם ג'ון קייג' בראשית שנות השישים) ובין הרוק. על אף שחיבר שורה של שירים יוצאי דופן וניגן בויולה שלו באלבומים יוצאי דופן (למשל:BryterLayter  של ניק דרייק) תמיד היה בקייל משהו מן התאורטיקן המוסיקלי, החותר להתחדש תמיד (לכן, לדידי על אף שהוא מצוי כבר באמצע שנות השישים של חייו הוא עוד אמן צעיר למדיי, על עליותיו ונפילותיו, שמי יודע עוד לאן יגיע). את לו ריד תמיד עניין רק לו ריד, במתכונת של שירה וידויית (לעתים מחשמלת ולעתים מתישה) המוּנעת על אדני ארבע אקורדים של הרכב מנצח של גיטרה- באס- תופים (להוציא את האלבום ברלין).    

   היחידה שנשארה במקום משמע המשיכה לחיות את חווית החיפוש, היאוש האבדן וההרס של ה- Velvet היתה ניקו, שהמשיכה לחתור לשיר את המציאות של החצרות האחוריות, מתוך פצע שנבע אולי משנות ילדותה המוקדמת בגרמניה. עבור קייל, שנטל חלק פעיל ברוב אלבומיה, היתה כנראה העבודה המשותפת הזדמנות להחיות אל הרוח החד פעמית של ה- Velvet בכל פעם מחדש. דומני אפוא כי כאשר נפטרה ניקו מתה ה- Velvet איתה.  SongsforDrella של ריד וקייל היה במובן זה יותר מאלבום מחווה וזיכרון לוורהול, זה היה אלבום פרידה מלהקה ומאישה שגלמה את רוח הלהקה, שהיתה ואיננה עוד.

 

 

 

 

©2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »

   ruth

*

רות דולורס וייס הוציאה את אלבומה  Comesee :Rawversions כבר לפני שנים מספר. האלבום שהיה מעין מחווה אישית ל- Tomwaits (על שאלבומיו שינו את חייה) ואף נשלח אליו בדואר (ונדחה, על ידי מי שקורא עבורו את הדואר- יש לקוות) כלל מקבץ מנצח של שירים מאת נפש ייחודית מאוד. מוסיקאית עילאית שפועלת מתוך המודוסים הקיימים (בלוז, ג'ז, קלאסי וטנגו), שנשמעת כאילו יונקת השפעתה מאמנים כגון: וויטס, ניק קייב, ג'וני מיטשל, נינה סימון, ניקו ופי ג'י הרווי, אבל מצליחה אייכשהו בכח הההגשה הפגיעה והנגינה הייחודית והעדינה מאוד להפוך את הדברים ליצירה ראשונית- מקורית מפעימה. גליתי Author נדירה. כלומר, לא רק זמרת, לא רק פרפורמרית, לא רק מוסיקאית או singersongwriter במובן המוגדר והמגביל, אלא דבר מה שמעבר לכל אלו- אמנית יוצרת, שעוררה בי ציפיה דרוכה לקראת הבאות, כלומר עירנות מלאה לקראת כל שיר או קטע אינסטרומנטלי שתוציא תחת ידיה בעתיד.

