Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נתן מנמירוב’

*

    תמיד התקשיתי להבין את השבר הכרוך בחורבן בית המקדש. להערכתי, דווקא חורבנו של המקום הקדוש – יצרה יהדות מגוונת יותר, שוויונית יותר, ורבת-פנים הרבה יותר; כך גם היציאה לגלוּת. חרף כל המאורעות שחוו יהודים בגלויותיהם – תרבותם יצאה נשכרת, שכתוצאה מכך שהייתה קבוצה אנושית מפוזרת מאוד – ינקה ממקורות שונים וגם התעמתה עם מקורות שונים, וכל זה ועוד יצר בהּ פוליפוניות – שהיא רבת-פנים ומסועפת הרבה יותר ממה שרוב האנשים החילונים וגם הדתיים, בני זמננוּ, מתארים לעצמם.

    יותר מכך, להערכתי תמיד שררה בקבוצה היהודית מחלוקת עמוקה בין מי שראו בחורבן המקדש ובחורבן הריבונות (בימי בית ראשון) ואחר כך בחורבן האוטונומיה הדתית (בימי בית שני) – שבר מהותי בזיקה של האל לעמו – משבר קולוסאלי באלוהות עצמה, ובמידה רבה: חורבן ההתגלות (הנבואה ורוח הקודש); ובין אלו שראו בחורבן סוף עידן תרבותי, דתי ופוליטי – אבל התייחסו אליו כמאורע היסטורי מסתבר, שהמון אירועים ריאליים ממשיים הובילו אליו, ובעצם ספק אם ניתן היה למנוע אותו.

     מגילת איכה הנקראת בט' באב –  בלילו ובבוקרו, היא אולי הסממן העז ביותר של המגמה הראשונה. אפילו הייתי אומר, כי במידה רבה, יותר מאשר המגילה מתארת באופן ריאלי את גורמי חורבנו של הבית הראשון – היא קולו של השבר הקיצון. הכל התפרק: הדת, התרבות, העם. המחבר המיוחס (ירמיהו הנביא) אינו רק מבכה את ציון החרבה בלבד על מקדשהּ השומם, אלא מבכה את העובדה לפיה ניכר כי ההשגחה האלוהית סרה כמעט לחלוטין מעם הקבוצה היהודית; הנביא מציע בשברון-לבו דרך תשובה – הוא רואה את המפתח בשיבה אל ה', תלמוד תורתו ומצוותיו, ומקווה כי הדרך הזאת תועיל לרפוא לאומה שהתרסקה.

    התשובה דורשת התכנסוּת סביב התורה; וכך לימים הדגישו גם מחברי איכה רבתי מדרש האגדה שנערך בארץ ישראל בתחילת המאה החמישית לספירה, הכולל חומרים רבים ואגדות חורבן, המיוחסות לתנאים, שראו בחורבן ירושלים או חיוּ דור או שניים אחריו – אף הם (בעקבות מחבר איכה), את ההתכנסות למקום התורה (בית המדרש) ולמקום התפילה (בית הכנסת), כתנאים מהותיים לתשובה, ולעיבוי זיקתהּ של הקבוצה היהודית לאל, שאולי יגלה את חסדו ואת רחמיו לעמו הנתון למשיסה.

     תנועת הכינוס הזאת, היא אולי ההישג הגדול ביותר של חז"ל. רגילים להדגיש את הרה-אורגניזציה של היהדות בתקופת יבנה (לאחר שנת 68 לספ') ועד עריכת המשנה (220 לספ' לערך), ולאחר מכן את תנועות הכינוס הגדולות שנתגלמו במדרשי ההלכה והאגדה הארץ-ישראליים ובתלמוד ירושלמי (עד שנת 500-400 לערך) ובתלמוד בבלי (שנערך סביב שנת 650-600 פחות או יותר) – אך  יותר מאשר חז"ל חיו בתודעה מהפכנית ביחס ליהדות המקדשית שקדמה להם, הם פשוט ניסו שוב ושוב לכנס את חברי הקבוצה היהודית שסרו למשמעתם, הן סביב תלמוד התורה ולימוד המצוות באופן קהילתי-קיבוצי, והן בדרך של כינוס מחודש אחר כינוס מחודש של תורתם של חכמים. יותר מאשר החכמים חיו בתחושה שהם נמצאים בכור-יצירה רעיוני, ההולך ומתהווה, הם היו לדעתי  הדוקים ברובם לתודעה לפיה, רק תנועות כינוס שבות ונשנות, הן שמאפשרות את ההמשך היחסי של מה שנקטע עם חורבניהם של בתי-המקדש ועם אבדן החירות והריבונות שבאו בעקבות כך.

     אבל מנגד עמדה תנועה חיונית לא פחות, תנועת הפיזור  הפיזור בין אומות, בין תרבויות, בין שפות ובין גופי ידע, תנועה שיש להניח – איימה על הישרדות היהדות שהתבססה על לימוד בבית המדרש ועל התפילה בבית הכנסת – וכבר בימים קדומים למדיי, אפילו בתוך הספרוּת הארץ-ישראלית, נוצרו נורמות של תפיסת האמונה (ראו למשל מדרש ההלכה התנאי, מכילתא דרבי ישמעאל פרשת ויהיה בשלח, מסכתא ב' פרשה ו: "גדולה האמונה שהאמינו ישראל במי שאמר והיה העולם שבשכר זה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש …"), כעוגן של החיים הדתיים (אמונות שאין להעמיד בסימן שאלה או באופן יחסי לשום דבר אחר ורק המאמינים נוחלים את ההתגלות או את העולם הבא); ובד-בבד, תפיסת המתרחקים מבית המדרש ומבית התפילה, כסוג של כופרים, העלולים להחטיא את שארית הצאן ולהרחיקו ממקור החיים. די לנו אם נזכיר בהקשר זה את יחסם של גדולי ישראל רבים לאורך הדורות כלפי "הפילוסופיה הארורה" [כך כתב ר' אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מוילנה, על הרמב"ם, שנמשך אחריה בכל האמור בסודות התורה ופרשנות המרכבה. כך  בביאורו על הגהות ר' משה איסרליש (הרמ"א) על שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמ"ו סימן קטן ד, ביאור י"ח שם] או תרבויות אחרות מהן רצוי  ליטול מעט מרוב – "תוכו יאכל וקליפתו יזרוק" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט"ו ע"ב) או יעסוק בהן בבחינת "הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס" (משנה סדר נזיקין מסכת אבות פרק ב' משנה י"ד). עמדה זאת עתיקה מאוד וליוותה את הקבוצה היהודית הרבה טרם המודרניות או ההשכלה.   

    בהכללה, אנשי ההלכה, המדרש, הקבלה והחסידות— היוו בדרך כלל את האנשים הנחושים ביותר לכנס. הייתי אומר שהתנועה הזאת גורמת, לא אחת, ליוצריה לא רק להתכנס בתוך העולם המחשבתי שמתוכו הם יוצרים ולא למהר להציץ החוצה, אלא גם ליצור ספרוּת שתכליתהּ כינוס; כזה היה ר' אלעזר מוורמס ביחס לתורות הסוד שקיבל מרבותיו; כזה היה רמ"ק – בפרדס רימונים ובמקומות רבים בספר האילימה ;  כזה היה ר' חיים ויטאל לר' יצחק לוריא (האר"י), ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב לר' נחמן מברסלב והרב דוד כהן לראי"ה קוק. הרבה מדובר לגבי האישים שהזכרתי המושג תלמיד-מזכיר-עורך, אך לאמתו של דבר ניכר, כי עיקר המאמץ, היה לכנס ולשמר, כדי שספרות הרבנים הללו תילמד בבתי-מדרש ותהפוך לחלק מעולמה של היהדות המוסדית. לפני כעשור ויותר, ראה ספרו החשוב של יוסף אביב"י, קבלת האר"י (הוצאת יד יצחק בן צבי), שיותר משהוא חיבור מחקרי פורץ-דרך (אני לא רואה בו ככזה), הוא פשוט חיבור כינוסי יוצא מן הכלל, אנציקלופדיה לכתבים המיוחסים לאר"י ולתלמידיו בכתיבות שונות, בדורות שונים ובמקומות שונים. אין לנו ספר דומה, המכנס באופן תמטי וכה הדוק, את השתלשלות הדרושים הלוריאניים והחיבורים שעיבדו אותם או שפירשו את שיטתו הקבלית. חשיבותו אפוא נובעת דווקא מכך שהוא בא-כוחהּ של מגמת הכינוס הותיקה של ספרוּת רבנית,  על מנת שיידעו היכן לרכוש את הידע המתאים, ועל-מנת שהדרכים אליו לא תאבדנה – ועוד יותר, על מנת לקרב את הכתבים שכתבו הוגים רבניים על הכתבים הלוריאניים לבני הדור הזה והדורות הבאים, כלומר: שיימצאו להם עוסקים, בעיקר בין עוסקי-התורה.  

    מנגד, בהכללה, אנשים שעסקו בפילוסופיה ובמדעים, ביחס הלשוני בין עברית ובין שפות אחרות, בדת משווה או רוחניוּת משווה (אף במיסטיקה ומאגיה) או בספרות משווה ואמנות מודרנית –  מבלי שיכירו בתוקפו של משפט קדום (דעה קדומה) הרואה במחשבה היהודית ובקדמוניותם – את הבסיס המוסרי, ההגותי והרוחני לכל חכמה שהיא; נטו להימנות עם תנועת הפיזור; פיזור – משום שלא התכוונו כי  מה שהם יוצרים יילמד דווקא במקומות של תורה, ולא ביכרו שקוראיהם יהיו יהודים מקיימי מצוות דווקא וחובשי ספסלי בית המדרש, אלא כל אדם באשר הוא המעוניין לקרוא בספר וללמוד איזה דבר. אנשים כאלו עוררו ועדיין מעוררים בקרב היראים תרעומת משום שתכלית החיבורים האלו נדמית להם כיוצאת מגדרים רצויים, חורגת מ"אמונת הדורות", ובעיקר – מערערת על קדימותהּ של התורה, הנלמדת בבית המדרש, כטובה וכעמוקה שבתורות ומרחיקה לכאורה את עוסקיה מהשגת רוח הקודש.

     ובכל זאת, שתי התנועות חיוניות לחיי התרבות, הדת והרוח. אם אנשי-הכינוס מדגישים כביכול בכל דור את הצורך לתקן ולרפא לבת-ציון במילים: "כִּי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא-לָךְ" (איכה ב, 13) ומתכוונים כי רק קיום המצוות ותלמוד התורה במוסדות הרבניים המתוקנים אולי יוכלו לתקן את המעוות (תיקון עולם); יש בכל זאת פסוק בתהלים, משמח הרבה יותר, המדבר ממש על אותו הים: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת" (תהלים ק"ד, 25) – כלומר, יש המביטים על הים ורואים רק פצע שיש להעלות לו ארוכה ולתקן את הדורש-תיקון מתוך פרספקטיבת האמונה (התורה והמצוות), ויש גם את המתבוננים בים ומגלים בו את הגודל, הרחבוּת ואין-קץ החיים הרוחשים בתוכו, הקוראים את אדם להתפלא, להתבונן, לחקור, לחוות ולהבין. הראשונים – מבקשים לנווט למחוז חפץ, להדריך ולכוון; האחרונים – להפליג ולשוטט; להעביר רעיונות ממקום למקום ו"להעיף" לאנשים את המוח. אלוּ ואלוּ, הם פנים שונות גם באנושות שלפעמים  שוכנות, זו לצד זו, בנפש אנושית אחת.

    למשל,  בין השנים 2007-1997, הייתי גם אני איש של כינוס. היה לי חשוב לכנס בתוך נפשי, הרבה מאוד מקורות יהודיים שלא למדתי ולא עסקתי בהם בילדותי ובנעוריי. נראה שגם אז כנראה לא נרגעה בי תכונת התכונה המפזרת, כי המשכתי גם לקרוא ולעסוק בתחומי ידע שאינם תורניים בעליל וגם לא מצאתי את מקומי לא בבית המדרש ולא בבית הכנסת. עם זאת, לפני כחמש עשרה שנים לערך, חלה בי תמורה. חדלתי לעסוק באינטנסיביות רבה בעולם הידע היהודי באופן מובהק, והמשכתי להעמיק בנושאים שונים שראיתי לנכון להעמיק בהם עוד ועוד: פילוסופיה ערבית, סוּפיוּת, היסטוריה של המדע, היסטוריה של האמנוּת.  אם הגעתי לראשונה ללמוד פילוסופיה ותלמוד באוניברסיטה (בשנת תשס"א 2001/2000)  מתוך תפיסה מחויבת ללימודים התורניים ותוך ראיית בחיים האוניברסיטאיים חלופה לבית המדרש. כיום, אני  מלמד כמה שנים מקורות יהודיים ומקורות אסלאמיים או מקורות דתיים ומקורות חילוניים מבלי תת היכר היררכי ביניהם, משום שההיררכיה בין הדתות, תרבויות, ותפיסות העולם – במידה שהתקיימה אי-פעם במידה מועטה, נעלמה כליל. נהפכתי ללא-ספק, לאיש המביט על הים ואומר: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם", אבל דווקא מתוך היותי כזה –  בכל שנה בט' באב, יש בי את החלק המבקש לכרות אוזן ולהבין מחדש את הקול הפנימי העמום, המוסיף לרחוש בפנים, כאמודאי במצולות: "כִּי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ".        

*

*

בתמונה: Shoey Raz, Come Sea , 15.7.2021 Near Jaffa

Read Full Post »

Nussbaum520

*

   נוהג היה לו למשורר אבות ישורון (יחיאל פרלמוטר, 1992-1904) שבהגיע ערב יום הכיפורים היה יושב לכתוב שירה; לא אחת, משיריו היפים ביותר; כך נהג עד שנת פטירתו. אפשר כי הדבר קשור היה כפי שנראה במועד עצמו, כלומר: במשמעות שייחס ליום הכיפורים גופו, ואפשר כי היה הדבר קשור גם בכך שיום הכיפורים היה גם יום הולדתו (זמן הולדתו בסמוך לתפילת נעילה). אפשר כי החג הפרטי, החג היהודי, והזיכרון המשפחתי—היו חבורים בו לבלי-הפרד. כך למשל, בשיר הבא:

*

לְשָׁעָבַר הָיִתִי נִמְנָע מִלְהִתְפַּשֵּׁט

בְּגוּפִי בְּחַדְרִי בּוֹ תַּצְלוּם עַל הַקִּיר

הוֹרַי.

*

הַיּוֹם הִתְפַּשַׁטְתִּי. מָה,

הֵם שֶׁבַּקֶּבֶר אֵינָם

עֲרֻמִים?

*

הֶחָדַלְתִּי לְהִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵי אַבָּא וְאִמָּא? מָה,

הַאִם רַק מַה שֶׁבָּקִיר

וְשֶׁבַּקֶּבֶר?

*

שְׁכֵנָה מִן הָרְחוֹב, קוֹל אִשָׁה קוֹרֵא: מָה,

אַתָּה טַרְזַן? תִּתְבַּיֵּש לְךָ!

תִּתְבַּיְשִׁי אַתְּ!

*

הַיּוֹם עֶרֶב יוֹם כִּפּוּר, הַיּוֹם ט' תִּשְׁרֵי תשלח.

אָבִי הָיָה קוֹרֵא לִפְנֵי הָעַמוּד:

הַמֶּלֶךְ!

*

ט' בתשרי תשלח, 21 בספטמבר 1977.

*

מנחם פרי בחר להדגיש את המימד הקומי-קונדסי בשיר: "שכנה קוראת מן הרחוב קריאה של לגלוג וביזוי (מה אתה טרזן?). היא מזדעזעת מן הסטריפטיז הפומבי, ועוד בערב יום כיפור, של גבר כבן שבעים ושלוש, שגופו אינו בנוי לתפארה כגופו של טרזן […] קריאתה מחזקת את צד ההחצפה שבהתפשטות ומכניסה "סקנדל" וולגרי-קומי." אלמנט נוסף שהדגיש פרי הוא יום הולדתו של המשורר החל כאמור ביום הכיפורים. הוא מדמה את עירומו של המשורר הניצב אצל החלון לנוכח תמונות הוריו, לעירומו של תינוק המצוי בזרועות אימו עם לידתו [מתוך: מנחם פרי, 'סע,סע ההיפך ההגה: שלושה פרקים על אבות ישורון', איך נקרא אבות ישורון: כותבים על שירתו, בעריכת לילך לחמן, סדרת קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2011, עמ' 38-36].  

פרי ממקם את השיר בתל אביב של שנות השבעים, ובזמן ההווה. זוהי תל אביב ישראלית חילונית. תל אביב של זמן לינארי, של עבודת ההווה. של גילוי הפערים הנומיים (והקומיים) בין השכנה הוולגרית-שמרנית ובין המשורר העדין והמשולח. עם זאת, יש בשיר הזה הרבה יותר מאשר סיטואציה קומית עממית או אלוזיה מרומזת של קירבת תינוק עירום להוריו, זאת משום שלא בתל אביב כלל מדובר, וספק אם זמן השעונים ולוחות השנה משחק פה איזהשהו תפקיד. זוהי תל-אביב דקרסניסטאוו (העיירה האוקראינית הסמוכה ללובלין, בה גדל ישורון, ולה יוחדו רבים משיריו) או קרסניסטאוו דתל אביב.

ראשית, הקיר. במסכת ברכות מן התלמוד הבבלי, בסמוך לדיון אגדתי-תיאולוגי על תועלות תפילת הלב ותשובה להארכת חיי האדם (שיח בין המלך חזקיהו ובין הנביא ישעיהו, המבוססת על מלכים ב' פרק כ') נמצאות האמירות הבאה: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יחדל מן הרחמים (כלומר, מן התפלה) וכן: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל" מאי קיר? אמר ר' שמעון בן לקיש: מקירות ליבּוֹ [שם, דף י' ע"א, ע"ב]. כל אלו לטעמי אינם דרשה בעלמא, שכן השיר עצמו בחתימתו עוסק בתפלת יום הכיפורים. שהריי הקורא 'המלך!' לפני העמוד הוא שליח ציבור של תפילת שחרית, ואמירה זו מסמלת את ראשית תפילתו.

לפיכך, הקיר אינו אך ורק הקיר הקונקרטי עליו תלויות תמונותיהם הוריו המתים של ישורון. זהו בו-בעת קיר הלב, כותל-המזרח שבו שוכן זכרונם החי של הוריו המתים. אלו הם אותם הורים שניספו בשואה ואשר הורישו לישורון אתוס של רחמים, ככתבו בשירו פסח על כוכים (1953): ואַבָּא-אִמָּא מִן מִלְקֹחַ/ -אֵשׁ-אֵל-רַבְרַבָּא מִלְקָח/צִוּוּנוּ יַהְנְדֶס לֹא לִשְׁכֹּחַ/וְעַל פּוֹיְלִין לֹא לִשְׁכַּח. כמובן, המלה יהנדס (מילולית: יהדוּת), היתה מושג תרבותי בעולם היהודי המזרח אירופאי, והוראתה: מוסריות או אנושיוּת. את המורשת הזו העמיד ישורון בלוז גינויו החד משמעי את פעולת קיביה (רצח של כששים עד שבעים פלסטינים בכללם נשים וילדים והחרבת 45 בתים בפעולת תגמול של יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון), שבעטיה נכתב השיר הנזכר.

אחר-כך, העירום. כפי שהראה לאחרונה חברי חוקר הקבלה, אבי אלקיים [מאמרו: 'עירום בקודש הקודשים: בין פילון ופלוטינוס על עירום, אסתטיקה וקדושה', קבלה, 28 (תשע"ג), חלק עברי, עמ' 321-301]. בניגוד לנוסח המשנה שבה מתואר כהן גדול הנכנס אל בית קודש הקודשים אחת לשנה ביום הכיפורים לובש בגדי לבן, תיאר פילון האלכסנדרוני את אותה ההתרחשוּת, אלא שאצלו נכנס הכהן אל הקודש עירום ועריה, כמתדמה לאדם הראשון, שנברא בצלם אלהים.  כמובן, העירום הפילוני אינו מיני או אירוטי. זהו עירום שמשמעו היא שיבה לפּשטוּת הגמורה, על סף ההפשטה. האדם הולך אל הערפל (בית קודש הקודשים היה מלא קטורת) כנמצא באחד מקצוֹת החיים, כשעת הלידה או כשעת המוות. נבדל מכלל המין האנושי. דומה כאילו עירום הוא אף משפה וממלים; עומד יחיד מול אלהיו.

העירום הזה הולך גם אל מנהג עטיית הקיטל, כעין חלוק תפלה לבן, בזמן תפלות ראש השנה ויום הכיפורים, מנהג שהיה מצוי מאוד בקהילות מזרח אירופה, ועד עצם היום הזה רווח אצל חסידים. יש אומרים כי הקיטל מדמה את בגדי הלבן שבהם היה נכנס הכהן הגדול לבית קודש הקודשים; יש אומרים, ביסודו עומדת ההידמות למלאכים; ויש אומרים, והדבר חוזר לבית השני בשירו של ישורון— כי הקיטל מדמה את תכריכי המת, שכן הנכנס לדין (יום הכיפורים) טוב שייראה עצמו חשוב כמת. בין לבוש קיטל בין עירום ועריה (מה שמזכיר את ההפרש בין המשנה ובין פילון), כללו של דבר – השיבה אל הפּשטוּת הראשונית, אל התום. לדידי, עירומו של ישורון מבטא את שאיפתו לשוב לפשטוּת הגדולה ביותר, שבה הוא מתייחד  עם זכרונות ילדותו, זכרונה של קרסניסטאוו, זכרון אביו העומד ומתפלל ביום הכיפורים לפני העמוד. זוהי מציאוּת פנימית שבה המתים חיים בתוכנוּ, דובבים בּנוּ — הראשית היא האחרית– ולרגע חש המשורר בחדות בנוכחותו החיה והממשית של העולם החרב. השכנה מן הרחוב המזדעזעת מעירומו הגלוי  קצרה דעתה מלהבין מה היא רואה, ולנגד מי היא עומדת.

מעשה שאירע לי לפני שנים מספר בחנות ספרים בבני ברק. נכנס אברך צעיר מישיבה חסידית, וכאשר העז מוכר הספרים (בצדק רב) להעמידו על תיקון שֵֹם-חיבור אותו הגה הצעיר לא כשורה— נכנס הצעיר בדבריו בגסות ואמר למוכר, הריי אני תלמיד ישיבת עלית ואתה סוחר ספרים. השיב לו המוכר בלא כעס כי אמנם הינו מוכר ספרים אך גם צאצא ישיר של ר' נתן מנמירוב, תלמידו וסופרו של ר' נחמן מברסלב. החוויר אותו אברך והתנצל מייד בכל לשונות של מחילה על שלא העריך את המוכר כמידתו. איני יודע מדוע רשמתי לי את הסיטואציה, ומדוע אני עוד זוכר אותה שנים אחרי שהתרחשה. על כל פנים, כאשר קראתי את הסיטואציה המתרקמת בין ישורון ובין השכנה. נזכרתי בהרף באותו אירוע ובתשובת מוכר הספרים, הדומה מאוד לתגובתו של ישורון כלפי השכנה המתרעמת (בת-דמותה של המציאות החיצונית). היא פשוט אינה מכירה לפני מי ולפני מה היא עומדת, ואינה יודעת דבר על הייחוד שיודע המשורר עם עברוֹ, הנֵיעור מחדש, כבתחיית מתים; אפשר, כי ישורון מעניק גם פשר חדש למלּות התפלה של יום הכפורים: מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים/זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים; אשר גם במותם נמצאים להם זוכרים, ובקירבם הם עומדים, חיים וקיימים. כך,  יום הכיפורים בעיני המשורר אינו יום ההולדת ויום המיתה בלבד, אלא גם תיבת תהודה המחייה את שהיו ואינם, והדהודם בו נשמע יותר מתמיד.

 

כתיבה טובה וחתימה טובה לכל הקוראות והקוראים

*

*

*

 בתמונה למעלה: Felix Nussbaum, Camp Synagogue, Oil on Canvas 1941

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

1

    ושוב ספטמבר עם הרוחות המנשבות והצללים המתארכים, ועם שיברון הלב והפצע המטפיסי, ובעוד אני מציץ מחרכי התריסים על העצים ברחוב, ההומים בפריחה עקשת רוב ימי השנה, מתנגן לו ברקע אלבום החדש של אלון אולארצ'יק, אולארצ'יק סטייל (Audio CD, התו השמיני: לוד 2011). מירב שירים האלבום כבר הושרו ובוצעו בין באלבומיו של אולארצ'יק ובין באלבומי ההופעות שלו בעבר (בשקט, אולארצ'יק ג'אז), ואולארצי'ק שב ומנגן-מעבד אותם מחדש, באוריינטציה בלוזית-ג'אזית נהדרת, בלוויית המפיק והמעבד אלעד עדר, התופס מקומו על יד הפסנתר, ונע על הקלידים, כמשוטט ברחובה של עיר, שנבדתה בפנים מחשבותיו, עתים מהדהד-מתנדנד כצ'פלין עתים מאלתר לו דרכים חדשות כת'לוניוס מונק; לצידו— מקס אולארצ'יק, בנו של אלון, המרעיד את מיתריו העבותים של הקונטרבאס, גם תופיו המגוונים-המינוריים של שי וצר, אופפים-כל. המוסיקה מציירת בלבי עיר-קטנה, מינורית, שתושביה מכירים אלו את אלו, הנתונה בשלהי סתיו מעמיק, העומד לחלוף ולהיות חורף סוער וגשום. אני כמעט יכול לראות איך הפריחה הזאת, פליטת חודשי השרב וההבל— עוד תנתן למשיסה בידי רוח ורטיבות, ואני אשב ואצפה בהּ מתוך החדר החמים.

   אולארצ'יק הוא בלי-ספק אחד המוסיקאים הקלים המגוונים ביותר בישראל: להקת הנח"ל, כוורת, לימודי ג'אז בברקלי, הרכבי ג'אז בארה"ב, נגן באס קבוע בהופעותיו של זוהר ארגוב בהופעותיו בניו-יורק מסע הופעות עם טריפונאס ועם תזמורתו של זוזו מוסה, מופע משותף עם להקת טנגו, ערב חד פעמי משופץ עם מוני ובר אבא וגידי גוב, הפקה ועיבוד של שני אלבומיהם הראשונים של אתי אנקרי ושל טיפקס—ולמעשה הכנסתם אל לב הקונצנסוס המוסיקלי בארץ, הם רק קצת ממפעליו. יותר מכך, אולארצ'יק היה מן הראשונים לשלב באלבומיו עוד בשנות השמונים מוסיקה שנכרו בה השפעות מגוונות, כגון: מקאמים, מוסיקה ערבית, מוסיקת עולם, פיטר גבריאל ופרינס. אבל יותר מכך, תמיד נכרה בעבודותיו אהבה תמה לקלאסיקות ישראליות משל סשה ארגוב, מרדכי זעירא וכיו"ב, כאילו משם נבעו מראות השתיה המוסיקליות שלו ולשם הן שבות. בכך ודאי קדם להרכבים ישראליים מוסיקליים מצליחים מאוד כגון אלו של אבישי כהן ושל עידן רייכל. הדברים בלטו במיוחד באלבומו השני של אולארצ'יק, שעשועי כאילו (1987), שבצידו הראשון הורגשו השפעות וציטטים שאולים מפרינס (אולארצ'יק ביצע שם בגרסא עברית את שירו UndertheCherryMoon) ומפיטר גבריאל [כך הבנתי בשעתו את תנסי בקיץ הבא ואת בחור אנלוגי]; ואילו צידו השני, היה מעשה מחשבת של מוסיקה ישראלית, בהשראתם של ארגוב וזעירא, אבל ברוח אולארצ'יקית מקורית (למעט הקטע החותם טיפת-טיפת, שהיה ספק הומאז' ספר ביצוע כיסוי לשיר מתוך המחזמר גבירתי הנאוה), שהבהירה כי התלמיד לא נופל מרבותיו, כוונתי בעיקר ל: כל הליל אני בגנך, שעשועי כאילו (למלותיו של אברהם חלפי בשיר שהוקדש למשוררת יוכבד בת מרים), ושני חלקים בתוך השלם, שמאז הפכו לסטנדרטים ישראליים לכל דבר ועניין (זאת במידה שישנם סטנדרטים ישראליים בכלל). מן הצד ההוא ראוי לציין גם את הבלדה על משה גורביץ', הזכורה פחות, שירו של שחקן כדורגל לשעבר המתבונן לאחור על חייו, ומגלה שאינו מתחרט על דבר; ובכל זאת, יש-בה יופי בלתי שכיח, השוזר יחד חיוך ומלנכוליה.

  אולארצ'יק לוקח עמו לאולפן צוות של צעירים לג'אם סשן המציע רטרוספקטיבה של תחנות-דרכים בדרכו של ההלך-אולארצ'יק החל מימי כוורת וכלה באלבום האולפן, רוק &רוך (2006). אל כל אלו נוסף בקצה שיר חדש עדין ויפה – אותו שר אולארצ'יק בצוותא עם טסה אולארצ'יק, אבל בשום פנים אין לראות באלבום כאן רטרוספקטיבה משפחתית נעימה בלבד. יש כאן נסיון כן ומרגש של היוצר להגיש כאן בחירות אמנותיות המהוות את לוז יצירתו המוסיקלית. גם גרסות הכיסוי שבוחר אולארצ'יק כאן: מדינה קטנה של סנדרסון וכוורת  וערב של שושנים של זעירא כמו גם הבחירה לבצע את כולם, כולם, שיר שלכתחילה נתחבר על ידי אולארצ'יק כמחווה לטריפונאס לקראת סבוב הופעות משותף בחו"ל וכהומאז' משעשע למקומו והשפעתו של הפופ היווני מדבי אריס סאן וטריפונאס עצמו, על ישראל של נעוריו, יש בהּ כעין התבוננות מינורית עדינה ומפויס לאחור והצדעה למוסיקה הישראלית, שמאז ומעולם היתה סוג של מוסיקת עולם, רבת השפעות ומקצבים: רומנסת הלדינו, הפופ היווני, והפופ המחוייך האמריקני של כוורת, בקליפת אגוז, הם המקורות מהם נחל אולארצ'יק את שירו. חוויות המוסיקה התשתיתיות של אולארצ'יק הונעו מתוך אותה מוסיקה ישראלית פופולארית. כפי שהיטב לתאר במלות השיר ניו יורק (מתוך האלבום תגיד לי איך אתה מרגיש, 1993) החסר מאוד באלבום הנוכחי, המתאר את געגועיו של המהגר הבת-ימי (אולארצ'יק גדל בבת ים) הביתה לישראל ההיא של נעוריו.

   ובאמת בת-ימיותו של אולארצ'יק בשנות ילדותו הרבה יותר מישראליותו כמו מלווה מאז ומתמיד את היוצר אולארצ'יק. אלו אינם רק שירים כמו קו 26, ניו יורק, ובן בסט (היפואי). אלא משהו במגוון האנושי הבת-ימי, עיר של מהגרים מארצות שונות, ממקומות שונים, ששמעו מוסיקה מגוונת; במידה מסויימת דומה אולארצ'יק לבת-ימי אחר, צעיר ממנו קצת, ברי סחרוף, אלא שבשעה שאולארצ'יק היה חבר בכוורת, היה סחרוף גיטריסט, עשור אחר כך, בMinimalCompact. ובשעה שאולארצ'יק הלך והתכתב עם מקורות הג'אז הלך סחרוף והפך לאמן הרוק הישראלי הבולט של שני העשורים האחרונים. אני חושב כי משהו בעושר העיבודים ובמגוון המקורות המוסיקליים המאפיין את אולארצ'יק ואת סחרוף מקורו באותה ילדות בת-ימית, שבה ניתן היה לשמוע מוסיקה מגוונת מאוד, מאזורים שונים, ומתפוצות שונות; לשמוע סיפורי חיים שונים עולים ובוקעים מן הרחובות, מבלי לתייג ומבלי לערוך היררכיות תרבותיות מיותרות.

2

   אולארצ'יק בעיניי במיטבו הוא גם אחד מכותבי השירים המבריקים ביותר במוסיקה הישראלית: 'קולי נאלם לבי נרגש/בא לשכונה בחור חדש'; 'בגבול הכביש נאספו אישה ואיש/ להציץ בעיניו, בזיו שעל פניו'; 'לא מכיר את ידידייך או הורייך/לא ראיתי את פנייך מעולם/אבל דמיוני אין גבול לו/ובצר לו, יעבוד חנם'; 'מה טומן לה גורלה/ באמתחתו האפלה' הם רק דוגמאות מספר לוירטואוזיות הפזמונאית של אולארצ'יק, המקפיד לשזור בין כמה שפות עבריוֹת, מצויות ובלתי מצויות. מבחינה זאת, שיריו, לא אחת, נדמים למעבדה של עברית, לשירה מהלכת ברחוב. מבחינה זאת, דומה אולארצ'יק בעיניי לפאולו קונטה האיטלקי, משורר-צייר מחויך-מלאנכולי, אחד מכותבי השירים האהודים ביותר באיטליה, המסוגל לכתוב על אופניים ועל נבחרת איטליה בכדורגל, בלשון שירית, ולעטוף הכל בג'אז-בלוז, ובהגשה ייחודית, תמיד שומר על קשר עין עם הרחובות והשווקים אבל גם עם שירתם של הקלאסיקונים.

   אחד הטקסטים היפים יותר של אולארצ'יק הוא שירו החיים קשים (מתוך תגיד לי איך אתה מרגיש). הבתים מלאים בפראזות של דיבור יום-יומי על החיים ומדוויהם, ואילו הפזמון מציע סוג של עמדה קיומית, כמעט נחמה-מחויכת, על אי-פתרונה של חידת החיים, חוסר היכולת להבין את מציאותינו כאן, את שהותנו הסתומה בעולם:

כמו מחשב ללא חוֹברת הסבּר

כמו גרביים של מישהוּ אחר

כמוֹ גפרוּר רטוֹב

ולזכּוֹר, כי חשוּב,

לדָּבֶּר לדָּבֶּר לדָבֶּר

מפתח עץ לדלת פלדה

איש לא יודע פתרוֹן לחידה

ואין לאן לָשוּב,

רק לזכור, כי חשוּב,

לדַּבֵּר לְדַבֵּר לדַבֵּר

  

   יש בשירו של אולארצ'יק משום נחמת השוטים שכולנו משתתפים בה; קשיי הקיום, חידת החיים. אבל, היכולת לדבר על זה אלו עם אלו, לשתף, להשתתף, כדי להרגיש שאיננו לבד, שאיננו נמצאים כאן לבד, כדבריו של המשורר האמריקני, וואלאס סטיבנס (1955-1879): 'הֶגֶזַּע כֻּלוֹ הוּא מְשוֹרֵר הַכּוֹתֵב/אֶת הַהֲנָחוֹת הַמְשֻנוֹת אוֹדוֹת גוֹרָלוֹ' (מתוך: 'האדם עשוי ממלים', תרגמה: טובה רוזן-מוקד). כולנו הומים הנחות משונות. מתוכן אנו יוצרים שפה וקירבה ותרבות.

   דברים דומים ממש לאלו של אולארצ'יק שָׂם המשורר היידי-ניו-יורקי יעקב גלאטשטיין (1971-1896) בפיו של ר' נחמן מברסלב המדבר לכאורה אל תלמידו-סופרו ר' נתן מנמירוב את הדברים הבאים:

בָּרָק הִבְרִיק, רַעַם רָעַם

מוּבָן שֶנָּפַלְתִּי לֹא מֵחֲמוֹר מוּרָם

אֶלָּא מִסַּפְסָל קָשֶה בְּבֵית הַמִּדְרָש.

מָה, אַתָּה גוֹלֵם בְּעֵינֶיךָ? מָה הָרַעַש?

לֹא תָּפַסְתָּ, מִסְכֵּן, אֶת מוּסַר-הַהַשְׂכֵּל.

עוֹד מְעַט אֶתֵּן לְךָ סְטִירָה בַּלֶּחֶי,

שֶיִּהְיֶה לְךָ מַה לִזְכֹּר!

שֶכֹּה אֶחֳלֶה, אִם הָיִיתִי רוֹצֶה

לִהְיוֹת אִלֵּם בְּגַן-עֵדֶן זוֹהֵר.

פּׁה בָּעוֹלָם הַחוֹטֵא –

לְדַבֵּר וּלְדַבֵּר וּלְדַבֵּר

[יעקב גלאטשטיין, 'שמע ותשתומם', משורר בניו-יורק: מבחר שירים מכל הספרים, ערך ותרגם: בנימין הרשב, ספרי סימן קריאה והקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 157]    

  על אף איומי הסטירה והמחלה של רב נחמן המדומה לתלמידו, ניכר כי גלאטשטיין דווקא מנסה לעורר את קוראיו לכך, שאיננו יכולים להבין את העולם הזה, לא את סדרו של ברק ולא את סדרו של רעם, ולאו מדוע זיקים שכאלה מחרידים אותנו כל-כך, אבל כמו רעשי הטבע, כך גם יתרונו של האדם, לדבר, להפיק מלים, להיות אלו עם אלו, להיפדות מן הסולפסיזם של  ה"עצמי", ולתת למחשבות ולרגשות דרור במלים, להבריק ולהרעים בחלל העולם.

   איני חושב כי אולארצ'יק קרא בהכרח את גלאטשטיין (השיר שהובא לעיל, תורגם לראשונה לעברית על ידי שלמה שנהוד בשנת 1964, או מעט לפני כן), אבל מסקנתם קרובה. על כן דומה, בוחרים אולארצ'יק וחבורתו להמשיך להבריק ולהרעים חללו של עולם במוסיקה שלו, המתעקשת לחייך אותי, ליצור עמי שיח מחויך ומהנה. להתוות שיח עברי-מוסיקלי, קרוב-ומקרב, מן הטובים והמחכימים להם האזנתי בשנים האחרונות. הנה פנתה לה הרצועה האחרונה באלבום, ברשותכם/ן, אני פונה לשוב להאזין מן ההתחלה.

*

*

אלון אולארצ'יק, אולארצ'יק סטייל, Audio CD, התו השמיני: לוד 2011

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

*

*

לא כצלו של דקל ולא כצלו של כתל אלא כצלו של עוף הפורח

(ר' נתן מנמירוב, ליקוטי תפילות, חלק א', תפלה כ"ז)

1

 

   הגדת ראשי הצפורים הינה הגדה מאוירת שנוצרה על ידי יהודים מדרום גרמניה בשנת 1300 לערך, ובה מאוירים היהודים כבעלי ראשי ציפורים. הרבה הצעות הושמעו באשר לכוונה שעמדה מאחורי האופן החריג בו הוצגו דמויות היהודים בהגדה זו. אחת ההצעות המבוססות עמדה על כך, כי אליבא דמדרש שיר השירים רבה ו- מדרש איכה רבתי  ישראל הם כעין יונים, המובלות פעם אחר פעם לשחיטה על קידוש השם בידי האומות.. זוהי אפשרות סבירה מאוד לנוכח הפרעות חסרות התקדים שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה ברבע האחרון של המאה השלוש עשרה, אשר יצרו גל הגירה/בריחה של גדולי תלמידי החכמים האשכנזיים לספרד, כגון ר' אשר (הרא"ש) ור' דן, שהפך לראש ישיבת טולדו שבקסטיליה. הדברים מתיישבים גם עם התודעה המרטירולוגית העניפה, ומושג 'קידוש השם' שהיו רווחים בקרב הקהילות היהודיות שעל הריין למן פרעות תתנ"ו (1096), ערב מסע הצלב הראשון.

   אני רוצה להציע אפשרות נוספת, אשר טרם הועלתה, ככל הידוע לי. ברצוני להציע כי ההגדה הזו והאיורים בה הושתתו על הוראתו של טקסט מכונן אחד. כוונתי לחבור התיאולוגי שערי הסוד היחוד והאמונהלר' אלעזר בן יהודה מוורמס (1230-1165), מבחינות רבות התיאולוג-הכותב המרכזי בחוגם של חסידי אשכנז מבית קָלונִימוּס (ככל הנראה: קאלוֹס נוֹמוֹס, כלומר: שם-טוב), אליו השתייכו בדורו גם מורו, ר' יהודה בן שמואל החסיד מריגנסבורג (נפטר 1217)– לו מיוחס ספר חסידים, ותלמיד-שניהם, ר' אברהם בן עזריאל מביהם (ישב בעיר פראג, הגדולה בערי בוהמיה באותה תקופה), בעל הפירוש הנפלא לפיוטי התפלה, ערוגת הבשם (נתחבר 1240-1238).    

   שערי הסוד היחוד והאמונה נדפס על ידי פרופ' יוסף דן בכתב העת טמירין בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הטקסט נדפס גם לאחרונה מכתב יד קדום שהתגלגל לאוסף פרטי באוסטרליה. כתב היד הזה הכיל נוסח קדום של חיבור הסוד העיקרי של ר' אלעזר מוורמס סודי רזיא בלוויית חיבורים אחרים פרי עטו. מהדורה המתבססת על כתב היד האוסטרלי בשלימותו ראתה אור בירושלים בשנת 2006 על ידי אהרן אייזנבך. החיבור עצמו מתמקד בהצגת האלהות כטרנסצדנטית (=בלתי מושגת להכרת הנבראים), נטולת גוף וחומר, הנמצאת בכל וסובבת בכל, ואשר הנביאים עצמם גם כן אינם מגיעים עדיה, אלא חוזים במראה 'כבוד ה" כפי שהוא מתדמה להם בהבנת לבבם (אובנתא דליבא). יש להניח כי החיבור הדק הזה (בן דפים אחדים בלבד) היה נפוץ ומקובל בהרבה מאשר סודי רזיא של ר' אלעזר, שהוא קורפוס עב כרס והוגדר מראש כמי שנועד לבעלי סוד בלבד, הרמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1270-1198), מנהיגהּ של יהודת ברצלונה, ציטט מפורשות משום שערי הסוד היחוד והאמונה במסגרת אגרת הגנה על תפישת האלהות של הרמב"ם (ר' משה בן מימון, 1204-1138) שנכתבה לרבני צפון צרפת (בשנת 1234 לערך) שביקשו להחרים את כתבי הרמב"ם. הרמב"ן קשר מפורשות בין תפישת האלהות המיימונית ובין זו של ר' אלעזר מוורמס, משמע יש להניח כי חכמי צפון צרפת בקיאים היו בחיבור האמור לר' אלעזר מוורמס. מציאותו החיבור ונפוצותיו עשויות לרמז כי יהודי אשכנז אמנם קראו בו וראוהו חיבור חשוב בהבנת עיקרי האמונה, ואפשר כי היה חלק מתפישת עולמם התיאולוגית של מאיירי הגדת ראשי הצפורים, מה גם שמנהיגהּ המובהק של יהדות אשכנז באותו דור, ר' מאיר בן ברוך מרוטנבורג (=המהר"ם, 1293-1215), ראה בעצמו תלמיד מובהק של מסורות הסוד והאמונה מדבי ר' אלעזר מוורמס.

   ועתה לעניינינו. הבא/ה להתבונן בהגדת ראשי הצפורים, סביר כי יתעוררו בו/ה שתי שאלות יסוד: [א]. מדוע מצוירים היהודים בלא פני אדם [ב]. מדוע הם אוירו דווקא כאשר ראשיהם ראשי ציפור.

    שערי הסוד היחוד והאמונה משיב לטעמי על שתי השאלות באופן המאפשר לקשור את הדברים לאופן האיור של מאיירי ההגדה. בפתיחת החיבור, בהתבססו על תוספתא עבודה זרה (חיבור הלכתי תנאי מאוחר, בן המאה השלישית לספירה), הטוען כי בירושלים היו נוהגים להציב את כל סוגי הפסלים, להוציא פסלים שיש להם פני אדם, כתב ר' אלעזר מוורמס: ולכן הזהיר משה איש האלהים 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה' (דברים ד', 15): תמונ"ה בגימטריא פרצו"ף אד"ם וכתיב 'ותמונה אינכם רואים זולתי קול' (דברים ד', 12). כלומר, אליבא דר' אלעזר מוורמס האיסור מהתורה בראיית תמונה קשור בראיית פני אדם או ביצירת מה שנראה כפני אדם, שמא יחליטו הרואים כי האדם הוא אלהות (ודאי יש כאן גם משום פולמוס עם תפיסת האינקורנציה הנוצרית). עולה מכאן מענה לשאלה הראשונה. כלומר, מדוע נמנעו המאיירים לאייר פני אדם ליהודים המופיעים בהגדה.

   מענה לשאלה השנייה מופיע בקטע החתימה של החיבור כולו: הצדיקים רואים פני שכינה כנגדם, כי יראו איך ממלא הכל וימשך רוחם אליו, וכשהם עולים נצרפים באש שלפני הכסא, ואחר כך מונחים בצרור החיים ושם נהנים מזיו השכינה… ולעתיד כשהשמים והארץ יבלו, זה העולם יהיה מים במים, יעשו להם כמו כנפיים ויפרחו סביב השכינה. כלומר, הצדיקים עוד בעולם הזה חווים בראיית לב (ראיה פנימית-הכרתית) כאילו פני השכינה כנגדם, ואיך האל ממלא את הכל ומשגיח על הכל; בשוך חייהם, עולה נשמתם אליו, נצרפת באש שלפני כסא הכבוד ומשם ממקום משכנהּ, תחת כסא הכבוד (השוו תלמוד בבלי ברכות דף י"ז) היא נהנית עם נשמות הצדיקים האחרים מזיו השכינה, בקירוב יתיר ממנו לא נהנו בזה העולם. זאת כמובן, כל זמן שהעולם עומד וקיים. ברם, לעתיד לבוא, כאשר השמים והארץ יחרבו ייעשו כנפיים לצדיקים והם יעופפו בהם סחור-סחור כצפורים אצל אור הכבוד האלהי, קרי: השכינה. מדוע צפורים? ב- ספר חסידיםלמשל, מובא כי החסידים קרואים חסידים על שם צניעותה ופרישותה של החסידה.ב- שמות י"ט, 4 נכתב: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי'. בני ישראל גם נמשלו ליונים במדרשי אגדה, כפי שהראיתי לעיל. תימה נוספת, שאינה קשורה דווקא למקורות היהדוּת, היא זו הרואה בצפור סמל לנשמת האדם, כך סימנה הכנסיה הנוצרית-נסטוריאנית בסוריה את ישוע ביונה. ולמשל, הפילוסוף הבוכארי-ערבי אבו עלי אבן סינא (1137-1080) כתב אגרת אליגורית ובו נמשלת נפש האדם לציפור ההומה לעוף מכלובה, הוא כלא הגוף.

  עתה, אליבא דהיהודים, 1240 היתה שנת מפתח של כניסה לעידן חדש (תחילת האלף החמישי לבריאת העולם על פי המניין הרבני מבריאת העולם) בו לכמה וכמה מקורות עתידה לשוב רוח הנבואה (הרמב"ם באגרת תימן מביא מסורת זו משום אבותיו ואבות אבותיו, אלא שהשנה המדוברת אצלו היא 1217); אליבא דיואכים מפיורה (1202-1135), הנזיר האיטלקי מקלבריה, ששיטתו, הקובעת חלוקה משולשת [אלפיים שנה תורה, אלפיים שנה כנסייה (ברית חדשה), ואלפיים שנה רוח הקודש], עשתה לה מהלכים במדינות אירופה הנוצרית, היוותה שנת 1260 שנה בה תעבור האנושות כולו לעידן רוח הקודש.שיטה אחרת ומצויה הנמצאת בכמה כתובים באותה תקופה, במרחב היהודי נוצרי, דיברה על כך כי בשוך 4,000 שנה, יעמוד העולם חרב 1,000 שנה- ואז יחל עידן רוח הקודש המדובר. אפשר אפוא כי המאיירים היהודיים שחיו בגרמניה בסביבות שנת 1300 חיו את השניות הזאת שבין אפוקליפסה עולמית קריבה ובין מתח משיחי של טרום גאולה שלימה, וציפו להתגשמות דבריו של ר' אלעזר מוורמס, עת הצדיקים יצמחו כנפיים, ויעופו מתוך העולם החרב והולך אל גאולתם באור האלהי, שיזרח לצדיקים ממעל.  

   דבריו אלו של ר' אלעזר מוורמס נכתבו לכל המאוחר בשנות העשרים של המאה השלוש-עשרה. באותן שנים פעל בנישאפור שבחבל ח'ורסאן בפרס, המשורר והמיסטיקון הסוּפי-מוסלמי, פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת 1221 בפלישה המונגולית). בספרו החשוב מנטק א-טיר (לשון הציפורים), המתובל באגדות צופיות רבות, הוא מספר את מסען של שלושים בנות כנף (המסמלות את נפשות הסוּפים המעוּלים), המונהגות על ידי הדוכיפת (במסורת המוסלמית,היתה הדוכיפת העוף של שלמה המלך ועל כן סמל החכמה) מעבר לשבעת העמקים, אל הר אלברז השוכן בסין,מקום משכנהּ של הצפור האגדית הסימוּרְג, המסמלת את האור האלהי [היא מופיעה עוד מאתיים שנים לפני כן כמי שהצילה את חייו וגדלה את המלך הפרסי הגדול זאל בן סאם (דסתן),כך מובא ב- שאה נאמה (ספר המלכים) לקאסם א-דין אלפירדוסי (נפטר 1025)]. הצפורים סופן שמתאחדות באור הסימורג וכלות בו, עד שלא נותר מהן זכר.עם זאת, ברור הוא שכיליונן באור האלהי, הוא אשרן הסופי המוחלט.  קשה שלא לשים לב לדמיון בין עטאר ובין ר' אלעזר מוורמס. אלא שאלעזר מוורמס נוטה באופן פחות אל הפיוט (על אף שכתב כמה פיוטים משלו), ולשיטתו, גם לעתיד לבוא לא יתאחדו הצדיקים עם האור האלהי אלא רק ירחפו סחור-סחור סביבו בכח כנפיהם.  

 

 2

 

  מן המפורסמות הוא כי מקצת עדוֹת ישראל,אירופאיים כצפון אפריקאים,מפתחים בימות הפסח בָּעָת מסויים הנקרא בלשון עם:'חשש קטניות' (כלומר ההכשרים שלשונם היא: 'ללא חשש קטניות' מעידים מניה וביה על קיומו של אותה הפרעה נוירוטית אשר שמהּ:חשש קטניוֹת).בכדי לעודד את ליבם של אחינו,באשר הם שם,החלטתי להביא כאן פזמון (שיר זמר)מאת הסופר היהודי-צרפתי ז'ורז' פרק (1982-1936), הכלול במחזה שלו מתחם התפודים. קראתי עם ילדיי את השיר בערב שבת האחרון, ומאחר שהם הפיקו ממנו שעשוע רב, החלטתי להביאו הנה, גם אמליץ להכניסו לסדר ההגדה של פסח לאלתר, בקרבם של המוכנים לכך:

 

             יש לי סיפור לספר

            סיפור פשוט ביותר

            שבכל מקום על פני האדמה

            אוכלים תפוחי אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            ואם תעבור ברחבי האזור

            שבו אני גר, כלום לא יעזור

            מלפנים ומאחור תראו רק מה?

            כמובן, תפוחי אדמה

כן,כן, והמבין יבין

 

            התושבים הכי מיוחסים

            שאת הכבוד לא מפספסים

            בדש הבגד ישימו מה?

            פרח תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            וכשהילדים צועקים: "אבא"!

            וכשהילדים צועקים: "אמא"!

            אז ההורים כדי לסתום להם ת'פה

            דוחפים להם תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            בכל ארוחה מחית מעוכה

            בצער או בשמחה

            מלוא הפה לך ניתן- נחש מה

            תפוח אדמה

            כן,כן, והמבין יבין

 

            בכל ערב, בכל מקום,

            בוקר, ערב, חג וחול

            למרק ולרפרפת- בלי גוזמה;

            רק תפוח אדמה.

            כן,כן, והמבין יבין

 

            ואפילו זוגות האוהבים

            במקום לומר רק דברי עגבים

            משחקים במסירוֹת בדממה

            כמובן, בתפוחי אדמה.

            כן,כן, והמבין יבין.

 

[ז'ורז' פרק, מחזות: העלאה במשכורת/ מתחם התפודים,  תרגום מצרפתית אירית עקרבי, עריכה מדעית דפנה שניצר, הוצאת רסלינג: תל אביב 2004, עמ' 100-99]

  

ולשומעים/ות ינעם, ונבונים/ות יפיקו לקח, או יוסיפו מלח, מה שמתאים. כן,כן, והמבין יבין.  

 חג שמח, פחות עבדויות יותר חירויות, לנו, ליושבים בקרבּנוּ ולכל באי עולם.  

להתראות אחרי פסח באתר הוורדפרס החדש: https://shoeyraz.wordpress.com/ 

ניפגש ונדבר. אני שם בינתיים מים לקפה/תה.  

 

  
 

בתמונה למעלה: פרט מהגדת ראשי הציפורים המתאר אפיית מצות בטרם פסח.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »