_
על אלבומה החדש של רות דולורס וייס, ועל מופע ההשקה 13.1.2012, 13:00, בית פליציה בלומנטל, תל-אביב
הַס, אַל לךָ דַּבֵּר, אֲהוּבִי
דָּלּוֹת הַמִלִּים וְהֵן אֵפֶר.
תַּחַת יֶרַח הַנְחָֹשֶת נְהַלֵּךְ
דּוּמָם בְּאַהֲבָה, עֵינֵינוּ דוֹבְבוֹת.
עִינֵינוּ נִדְבָּרוֹת, לְשוֹנוֹת יַהֲלוֹם
בְּקֶסֶם הַדוּשִׂיחַ לֹא-מֵאָרֶץ.
[חוּאנה דה אִיבַּרְבּוּרוּ (1979-1892),'לשונות יהלום', אנתולוגיה (מבחר יצירות), תרגמה מספרדית: חנה נוה, הוצאת מסדה בשיתוף עם "עם הספר", גבעתיים ורמת גן 1978, עמ' 21]
–
–
את רות דולורס וייס אני אוהב במובן שבו אני מצפה לכל שיר חדש שלהּ. תקליטהּ בעברית משנת 2008 הוא ללא ספק בעיניי אחד מן האלבומים הטובים יותר שיצאו בעברית אי-פעם. החדשות לפיהן היא עומדת להוציא אלבום חדש לכדו את עיני, אזני, ולבי. והנה ביום שישי נתבשרתי בשיחת טלפון מפתיעה מחבר ותיק (מוסה ג'י, חובב מושבע של מוסיקה טובה, ממארגני הפסטיבל השנתי ביערות מנשה) שהאלבום יצא ושיש הופעת השקה בצהרי היום במרכז פליציה בלומנטל בתל-אביב. הייתי אחרי לילה לבן (עבודה) ולפני השלמת הקניות והבישולים לשבת, ובכל זאת אחרי o.k מאשתי, הודעתי שאני בא ודאי. וכך עם מטריה וצעיף יצאתי לדרך (תחבורה ציבורית מקרטעת, שני אוטובוסים, כבישים רטובים, פרצופים נעצבים של אנשים החשים בקור, חלונות מלאי אדים דרכם לא ניתן לראות כלום). הרגשתי בדרך כמו הודעת מייל שצריכה להגיע לתיבת דואר אלקטרוני אחר ויהי מה, ואחרי שלוחצים על ה-Send כבר אי אפשר לעצרהּ. אני חושב שאחר שירדתי מהאוטובוס חציתי כמה רמזורים אדומים. חסר נשימה כמעט הגעתי, קפוא כדבעי. מוסה כבר חיכה שם, והצלחנו לתפוס מקום (היה הומה למדיי).
ישנם ימים כאלו שבהן המוסיקה הופכת בין-רגע לבית, למעון חם. אני יכול להזות מן בית קטן, בקתה בלב שלג אין-סוף. נווד טועה בדרכו, בא מדרכי יער, מותש, מתדפק בשארית הכוחות על הדלת. נותנים לו מקום לישב על יד אח מבוערת ומשהו בו אט-אט שב אל עצמו. כאילו משהו הוציא אותי לחלוטין מן הסדר. והנה המוסיקה של רות וההרכב שלה מבהירים לי מחדש עד כמה רחקתי ועד כמה אני קרוב.
זהו פרוייקט ביצועי-כיסוי (קאוורים). שני דיסקים מלאים וגדושים. עיבודים יפהפיים של רות (על הפסנתר והטמבורין) ושל קהל הנגנים [יהוא ירון: קונטרבאס; אביב ברק:תופים; נועה גולנדסקי: כלי הקשה; עידית מינצר, נימרוד טלמור, ונועם דרומבוס— על כלי הנשיפה, איתי וייס: זמר אורח בשני שירים]. על העיבודים רות ויהוא עם תודות לצח דרורי על שפרט בדיוק את הרעיונות כדי תפקידים כליים דייקניים; ההפקה המוסיקלית הנפלאה היא של יהוּא, שאהבתו לרות ולמוסיקה שלה ניכרות בכל צליל וצליל, ובכלל בקשר המוסיקלי המיוחד שביניהם. במשך המופע, אני שם לב עד כמה רות כמוסיקאית וכפרפורמרית, הולכת וגדילה, הולכת ומשתכללת ובכל זאת לא נוטשת איזה תּוֹם-שביר ושובה לב, שתמיד מצוי שם, בכל קליד עליו היא פורטת או סורטת, בכל קול או המיה שעולים מתוכהּ. כאשר היא מזמינה את הקהל לביצוע שלה של Let's Dance של Bowie- ביצוע מינורי, שביר, עדין בדרכו— אני מבין כי רות כדרכה רוקדת [(גם באלבום הבכורה שלה היה שיר שנקרא Let's Dance)], אבל רוקדת יסורים; זהו מופע של מחול לקול נשי ולקלידי פסנתר, ולעיניים הולכות ודומעות ולפה הולך ומחייך- אצלי בקהל. מן מחול כזה שמותיר פיסות של נפש פזורות על הקירות.
האם אמנות שלפני הכל אמורה להפעיל את הקשב עשויה להיות מעובדת בתודעה למחול? אולי מדובר בהתרחשות שבה קוים אפילפטיים, לאו דווקא ברורים, לא דווקא מכוונים, שכמו דומה נצטיירו ללא ראשית ואחרית, הולכים ומתעגלים כדי יצירה שלימה והרמונית— והמאזין/המתבונן שואל עצמו איך זה קורה? מה יוצר בתוכי את התהליך הזה? מה מביא בלוז שבור ונוגע כמו Feathers (שיר שרות ויהוא גואלים מן הביצוע הקברטי-אקסטרוורטי-מוחצן שהיה לו במקור) או שיר מר ואופטימי כמו Feeling-Good (זכה גם לכיסוי של נינה סימון), או נאיביות פצועה וסקרנית של Moonchild, לנגוע בנפש בכזו קירבה שלימה ובכזו שלימות ? אני תוהה. באמת תוהה. אולי זוהי הדרך שבה רות מניעה את השירים. כמו אותה תנועת קווים כמעט דיסהרמונית, כמעט א-טונאלית, המגיעה תמיד אייכשהו חסרת-נשימה אל היופי, ויודעת את המאמץ הכרוך בזה, במהלך הזה, שתולדתו היא יופי ועצבוּת האצורים להם יחדיו—ובכל זאת יוצרים איזו תקוה, וחירות שבאחרוּת. זו חידה עבורי עדיין. מה שקורה לי כאשר אני מאזין לשיר של רות דולורס וייס. יש לי מחשבות, יש לי רגשות. אין לי תשובות.
האלבום כולל כאמור צמד דיסקים Red Side ו-Blue Side. לטעמי, השני שלם מן הראשון; ברם, הראשון מוביל את השני, כעין Intro מלבב, המחזיק כמה וכמה רצועות מעולות בפני עצמן. איך הייתי מסביר את החלוקה? אולי דרך הדברים שקבע הסופר המצרי-צרפתי-יהודי, אדמון ז'אבס (1991-1912), בפתחו של ספרו, ספר השאלות (תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: תל אביב 1990,על מפתן הספר): 'ציין בסימנית אדומה את הדף הראשון בספר, יען כי, בראשיתו, אין הפצע גלוי לעין'. ובכן, כיאה למי שהכתירה את האלבום בשם: My–Middle–Name–is–Misery, שורה מן השיר Trouble הכלול בו, אך גם רמז לשמהּ האמצעי של היוצרת, Dolores (= יסוּרים, בספרדית), דומה כי ביצועי הכיסוי של רות הולכים והופכים חשופים יותר פגיעים יותר, ושלימים יותר כשם שנעים לאורכם של שני האלבומים. כאילו הכיסויים הולכים ומוסרים, התחבושות יורדות, וכל מה שנותר הוא להביט פָּנִים בְּפָנִים.
האלבום שהוקלט בפסח 2011 בבית פליציה בלומנטל במהלך סוף שבוע אחד, הדהד לי אלבום נפלא אחר שהוקלט בדרך דומה בכנסית השילוש-הקדוש בטורונטו בקנדה בנובמבר,1987, ואשר רובו ככולו גם כן, ביצועי-כיסוי. כוונתי לאלבום The–Trinity–Session של Cowboy–Junkies–, להקתם של מייקל טימינס ומרגו טימינס, שהיא זמרת אהובה במיוחד. לפני שנים אחדות, למלאת עשרים שנים להקלטות, התכנסה הלהקה לשחזר את ההקלטה המופלאה במופע שנערך מחדש באותה הכנסייה. רות וחבורתהּ יופיעו בחודש וחצי הקרובים בכמה אתרים, ביניהם: בית פליציה בלומנטל, ולבונטין 7. אל תחכו עשרים שנה. לכו להאזין למופע המחול הזה כעת. ולגבי האלבום, אני חושב שאשכן אותו לצד Kicking–against–the–Pricks של-Nick–Cave and–the–Bad–Seeds; ולצד האלבום של-Cowboy–Junkies שהזכרתי. לצד אלבומהּ הבלוזי-ג'זי של היוצרת הקנדית, מדליין פּרוּ, Half–the–Perfect–World, כולם אלבומים המבוססים בחלקם הגדול על ביצועי כיסוי, וכולם נהדרים בדרכם; אלכסונית-לצידו, על אותה כוננית, קרוב-רחוק, של One From The Heart של טום ווייטס וקריסטל גייל, הכולל אמנם שירים מקוריים של יוצרו, אבל הוא, רובו-ככולו הומאז' לסטנדרטים של ג'ז ובלוז (האלבום כולו הווה פסקול לסרט של פרנסיס פורד קופולה באותו שם). רות כמו נוגעת בכולם, ובכל זאת יוצרת משהו שהוא אישי לחלוטין שלה: כּן, עדין, חשוּף, ומרגש— עד צחוק ועד דמעות.
–
Ruth Dolores Weiss, My Middle Name is Misery, Audio CD, High Fidelity, Tel Aviv 2012
*
*
**
*
בתמונה למעלה: רות דולורס וייס בהופעה במרכז פליציה בלומנטל 13.1.2012, צולם על ידי יובל אראל, הבלוג של יובל אראל (כל הזכויות על התמונה שמורות לו).
© 2012 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 