עם המטען הלא-פשוט הזה יצאתי בשליחות מגזין האינטרנט קצתתרבות (ותודה גדולה לעורכו, אלפרד כהן השלישי) לשמוע הופעה של רות (פסנתר ושירה) ושל יהוא ירון (קונטרבאס וקולות) במועדון ההופעות החדש של האוזן השלישית לרגל הופעת אלבומה החדש של רות בעברית (2008 ,Anova Music). כשאני שומע את פעימות הבאס האקספרסיביות של יהוא ירון תמיד עולה בדעתי גרג כהן, הבאסיסט השותף של טום וויטס בטרילוגיית שנות השמונים שלו (Swordfishtrombones ; Raindogs;Frank's Wild Years), שהעשיר את וויטס והוסיף מימדי עומק למקצבי הלב המשונים שלו. תפקיד דומה אבל שונה משמש יהוא ירון לרות. האקספרסיביות הטעונה והקדחתנית של פעימות הקונטרבאס שלו כמו תוחמת את קולה של רות מכיוונים שונים. קולה של רות, שלעולם אינו צפוי, עתים עדין, עתים זועק, עתים שביר, עתים פגיע, ולעולם נראה שעולה הוא ממעמקי הלב והולך למרחקים. במובן מסויים הפעימות של יהוא ירון מקיפות, סובבות, מלטפות ומלוות את קולה הרגיש והמביע של רות. באותה מידה בכמה משירי ההופעה ('באר שבע', 'משירי ארץ אהבתי') התהפכו יחסיהם של רות ושל יהוא, ודווקא הפסנתר של רות הפך לקשוב מאוד לנגינתו של ירון, ועטף אותו ברוך וחום ועדינות. מבחינה זאת, יש לפנינו דואט בין שני אמנים אקספרסיביים מאוד, היוצרים שלמות צלולה ונדירה ביופיה בחיוניות הדיאלוג האמנותי הנרקם ביניהם. עמנואל לוינס הפילוסוף היהודי צרפתי (1995-1906) דיבר על המפגש עם האחר, המכונן את 'האני'. על אף שרות  דולורס וייס ויהוא ירון מאוד אחרים זה לזה, דומה כי נגינתם החשופה של כל אחד מהם מכוננת את האחר, וכל אחד מהם מצליח בתורו לדובב את האחר, ולהביאו למקומות חדשים.

לא מייד מגיע החיבור בין רות ובין יהוא ירון. חולפים שלושה או ארבעה שירים עד שהשניים מתחילים בדיאלוג האמיתי, ההולך ומרקיע ביניהם. בדקות כאלה, דומה כי אין קהל באולם ואין פרסונות. השיחה הולכת ונרקמת משיר לשיר, ולשיאו לטעמי הגיע דווקא כאשר רות הניחה את ידיה ושרה בלווי יהוא את הביצוע שלה לשירה של רחל (בלחן של סשה ארגוב) 'הייה נא טוב אליי' ואחר-כך בבצועהּ לשירה של לאה גולדברג (בלחן של דפנה אילת): 'משירי ארץ אהבתי'. כאן המקום לומר, על אף שרות דולורס וויס מבצעת באלבום החדש שני סטנדרטים ישראלים כאלה, יש לה באלבומה החדש כמה וכמה שירים מקוריים משלה העומדים לדידי להוות סטנדרטים ישראלים קלאסיים עתידיים, שירים כגון: 'גליתי שמש', 'באר שבע', 'קיץ', 'שיר תקווה', וכמובן שני שירים הבאים באלבום בזה אחר זה 'שיר נחמה' ו'קרֵב', שלצערי לא נוגנו בהופעה, אבל המדובר לדידי בשני השירים העבריים הטובים ביותר ששמעתי השנה.

רות המתגוררת זה שנים מספר באוסטין, טקסס הגיעה זה עתה לסיבוב הופעות קצר בארץ לרגל האלבום החדש. היא תופיע חמש פעמים בחודש הקרוב בתל-אביב (לבונטין 7, וצוותא) בירושלים (הצוללת הצהובה) וחיפה (מרתף 10). זוהי הזדמנות פז לגלות את אחת האמניות הישראליות החשובות שפועלות היום. זאת ועוד, לטעמי, אסור לתת לאלבומה החדש לחלוף בחיינו מבלי להותיר רישום מהותי על חייהם של אוהבי המוסיקה, השירה והאמנות בישראל. קחו אחריות, צאו והביאו פיסה של גאונות מוסיקלית פגיעה וחשופה הביתה (אלבומה החדש והנפלא), וארגנו לכם/ן הבטחה לשנה עברית חדשה ומוסיקלית אלטרנטיבית סוחפת; סוג של שמש צלולה, עיקשת ובוערת העתידה ללוות את חייכם לכל מקום אליו תפנו.

*

*

 

לקריאה נוספת: מרחב שהינו ואינו, פועם שמשות של מלים  

בתמונה למעלה: רות בהופעה, צלמה: יסמין סופר. 

 

Read Full Post »