Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סדק’

orbach

*

ספר שיריה של בת שבע דורי-קרלייה, נפש, חשבון, ראה אוֹר לפני כשנה. קראתיו לראשונה לפני כחצי שנה ומתוכו נותר לי רישומו של שיר אחד. לא אחת סיכמתי ביני ובין עצמי שעליי להקדיש לו רשימה או לכל-הפחות להביאו באחת הרשימות. אבל אייכשהו בכל פעם שאני מתכוון לכתוב על משהוּ בהחלטיוּת, בסופו-של-דבר אני מוצא את עצמי כותב על משהו אחר (אגב, זה נכון אפילו לכתיבה האקדמית שלי). למעשה תולדותיו של אתר זה הן תולדות מה שלא-התכוונתי לכתוב הרבה יותר מתולדות מה שכן-התכוונתי. לא אחת זה נדמה לי מוזר בפני עצמו – העובדה שהרשימות משתנות לי לחלוטין משעה שאני מתיישב לכותבן. כנראה אני מעוּט וחסר נחישוּת בכל האומר תכנוּן וסדר והרבה יותר פּוֹרה בכל האומר אלתוּר ואינטואיציה.

לפני כמה שבועות חזרתי אל ספרהּ של דורי-קרלייה ומצאתי בו כמה וכמה שירים מעוררים, שמפגשי המחודש איתם היה כמו-חדש לגמריי .מצא חן בעיניי נכונותה להקדיש מחזורי שירה למשפחותיה, בין אם לתולדות זוגיותהּ על התהוותהּ, עליותיה ומורדותיה (אני רואה בזה אומץ רב, שספק אם הייתי מוצא בעצמי – לכתוב על הזוגיוּת), ובין אם על המשפחה הירושלמית-קטמונית שבהּ גדלה; ובמיוחד מגוון זכרונות ילדוּת תחושתיים מאוד. במיוחד, הסתכלות אוהבת של אשה על משפחתהּ ודרכהּ על הילדוּת האהובה שהיתה להּ; אפשר, התעוררתי להשתאות על כך, כי ילדוּת כזאת לא היתה מנת-חלקי.

וכך כותבת  דורי-קרלייה:

*

סַבְתָּא נָעִימָה תּוֹלָה כְּבִיסָה

בְּיָדַיִם אֲדֻמּוֹת, מַעֲלוֹת אֵדִים.

*

בְּגִנַּת הַבַּיִת בִּרְחוֹב נִיקָנוֹר אַחַת עֶשְׂרֵה

הִיא מַבְרִיחָה חָתוּלָה שְׁחֹרָה בִּנְקִישַׁת עָקֵב.

*

אֲנִי מִתְנַדְנֶדֶת תַּחַת עֵץ הַלִּימוֹן, מנֻמְנֶמֶת מִוְּרָדִים.

צְמִידֵי הַזָּהָב שֶׁל סַבְתָּא מְקַרְקְשִׁים.

*

סַבָּא מֹשֶה יוֹשֵׁב בַּחָצֶר וּמְשַׂחֵק שֵׁש-בֵּשׁ

עִם רוּבֵן הַשָּׁכֵן, שֶׁשְׂעָרוֹ בְּרִילִיאַנְטִין נוֹצֵץ.

 

הַקֻבִּיוֹת נוֹפְלוֹת עָל שֵׁשׁ  שֵׁשׁ

סַבָּא מֵרִיעַ: "אַייוָוה!", רוּבֵן מְמַצְמֵץ.

*

כִּיס הַחֻלְצָה שֶׁלוֹ תָּפוּחַ מִסֻּכָּרִיּוֹת טוֹפִי:

לִימוֹנִים, תָּפּוּזִים, שְׂדוֹת תּוּתִים.

*

זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן עַד שֶׁהַטוֹפִי יִהיֶה שֶׁלִי,

אֲנִּי הַנֶּכְדָּה הַיְּחִידָה בַּגִּנָּה הַיּוֹם, אֵין לִי מִתְחָרִים.

*

בְּקָרוֹב אֶהְיֶה בַּת שְׁמוֹנֶה, יוֹם קַיִץ זָהֹב,

עַנְנֵי כְּבָשִׂים שְׁקֵטִים. כָּל הָאַהֲבָה הַזֹּאת. 

[בת-שבע דורי-קרלייה, 'החֹפש הגדול: קופלטים לקטמון ו', נפש, חשבון, מקום לשירה: ירושלים 2015, עמוד 25]

*

כמוסת-הזמן הזאת היא כמוסת זמן מקרקשת-נוגנת, פוקעת-מרוב-גודש של מראות וקולות, שבה בני דור הסבתות והסבים רוחשים ורועשים ומעוררים את חושיה של הילדה המנומנמת בתנודת-הנדנדה. סבתהּ מושכת את תשומת לבהּ בידיה המאדימות  מאדים בשעת תליית הכבסים, בנקישת עקבהּ מבריחת-החתולים, בקרקוש צמידי ידיה; סבהּ מתגלם בהטלת קוביית השש-בש ובצהלת ה"איווה!". בד בבד: עץ לימון, ורדים, שיער משוח בריאלנטין נוצץ, כיס חולצה תפוח סוכריות טופי בטעמים שונים, וענני כבשים שקטים חולפים במרום. הכל אומר תנועה והזמנה של הילדה אל עולם שבו היא רצויה כבת-בית. הזיכרון הזה של הילדה כמעט-בת-השמונה נדמה כרגע אושר, של רצף אהבה ותחושת שייכות שניטעו בה. כאשר הסבא והסבתא מודעים היטב לתפקידם להזמין את נכדתם אל החיים ולתפוס בהם את מקומהּ. יותר מכך, העולם שמתארת כאן דורי-קרלייה חף משיבוש; יש בו מלוא ויש בו גודש – אבל שום דבר בו אינו גרוטסקי; זה עולם שאין בו סדק ולא שבר. הנכדה נמצאת במקום הטבעי לה ביותר –  חיק משפחתהּ האוהבת. אין כאן כל כאב, או מחסור, או עווית של אי-נוחות או ידיעה טורדת שהיא אינה נמצאת במקום, שהיא אינה ממוקמת בדיוק היכן שהיא צריכה להיות; הילדה אפילו לא צריכה לתור מקום— עולם ומלואו הם מקומהּ. זה גם מצב טבעי (State of Nature) – הילדה נהנית מחירות מוחלטת להשיג את יעדיה, בטוב שבעולמות האפשריים; היא הנכדה היחידה בשטח. מובן, כי הופעת נכדים אחרים אולי היתה משנה את אופן חלוקת סוכריות הטופי בגינה, אבל לא היתה משנה במאום את האהבה שהיתה חשה שמורעפת עליה.

חוויית ילדות מסוג אחר לגמרי הציע ריינר מריה רילקה (1926-1875) בשיר, הילד (1908-1907):

 *

מִבְּלִי מֵשִׂים יִתְבּוֹנְנוּ זְמַן רַב

בְּמִשְׂחָקָיו; יִרְאוּ מֵעֵת לְעֵת,

כֵּיצַד מִן הַצְּדוּדִית יוֹצְאוֹת פָּנָיו,

שְׁלֵמוֹת כְּמוֹ הַשָׁעָה הַמִתְמַלֵאת

*

וּמַתְחִילָה וּמִתְפַּעֶמֶת עַד קִצַּה

אַךְ הֵם הַפְּעִימוֹת אֵינָם מוֹנִים.

לֵאִים מִטֹּרַח עֲצֵלֵי שָׁנִים,

כְּלָל לֹא יַרְגִּישׁוּ אֵיךְ יַעֲמִיס מַשָּׂא

*

כָּל הַמַּשָּׂא כֻּלוּ, בְּשֶׁקֶט, גַּם

כַּאֲשֶׁר עָיֵף, זָעִיר בְּשִׂמְלָתוֹ,

כְּמוֹ בַּחֲדַר הַהַמְתָּנָה יֵשֵׁב עִמָּם

וִיחַכֶּה צַיְתָּן לְבוֹא עִתּוֹ.

[ריינר מריה רילקה, 'הילד', נטוש על הרי הלבב: שירים נבחרים, תירגמה מגרמנית והוסיפה הערות וסיכומים: עדה ברודסקי, הוצאת כרמל: ירושלים 1999, עמוד 116]

*

    דמות הילד בשיר של רילקה מגלמת מהרבה פנים את ההיפך המוחלט מדמותהּ של הילדה בשירהּ של דורי-קרלייה. זהו ילד מחוק; חסר פנים; עייף וזעיר, הלובש בגדים שספק אם מתאימים לו. הוריו מרוחקים, מתעסקים בענייניהם. הילד עבורם הוא טֹרָח. הילד יודע זאת. הוא מנסה ככל יכולתו שלא להטריד; אולי מבקש שיניחו לו ולקיומו השולי לנפשו. אין כאן יום קיץ, ואין מקצבים, צלילים, או מראות רב-גוניים, רק מרחק מנוכר;  וילד העומס על עצמו, עומס ועומס, עד שהוא אולי חווה את הוריו כמו פורק-אין-מיידם; והחיים הם כמו מלכודת והוא נפל בפח, וכל מה שהוא מסוגל הוא לנסות להשביע רצון, ולחשוב על העולם שאולי משתרע מעבר לאחיזתם של הוריו.

לדעתי, בבית האחרון אצל רילקה, מתרחשת הקצנה. המשלת מערכת היחסים של הילד עם הוריו לחדר המתנה שבו הוא מחכה צייתן לבוא עיתו, מזכירה מאוד את מתווה ההתרחשות ביצירות של קפקא כגון גזר הדין והמשפט ; הילד חש שהוריו המנותקים ממש חפצים במותו. שמלתו היא כחליפת נידונים. מעבר לדלת חדר-ההמתנה מחכה המות; המות שגזרו עליו הוריו –  או אותו גזר מוות שהפנים היטב, אחר ימים רבים שבהם הובהר לו מהוריו וסובביו, כי העולם אינו מקומו, והוא אינו רצוי בו. זה שיבוש. עולם משובש שבו סובבים מבוגרים משובשים היוצרים דורות חדשים של בני אדם משובשים. ואין כאן אהבה; אם דורי-קרליה מתארת את הילדה שהיתה כמוּנעת בכח האהבה והנתינה של סובביה; רילקה מתאר את הילד כמנותק ועזוב, אומלל ומוקע –  שהכח היחיד שהונחל לו הוא הציוּת (כלומר, עמידה בדרישות/ יחס של חובה).

יש עוד עניין שראוי להתנועע בו כשמעמידים זה מול זה את שני הילדים. הילדה של דורי-קרלייה הרבה יותר דינמית-חירותנית. היא אישון מתרוצץ והיא אוזן קשובה לכל מה שמתרחש בעולם החיצון; באופן מקוטב, הילד של רילקה  הוא כמעט סביל לגמרי. אין לו אפילו מבט משלו, וכקוראים איננו מצליחים להבין מה מתרחש בפנימו ומה קורה בחוצותיו. הילדה של דורי-קרלייה, גם עם כל המבוגרים המקיפים אותה, מליאת ביטחון  ועצמיוּת; לעומתו, הילד של רילקה, הוא זעיר ומאוים, כאילו רק נכנס בשערי-העולם וכבר הושלך מתוכם.

בשיר נוסף, ההומה אהבה להוריה, עושה דורי-קרליה שימוש מבריק בתבנית שיר ההיקו, הבא על פי רוב כדי להנכיח את ההווה (תחושה, חוויה, אינטואיציה פנימית במגע עם הטבע); שירה שיסודהּ בהנכחתו של רגע, ושחיבורו אורך רגע –  אף על פי כן הוא מגלם את הרגע החולף בהווייתו. דורי-קרליה מצליחה כהרף עין לומר דבר מה עמוק על הוריה, ועל אהבת הוריה הנישאת בחוּבּהּ בהווה חייה. היא כותבת:

*

תְּמוּנַת חֲתֻנָּה:

הוֹרַי מְחַיְכִים אֵלַי

טֶרֶם לֵדָתִי.

[בת שבע דורי-קרלייה, 'הייקוּ לתמוּנת הורַי', נפש, חשבון, עמוד 29]

*

   את השהות בטבע מחליפה כאן ההתבוננות בתמונה-מאלבום (גם היא במובן-מסוים, טבע דומם). את הקואן הנודע: הראה לי את פניךָ האמיתיות בטרם נולדו אביךָ או אמךָ מחליפה כאן האמירה לפיה הפנים הנוכחות בהווה הם פרי התרחשוּת של מפגש בין הורים, שהביא לנישואיהם ולהבאת ביתם לעולם, המגלמת גם בהווה את אהבתם. אם דורי-קרלייה רואה את עצמה באופן הטבעי ביותר כתולדה של זוג הוריה בכל רגע ורגע. ניתן רק להעלות על הדעת מה קורה לילד שבגר (אִם בגר) של רילקה — בהתבוננו בתמונת חתונתם של הוריו: זיעה קרה, בושה עמוקה, מבוא לאימה חשכה.  מבחינת המצב הטבעי –  הרי לכתחילה מדובר כאן בשיבוש ובשבר, עוד בטרם דוּבּר במצב של סוציאליזציה רחבה עם חברת-האדם. עוד בשחר הדברים התארע שיבוש מוחלט.

*

*

בתמונה: עליזה אורבך, פריט מתוך הסידרה 'עולים', 1992 ©

Read Full Post »

גבעתים

*

אני חוזר עם בני בן החמש מיפו. שם הוא התוודע לראשונה לבתי תפילה של מוסלמים ושל נוצרים. בחזרה באוטובוס על יד הקריה בתל-אביב הוא מבחין במגדל משרד הביטחון ושואל אותי האם זה גם בית תפילה של איזו דת. אני עונה לו: כאן יושבים מפקדי הצבא; זה בית משרדים. פתאום אוחזת אותי מחשבה כי ייתכן שלזה הישראלים מתפללים.

אני מבין שהוא כמובן חש בדמיון שבין צריח המואזין, מגדל הפעמון של הכנסיה/מנזר והמגדל החד הזה, שתמיד נדמה לי כתורנהּ של אניית מעפילים המחשבת לטבוע. יש ביסוד הדַּמיוּת, יכולת להפוך את השונה לחלוטין לדומה או לזהה או למצער לקרב בין רחוקים (בית-צבא ובית-תפילה). יותר מכך, אני מזהה בעצמי נטיה רבה מאוד לקרב בין רחוקים, למשל: לנסות לזהות באנשים זרים או באנשים שזה עתה הכרתי משהו המזכיר לי אנשים קרובים ללבי בהווה ובעבר, באופן שאצליח לגלות כלפיהם יותר סקרנות או חיבה, שהרי כמה אנשים שבינתיים הפכו עבורי ליקרי לב היו בעבר אנשים זרים לי לחלוטין ובכל זאת אני חש כי שפר חלקי ומזלי להכירם.

יותר מכך, לפעמים אני מוצא את עצמי מרגיש במקומות שאינם מוכרים לי איזה קול-פנימי הקורא לי לתור אחר דבר-מה מוכר, קוי דמיון; משהו שיגרום לי להרגיש בבית; נניח, דברים הקשורים בשכונת הילדוּת. ילדים משחקים בשכונה זרה לגמרי עשויים לקרב אותי למקום (כי גם אני הייתי ילד ששיחק ברחוב). חלון ראווה של חנות שמעורר בי זיכרונה של חנות אהובה אחרת. ארכיטקטורה דומה, אפילו דלת המדהדת זיכרון רחוק; נניח בפריז, על אף אופיו הנמלץ של מגדל אייפל, לא יכולתי שלא להרהר בו בחיבה, משום שהוא הזכיר לי את מגדל משרד התקשורת בגבעת קוזלובסקי בגבעתיים, שלצידה השתרעה ארץ הילדוּת (בשער הניצחון, נניח, חשתי זר ומנוכר וחשבתי רק על מלחמות).

זה נכון גם לטקסטים ולאמנות (חזותית או אקוסטית). כשאני נתקל בפריט אמנות או בטקסט עיוני אני מיד תר אחר הקירבה, אחר משהו שמעורר אצלי הדהוד של פרט אחר קרוב ללבי. איני מחפש השפעות, איני שמרן המחפש כי אותם דברים יוגשו לפיתחו שוב ושוב. אבל אני מחפש בחומת הבלתי-מוכר איזה סדק בחומת הזרוּת, משהו שיאפשר לי להביט, להאזין או לקרוא מבפנים ומתוך קירבת לב. לא להמשיך לעמוד בחוץ קופא מקור.

ובכל זאת, באיזה טיול רגלי קצר בשכונת ילדותי, אל גן ציבורי ואל ספסל מאוד משמעותי (כבר שנים אני הולך לשם מדי כמה חודשים) אני כל הזמן מבחין בשינויים. איך ככלות כעשרים וחמש שנים, כמעט שום דבר אינו כשהיה. אפילו הציפורים על העצים נשמעות שונות מכפי שנשמעו אז.  וכבר איני מוצא שם את ידיי ואת רגליי. ואני חושב על כל מני מקומות אחרים שהכרתי עם השנים, ושקצת נקשרתי אליהם, כי הזכירו לי איכשהו את הימים הרחוקים ההם. אבל לספסל הספציפי הזה ולנוף הנשקף ממנו עוד לא מצאתי תחליף. יותר מכך, לפני כשנה וחצי, כשהייתי צריך להתחיל איזה פרק חדש, אני זוכר שהלכתי אל הספסל "שלי" ומשלא מצאתיו (כנראה שהעיריה לקחה אותו לתיקון וחידוש ואני חשבתי שעקרו אותו מן המקום לתמיד) –  הואיל ושום דבר לא נראה לי כמונח במקום, יום אחר כך החלטתי סופית שלא להתחיל את הפרק החדש, אלא לקחת את עצמי לכיוון שונה לחלוטין. כמובן שאי מציאותו של הספסל לא שימשה כסיבה עיקרית, אבל בחשבון השנים, אני לגמרי לא בטוח אם היתה לגמרי שולית במערך שיקולי, כי פתאום לנוכח העדר-הספסל הבנתי כי מה שחשבתי שהוא מקומי ככל-הנראה אינו מקומי בכלל.

סמואל בקט כתב על גיבור ללא שם הלן על ספסל ולבסוף בסירה נטושה:

*

ברחוב הייתי אבוד. זמן רב לא ביקרתי בחלק זה של העיר והיה נדמה לי שהוא השתנה מאוד. בניינים שלימים נעלמו, גדרות-הכלונסאות שינו את מקומן, ומכל עֵבר ראיתי באותיות גדולות שמות של חנויות שלא ראיתי מעולם בשום מקום ושהייתי מתקשה אפילו לבטאם. היו שם רחובות במקומות שלא זכרתי שראיתי שם קודם רחוב, אחדים מאלה שזכרתי נעלמו, ועוד אחרים שינו לגמרי את שמם. הרושם הכללי היה בדיוק כמו אז. נכון שלא הכרתי כל כך טוב את העיר. אולי זו היתה עיר אחרת בכלל. לא ידעתי לאן אני אמור ללכת. ניצלתי, במזל רב, כמה פעמים מדריסה. בכל פעם עוררתי צחוק, אותו צחוק אדיר ולבבי היפה כל-כך לבריאות. מכיוון שהקפדתי כל הזמן שהצד האדום של השמיים יהיה ככל האפשר מימיני הגעתי לבסוף אל הנהר. שם הכל נראה, במבט ראשון, פחות או יותר כמו שהשארתי אותו. אך בהתבוננות יותר קרובה הייתי מגלה בוודאי שינויים לא מעטים. זה מה שעשיתי יותר מאוחר, אך המראה הכללי של הנהר, הזורם בין רציפיו וגשריו, לא השתנה. הנהר במיוחד נתן לי את ההרגשה, כמו תמיד, שהוא זורם בכיוון הלא-נכון. כל זה אינו אלא שקרים. אני חש. הספסל שלי היה עדיין במקומו. הוא היה חצוב בהתאם לצורתו של גוף ישוב.

[סמואל בקט, 'הסוף', אהבה ראשונה: סיפורים, תרגם מצרפתית: מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1982, עמוד 70]

טוב, זה עשרים שנה (אולי קצת פחות) שלא הזדמן לי ללון תחת כיפת השמים, אם לא היה מדובר בקמפינג. עד זה היה יותר נפוץ. לא מאוד נפוץ. העולם השתנה מאז מאוד. גם השכונה בה גדלתי והעיר שבה היא בלועה. כבר איני גר שם עשרים ומשהו שנים. כשאני רואה את השינויים בכל, אני חושב על הדינמיות; על האופן שבו אנשים מוחים בתים ושדות הזכורים לטוב אצל אנשים שגדלו בסביבתם, בשם יוזמת הנדל"ן המנצחת את הכל (אנשים צריכים לגור היכנשהו וקבלנים זקוקים לפרנסה). זה לא משנה. אני לא באמת מאוד מתגעגע לגבעתיים. ולא באמת איכפת לי אם זו העיר הזאת או עיר אחרת. ממילא, האנשים שאהבתי, כבר אינם גרים שם עשרות בשנים. ובכל זאת, גם אם לפעמים אני חש אבוד, ולעתים נדמה לי כי נהר החיים שלי זורם בכיוון הלא-נכון. בכל זאת חשוב לי באיזה אופן, שגבעתיים תהיה קיימת, בפרט הגן הציבורי ההוא, ושאמצא את הספסל ההוא ואת הנוף הנשקף ממנו נמצאים עדיין במקום.

פתאום אני מעלה בדעתי איש השב אל הריסות עירו (ישנן ערים כאלה ברחוק ובקרוב), והדבר הראשון אותו הוא יוצא לבדוק אינו האם הבתים עוד עומדים, אלא האם הספסל עוד עומד במקומו.
*

*

ביום שישי הקרוב, 8.5.2015, 12:30 נמל יפו, הופעה של Last os Songs, הדיסק הנהדר של אירית דקל ואלדד ציטרין. שירים מתוכו הובאו בסיום פוסטים שלי לאחרונה.

כניסה חופשית. כולן/ם מוזמנות/ים.

*

בתמונה: גבעת קוזלובסקי, גבעתיים (עם אנטנת בזק שבינתיים הוסרו ממנה משדריה), צלם לא ידוע, מן השנים האחרונות.

Read Full Post »