Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ננסי ווילסון רות’

*

    בחמישה במארס 1968, נפגשו שני האמנים, הצייר והשחמטאי, מרסל דישאן (1886- 1968) והמוסיקאי העילוי, חובב הזן, ג'ון קייג' (1992-1912), לטורניר שחמט. הראשון ביניהם הסתיים בנצחונו של קייג'; השני הסתיים בלא הכרעה (ללא שח-מט) אך ביתרון נקודות של דישאן. קשה לי להעיד על עצמי כחובב שחמט אך במשחק הזה הייתי רוצה לצפות, מה גם שקייג' התאים ללוח השחמט סנסורים שהשמיעו צלילים, קולות ומקצבים כל אימת שהתרחשה תנועה על הלוח (ראו גם בתמונה לעיל המתעדת את המשחק, את כל אותם חוטי חשמל המשתלשלים מצדי הלוח). איני יודע על פגישות נוספות בין השניים או על ידידות שנרקמה ביניהם. עוד בשנת 1947 הלחין קייג' יצירה כמחווה לדישאן מתוך הערצה לפעילותו האמנותית הדאדאיסטית בעשורים הראשונים של המאה העשרים; היצירה שולבה בפס הקול של סירטו של הנס ריכטר (לשעבר דאדא-ברלין), DreamsthatMoneyCanBuy, בתוך אפיזודה שנוצרה בהשראת דישאן וכפי הנראה מתוך שיתוף פעולה אמנותי עימו [הקטע כולו נראה כהומאז' לסרטו של דישאן משנת 1928, Anemic Cinema].  בשנת 1961 הזכיר קייג' את דישאן  בהקדמת ספרו Silence כָּדמות החיונית היחידה שנותרה מבין הדאדאיסטים בדורוֹ .ברם, לב-דבריו המפתיעים הינו דווקא הזיקה האמיצה שהוא מוצא בין דאדא ובין זן, אלו דבריו:

*

מבקרים, לעתים מזדמנות, מפטירים 'דאדא' אחרי שהם נוכחים באחד מן הקונצרטים שלי או אחרי שהם מאזינים לאחת מהרצאותיי; אחרים מרננים על העניין שאני מוצא בזן. אחת ההרצאות מליאות-החיים ביותר בהן נכחתי מעודי, ניתנה על ידי ננסי ווילסון רוס בביה"ס קורניש בסיאטל. היא נקראה: "זן בוהיזם ודאדא". זה בהחלט אפשרי לקשור זיקה בין השתיים, לא זן ולא דאדא הן מערכות מקובעות.הן משתנות; באופנים שונים ובדרכים שונות, במקומות שונים ובזמנים שונים. שתיהן מעוררות לפעילות. מה שהיתה הדאדא בשנות העשרים היא כעת, למעט יצירתו של מרסל דישאן, רק פרק בתולדות האמנות. מה שאני עושה, אין להטיל את האשמה בו בזן, על אף שלולא העיסוק שלי בזן (השתתפות בהרצאות שניתנו על ידי אלאן ווטס וד.ט. סוזוקי; קריאת ספרוּת זן)  אני מפקפק האם הייתי עושה את מה שעשיתי. נאמר לי כי אלאן ווטס העלה תהיה בדבר היחסים בין עבודתי ובין זן. אני מזכיר זאת כאן כדי לשחרר את הזן מכל אחריות לגבי פעולותיי. אני אוסיף לעשותן, בכל זאת. אני לעתים נוהג להצביע על כך שהדאדא בימינו כוללת בחובהּ חלל, ריקוּת, שבעבר היתה חסרה בהּ. מה בימינו, באמריקה של אמצע המאה העשרים, הוּא זֶן?

 

[ג'ון קייג', מתוך הקדמת מאסף מאמריו והרצאותיו: Silence, יוני 1961, עמ' xi, תרגם מאנגלית: שועי רז, 2012]  

 

   קייג' ממקד את הזן בחלל, בריקוּת, בתובנה לפיה ההויה כולה מונחת על יסוד הריקות דווקא, וכי מעט העצמים המונחים בה הם שוליים ביחס לריקות המולכת בכל (באותה מידה, מוסיקה היא מיעוט צלילים הבוקע מתוך דממה ארוכה); קו מחשבה זה הוא במידה רבה הופכי-ניגודי לאינטואיציה המערבית לפיה הממשוּת היא מלוֹא היישים המונחים בה. תפישה זו, כפי שהצביע רולן בארת (בספרו מיתולוגיות), מונהרת למשל בספרו של ז'ול ורן, עשרים אלף מיל מתחת למיים (1870), בפרק השלושה עשר, המתאר את פנים הצוללת נוטילוס, כמיקרוקוסמוס-עמוּס (באותה מידה ניתן להבין כך את בית החרושת לשוקולד של וילי וונקה בספרו של רואלד דארל). לעומת זאת מתיאורי חדרי התה ((Sukia או ביקתות ההתבודדות של נזירי זן, עולה דווקא תמונה של חדר או חדרים מרוהטים בצמצום, בפשטות מינימלית, כמעט ריקים לגמריי, כאשר מה שכן מצוי בהם נבחר ומוצב בקפידה רבה.

   קייג' כותב כי הדאדא המאוחרת של ימיו הפכה דומה בעקרון הריקות והצמצום שלה לזן, יסוד שהיה חסר לדידו בדאדא המוקדמת (של ראשית המאה העשרים), שכל כמה שיצאה חוצץ כנגד התרבות והאמנות האירופית של זמנה, עדיין פעלה מתוך אותם קריטריונים של חשיבת-המלוֹא המערבית. דומה אפוא כי הוא תולה בעבודותיו המאוחרות של דישאן דווקא ניסיון ליצור שפה אמנותית מופשטת (או סף-אבסטרקטית) חדשה, החותרת באופן מקביל לזן-בודהיזם,  לדון בעולם מתוך צמצום,מתוך שיג-ושיח עם החלל,עם הריקוּת, ולא עם השפע החומרי דווקא.

   ביצירה המפורסמת שלו 33'4  הביא קייג' את מגמת הריקות הזאת Ad Absurdum כאשר הושיב פסנתרן מול פסנתר למשל ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות מבלי שינגן דבר. עם זאת, יש משהו ביצירה הזאת של קייג' המגלה את הקלפים מהר מדיי, בעיניי. דווקא ביצירות הרבות שבו הנשמעות כסוג של דיאלוג בין שקט וצלילים, דומני כי הוגשמה שאיפתו של הצייר מרסל ינקו, שתמיד ראה לדבריו בדאדא ניסיון ליצור שפת אמנות מופשטת חדשה (כך טען בראיון בשנת פטירתו, 1984). בבחינה זאת, אמנם מצליחה המוסיקה של קייג' לאחד באופן סינגולרי למדיי, בין שתי אהבות שלו: זן ודאדא.

   אפשר ניתן לאתר את אהבת הריקות גם באהבתו הממושכת התבענית של דישאן לשחמט, אותו תיאר פעם כאמנות טהורה לאין-שיעור מן האמנות. השחמט הוא מארג של שתיקות וחללים בהם מתרקמים המהלכים הבאים במחשבותיהם של המשתתפים—זהו אינו משחק של דברים (ושל דיבורים), והוא מאופיין בשהות שבמחשבה, יותר מאשר בפעולות ובמהלכים.

  ביצירה מוקלטת, משלהי שנות החמישים, שנישאה כהרצאה בת 45 דקות, ונכתבה ותוזמנה בדיוק רב, מתי בדיוק ייאמרו בה הדברים (בתוך הדקה המסויימת, בתווך שניות מסויים, כאשר ביתר הזמן, קייג' שתק)  כתב קייג':

*

אנו נושאים את הבּתים שלנו 

בתוכנוּ—

 

הם מאפשרים לנוּ לעופף

 

[שם, שם, מתוך: '45 (דקות) לְדוֹבֵר', Silence, 1961, p. 175 (דקה 27 בין השניה ה-20 לשניה ה-30), תרגם: שועי רז, 2012]

*  

אם הבית הוא חלל, הוא ריקות, הוא שקט—הוא יכול לאפשר לנו לעופף (ישנם רגעים כאלו). כל זמן שהבית הממשי שמתוכו יצאנו הוא המולת זכרונות, מלוֹא של רעשים, צעקות, ריבים, תקוות שבורות— אי אפשר להתקדם קדימה, כל כך עמוסים בעבר, עד שאין כבר כח להחליט לאן יש לפנות. לא מובן לי איך הצלחתי להקים כך בית ומשפחה משלי.

   אני מנסה להקפיד שתהיה בהישג ידי קונכיה (אם לאו קונכיה אמיתית לפחות דמיונית), שאוכל מדיי פעם להטות אוזן לצלילים המועטים העולים מקירבה, מעטים-יחידים מתוך ים-דממה, כי לא רוח נושב מעל ים אני שומע בתוכה, כי אם ריקוּת,חלל. דומני-אז, לו לרגע, מתוך השינוי המהותי (גם אם המדומה) בהגדרות הזמן, המקום, החלל, המלוֹא— אני מדמה את עצמי מעופף בריק, או מדבר בשפה מופשטת הקשורה בחלל (טרם מצאתי לה שותפי-שיח, אבל מצאתי כמה קרובים המנחשים אותה). מעבר לבית שבחוץ, שבמערב, הבית של המלוֹא ששם אשתי וילדיי— אותו מכירים סובביי, דווקא אי-שם, ברחש המועט העולה מתוך הקונכיה, בקשב לריק, בהדהוד הפנימי אל עבר החלל—שם אני חש, נמצא הבית הגלוי-האבוד. שם אני נמצא.

*

*

בתמונה למעלה: מרסל דישאן וג'ון קייג', 5.3.1968, צלם בלתי ידוע.

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »