Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נתן שפירא’

*

  לרגל חג מתן תורה, העומד בפתח, ולציון עוד סיבוב במחזור הזמן, שהריי בכל שנה ושנה חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא קבל את התורה בתוך העם שחנה מול ההר. עם שנאמר בו 'ויחן-שם ישראל נגד ההר' (שמות י"ט, 3) ולא 'ויחנו' לציין כי עשו חניה אחת, מאוחדת, מלוכדת והרמונית מול ההר, החלטתי להביא כאן צמד מקורות העוסקים לדידי במתן תורה ובתלמוד תורה, כחיפוש ותיוּר, אשר יש בו מטעמו של האין סוֹפי, ואשר אין האדם מצליח להגיע לכדי תכליתו או אחריתוֹ, כי אם תמיד שומא עליו לראות את עצמו כאילו עדיין הוא עומד בראשית השוּרה (עם קטני התלמידים ואחרוניהם) או באמצע השורה (במחיצתם של תלמידי החכמים), עליו לנסות ולגלות את התורה כפי נפשו הייחודית- כשריה, טעמיה, מגבלותיה, ובלבד שישמור על הפס הדקיק שבלב,המפריד בין טוב לרע, זוהי, אליבא דמירב המקורות שיובאו להלן (וכפי שאני קורא אותם), קרבת האלהות המיטבית האפשרית לאדם: חשיבה מטפיסית ורגישות אתית.

 

1

 

בכאן גילה לנו מעלות התורה הקדושה שהיא 'ארוכה מארץ מידה' (איוב י"א, 9). מי גדול לנו ממשה שהיה בסוף ימיו במדרגה היותר גדולה בעוֹלם, מה שאי אפשר בחוק השכל האנושי להשיג, אפילו הכי אמר: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא' (דברים ג', 23), דהיינו: קודם מותו, שהיה נקרא אז איש האלהים (דברים ל"ג, 1), מה שלא היה כן כל ימיו, דכתיב ביה: 'משה עלה אל האלהים' (שמות י"ט, 3); ועתה על במעלה גדולה נקרא: 'צדיק מושל ביראת אלוהים' (שמואל ב' כ"ג, 3) לכן נקרא איש האלוהים, אפילו הכי אמר 'אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת היד החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורֹתיך' (דברים ג', 24), עדיין היה דומה בעיניו כאילו התחיל להשיג השגת אלהים, דומה בעיניו כאלו לא בא לשום השגה בחכמת התורה. ולכן אמר 'אעברה נא' (דברים ג', 25), שלא נתכוון לאכול מפריו, רק להשיג השגות העיוניות ושכליות בתורה, ועל זה אמר 'ואראה את הארץ הטובה' (שם,שם), כההיא דאמרו ז"ל: 'אֲוִירָא דְארץ ישראל מָחְכִּים' (בבלי בבא בתרא דף קנ"ח ע"ב), ושם יבוא להשיג סודות התורה.

והשיב לו הקדוש ברוך הוא: אתה חושב בדעתך שעדיין לא השגת בתורה כלוּם, ואין אצלך רק התחלה בלבד, אינו כן, כי רב לך השגות של שלמוּת השכליוֹת, השגת בתורה ואל תוסף להשיג עוד, כי כֹל מה שאפשר לשכל האנושי להשיג- השגתָ. ומזה הטעם כותבים בספר תורה 'והנה דרש דרש משה' (ויקרא י,9) מלת דרש אחד צריך לכתוב בסוף השִיטה, ודרש שני בתחלת השִיטה, להודיע לאדם שאין קץ וחקר לדרשות התורה וסודותיה, כשהשלים האדם הדְרַש והוא חושב שכבר השלים ההשגה ובא עד סוף תכונתהּ, חוזר ומתחיל בראשית, לכן מלת דרש שני בראשית השִיטה לאחריה להודיע שהוא מתחיל בראש. וזה אנחנו יכולים ללמוד ממשה, כמו שאמרנו, שבעֵת ההיא היה משה בסוף ימיו ואמר לקדוש ברוך הוא 'אתה החלות להראות' (דברים ג', 24) שהוא עומד בהתחלה כאילו לא למד כלום, וטעם הדבר: והנה מִלָת שר"ף, שר"ף בסוד שישים ריבוא פרצוּפים יש בעולם, כנגד ששים רבוא אותיות התורה, וכן יש לכל אות בתורה גם כן ששים רבוא פרצופים ששים רבוא פשטים, מזה הטעם קיימא לן כרב אשי [= אמוראי בבלי, דוֹר שישי, המאה השישית לספירה, ש.ר] במנחוֹת פרק הקוֹמץ (בבלי מנחות דף ל ע"א), שצריך לכתוב 'לעיני כל ישראל' (דברים ל"ד, 12) בספר התורה באמצע השיטה דווקא, להודיע שסוף התורה אין לחקור, לכן היא באמצע השורה להורות לנוּ שלא בא עד תכליתה וסופה של תורה. 

[ר' נתן בן שלמה שפירא מקרקא (1591- 1633, פולין, תלמיד חכמים ומקובל), ספר מגלה עמוקות: רנ"ב אופנים על פרשת ואתחנן, בני ברק תשנ"ב, אופן תשיעי,  דף ו' ע"ב- דף ז' ע"א]

 

אם ישתדלו א/נשים בתורה כפי נפשם הייחוּדית של כל אחד ואחת, אם ילמדו מעט יכוונו ללמוד הרבה, ואם למדו כבר רב והשיגו לרוב, יכוונו כאילו הינם/ן בראשית דרכם/ן בלבד ויידעו כי לעולם לא יגיעו אלא לאמצע השורה, שאין אשר בא עד תכליתהּ ואחריתהּ של התורה. ויתנו אל ליבם/ן, כי שישים ריבוא פרצופים עמדו לפני הר סיני וכל אחד גילה בתורה פנים בהתאם להשגתו ולהכרתו וכשריה, וידעוּ כי כל אות ואות בתורה יש בה ששים רבוא (שש מאות אלף) פשטים, רמזים לאין חקר, דרשות אין מספר, סודות לאין קץ; על כן 'ארוכה מארץ מידה', ועל כן, אף משה, איש האלוהים, לא השיג, כי אם תחילת ההשגה בחכמת התורה, ולא הגיע אלא לאמצע השורה.

*

 2

*

 

לֹא אֲרַחֶף בֶּחָלָל

מְשֳלַּחַת כֹּל רֶסֶן

פֶּן יִבְלַע עָנָן

אֶת הַפַּס הַדַקִיק שֶבְּלִיבִּי

שֶמַפְרִיד בֶּין טוֹב לְרָע.

אֶין לִי קִיוּם

בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקוֹלוֹת

שֶשָמַעְתִי בְּסִינַי.

*

[זלדה (שניאורסון- מישקובסקי, 1984-1914), שנבדלו מכל מרחק: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1984, עמ' 14]

 

*

את המצוקה הקיוּמית הזאת, המתנוססת לה בהכרה, כסימן שאלה אין סופי, לאמור: 'הוּא שומע?'- מחליפה לרגע סוג של ודאוּת רגעית סובייקטיבית מאוד, הקלה ורווחה, תפנית נשימה, הנה היא כבר מאחורי כתלינו מציצה אל חרכי ההכרה, חיוך חולף מסתמן על הפנים, המקווצות ממדווי היום. העייניים מאירות אף הן לאמור: 'הוא שומע' [ובהדהוד פנימי 'הוא שומע-הוא שומע- הוא שומע', כמו: 'משה ידבר והאלהים יעננו בקול' (שמות י"ט, 19)]. אף שאין עדוּת לָהוּא השומע, אמירה כגון 'אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני' היא מעמד הר סיני בפני עצמה שבהכרה. גם הפס הדקיק שבלב שמפריד בין טוב לרע הוא מעין זה ( ויש הגורסים, כי בכמה מכתבי היד כתוב כאן: בדיוק זה).

זה  אינו Credo, אני-מאמין. זוהי הצהרה קיומית של משוררת הבוחרת לחיות לנוכח הציווי האלוהי. אותו רסן שהמשוררת נוטלת על עצמה אינו מכוחו של המצווה, הכופה עליה הר כגיגית. זוהי בחירה אנושית לדעת ולהכיר כי יש ביכולתו של האדם לסור מרע, ולעשות טוב, או למצער: להשתדל בכך בכל ליבו, נפשו ומאודו.    

 

בתמונה למעלה: יצחק פרנקל-פרנל, הדרך לצפת, שמן על בד, ללא ציון שנת יצירה. 

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »