יֵשׁ סוֹף: התכתבות עם מאיה אטון ז"ל

*

 

Come Closer, look deeper

  You've fallen fast 

Just like a plane on a

Stormy sea

[Tom Waits, "Dead and Lovely", Real Gone, Audio CD 2004, Track 8]

 *

    קיבלתי בעצב רב את בשורת פטירתה של האמנית מאיה אטון (2022-1974). לא היה בינינו קשר קרוב, אך היינו חברי פייסבוק. מאוד חיבבתי את טעמה המוסיקלי ואת טביעת עינה האמנותית. אני חושב ששוחחנו פעם קצרות, אבל איני זוכר אם זה היה בפתיחת תערוכתה של מאיה ז"ק אור נגדי (2016) שאצרה נילי גורן ז"ל  או בתערוכת דוד אבידן: נביא מדיה (2019) שאצר אורי דרומר במוזיאון תל אביב. בשתיהן, יצא לי לומר כמה מלים, ואני זוכר שבעקבותיהן, יצא לי פעם לשוחח עימה.

    לפני פחות משנתיים, בתאריך 7.9.2020, קלטה מאיה ברחובה של עיר, דימוי מזהיר, של לוחות שכנראה הושלכו מבית כנסת עליהם נחרתו תחילתן של עשרת הדברות. לוחות האבן השבורים הושמו בצל פח אשפה ירוק של עיריית תל-אביב יפו. היא העלתה את התמונה שצילמה ואני שיתפתי אותה בדף הפייסבוק שלי עליה הוספתי את הכיתוב "כאלף מילים". מאיה הודתה לי על השיתוף, ובעקבות כך החלה בינינו התכתבות קצרה שהפכה  לשיטוט רעיוני שנסוב על אשפה, חלודה, נצח, ספיריטואליזציה גדילה והולכת על חשבון הפיסיות ומותה של ליידי ליברטי (גברת חירות).

אני מניח כאן את התמונה שצילמה מאיה (למעלה)  ואת ההתכתבות שאירעה בינינו אז – לזכרהּ.

*

מאיה כתבה: תודה שועי.

כתבתי: תודה מלב. מה שמזכיר לי שבבראשית רבה ואחר כך בספר התמונה (חיבור קבלי בן המאה השלוש עשרה) הודגש כי העולם נברא על מקום האשפה.

[לאחר מכן, הגבתי למגיבה אחרת והכנסתי בדבריי סדרה אמריקנית בשם המקום הטוב (The Good Place) עליה כתבתי:   מה שראיתי מאוד הצחיק אותי. למעשה מדובר בארבעה טיפוסים שונים שמגיעים אחר מותם לגן עדן, אבל מה שנראה עדן הוא המדור השפל בגיהינום, ומי שנראה אישיות מלאכית, ראש הכפר האמפתי והאופטימי, הוא שד-מענה, שבעצם החליט לענות אותם פסיכולוגית לנצח על ידי שיסויים זה בזה ואז על-ידי מחיקת זכרונם ואתחול מחודש … בסדרה יש מִפנים. והם כולם (כולל השד) הולכים ומשתנים, מורדים במערכת המשפט הקוסמית כולה ויוצרים לעולם כולו שיווי משקל חדש ומה שיפה הוא שכולם חכמים וטמבלים בו-זמנית. חוץ מזה יש הרבה בדיחות על פילוסופים ופילוסופיה ודילמות אתיות. עלי זה לגמרי עובד].

מאיה כתבה: יש בזה הגיון. תודה על ההרחבה האופטימית.

כתבתי: בימים האחרונים התפרסם כי הפעילות על פני כדור הארץ גורמת כנראה להחלדת מתכות על הירח, כך שהרעיון לפיו Rust never sleeps, שזכה למקום של כבוד אצל ניל יאנג, מתגלה כעובדת-חיים. ואולי לכך התכוונו משוררי ימי הביניים, כשכינו את התבל: חֶלֶד

מאיה כתבה:  יפה. מעניין אם השם חלד נגיע מהצבע או מהפעולה הכימית הבלתי-פוסקת ומעניין האם החלד ישפיע על סיבוב הירח.

כתבתי: דווקא דומני כי חלד קרוב יותר לח͘אלד, שהוא אחד משמותיו של אללﱠה, וביאורו: נצחי. היו שתי אסכולות ימי-ביניימיות – אחת, בעקבות אריסטו, סברה שהעולם קדמון כלומר, לא נברא מן האין, ולכן יימשך באופן נצחי; השניה – סברה שבאשר החומר כלה וסופי, כך דינו של הקוסמוס הפיסיקלי (שאז כלל, ככל שהשיגה דעת האדם, רק את כדור הארץ ושבעת כוכבי הלכת, אפס קצה הקוסמוס הידוע לנו היום) לכלות. בדרך כלל, אצל משוררי ספרד היתה המילה תבל חתומה בסופיות ובכיליון, אבל אשר לחלד, האם הוא מהמחלידים או מהח͘אלדים – זה בצריך עיון.

מאיה כתבה: מרתק. האם המחלידים הם מחזוריים לעומת הח͘אלדים הנצחיים?

ואז הוסיפה: וול-אי (הסרט) קפץ לי לראש. גם בהקשר לאשפה וגם בקשר לחלד. בנוסף לדימוי שראיתי היום, שמתאר את כל מהלך היום שלנו: עבודה, פנאי מול מסך המחשב.   

עניתי: תפיסות של זמן מחזורי נועדו, על פי רוב, להאריך את זמנו של כדור הארץ ושל הקוסמוס, אבל, בד-בבד, אפיינו את מי שטענו שלבסוף כל מה שפיסי יאבד, ולכן לעתים התכלית של מחזורי זמן היא ספיריטואליזציה הולכת וגדילה על חשבון הפיסיות שלו (של העולם). מי שסבר שהעולם נצחי לא הירבה, בדרך כלל, מחזורי זמן, משום שלדידו לעולם לא יהיה סוף. ולכן, קשה לכתוב מה ייארע בקוסמוס בפרק זמן ממושך מאוד, שלא מגיע לחידלון.

מאיה כתבה: ישסוף (=יש סוף). ואז הוסיפה: תודה!  

עניתי בסרטון וידאו. סצנת הסיום מתוך הסרט כוכב הקופים (Planet of the Apes) משנת 1967 או 1968, שבו הגיבור [בגילומו של צ'רלטון הסטון המגלם בסרטו האחרון של ססיל ב' דה מיל, עשרת הדברות (The Comandments)  משנת 1956, את משה רבנו] חולף על פני פסל החירות (Lady Liberty) המוטל שבור ונתוץ על שפת הים, ומבין לראשונה, שהוא אינו נמצא בכוכב אחר, אלא על פני כדור הארץ, לאחר חורבן הציוויליזציה האנושית, ולאחר שהקופים ייסדו על פני כדור הארץ ציוויליציה משל עצמם (הדברים הובאו בקונטקסט של תצלום לוחות הברית השבורים שצילמה מאיה ובצל שיחתנו על סופיות העולם וזמן מחזורי).

