Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נקמה’

judean_desert

*

יֵשׁ מִי שֶׁנוֹלַד לַחֲבֹשׁ קַסְדָּה, לְהוֹבִיל תּוֹתָחִים גְּדוֹלִים

יֵשׁ מִי שֶׁנוֹלַד לִהְיֹות רָזֶה, לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים בְּלוּיִים

וְלְהִיָּרוֹת בָּרֶגֶל, וְיֵשׁ הַנּוֹלָדִים

לִתְהוֹת, לִתְהוֹת, לִתְהוֹת.

[נעמי שהאב נאי, מתוך: 'משקלךְ, כשנולדת', אמנות ההעלמוּת, בחר ותרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבע: כפר סבא 2010, עמוד 33. נעמי שהאב נאי היא משוררת פלסטינית-אמריקנית; נולדה בארה"ב בשנת 52'. הוריה עזבו את ירושלים בשנת 48'. בילתה חלק ניכר מנעוריה בבית דודהּ בירושלים המזרחית]  

*

[1]. לפני שבוע ויומיים טסתי לאילת. איפהשהו מעל ים המלח עם נוף מדבר-יהודה ונחליו; נדהם לגמרי מן הגיאולוגיה הנשקפת מחלון המטוס, חשבתי על כך שלהרים האלו ממש לא איכפת מי חושב שיש לו זכות על הארץ הזאת. כשמתרחקים קצת מן הקרקע זה די נהיר שליקום לא ממש איכפת, וקל וחומר, אם יש תבונה קוסמית  או על-קוסמית שנוכל לכנותה אלהות, זה ברי לגמריי שאין שם שום דבר שמבחין האם המתפלל הוא יהודי או מוסלמי או נוצרי או מתרגל יוגה או תלמיד טאי-צ'י. האבסורד הגדול הוא שכולנו כלואים בתוך מיתוסים לאומיים, תיאולוגיות-פוליטיות, ונראטיבים שהועברו לידינו; עתה, בשמן של סברות ואמונות, אנשים כאן פוגעים אלו באלו גם רוצחים-נפש אלו את אלו. ואחרי מות  מעזים לומר ה' יקום דמו. אבל לא ה' ולא אללה אינו נוקם דמו של איש. רק בני האדם נוקמים ונוטרים את בני עמם, וקל וחומר את בני עמים אחרים. וכל זמן שהאנשים ימשיכו לגלגל דור אחר דור את אותן תבניות מחשבה, המבקשות את רעתו של בן הקבוצה האחרת– שום דבר לא יישתנה; האלימוּת תִּמָּשֵּׁךְ כרגיל.

*

[2]. במטוס קראתי בפעם המי-יודע-כמה במאמר מדיני מאת ברוך שׂפינוזה  (1677-1632). אני פותח אותו שוב כעת במקום שבו הותרתי את כרטיס-הטיסה, במקום סימניה, ושם קורא:  מדינה שתושביה אינם תופסים נשק משום שפחדה נפל עליהם, מוטב שייאמר עליה שאין בה מלחמה מאשר שהיא שרויה בשלום, כי השלום אינו העדר מלחמה אלא הוא מעלה הנובעת מעוז הרוח; שכן הציות הוא רצון מתמיד לבצע מה שחייב להיעשות לפי ההחלטה המשותפת של המדינה. מלבד זאת, אותה מדינה ששלומה תלוי בחוסר-פעולה של נתיניה, כלומר שהם מונהגים כצאן כדי שיילמדו להיות עבדים ותו לא, ניתן לכנותה ביתר הצדקה שממה מאשר מדינה [ברוך שׂפינוזה, מאמר מדיני, תרגם מלטינית: חיים וירשובסקי, הוסיף מבוא ומפתחות: נתן שפיגל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1982, 2014; פרק חמישי סעיף 4, עמוד 45].  

*

[3]. הקיץ בעזה חולל בי תמורה מהותית. אני עצוב מהשורש. אני איש עצוב בין כך ובין כך. לעתים חווים אותי כאיש מצחיק וחמים הנכון להמס את הקרח בין אנשים שרק התוודעו אחד לשני, אבל כל מי שמכיר אותי מקרוב מתוודע מהר לכך שמעבר לכל חיוכיי, יש שם עצב עמוק , שכל אירוע אלים רק מחריף אותו. הרבה אנשים מתלבטים עתה אם להעסיק עצמם במלחמת התרבות המתחדשת; ואם מינוי השרה רגב הוא רק כיסוי והסוואה למזימת נתניהו לנשל חלקים נרחבים מן הציבור מתמלוגי הגז. לעומתם, אני שואל את עצמי כיצד נשכח הקיץ האחרון. כיצד הפכו כולם דף. 2,000 נרצחים, רובם אזרחים חפים מפשע. המון ילדים. מאות אלפים בני אדם שנותרו בלא קורת גג. אולי ישראל כולה היא אילת –  נדל"ן, בידור ואלכוהול. לא רואים יותר פני-אדם חולפים, בפרט אם אין להם כוח צרכני או יצרני. וכמציאות שכולה סובבת הון, עוצמה, בידור – גם פני אדם הפכו לרוב-רובנו: מטרות. מי שאפשר למכור להם, מי שאפשר להעסיק כעובדי קבלן, ומי שניתן לירות בהם. אין בני אדם. יש בנקי- מטרות.

*    

[4]. בדרך חזרה לשדה התעופה. שאל אותי זוג צעיר, שהתארחו במקום וביקשו לחלוק מונית לשדה התעופה, איך התרשמתי מהעיר. "לא הייתי באילת המון שנים. פעם היא הייתה עיר על שפת הים. היום היא קניון גדול רווי-אלכוהול". מרכזי הקניות/מלונות/שדירות חנויות, מבצרי אבן אחר מבצרי אבן, הכבידו על ליבי; מיטב מותגי אלכוהול בכל מכולת שכונתית, תור של צעירים אוחזי מותגי-וודקה, ושיכורים ומקיאים אחר-הצהריים לא תרמו להקלת תעוקתו. נדמה כאילו, יזמי העיר אילת עשו הכל כדי להפוך אותה למיני לאס-וגאס, גלגל ענק עם זיקוקי די-נור. עשו הכל כדי להסתיר מעין המתבונן את ים סוף ואת נופם המתגבנן-המדברי של ההרים. "אילת, על-פי ראייתו המוגבלת של תייר כמוני", אמרתי להם, "היא כמו תל-אביב רק בלי האמנות." אפשר, כך הרהרתי, ביני ובין עצמי, כי זהו העתיד. כל הטכנולוגיה, 100 הערוצים, הסמרטפונים, הטבלטים, בנייני הענק, מרכזי הקניות, הגרנדיוזיות המכה בסנוורים שאינה חדילה ולרגע אינה פוסקת מללחוץ על העין הסומאת-מעוורת רק נועדה לגרום לנוּ להדחיק, להרחיק, לא-להרגיש, וחלילה לא להפנים – את כל הגסוּת, תאוות-הבצע, הכּוֹחנוּת והאלימוּת, שבמחיצתן המתמידה אנו חיים; מציעים לנו אטמי אזניים לפקוק את אזנינו כדי שלא נוטרד בזעקות מעוּנים ושוועות עניים.  תנו לצבא לשחוט; לבנקים – לסחוט. העיקר שהסמארטפון הבא שלכם יחכה לכם בחנויות בדיוק במועד ההשקה העולמי. אנו מבטיחים לכם אתם תוכלו להשיג את הסמארטפון, כמו שמשרד הביטחון – את אמצעי הלחימה הכי מתקדמים.

*

[5]. בצד הדרומי של מפרץ אילת, מרחק הליכה מאזור הבילויים, בסיס צבאי הולך וגדל. כתובת בכניסה (אותיות ענק) "אף עם השולט בימים מעולם לא נוצח" (משהו מעין-זה), אני חולף על יד ונזכר בפיניקים, ביוונים, בוונציאנים, בהולנדים, בספרדים ובבריטים. השליטה הזמנית בימים לא הועילה להם לאורך ימים. במימי המפרץ נושאת מטוסים ענקית של הצי. צי לא שלנו. ידידתנו הגדולה ביותר (כך אומרים) היא אכן הגדולה ביותר. חייליה מתנודדים שיכורים על פני הטיילת אנה ואנה משעות אחר-הצהריים ואילך, חלקם מקיאים, נושאים עצמם בקושי בליִל; נישאים על ידי חבריהם (שיכור לכל צמד פיכחים). אני תוהה האם כל האימפריות נופלות לבסוף חלל בעטיה של שחמת כבד בקרב מלחים ולוחמים שאינם יכולים לשאת עוד את מה שהם מעוללים לנעוריהם (בפקודה) או מחמת שהאזרחים בהן מעדיפים כל-דבר שיוכל להרחיק מעליהם את הכאב הכרוך בדיכוי תמידי, הסתרה, והשכחה של כל כל-כך הרבה עוולות ושפיכות דמים. בחזרה במטוס, אני לא מצליח להבחין בהרי מדבר יהודה, לא בנקיקים ולא בערוצים. ופתאום אחרי חצי שעה של אפילה כמעט מוחלטת—ירושלים היא רק זרנוק של אור, בירה דולקת; רמזור המסמן למטוס את נתיב הנחיתה, הממשמשת ובאה, בתל-אביב.

*

*       

בתמונה למעלה: נוף מדבר יהודה, תצלום אויר, צלם ומועד לא ידועים.

Read Full Post »

טיכו. 1970

*

*

עָמַדְתִּי

בִּיְרוּשָׁלַיִם

הַתְּלוּיָה עַל עָנַן,

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת

עִם אֲנָשִׁים בּוֹכִים

[…]

מַדּוּעַ פָּחַדְתְ מִמֶּנִי אֶתְמוֹל בַּגֶּשֶׁם?

דִבֵּר אֵלַי הַמָּוֶת.

הֲלֹא אֲנִי הוּא אָחִיךְ

הַשָּׁקֵט וְהַגָּדוֹל.

[זלדה, 'עמדתי בירושלים', שירי זלדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1985, עמ' 63]

*

לזכרם של הנספים, המתפללים מירושלים, ולזכר השוטר הדרוזי שנחלץ להגנת המתפללים בבית התפילה בשכונת הר נוף בירושלים, ואשר מת מפצעיו אחר כך בבית החולים, אני רוצה לייחד קריאה קצרה בתלמוד הירושלמי (נערך בקצרין בראשית המאה החמישית לספירה, ונקרא ירושלמי על-שום ארץ-ישראליותו), ובאחד מפרשניו, שמהם למדים מדוע אין לנקום ולנטור.

*

כתיב: 'לא תקום ולא תיטור את בני עמךָ' [ויקרא י"ט, 18] היך עבידא? הוה מקטע ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה

[תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ט' הלכה ד']

 

[תרגום] כתוב: 'לא תקום ולא תיטור את בני עמךָ' איך זה נעשה? (=כגון מי ש)היה חותך בסכין והיכה הסכין על ידו (=והיד שנעשה בה חתך) תחזור ותכה את ידו (=היד שהכתה אותה בראשונה).

*

*

איך זה מסתבר שאדם ימחול על פגיעו ועלבונו? הנקימה והנטירה אינן מן ההגיון ומשיקול הדעת ודומות הן לטירופו של מי שביקש לחתוך בשר ובטעות שׂרט בסכין את ידו האחת ואז היד המוכה מתרעמת על מכתהּ חוטפת את הסכין ומכּה כנקמה את היד שהכתה ראשונה.

ראוי להבהיר, הירושלמי מדבר כאן על איסור תורה לנקום ולנטור לבני עמךָ, היינו: בין יהודים בלבד. עם זאת, פרשן התלמוד הירושלמי (פירושו הרחב נקרא "קרבן העדה"), רבהּ של דסאו ואחר-כך רבהּ של העיר ברלין, מורו לתלמוד של הפילוסוף היהודי משה מנדלסון, ר' דוד פרנקל (1762-1707) כתב על-מקום-זה:

*

שאם בא הכתוב להזהיר שלא ירגיל במידות רעות, אף במי שאינו מבני עמיךָ ראוי לאסור הנקימה והנטירה.

 *

דומני כי בעצם הימים ירד עלינו עידן של נקימה ונטירה, פחד ופחת. לטעמי, ראוי דווקא בעת הזאת לזכור את דבריו השקולים וההגיונים של ר' דוד פרנקל, לפיו גם נקימה ונטירה בין בני אדם בני לאומים שונים היא מידה רעה; ממילא אז לא יעלה אז על דעתו של יהודי כי נקימה ונטירה במי שאינו יהודי יש עימו מן הטוב, אלא מדובר באותו טירוף ממש, של יד אחת המכה יד שניה ואז היד השניה משיבה לה כגמולה, וחוזר חלילה; עד שייולד מכאן חיש-מהר מעגל דמים שאין לו סוף.

ההתרה, כך אליבא דר' דוד פרנקל מושגת כאשר היד שהוכתה לא מחפשת את מי לקצץ, ובוחרת להימנע משפיכוּת דמים נוספת. כמובן, אין מדבריו רשות להסיק כי איתור הרוצחים, שפיטתם וענישתם על-פי-חוק היא מידה רעה, אלא אך ורק ענישתם השרירותית של בני העם האחר, שלא היו שותפים לרצח, ומשום מה מוחלט לנקום בהם רק משום שהם חולקים בלאומיותם או בדתם של הרוצחים (בני אותה קבוצה).

עם זאת, ראוי להדגיש כי מהמשך דברי ר' דוד פרנקל שם משתמע כי בכל זאת הכתוב לא בא אך ורק על מנת להזהיר "שלא ירגיל במידות הרעות" אלא קודם-כל על מנת להזהיר כי כל ישראל הם גוף אחד ("ישראל גוף אחד הן"), ועל כן ביקש הכתוב לכאורה להדגיש כי נקימה ונטירה בין יהודים דומה לאדם המתעקש לנקום בגופו-הוא. כלומר, הוא בכל זאת מבחין בין אדם המכה כנקמה  ידו של אדם אחר (גוף אחר/עם אחר) שהיא מידה רעה ובין מי שמכה את גופו (ידו האחת את ידו האחרת וחוזר חלילה) שזה איסור מוחלט (אולי מפני שדומה הדבר למאבד נפשו לדעת, או כחולה המבקש כל העת לפצוע את עצמו).

*

טיכו. 1965

*

אני מתעקש להקשות על המשך פירושו של ר' דוד פרנקל ולתהות: וכי האנושות אינה גוף אחד? האין ראשית התורה מלמדתנו, אם כמיתוס אם כאתוס, את התפישׁה לפיה כולנו בני אדם, כלומר: צאצאי צאצאיו של אדם הראשון [לפי דעת חלק מאמוראי ארץ ישראל (מדרש בראשית רבה) ומהפרשנים המאוחרים יותר היה אדם הראשון דו פרצופין, זכרי ונקבי כאחד, בטרם ננסרה ממנו חוה], שנברא בצלם אלוהים?

יש טעם להתרחק מנקימה ומנטירה בין העמים גם משום שראוי לאדם להתרחק מן המידה הרעה. אך גם משום שיש להימנע מן האלימות ומשפיכות דמים,  בשל היותנו בני/בנות אנושות אחת, וכגרסת התלמוד הירושלמי במקום אחר (תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ד' הלכה ט'): "כל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא"(כך הוא בכתב יד ליידן השלם הקדום, וברוב הדפוסים). גם שם נקשרים הדברים במוצאם המשותף של כלל בני האדם מן האדם הראשון, וזוהי גם הגרסא המופיעה בכתבי היד הקדומים של המשנה שהגיעו לידינו (כתב יד קופמן-בודפסט, כתב יד פארמה דה-רוססי, כתב יד קיימברידג'-לו); גרסתם של אמוראי בבל "כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" שהפכה לאופן-השגור, שבו מצוטטת המימרא הזאת, ואפשר שהטעתה גם את ר' דוד פרנקל, היא מאוחרת, ואינה עולה בקנה אחד לא עם נוסח המשנה שם, ולא עם נוסח התלמוד הירושלמי. וכבר בו יש איזו הטיה, כאילו שככלות הכל ישראל והעמים אינם בני אותה אנושות [הדיכוטומיה המהותית בין ישראל ובין העמים לא מבחינת קיום המצוות אלא מבחינת שורש נשמתם חודדה מאוד בכתבי המקובלים (לא-כולם) ואדמו"רי החסידות, כלומר בתקופה מאוחרת למדיי].

כך או אחרת, גם בעיניי איש הלכה מובהק כר' דוד פרנקל, רבן של דסאו וברלין, נקימה ונטירה בין יהודי ללא-יהודי הן מכלל מידות רעות, שראוי לרחוק מהן ואין לאמצן.

על אי-הנקם כמידה הטובה ניתן גם ללמוד מתוך חלקו הסוגר של הפסוק הנדון לעיל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ:  אֲנִי, ה'  [ויקרא י"ט 18].  

 

לקריאה נוספת: אין משפטי התורה נקמה בעולם

 

בתמונות: אנה טיכו, הרי יהודה, פחם ופסטל, 1970 בקירוב

אנה טיכו, הרי ירושלים, עיפרון וגיר על נייר, 1965 בקירוב.

Read Full Post »