Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נקם’

Birolli.1957

*

אמש, בקינג ג'ורג' על פינת רחוב יפו בירושלים, בתחנת הרכבת הקלה, מעט לפני אחת-עשרה בלילה נתקלתי באספסוף. תחילה משום-מקום הגיח מישהו והשליך עצמו על המסילה, כנראה כדי לזכות בחסות המאבטחים (נתיב הרכבת הומה מאבטחים). קשה היה להבין לרגע האם מדובר בתמהוני, בפרובוקטור או במי שנתון במצוקה של נרדף. זה הוברר בן-רגע. אחריו הגיעו במרוצה הרודפים. בין עשרה לעשרים גברים יהודים לפחות מחציתם חובשי כיפות, חלקן שחורות חלקן סרוגות.  נראו כמו ציידי אדם המכינים עצמם ללינץ'. נוהמים קריאות נאצה כנגד ערבים ושׂמאלנים. מקללים על ימין ועל שמאל, במיוחד נשים, שמבטן גילה אי-שביעות רצון, פחד, בהלה. נשמעו מלים כמו "שרמוטה" "בהמה" ועוד כהנה וכהנה וכמובן שירים ומצהלות גיל על עליונות היהודים. המאבטחים הרימו את מי שהשליך עצמו על המסילה ונטלוהו משם, הרחק מן ההמון המתלהם. אחרי שפזרו את כל הנקבצים על המסילה. הרכבת הקלה עצרה בתחנה, ודלתותיה נפתחו לכל דכפין.

זה המשיך בקרון.  כמה צעירים יהודים התגרו בשתי נשים שלא נראו שביעות רצון ממה שזה עתה חזו עיניהן והמשיכו לגדף ללא מעצורים. על אחת מהן שהעזה להשיב, צווח הקולני שבהם "כי כדאי לה מאוד לסתום את הפה ולהשאיר אותו סגור. אחרת"… בשלב הזה כבר לא יכולתי יותר, ניגשתי אליו בכובעי ואמרתי, כנראה באופן  די-משכנע: "אחרת מה? מה בדיוק ייקרה כאן אם היא תדבר?". הוא השתתק. שאלתי אותו האם הוא אבֵל. הוא ענה לי: "בוודאי, אחים שלנו נרצחו". אמרתי לו: אדם השרוי באבל לא אמור לקלל ולא לאיים, לא לשיר שירי נקם, אלא לחוש צער. הוא ניסה לומר לי משהו כביכול בשם תורתנו הקדושה. עניתי לו שבהלכה שאני מכיר, דרך ארץ קדמה לתורה. בינתיים, בסמיכות מקום, העז נוסע פלסטיני להשיב לקריאות-הנקם ולומר בקול שגם צה"ל הורג ילדים פלסטינים בעזה ולא תמיד נוטל אחריות על מעשיו. זה כמובן הלהיט מחדש את האווירה הדחוסה ממילא. אותו בחור קולני התייצב מול הנוסע הפלסטיני ואמר בקול מדוד (הרגיעה שחלה בו היתה פלאית): "אח שלי, אלמלא הייתם יורים מעזה לא היינו צריכים להיכנס לעזה". אני ונוסע נוסף עמדנו והשגחנו שלא יגיעו הדברים כדי תגרת ידיים. שתי דקות אחר-כך ירדתי מהקרון יחד עם הנוסע הפלסטיני. ליויתי אותו מעט. הוא היה נסער. "איך הם לא מבינים", "זה תמיד רק האחים שלנו. הם לא רואים בכלל את האחים שלי, הפלסטינים".  אמרתי לו שאני מבין היטב מה שהוא אומר, אבל ישנם אנשים,  שאין שום טעם לנסות ולהסביר להם. הם ממילא לא יבינו אף פעם. "תיזהר בדרך", אמרתי לו, "העיר הזו מליאה הלילה אנשים שהתקלקל להם המח".

דקות אחר כך, כבר ישבתי באוטובוס במוצאי-העיר. כל הדרך הביתה רעדו לי הידיים -צלצלו לי האזניים.

 *

 

לקריאה נוספת: אין משפטי התורה נקמה בעולם

בתמונה למעלה: Renato Birolli, Fire on Level Five, Oil on Canvas 1957

© 2014 שועי רז

Read Full Post »

shoah

*

יֵשׁ גֶּזַע מְסיָּם שֶׁל בְּני אָדָם

(עַכְשָׁו אֲנִי כְּבָר מַכִּירָה אֶת אַחַי)

שֶׁבֶּחָזֶה נוֹשְׂאִים מִין מַיִם עֲרֻמֵים

בְּרַעַד.

שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יָדַיִם שְׂמָאלִיּוֹת –

הַכֹּל נִשְׁבָּר לָהֶם בֵּין הַיָּדַיִם;

אַף לְהַבִּיט אֵינָם רוֹצִים, שֶׁלֹא לִפְגֹעַ

וּמְקִימִים מַעֲשֵֹיהֶם

כְּאַנְדַּרְטַת מַלְאָךְ אוֹהֵב

שָׁחוּט לְפֶתַע.

 

גֶּזַע הָרֹךְ הַמֵּמִית, הַנּוּגֶה, בֵּית-הֶבֶל

שֶׁקָּם לִתְחִיָּה.

[רוסאריו קסטיאנוס, אתה אינך שירה: מבחר שירים  1973-1948,בחרה ותרגמה מספרדית: אסתר סולאי-לוי, הוצאת כרמל: ירושלים אביב 1994, עמ' 38]

*

אוגוסטינוס מהיפו (430-354) בספריו Civitas Dei (עיר האלוהים) Adversus Judaeos (נגד היהודים) ו-Contra Faustum (נגד פאוסטום) זהה את היהודים כצאצאיו של קין ואת הנוצרים כצאצאיו של הבל. הוא אף קרא לאומות הנוצריות לקיים בתוכן את היהודים בבחינת "נע ונד תהיה בארץ" (בראשית ד', 12)  כלומר עליהם לשאת את בעונש השווה לעונשו של קין על רצח הבל משום אחריותם לרצח ישוע. הוא הדגיש את האיסור לרצוח יהודים על אף חטאם ונשען בזאת על הפסוק: "אל תהרגם פן ישכחו עמי" (תהלים נ"ט, 12). תפישה זו זכתה אחר כך להיכלל בדוקטרינה הקתולית וכל כמה שהיא קשה מנשוא ועמוסת שנאה, היא ככל הנראה קיימה את היהודים בחיים בארצות הנוצרים בימי הביניים. היהודים חוו אמנם גלי-פרעות מתחדשים ושלל גזירות שמד ועלילות דם,אך תמיד נמצאו להם ליהודים באירופה מלכים שפרשו עליהם את חסותם, או אנשי כנסיה בכירים שהעניקו להם מקלט. כנגדם נמצאו מלכים ופרשנים של כתבי אבות הכנסיה, שהקפידו לתאר את היהודים כשטניים, עובדי שטן, אויבי אלוהים, שאור שבעיסה, וכשדים שלבשו דמות אדם. שונאי אדם נמצאים בכל מקום; דעותיהם של רבנים בגנות הגויים, וקריאות נקם באומות הנוצריות מופיעות לא אחת בכתבים רבניים, ואף נכנסו לסידורי התפילות.

רוסאריו קסטיאנוס (1974-1925), משוררת וסופרת מקסיקנית, ידידת ישראל, אשר כיהנה כשגרירת מקסיקו בתל אביב, ומצאה בה את מותה בשנת כתוצאה מהתחשמלות ביתית (נוסף לספר שממנו נלקח השיר לעיל ראה אור בעברית בסדרת ספריה לעם של עם עובד ספרה, משיח של חושך)— הופכת ומנערת פעמיים את הציר האוגוסטיני (רוב תושבי מקסיקו קתולים, אמנם קסטיאנוס הושפעה רבות מן התרבות האינדיאנית המקסיקנית). היא כמובן אינה מזהה את בית קין עם היהודים. אך גם אינה מזהה את היהודים עם בית הבל— כפי שאולי מפתה היה לקבוע בקריאה ראשונה. היא מדברת על סוג מסוים של בני אדם עימו היא מזדהה. אלו הפגיעים, הלא-יוצלחים, המפוזרים, בעלי הידיים הרועדות, הנזהרים מאוד מלפגוע בזולתם, המעדיפים לסבול עוול מאשר לגרום עוול ומעדיפים שלא להביט אל מעגלי העוול והאלימות שמה ייגררו לתוכם. הם אינם נוהגים להגדיל עצמם או את שמם על חשבון זולתם, ויש בהם יסוד של אהבת אדם גדולה ומתמשכת, גם כאשר הם פצועים, חבולים ושחוטים.

  כמובן, ניתן היה להציב את הסוג האנושי הזה בתווך של ההצגה המסורתית של ישוע, המפנה את לחיו השניה למכים או הנושא את הצלב ואינו שונא או מחרף איש. עם זאת, קסטיאנוס יוצאת את גדרי האתוס הנוצרי ומדברת באופן אוניברסלי בסוג מסויים של בני אדם מבני המין האנושי. אלו יכולים להיות כמובן בני דתות שונות, לאומים שונים, אמונות שונות ומשונות וכיו"ב. יתר על כן, על אף שמפתה מאוד לקרוא את המלים "בית הבל שקם לתחיה" כאילו מוסבות הן על העם היהודי שלאחר השואה (שלמשוררת היתה קירבה ואהדה רבה כלפיו), בכל זאת דומה כי קסטיאנוס אינה נגררת אחר תפישה לאומית-פרטיקולריסטית מסוג כלשהו, היא מדברת על סוג מסוים של בני אדם, שניתן למצוא כמותם בכל מקום, בכל לאום.

מה שמטריד אותי מאז התוודעתי לשיר הזה של קסטיאנוס היא הקלות הרבה (כאילו יש בי הכנה פנימית) שבה יכולתי לאמץ את תורת גזע הזאת.

הערה: בחיפוש אינטרנטי נוכחתי לגלות שהמתרגמת (אסתר סולאי-לוי) נפטרה לפני שנה בדיוק (2.4.2012). אני מקדיש אפוא את הרשימה הזאת לזיכרה (בשל הספר היפה שהקימה).

*

*

בתמונה למעלה:© Wilhelm Sansal, Shoah Forest, Oil on Canvas 2002

© 2013 שוֹעִי רז

Read Full Post »