מאיה כתבה: סיום נהדר (והוסיפה אימוג'י מחייך).  

*

*

*

בתמונה: מאיה אטון, ללא שם, 7.9.2020.

Read Full Post »

לאונרד כּהן

*

דחפתי את עצמי מעיר אחת לאחרת, מגג אחד לאחר, לראות אישה רוחצת.  

[לאונרד כהן,  מתוך: מזמור 7,  ספר רחמים, תרגם מאנגלית והוסיף מבוא והערות דורון ב' כהן, הוצאת כרמל: ירושלים 2015]    

*

אני חב ללאונרד כהן את ההיכרות הראשונית עם פ"ג לורקה. היה זה השיר שהקליט ב-1986, Take This Waltz, לאלבום מחווה ללורקה למלאת 50 שנים להוצאתו להורג. הייתי כבן 13, והשיר הזה תפס את לבי. במיוחד, השורה הפותחת, המסתורית: Now in Vienna There are ten pretty women/ There's a shoulder  where Death comes to cry . הזיקה המסתורית הזאת בין עשר הנשים היפות (שבדמיוני התנועעו לקצב הואלס) ובין הכתף עליה בא המוות להתייפח לא נתנה לי מנוח. לימים, משום מה, היא נקשרה אצלי לשורה: "המוות הוא רב אמן מגרמניה" מתוך פוגת המוות מאת פאול צלאן. אז לא ידעתי שלורקה הוצא להורג בירי על ידי משמר פשיסטי-לאומני באנדלוסיה.  אז לא הכרתי ציוריי המוות של אגון שילה, שמאז גם כן הפכו לחלק מן התמונה הזאת. הייתי ילד בן 13. ניגנתי פסנתר. הכרתי את הוואלסים הוינאיים של שטראוס. כמובן,  את הרקוויאם של מוצארט. שנה לפני כן נפלתי על ראשי במהלך משחק כדורגל בבית הספר. נחבטתי כהוגן, איבדתי הכרה, בלעתי לשוני, נחנקתי. התעוררתי כתוצאה מטיפול החייאה שעשתה בי אחות בית הספר. הועברתי לבית החולים. קשה להביע את הפליאה שעוררו בי השורות הללו של לורקה, כפי שהושרו על ידי כהן, ושודרו מדי פעם ברדיו, מעל גלי האתר, הכתף שהמוות בא לבכות עליה. גם המוות לעתים זקוק לנוחם, לפשוט את מדי המוות שלו– ולבכות.  כהן סיפר פעם ששיריו של לורקה גרמו לו לכתוב, להבין את ייעודו ככותב. הרבה עבר כהן בחייו – לימים שהה שנים במנזר זן בודהיסטי. אבל הוא התחיל מלורקה. ואייכשהו אני חש כי בזכות כהן הכרתי את לורקה – עד היום.  

*

*

בכהן הכותב התקיים מימד רליגיוזי בלתי מבוטל; מבחינות רבות את חייו ככותב ליוו לכל אורך יצירתו המקרא, הברית החדש, הליטורגיה. כשקראתי לפני מספר חודשים בספר רחמים שלו שחובר למלאת 50 לכהן (1984), לא יכולתי שלא להתרשם משזירתם סיפורים וסמלים השאובים מן המקרא ומן הברית החדשה מסורת יהודית-נוצרית אחוּדה. דווקא, ככל הזכור לי, לא התרשמתי מרוב הרעיונות הזן-בודהיסטיים כתולדה מן חיבור הזה התבהר לי שכאשר כהן תיאר את דוד המלך החוזה בבת שבע רוחצת על הגג (Hallelujah) או את ישוע ההולך על המים (Suzanne)   או כאשר צטט מתוך תפילת ונתנה תוקף (Who's by Fire) לא היה כהן כמצטט מקורות תרבותיים בלבד, אלא כמי שיש למקורות הללו קיום ומהות בתוך נפשו. כמדומני,  סבו היה חזן וסב אחר – רב ומלומד ליטאי. הדבר הובהר עוד יותר כאשר בחר לסיים את הופעתו האחרונה בישראל בברכת כהנים מסורתית (מי יכול ללכת לליאונרד כהן באצטדיון רמת-גן?). כאשר הוברר כי בין מועד פטירת כהן ובין ההודעה על פטירתו חלפו כמעט ארבעה ימים, לא יכולתי שלא להרהר שמא ציווה כך בצוואתו; שמא יתעורר ביום השלישי משנתו כישוע, טרם עלותו לשמיים. בכל אופן, הרבה יותר מכל סינגר-סונגרייטר אחר במוסיקה הקלה, נתן כהן חיות וקיום לסמלים ולעלילות יהודיים ונוצריים, כאילו ינקו ממסורת אחת, מתואמת ומתוזמנת היטב. אצל גו'ני קש ואצל ניק קייב למשל, ניתן לשמוע לא אחת הדהוד עמוק להיותם בני המסורת הנוצרית; לעתים הם נשמעים כמטיפים נודדים או ככמרים על הדוכן;  בוב דילן עבר שלב חב"די וגם שלב נוצרי די-אדוק, אבל ספק עד כמה סמלים יהודים ונוצריים זכו לביטוי עמוק באמנותו. כהן הצליח להיות אדם חילוני, משורר ריליגיוזי, ואדם שסמלים יהודים ונוצריים ורעיונות זן בודהיסטיים קנו שביתה במערכי נפשו ולכן ביצירתו. הוא לא נשמע מעולם כמטיף דתי, כי כל המערכת הריליגיוזית היהודית-נוצרית הביעה לדידו פרספקטיבות שונות של חסד, רחמים ואהבה. הוא נטל מלוא חופניים משם, אבל נפרד מעולם הליטורגי של בית התפילה, ונטע מחדש את העלילות העתיקות ואת הסמלים הישנים, בחובו של עולם מחולן, ביודעו כי גם הוא וגם אבות אבותיו הונעו מתוך אותו כח מסתורי חידתי חסר פשר ששמו אהבה. וכהן, גם כאשר אהבתו שבורה ונכאבת, בהכרח ראה באהבה אות לנוכחות אלוהית, השופעת בכל מקום ועל כל לב ולב.

קשה להכיל את השפעת הכתיבה של כהן על תרבות המבצעים-הכותבים; יעידו מאות, אולי אלפי ביצועי כיסוי לשיריו; אף אלבומי-מחווה שהוקדשו ליצירתו. כהן בענוותנותו הודה פעם עד כמה ביצועיהם של ג'ון קייל וג'ף באקלי ל- Hallelujah השפיעו על האופן שבו הוא-עצמו שר את השיר בהמשך. יש כמה וכמה ביצועי כיסוי נוספים כאלו שאני שב אליהם, יש לומר, יותר מאשר לאלבומיו של כהן, למשל: Dance Me to the End of Love בבצוע מדליין פֵּירוּ; Ain't No Cure for Love  בבצוע רות דולורס וייס; אם יהא זה רצונך בביצוע גבריאל בלחסן. אחת השורות המושרות שאני הכי אוהב במוסיקה הקלה בשנים האחרונות (מפני הקול השר) הוא: Aren't you every bird on every wire, מתוך שירה של ליסה האניגן האירית, Little Bird  . קשה שלא לחוש שם בהומאז' לשירו של כהן, Bird on the Wire.

בשירו של כהן Anthem מובאת שורה שמרבים לצטטהּ: There's a Crack in everything / That's how the light  gets in .  חשוב להשתהות עליה— כי רבים הם האוהבים המובסים בשיריו של כהן; והאהבה אצלו לא-אחת היא במבט לאחור של היזכרות, ונושאת בחובהּ גם את השבר. רוצה לומר: לא ניתן לדבר על האהבה (והאהבה אצל כהן היא אור החיים הבהיר) ללא שבר מהותי בהוויה. לא הטבע ולא האדם היו יכולים לשאת האהבה ואת האור הנשפע עליהם, לולא היתה בחינה של חלל וריק ואין בתוכם. הרעיון הזה מצוי גם בדאואיזם ויותר מזה בזן-בודהיזם אם בבחינת האיִן המגדיר את היֵשׁ ואם בבחינת הפיכת התודעה לריקה מן ה-Self המתעתע, אשר רק אז היא פנויה אולי לקבל הארה (Satori).  כהן, כמי ששילב בין זן בודהיזם, יהדות ונצרות כאחד, היה כטוען לפיו תחולת-האהבה באדם, תלויה באיזו רגישות-נרעדת או באיזה שבר מהותי. בשירתו אין מן היגון ומן הסבל המאפיינים משוררי אהבה; אבל יש בה את ההכרה לפיה האהבה –  אין בה רק אושר והתממשות, אלא היא נושאת גם שבר ופצע, פליאה ואימה – ובכל זאת היא הנדיבה בחסדים וגם האכזרית שבנסיונות שהושפעו על בני האדם.

בכך, היה שונה כהן באופן ניכר, מחברה אחרת במסורת היהודית-נוצרית, הפילוסופית סימון וייל (1943-1909). אצל וייל אהבת אלוהים היא משהו המצוי מחוץ להשגה, כל השגה. היא מעל ומעבר לקוסמוס. האדם מצוי בנהיה לאלוה ולחסדו, בתוך טבע אדיש ועיוור. גם קריאתו הנואשת של ישוע על הצלב נענתה בשתיקה וכך גם כל קריאות המעונים ושבורי הלב לאחריה. כהן מציג איזו אפשרות אחרת, לפיה האהבה, אלוהית או אנושית, פתוחה ומושגת בפני כל-מי שפותח אליה את ליבו, ומוכן לכל התעלות או מכאוב חסר קצה שייפלוּ בחלקו בשל כך.  וייל ראתה את עצמה כאחראית לכל אדם, וכמי שנגזר עליה ליטול על עצמה יותר, גם לסבול יותר (תמיד לסבול יותר) כדי להקל על הזולת (מה עוד ניתן לעשות בעולם כה ריק מאהבה?); כהן לעומתהּ העמיד תמיד על היכולת לאהוב ולהיאהב בעולם הזה. הוא ביטל לחלוטין את המרחק בין אהבה אלוהית ובין אהבה אנושית, בין אהבה רוחנית ובין אהבה גופנית. הנשיוּת לדידו הייתה הקודש (ירושלים החדשה), שאליה הוא, הגבר-הצליין, משחר.  אני חושב שהוא אולי המשורר היחיד שהצליח לכתוב שיר אהבה בין קאובוי לסוסתו האובדת (The Ballad of  the  Absent Mare), שאין בו מאום מן הקיטש, אבל יש בו חיפוש וכמיהה, ואולי גם אלגורייה לכך שבאהבה אין בּעלוּת ולא אלימוּת. שתי אלו סותרות לחלוטין את האהבה.

לבסוף, חשבתי על השיר האחרון שהוציא כהן בחייו (ובעקבותיו האלבום): You want it darker . נזכרתי באנתולוגיות שירי המוות שערך ותרגם יואל הופמן, אומרי שיר על סף המוות, שבו נלקטו שירים שאמרו נזירי זן סיניים ויפניים, במיוחד בתצורת-האייקו, לפני פרידתם מן העולם.  ומצאתי את עצמי מהרהר בשורה השבה ונשנית בשיר: הנני הנני I'm ready, My Lord.  המסך כבר ירד על אותו ריקוד עד קצת האהבה (עם עשר עלמות וינאיות). כהן עוזב. יוצא מן העולם אל אלוהיו. בלי המוות. המוות מחפש את הכתף עליה יוכל לבכות.

אני נזכרתי דווקא בשורות המחויכות הפותחות את האלבום Old Ideas של כהן:  I Love to speak with Leonard/ He's a sportsman and a shepherd/ He's a lazy Bastard Living in a suit.  יכול להיות שכהן כתב את השורות האלה כביכול מנקודת מבט אלוהית (בכל זאת, הדיאלוג שלו עם אלוהים היה ממושך).  יש לזכור, כי כך גם כתב, כנראה, כותב-התנ"ך.

*

*

בתמונה: Marco Kulik, Portrait of Leonard Cohen, 2008©

Read Full Post »

על שיווי המשקל הפנימי בעת התבוננות מחלון

*

לוס קוראסוניס סון איספיז'וס (לאדינו: הלבבות הם מראות)

  *

יש הרבה הקושר פילוסופיה ובדידות. כדי להתבונן במושגים, בתופעות, אדם צריך כפי-הנראה לשבת לבדו בחדר שליד, כאשר באולם המרכזי לא-הרחק מתקיימים החיים עצמם. אם יעזוב את עמדת הצופה וייכנס לאולם-המרכזי, משהו בעמדת המשקיף-המנתח-הצופה יאבד. פילוסופים ומדענים, גם משוררים לעתים, היו תדירים בהתבודדות, עתים מדעת, עתים לא מדעת. כמובן, הם נטלו חלק בכל מעגלי-החיים, על פי רוב, ועם זאת שמרו לעצמם את הזכות לפרוש לחדר על יד. למשל, אלברט איינשטיין (1955-1879) בילה שעות בחדרו בפרינסטון בהרהורים, ולעתים בילה ימים שלימים לבדו בדוגית קטנה, יש אומרים קיאק, שזכתה מידי הפיסיקאי לכינוי-החיבה "טִינֶף" (=טינופת).  כלי השייט הזה תואר על ידיו, כמקום בו הוא מסוגל להתרכז די הצורך על מנת לבצע את ניסויי-החשיבה.

וכך כתב איינשטיין (מתוך מאמר בעיתון אמריקני משנת 1949):

*

האדם הוא בעת ובעונה אחת יצור בודד ויצור חברתי. בתור יצור בודד הוא מבקש להבטיח את קיומו הוא וכן את קיומם של הקרובים לו, והוא רוצה להגשים את משאלותיו האישיות ולפתח את הסגולות הרדומות בו. בתור יצור חברתי הוא מבקש להשיג את אהדתם ואת הכרתם של שאר בני האדם, לחלוק עימם את סבלם ואת שמחותיהם ולהיטיב את גורלם. רק איחודן של שאיפות אלו, הסותרות לעתים קרובות כל כך זו את זו, מהווה את אופיו המיוחד של האדם; הן קובעות את שיווי המשקל הפנימי שלו ואת ערכו החברתי.     

[אלברט איינשטיין, מתוך: 'מהו סוציאליזם?', נדפס: רעיונות ודעות, תרגמו מגרמנית: דוד זינגר ויכין אונא, בעריכת יששכר אונא, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2005, עמוד 90]

 *

    בניגוד לאריסטו שהדגיש בספר השני מתוך אתיקה ניקומאכית את היותו של האדם מטבעו יֵשׁוּת פוליטית, כלומר: חיה חברתית, השואפת ליטול חלק בחברה, ובעצם יש בה התנגדות-פנימית לשהות בבדידות, מציג איינשטיין גישה מורכבת יותר. האדם לשיטתו הוא בד-בבד מתבודד המרוכז בעולמו הקטן, ועם זאת לומד לחרוג, לפחות באותה המידה, ולפנות כדי לזכות באהדה והכרה של שאר בני האדם; הוא גם מגלה אמפתיה, סולידאריות, וגם אחריוּת מה להטבת גורלם של האחרים. בעצם, טוען איינשטיין,כי ייחודו של האדם הוא בשיווי המשקל הפנימי שלו בין הפניה פנימה ובין הפניה החוצה, ומכאן עולה— כי לאנשים שונים יש דפוסים שונים, מהם מגלמים מופנמות, ואחרים— מוחצנות. במידה מה, גישתו של איינשטיין נשענת על שני פילוסופים סטואיקנים רומאים, מרקוס פורקיוס קאטו (נפטר 50 לפנה"ס)  ואפיקטטוס (נפטר 135 לספ'), שהבחינו בין "בדידוּת", מצב של ניתוק חברתי הנכפה על-האדם, ובין "התבודדוּת", מצב שבו האדם החי בחברה מקבל עליו לפרקים, כדי להיטיב את מחשבתו ומעשיו, שעות בהן יהיה שרוי לבדו.

אבל את דבריו של איינשטיין, שנדמים כמתבססים על חכמת-חיים פשוטה בתכלית, אני בוחר להבין על רקע דברים מפורסמים למדיי שכתב הפילוסוף הגרמני ממוצא יהודי (התנצר בהיותו כבן 30), אדמונד הוסרל (1938-1859), שכיהן בשנות העשרים כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג.

וכך כתב הוסרל (בשנת 1922):

*

כל אני הווה בפני עצמו, הוא אחדות בפני עצמו, יש לו את זרם-החוויות שלו, יש לו את הקטבים הריאליים שלו, שמוצגים בתוך הזרם הזה, את תוצרי ההבניות האידיאליות שלו וכו' כל אני הוא "מונאדה". אבל למונאדות יש חלונות. אין להם חלונות או דלתות מבחינה זו שאף סובייקט אחר לא יכול להיכנס לתוכן באופן ריאלי. אולם ניתן להתנסות דרכן בסובייקט האחר (החלונות הם האמפתיות) בדיוק כמו בחוויות עבר עצמיות דרך היזכרות. אך באופן זה, בכל אחת מהמונאדות מבצעות-האמפתיה לא צומחות רק חוויה חדשה ודעה התנסותית חדשה ובעלת הצדקה.  

[אדמונד הוסרל, מתוך: הפנמנולוגיה של הבין סובייקטיביות, תרגמו מגרמנית: שמאי זינגר ואלעד לפידות, בעריכת אלעד לפידות, הוצאת רסלינג: תל אביב 2016, עמ' 225-224]

 *

הוסרל, שבתחילתו היה פילוסוף של המתמטיקה, ביקש לראות בפילוסופיה, מדע רציונלי חמור (כשם מאמר מפורסם פרי עטו משנת 1911), מדע שאינו  רלטביסטי חברתי, פסיכולוגי או פוליטי כלל ועיקר, אלא מבוסס הוא על התבוננות במהויות הדברים; כך למעשה חתר הוסרל להכרה בפילוסופיה לא כמדע הנלווה להתפתחותם המואצת של מדעי החברה, ההתנהגות והטבע; גם לא לחקר ההיסטוריה— אלא מדע התר אחר מבע התבוננותי,של תודעה רציונלית, המבקשת לחקור את מהויות-הדברים שאינם תלויים ברשמים חולפים. יש במחשבתו איזו התחקות אחר מושג ה-'Eidos' הסוקראטי-אפלטוני, ואפשר גם עקבות אריסטוטליים, שכן הוסרל היה תלמידו של פרנץ ברטרנו (1917-1838), שהתמחה בין היתר בתורת הזיקה האריסטוטלית שבין הכח האינטלקטואלי שבנפש האדם ובין השכל הפועל, נותן הצורות (De Anima, ספר שלישי). בסופו של דבר ביסוד תמונת העולם ההוסרליאנית עומדת התפיסה לפיה יש יסוד תבוני קוסמי, שניתן להתבונן במופעיו השכלתניים-מופשטים, על אף מגבלות התבונה האנושית. זוהי אינטואיציה הדומה מאוד מכמה פנים לזאת של איינשטיין, שכל ימיו סבר כי ביסוד כל עבודה מדעית עומד דבר הקרוב לרגש דתי; כעין ידיעה פנימית כי דרך התבונה ניתן להבין את העולם, וכי הקוסמוס כולו הוא פרי קיומה של תבונה עלאית ( אלא שאיינשטיין טען לקירבה שבין האינטואיציה הפנימית הזאת שלו ובין שיטתו הפילוסופית של ברוך שׁפינוזה, דווקא).

כשם שאיינשטיין עיין, ערער והפריך תורות בפיסיקה (של האור) ובמכניקה של סיר אייזק ניוטון (1727-1643) שנחשבו כמאתיים שנה ויותר כיסודות המדע המודרני; כך שב הוסרל אל כתבי הפילוסוף,המדען והמתמטיקאי, גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646).זהו עיון מחודש שבמידה רבה מפריך את אושיות המטפיסיקה של קודמו— והמבקש במידה רבה לבקש מקבילה לפריצת הדרך הפיסיקלית של איינשטיין (לגבי ניוטון)— בשדה הפילוסופי.

לייבניץ במונאדולוגיה שלו ובעקרוני הטבע והחסד המיוסדים בתבונה שהושלמו בשנת 1714 טבע את מושג המונאדה, כעצם פשוט ובלתי מתחלק. כל ישות היא מונאדה אטומה המכילה לכתחילה את כל הידע, האפשרויות ומקרי-החיים בהם תתקל מראשית-הווייתה ועד היפסדהּ. כל-אדם,בבחינת מונאדה, קבוע בהכרח בתווך שנטבע במונאדה שלו. האל הוא בעצם הגורם המתווך בין המונאדות מתוך עקרון-על של "היות יחדיו". בעצם, לייבניץ שכל ימיו היה קתולי אדוק, ניסה ליסד שיטה פילוסופית-תיאולוגית, שבמוקד שלה ניצב אלוה תבוני המאפשר את החיים (את המונאדות) ומתווך (משגיח) על כל באי-עולם, בהיותו מתווך, מאחד, ומוליך בתבונה ובחסד את תנועת המונאדות כולן— כמו גם את תנועת ההיסטוריה למקום של קידמה ונאורות, אשר בו ישירו עולם ומלואו את תהילת האל.

הוסרל, בניגוד ללייבניץ, כבר חי בעולם מחולן לגמריי; לא היה לו עניין באלוה כיסוד המכוון-מארגן-יודע את ההוויה לפרטיה. הוא שם את יהבו בפעולת ההכרה, ובמיוחד בפעולת ההתכוונות וההתבוננות שבהכרת האדם. האדם לדידו של הוסרל הוא "זרם חוויות". במובן זה הוא קיום מונאדי, משום שאין הכרה אנושית דומה לחברתהּ— הואיל וזרם החוויות והזכרונות שונה מאדם לאדם. זהו קיום מונאדי— משום שאף אדם לא יכול להבין מה מתרחש בתודעתו (זרם חוויותיו) של אדם אחר.  כאן, זנח הוסרל ברצון את הרעיון שיש אלוה המצַוֶּת את כל המונאדות בכל  רגע ורגע, ובמקום זה— פנה להציע, כי אין יסוד חיצוני המתאם בין תודעות שונות, אבל באדם יש אמפתיה. האמפתיה היא כושר מיוחד המאפשר לנו להכיר בתודעה אחרת המתקיימת לצד תודעתנו, לחוש אליה קירבה, לרחוש כבוד וחיבה, לרצות להקשיב ולהתכוון כלפיה. הוסרל אינו פילוסוף דיאלוגי. הוא אינו שם יהבו בדיבור או בשיח, אלא דווקא על הטרום-דיבור (או הדיבור השתוּק) של המחשבה. אמפתיה עשויה לשרור גם בין שני אנשים (תודעות) השקועים בהרהורים זה לצד זה או בחלקי עולם שונים, כל זמן שהם אמפתיים זה כלפי זה. אפשר כי הוסרל הושפע בזה ממשנתו של הפילוסוף הנאו-קנטיאן היהודי-גרמני, הרמן יחזקאל כהן (1918-1842), שבפתח המאה העשרים דיבר על "גילוי הזולת בחינת רֵעַ". הוסרל דיבר גם על הזיקה האמפטית העשויה להתפתח כלפי "הזר היומיומי" (Der Fremde), אותם אנשים החולפים על פנינו ברחוב לפעמים משך תקופות ארוכות, כאשר בעצם איננו מכירים אותם, אפשר איננו שותפים להם—לא בלשון ולא בתרבות, אבל אנו חווים אותם, ומכירים בקיומם. על כל פנים, הוסרל לא הרחיב על מקורותיו דיבור.

ארצה להתעכב עוד מעט על תיאורו של הוסרל את האדם כ"זרם חוויות". שרק עמוק אל-תוך המאה העשרים התגלה כי תהליכים חשמליים מאפיינים את פעילותהּ של מערכת העצבים כל משך חיי האדם, ובעצם– האדם אינו רק מוליך חשמלי, אלא תהליכים של חישה, תנועה וכאב מקורם בתהליך של מוליכות עצבית המתקיימת כל העת בגוף ומניעה בו תהליכים כימיים. בחירתו של הוסרל ב"זרם חוויות" אולי אינה מקרית. תפיסת האדם כיצור-חשמלי היתה אז חדשה לגמריי לדבר על גלים אלקטרומגנטיים בכלל החלו  לדבר רק מ-1870 לערך, ועל מוליכים עצביים בגוף רק בראשית שנות העשרים של המאה ה-20.. אני מניח שאנשים כהוסרל הוקסמוּ מעריה המוארות של אירופּה ומן הידיעה לפיה תהליכים בגוף הינם ביסודם חשמליים. המלה "זרם" איפה אינה מקרית. ואכן, באותם שנים, מתחילים לדבר באופן מקביל בחקר הספרות על "זרם התודעה". השימוש במלה "זרם" גם אינה משוללת יסוד, משום שאם המוליכים העצביים מוליכים ומבקרים תהליכי חישה, תנועה וכאב, הרי יש להם תפקיד בסיסי בפעילות התודעה, ובאופן עקיף גם במארג הזכרונות הגופני של האדם.

אם נחזור רגע לדבריו של איינשטיין עמם התחלנו, הרי שהבחינה החברתית באדם עליה מעמיד איינשטיין, המתבטאת בהשגת האמפתיה של הזולת, והבעת אמפתיה לזולת ולאדם בכלל, כמפתח לשיווי משקל פנימי, היא מקבילה במידה רבה לדברי הוסרל על החלונות במונאדה המאפשרות לאדם להיחלץ מעצמו ולא לשקוע בסוליפסיזם או בתהליך היזכרוּת תמידי. דבריו של איינשטיין נהירים על רקע היותו איש מדע ואיש זכויות אדם, שממילא הקדיש חלקים ניכרים מזמנו למציאוּת החיצונית. מפתיע יותר הוא דווקא המהלך של הוסרל, כפילוסוף של התודעה, המרוכז בהתכוונות התודעה, וטענתו כי האמפתיה, לא רק משליכה את האדם מפנימיותו, אלא בעצם מווסתת את התודעה, ומונעת אותה מלשקוע בעצמהּ.

בעצם האמפתיה אינה רק קוראת את האדם אל סדר פוליטי-סוציאלי אלא גם אל אתיקה. ההכרה לפיה ישנם אנשים נוספים שם בחוצות, שיש להם תודעה שוות-ערך, וכושר להיות אמפתי כלפיהן, כמוך ממש. מזמינה את האדם לא רק לצאת מעצמו לפרקים כדי לשמור על שיווי משקל בין פנים וחוץ, אלא משום שהוא דואג, אוהב, חושב שישנן שם ישויות מורכבות, פעילות וסינגולריות, שכל אחת מהן מהווה עולם מלא. כמוהו ממש. מבחינה זאת, גם איינשטיין וגם הוסרל הדגישו  כי להיות אמפתי לזולת קודם לכל מידת השתייכות לויאלית לחברה או למוסדותיה. כשהאמפתיה מתגלה, האתיקה קודמת לפוליטיקה וגם לדחף להימצא בודד או מתבודד. כשאדם אמפתי לזולת, הוא לא רק מגלה אחריות, שותפות-גורל ותודעה שיוויונית, אלא במידה רבה, פשוט שומר על שיווי המשקל.

*

*  

בתמונה למעלה: Sunday Morning Along the Arno River, Photographed by Alfred Isenstaedt 1935

Read Full Post »

עם אוזן חלודה של גרמופון וצמד סנפירים, מקשיב לַשֶּׁבר

*

בסופו של דבר אני יכול רק להוריד את הכובע בפני אלבומו החדש של יהוא ירון אמן השכנוע העצמי (מומן באמצעות תורמים-פרטיים במסגרת  פרוייקט Headstart ורואה אור בהפצה מוגבלת על ידי קבוצת קמע 2013), מפגן ויטאלי של מחול ומחלה ומוות; של חיים בצל סיוט, של קשיים לישון, לצחוק כי העולם מצחיק ומעורר חרדה וקצר מאוד, לכתוב שורות בלתי שקולות לחלוטין ולתזמר אותן כאילו שבהן תלויים חייך.

שום דבר באלבום אינו שלם, גם השירים האחודים בו נעים בשברונם, וכמו קליידוסקופ, נעות תמונותיו— בין תהום ואהבה וידיעה די בהולה כי גם הליל לא נעלה לשמים.

לשמוע את האלבום הזה צריך אוזן חלודה של גרמופון. כדי לרקוד אותו צריך זוג סנפירים וכובע ים, ובגד ים שלם ומפוספס, לשחות כך, להחליק לאורך הרחוב, ולא לתהות אפילו פעם אחת איך לעזאזל שוב שכחו לשים בו מיים. או מדוע לעזאזל  שוב לא הכניסו את הפקק.

אם כתבתי פעם במקום אחר כי הקונטרבאס של ירון לגבי הקול של רות דולורס וייס, הוא כמו הבאס של גרג כהן לאלבומים של טום ווייטס; הפעם מתחלפים התפקידים, ורות נוטלת את חלקה בראשות כורוס-רפאים המלווה את חלקו הגדול של האלבום, כאילו משמיע את קולן של רוחות הרפאים הפנימיות, המהדהדות מעל ומתחת לטקסטים שמגיש ירון.

ובכלל, כבר שבוע רודפת אותי דמות של ילד בן חמש מן השיר "היא" המחזיק דעות של אחרים כשילד אחר דופק את ראשו בקיר, ועם קולות הרפאים שכבר ציינתי, מה הסיכוי של הילד הזה לפתח דעות משל עצמו ולגרום לילד האחר להפסיק להטיח את ראשו? ברגעים אחרים, תמונה של ירון, הנרדם סוף סוף, ואז ביתו מתחיל לנוע בקצבים משונים.

בכלל, זה אלבום של ספיריטואלים, יותר נכון: אקזיסטנציאליים-עבריים-סף ניהיליסטים; אלבום של תהלוכות מתים; אלבום של תהלוכות חיים הולכים להיות מתים; הצעקה של מונק, הנפילה של ויסנטה אוידוברו (אלטסור), מקהלות הרפאים של סלסטינו לפני השחר. הילד שהורגים שוב ושוב. ולטר בנימין הכותב בשלהי המאמר הקצר האופי ההרסני: "חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ". לכך מוסיף  ירון הערת שוליים משלו: 'המוות ממילא כבר בדרך".

נכון, אפשר לשמוע באלבום הזה את התחנות האוונגרדיות והאלטרנטיביות בהן עבר ירון בשנים האחרון: קטב מרירי, Ilian Pansensoy's Tropical Orchestra , Panic Ensemble , רות דולורס וייס,  ואת שפע ההרכבים והמוסיקאים אותם מלווה ירון בשנים האחרונות. אפשר לשמוע את אהבתו לטקסטים של זאב טנא ושל שלום גד ושל חנוך לוין. אפשר לשמוע את ההשפעות של טום ווייטס (בעיקר ב-Bone Machine, The Black Rider, Mule Variations ו- Blood Money) ושל ניק קייב (ב-Kicking against the Pricks וב-The Good Son),  ולמרות  כל אלו לפני הכל ואחרי הכל את הרוח העצמאית החופשית הדחוקה והסוערת שמביא איתו ירון לכל שיר. לפעמים נדמה שבסוף השיר נגמר האוויר באולפן. פשוט אזל ואינו.

בראיון שראה אור לאחרונה סיפר ירון כי ההקלטות נעשו במרוץ כנגד השעון לפני הולדת ביתו הראשונה, ובטרם יהפוך לאב. אולי ניתן לקרוא את האלבום הזה לא כאלבום של זעקה קיומית מרה מהדהדת, אלא אלבום של פרידה מן הנעורים (כמו שכינה אותם פעם אלביס קוסטלו: נעורים ברוטאליים). להריק מן התוך את כל הכאב, המרור, הייאוש והזעם של הנעורים, על חיים שאמנם נדמים לפעמים ל"סוף רע של סרט מפגר" ובכל זאת לפעמים יש בהם יותר. וצריך להיות בהם יותר. אני יודע, זה מה שקרה לי כשהפכתי בשעתו לאבא, לפני 14 שנה.

   אז אני מוזג כוסית ברנדי. ומאזין לעוד רצועה. ומוסיף עוד כמה שורות לאיזה פרוייקט שאני מקווה שאני סוף-סוף מסיים עכשיו. ועוד רצועה. ושוב מתחשק לי כוסית. אבל במקום זה, אני מתרגם על הדרך, שיר של וויליאם קרלוס ויליאמס (1963-1883) שעומד על שולחני (הורדתי את הספר מן המדף אחרי ששמעתי שיר של ירון):

*

התנצלות (מדוע אני כותב כיום?)

יופיין של

הַפָּנים האיומות

שׁל אִי-היותינוּ

מעוררות  אותי לַזֶּה:

 *

אישה שחוּמה,

עובדי יום –

ותיקים ומנוסים –

שָׁבִים לביתם לעת דּמדומים

בּבגדים רפויים

פּניהן דומות

לְאלוֹן פלורנטיני עתיק.

 *

כמו-כן,

 *

החלקים התואמים

של פניכם מעוררים אותי—

אזרחים בכירים—

ברם, לא

באותו אופן.

*

 אין ספק, יופיין של הפנים האיומות של אי-היותינו מעורר גם את יהוא ירון לזה, ואני מוריד בפניו את הכובע על העצמיות הבלתי מרוסנת והבלתי כבושה שלו, ועל כך שבכל החלטותיו האמנותיות אשר לקריירת הסולו שלו ניכרת אהבתו לשוליים ולשולי-השוליים של הדרך, והידיעה ששם נימצאים הדברים הפוריים והכנים באמת.

  זה אלבום של לב שבור ויד רועדת, של תשוקה ומצוקה. מזכיר לי את עצמי מיילל אל הירח באיזה לילה שבור במיוחד לפני 22 שנה. אלו שברים שלא ניתן לתקן ולא לאחות. אני מרכיב אותם מדיי פעם, כל פעם באופן אחר, במיוחד בלילות שבהם הירח גלוי ובוהק לכל, ובכל זאת, חושב דווקא על צידו האפל. אפל כמעט עד כדי שאם יפשוט יד מספיק חזק, יוכל בהינף יד לנטול עימו את ההבהוב העומם, הבלתי יציב, הרופף, שהוא בפשטות עמוקה, חיי (אני מנסה לא להשליך מעצמי על אחרים, ועל כן איני כותב, חיינו).

 *

*

להאזנה/הורדה/רכישה של האלבום המלא

*

בתמונה למעלה: Osvaldo Licini, Scherzo, Oil on Canvas 1960

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

רוֹקֶדֶת יִסוּרִים (יוֹפִי ועצבוּת)

_

על אלבומה החדש של רות דולורס וייס, ועל מופע ההשקה 13.1.2012, 13:00, בית פליציה בלומנטל, תל-אביב

 

הַס, אַל לךָ דַּבֵּר, אֲהוּבִי

דָּלּוֹת הַמִלִּים וְהֵן אֵפֶר.

 

תַּחַת יֶרַח הַנְחָֹשֶת נְהַלֵּךְ

דּוּמָם בְּאַהֲבָה, עֵינֵינוּ דוֹבְבוֹת.

עִינֵינוּ נִדְבָּרוֹת, לְשוֹנוֹת יַהֲלוֹם

בְּקֶסֶם הַדוּשִׂיחַ לֹא-מֵאָרֶץ.

 

[חוּאנה דה אִיבַּרְבּוּרוּ (1979-1892),'לשונות יהלום', אנתולוגיה (מבחר יצירות), תרגמה מספרדית: חנה נוה, הוצאת מסדה בשיתוף עם "עם הספר", גבעתיים ורמת גן 1978, עמ' 21]  

–

–

   את רות דולורס וייס אני אוהב במובן שבו אני מצפה לכל שיר חדש שלהּ. תקליטהּ בעברית משנת 2008 הוא ללא ספק בעיניי אחד מן האלבומים הטובים יותר שיצאו בעברית אי-פעם. החדשות לפיהן היא  עומדת להוציא אלבום חדש לכדו את עיני, אזני, ולבי. והנה ביום שישי נתבשרתי בשיחת טלפון מפתיעה מחבר ותיק (מוסה ג'י, חובב מושבע של מוסיקה טובה, ממארגני הפסטיבל השנתי ביערות מנשה) שהאלבום יצא ושיש הופעת השקה בצהרי היום במרכז פליציה בלומנטל בתל-אביב. הייתי אחרי לילה לבן (עבודה) ולפני השלמת הקניות והבישולים לשבת, ובכל זאת אחרי o.k מאשתי, הודעתי שאני בא ודאי. וכך עם מטריה וצעיף יצאתי לדרך (תחבורה ציבורית מקרטעת, שני אוטובוסים, כבישים רטובים, פרצופים נעצבים של אנשים החשים בקור, חלונות מלאי אדים דרכם לא ניתן לראות כלום). הרגשתי בדרך כמו הודעת מייל שצריכה להגיע לתיבת דואר אלקטרוני אחר ויהי מה, ואחרי שלוחצים על ה-Send  כבר אי אפשר לעצרהּ. אני חושב שאחר שירדתי מהאוטובוס חציתי כמה רמזורים אדומים. חסר נשימה כמעט הגעתי, קפוא כדבעי. מוסה כבר חיכה שם, והצלחנו לתפוס מקום (היה הומה למדיי).

   ישנם ימים כאלו שבהן המוסיקה הופכת בין-רגע לבית, למעון חם. אני יכול להזות מן בית קטן, בקתה בלב שלג אין-סוף. נווד טועה בדרכו, בא מדרכי יער, מותש, מתדפק בשארית הכוחות על הדלת. נותנים לו מקום לישב על יד אח מבוערת ומשהו בו אט-אט שב אל עצמו. כאילו משהו הוציא אותי לחלוטין מן הסדר. והנה המוסיקה של רות וההרכב שלה מבהירים לי מחדש עד כמה רחקתי ועד כמה אני קרוב.

    זהו פרוייקט ביצועי-כיסוי (קאוורים). שני דיסקים מלאים וגדושים. עיבודים יפהפיים של רות (על הפסנתר והטמבורין) ושל קהל הנגנים [יהוא ירון: קונטרבאס; אביב ברק:תופים; נועה גולנדסקי: כלי הקשה; עידית מינצר, נימרוד טלמור, ונועם דרומבוס— על כלי הנשיפה, איתי וייס: זמר אורח בשני שירים]. על העיבודים רות ויהוא עם תודות לצח דרורי על שפרט בדיוק את הרעיונות כדי תפקידים כליים דייקניים; ההפקה המוסיקלית הנפלאה היא של יהוּא, שאהבתו לרות ולמוסיקה שלה ניכרות בכל צליל וצליל, ובכלל בקשר המוסיקלי המיוחד שביניהם. במשך המופע, אני שם לב עד כמה רות כמוסיקאית וכפרפורמרית, הולכת וגדילה, הולכת ומשתכללת ובכל זאת לא נוטשת איזה תּוֹם-שביר ושובה לב, שתמיד מצוי שם, בכל קליד עליו היא פורטת או סורטת, בכל קול או המיה שעולים מתוכהּ. כאשר היא מזמינה את הקהל לביצוע שלה של Let's Dance של Bowie- ביצוע מינורי, שביר, עדין בדרכו— אני מבין כי רות כדרכה רוקדת [(גם באלבום הבכורה שלה היה שיר שנקרא Let's Dance)], אבל רוקדת יסורים; זהו מופע של מחול לקול נשי ולקלידי פסנתר, ולעיניים הולכות ודומעות ולפה הולך ומחייך- אצלי בקהל. מן מחול כזה שמותיר פיסות של נפש פזורות על הקירות.

    האם אמנות שלפני הכל אמורה להפעיל את הקשב עשויה להיות מעובדת בתודעה למחול? אולי מדובר בהתרחשות שבה קוים אפילפטיים, לאו דווקא ברורים, לא דווקא מכוונים, שכמו דומה נצטיירו ללא ראשית ואחרית, הולכים ומתעגלים כדי יצירה שלימה והרמונית— והמאזין/המתבונן שואל עצמו איך זה קורה? מה יוצר בתוכי את התהליך הזה? מה מביא בלוז שבור ונוגע כמו  Feathers (שיר שרות ויהוא גואלים מן הביצוע הקברטי-אקסטרוורטי-מוחצן שהיה לו במקור) או שיר מר ואופטימי כמו Feeling-Good (זכה גם לכיסוי של נינה סימון), או נאיביות פצועה וסקרנית של Moonchild, לנגוע בנפש בכזו קירבה שלימה ובכזו שלימות ? אני תוהה. באמת תוהה. אולי זוהי הדרך שבה רות מניעה את השירים. כמו אותה תנועת קווים כמעט דיסהרמונית, כמעט א-טונאלית, המגיעה תמיד אייכשהו חסרת-נשימה אל היופי, ויודעת את המאמץ הכרוך בזה, במהלך הזה, שתולדתו היא יופי ועצבוּת האצורים להם יחדיו—ובכל זאת יוצרים איזו תקוה, וחירות שבאחרוּת. זו חידה עבורי עדיין. מה שקורה לי כאשר אני מאזין לשיר של רות דולורס וייס. יש לי מחשבות, יש לי רגשות. אין לי תשובות.

   האלבום כולל כאמור צמד דיסקים Red Side ו-Blue Side. לטעמי, השני שלם מן הראשון; ברם, הראשון מוביל את השני, כעין Intro מלבב, המחזיק כמה וכמה רצועות מעולות בפני עצמן. איך הייתי מסביר את החלוקה? אולי דרך הדברים שקבע הסופר המצרי-צרפתי-יהודי, אדמון ז'אבס (1991-1912), בפתחו של ספרו, ספר השאלות (תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: תל אביב 1990,על מפתן הספר): 'ציין בסימנית אדומה את הדף הראשון בספר, יען כי, בראשיתו, אין הפצע גלוי לעין'.  ובכן, כיאה למי שהכתירה את האלבום בשם: My–Middle–Name–is–Misery, שורה מן השיר Trouble הכלול בו, אך גם רמז לשמהּ האמצעי של היוצרת, Dolores (= יסוּרים, בספרדית), דומה כי ביצועי הכיסוי של רות הולכים והופכים חשופים יותר פגיעים יותר, ושלימים יותר כשם שנעים לאורכם של שני האלבומים. כאילו הכיסויים הולכים ומוסרים, התחבושות יורדות, וכל מה שנותר הוא להביט פָּנִים בְּפָנִים.

   האלבום שהוקלט בפסח 2011 בבית פליציה בלומנטל במהלך סוף שבוע אחד, הדהד לי אלבום נפלא אחר שהוקלט בדרך דומה בכנסית השילוש-הקדוש בטורונטו בקנדה בנובמבר,1987, ואשר רובו ככולו גם כן, ביצועי-כיסוי. כוונתי לאלבום The–Trinity–Session של Cowboy–Junkies–, להקתם של מייקל טימינס ומרגו טימינס, שהיא זמרת אהובה במיוחד. לפני שנים אחדות, למלאת עשרים שנים להקלטות, התכנסה הלהקה לשחזר את ההקלטה המופלאה במופע שנערך מחדש באותה הכנסייה. רות וחבורתהּ יופיעו בחודש וחצי הקרובים בכמה אתרים, ביניהם: בית פליציה בלומנטל, ולבונטין 7. אל תחכו עשרים שנה. לכו להאזין למופע המחול הזה כעת. ולגבי האלבום, אני חושב שאשכן אותו לצד Kicking–against–the–Pricks של-Nick–Cave and–the–Bad–Seeds; ולצד האלבום של-Cowboy–Junkies  שהזכרתי. לצד אלבומהּ הבלוזי-ג'זי של היוצרת הקנדית, מדליין פּרוּ, Half–the–Perfect–World, כולם אלבומים המבוססים בחלקם הגדול על ביצועי כיסוי, וכולם נהדרים בדרכם; אלכסונית-לצידו, על אותה כוננית, קרוב-רחוק, של One From The Heart של טום ווייטס וקריסטל גייל, הכולל אמנם שירים מקוריים של יוצרו, אבל הוא, רובו-ככולו הומאז' לסטנדרטים של ג'ז ובלוז (האלבום כולו הווה פסקול לסרט של פרנסיס פורד קופולה באותו שם). רות כמו נוגעת בכולם, ובכל זאת יוצרת משהו שהוא אישי לחלוטין שלה: כּן, עדין, חשוּף, ומרגש— עד צחוק ועד דמעות.

–

Ruth Dolores Weiss, My Middle Name is Misery, Audio CD, High Fidelity, Tel Aviv 2012

*

*

**

*

בתמונה למעלה: רות דולורס וייס בהופעה במרכז פליציה בלומנטל 13.1.2012, צולם על ידי יובל אראל,  הבלוג של יובל אראל (כל הזכויות על התמונה שמורות לו). 

 

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »