Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סוּפִים-יהודים’

*   

היה היתה אשה נשואה במצריים בשלהי המאה הארבע-עשרה אשר כתבה אגרת תלונה לר' דוד בן יהושע מימוני הנגיד (דור שישי לרמב"ם), שהיה מנהיג הקהילה וגם בקיא גדול גם בעולם התורה וגם בכתבים סוּפיים. באגרת מתלוננת האשה על בעלהּ האומר לפרוש מן הקהילה היהודית ולהצטרף אל מנזר סוּפי בהר אלמקטם המשקיף על קהיר. היא מביעה את חששהּ בפני מנהיג הקהל כי לא זו בלבד כי יש חשש לכך שבעלהּ יקבל על עצמו את הדת המוסלמית בקרב חוגו הסופי של ראש המנזר השיח' מחמד אלכוראני, אלא שייקח אליו את בניו להתלמד עימו. האגרת ראתה אור לראשונה בערבית יהודית באחד ממאמריו של גדול חוקרי הגניזה הקהירית ש"ד גויטין (1953) ותורגמה לעברית על ידי פאול פנטון (יוסף ינון) במאמר שראה אור לפני כמה שנים. חשוב להדגיש, כי לאורך האגרת נכרת מאוד מצוקתה של הכותבת, המנסה לכתוב למנהיג הדור, יהודי-סוּפי בעצמו, כמוצא אחרון. שמא יאסור על בעלהּ לצאת למסעיו, אם מכוחו של פסק הלכה, ואם מכוחו של שכנוע אישי, אולי נושאת היא את יהבהּ למנהיג הרוחני וההלכתי, שימתן את נהייתו המיסטית של בעלהּ, או למצער יעגנהּ בתוך עולם היהדות, כדרכם של צאצאי החסיד ר' אברהם בן הרמב"ם (1235-1187) שהחל במגמת התיקונים וייסד למעשה מעין מסדר סוּפי-יהודי. עוד דבר, שיש לשים לב אליו, אין כל סימן המעיד כי האגרת נכתבה על ידי לבלר-גבר (הפניה בגוף שלישי היא לשון פניה מקובלת לרבנים, לשון כבוד, אשר באה להרחיק פמיליאריות), ולפיכך הדעת נותנת כי האגרת נכתבה על ידי האשה עצמה, מה שעשוי להעיד על השכלתן של נשים יהודיות בקהילה באותה עת, ועל האפשרות לפנות למנהיג הקהילה, הסמכות הרוחנית האוטורטיבית ישירות, ולא בעד מתווכים-גברים:

בשמך רחמנא (=בשמך הרחמן)

אל מושב אדוננו נגידנו דוד, ירום הודו ויגדל כבודו.

שפחתו, אשת בציר יוצר הפעמונים, מנשקת את האדמה ומוסרת שיש על צוארה שלשה ילדים, וכי בעלהּ נתאהב לגמרי בחיים על ההר אצל אלכוראני להבל ולריק, מקום אין בו תורה ולא תפילה ולא זכירת השם על האמת. הוא עולה להר ומתערב עם הצוּפים שאין להם אלא הנגלה בלבד ואין להם הנסתר. ושפחתו חוששת שמא יפגוש שם אדם רע שיוציאו מן הדת ויצאו שלושה הילדים.

שפחתו כמעט מתה בשל בדידותה וביקוש מחיה לקטנים. היא תקווה שאדונינו ירדוף אחרי בעלהּ ויעשה אִתוֹ כמיטב חכמתו…

הדבר היחיד שהיא חפצה הוא שבעלהּ יפסיק מלעלות ההרהּ וירחם על הקטנים.

אם החפצו להקדיש את עצמו לאל שיעשה זאת בבית הכנסת בהתמדת תפילת שחרית ומנחה ומעריב ושמיעת דבר תורה, ולא יעסוק בהבלי העולם. וגם הוא מפציר בשפחתו למכור את הבית ולהיפרד מישראל ולדור בהר. כלומר שהקטנים יפסיקו מלימוד תורה.

אם אדונינו מורה לשפחתו לעשות כן ויחייב אותה בכך הריי כל אשר יראה אינו אלא הנכון.

ושלום.

[יוסף ינון פנטון, 'יחסים בין יהודים למוסלמים לאור מסמכי הגניזה', תעודה, ט"ו (תשנ"ט), עמ' 363]

 *

   קשה לדעת מה עלה בגורל בציר עושה הפעמונים, אשתו וילדיהם. אני מקווה כי ר' דוד כוונו אל דברי ר' אברהם בן הרמב"ם, שבמספר מקומות בספרו ההלכי-תיאולוגי, כפאיה' אלעאבדין (=המספיק לעובדי ה'), כתב כי הסוּפים הנם ממשיכי מסורות של נביאי ישראל ועל-כן ראוי ללמוד ולהעמיק בתורותיהם. אפשר כי יעץ לבציר להצטרף לחוגו. אפשר גם כי בקש לקבוע לבציר מקום התבודדות בתוך ביתו, כדרכם של הסוּפים לקבוע לעצמם חדר התבודדוּת, במקום לנסוע להרים. אני מקווה כי אחריתם היתה טובה גם משום שבמשפט: 'שפחתו כמעט מתה בשל בדידותה' יש משהו קורע לב, המעיד על עוצם אהבתהּ וגעגועיה לאשהּ ההולך ומתרחק.  

 

   כל זה הדהד לי בלוז עתיק יומין של ביג ג'ו ויליאמס (1935), שבוצע שוב באופן בלתי נשכח בעליל על ידי להקה אירית צעירה Them בשנת 1964 (אחח…איזה ביצוע מטורף), עם הסולן הג'ינג'י ואן מוריסון, שחידש את השיר שוב, ככלות 28 שנים, הפעם כנגן המפוחית של גו'ן לי הוקר, הפורט ומזמר על גדות אגם (1992). אולי את כל המסע הקצר הזה הבאתי פה משום שגם אני כזה חצי נוהה אל רוחניוּת המנזר, התבודדות ממושכת בטבע או לאפלוליתו של באר צרפתי עם פסנתר בניו-אורלינס, אבל יותר מדיי אוהב את אשתי ואת הילדים, ויש לי את החדר שבו אני מתפלל וכותב וכיו"ב. כך ששום מכתב לא ייכתב לרבנים. בכל מקרה, כפי שכתב המשורר הסוּפי התורכי, יונס אמרה, משכנן האמיתי של ערי הקודש הוא לעולם בלבּוֹ של האדם.   

 

 

בתמונה למעלה: מנזר סוּפי בקהיר (נבנה 1440)

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »