Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סוּפים’

*

את ספרהּ של עדי שֹורק, נתן, קראתי כבר לפני כחודשיים או שלושה. כבר אז הבנתי שנתקלתי בספר הפרוזה העברי המלנכולי ביותר שקראתי מאז רקויאם לציפור, מאת [שם בדוי] אלכס חנקין ואוויר בצורת נערה מאת חדוה ברגמן [יש סיכוי לא-רע שגם שמהּ הספרותי אינו זה שמופיע בתעודת הזהות]. לעומתם – שׂורק היא שׂורק, היא עורכת, אמנית כתיבה ודוקטורנטית לספרות, שזכיתי לשמוע מפיה הרצאה מעולה במיוחד, לפני כשלוש שנים, על ערימות ספרים המופיעות בכתבי ש"י עגנון, היא זו היא, ובכל זאת – בספר שלפנינו היא גם נתן, גבר במלוא-שנותיו, שבנו האחד כבר אחר צבא, ביתו משרתת בנשקיה צבאית, ובנו הקטן ואשתו נותרו בביתם בשרון, אשר פשיטת רגל וחובות כבדים, מביאים אותו לנסוע לניו יורק שבאמתחתו מכתב המלצה קצת מפוקפק, והבטחה מחבר ניו-יורקי חובב צילום ותיק (ג'ייקוב), שיוכל ללון על הספה בסלונו כל זמן שחיפושי העבודה יתמידו. אחרי-גיבורנו מתמשכת עננה קדורנית. כמעט לא ניתן להאמין לכתחילה שיהיה לסיבוב הזה סוף-טוב, ואמנם מה שמכביד מאוד על הכתיבה על הספר, היא התחושה הזאת, של התרוצצות ללא קץ ופשר, כאשר הכל אבוד, והסוף חבוש לראש הגיבור ותהום כלבוש מכסה את גופו. גם מותו של ידיד ומורה סוּפי, בפתע-פתאום, בדמי-ימיו, ממש בשבוע שבו הגיע הספר לידיי, גרם לכך שסיימתי את הקריאה בצער גדול, כשהספר וגורלו הסתום של גיבורו, שיקף לי את פטירתו הסמוכה של ידידי.

חוויתי בעבר איזו תקופת אבטלה. מה שזכור לי ממנה היא התחושה שמיום ליום החיוורון הפנימי שלי הולך וגובר ואווירי נגמר. אדם מתכנן עתיד ופתאום נותר מבלעדיו. יש לזה השלכות כלכליות אבל גם פסיכולוגיות. משהו מאבד עם הזמן את הודאוּת שמישהו בעולם הסובב בכלל רוצה אותךָ כאדם, כעובד, כשותף לחברת-האדם. אף על פי שבדיעבד אותה חווייה גרמה לי להשתכלל ולפנות למקומות חדשים, אני עדיין זוכר את התחושה, של המרחק המדומה או האמיתי (כלל לא הייתי משוכנע) שנפער ביני ובין החברה הסובבת. המרחק הגיאוגרפי הפעור בין נתן ובין בני משפחתו הוא גם מרחק רגשי; ברור לו שהוא אינו רשאי לחזור בחוסר-כל. זאת הוא אינו יכול להרשות לעצמו. אבל מיום ליום דרכי-ההצלחה חומקות ממנו, כמו כף יד שמנסה להחזיק חופן חול-ים.

כמובן, עדי שׂורק שוזרת בסיפור הרבה מאוד מחוות מודעות לספריו ולסיפורי עגנון (למשל, "עד הנה" ו-"פרנהיים"), לפרנץ קפקא ("אמריקה", "המשפט", "אמן התענית")  ולולטר בנימין שאווירו אזל בפורט בו (Portbau). לא יכולתי גם שלא להתהרהר בזיקתם של שני האחרונים אל כתבי חנה ארנדט ואל דמויות היהודי "המנודה" (Pariah), שאפיינה, בעקבות ההשתלטות הנאצית ומוראותיה, את כתביה בשנות הארבעים של המאה הקודמת.  נתן  אמנם אינו רדוף על ידי סיעת תליינים, אבל הוא בהחלט פליט מחברה קפיטליסטית בריונית, שהקיאה אותו משורותיה – וכפי שהולך ומתחוור לו מאוחר מדי לשוב.

מהרבה בחינות נתן, ששמו הפלינדרומי הוא כשמם הפרטי של שני המשוררים המשפיעים ביותר בשני עשוריה הראשונים של מדינת ישראל, אולי מגלם במו-שמו את העבר הישראלי, שפעם התכוון, להיהפך לחברת מופת יהודית ומערבית,  והנה התדרדרה לכדי חברה שתאוות כסף וכוח מניעות את ראשיה; בטימוקרטיה (חברה המונעת על ידי תאוות ממון הגוברת על כל ערך אחר) אין מקום למשוררים ששמם כשמו של נביא מקראי שהעז להציק למלך היושב בירושלים, על שחיתותו ורצחנותו; לא בישראל ולא בניו-יורק יש מקום לאנשים מבוגרים שנפלטו ממעגל העבודה או שעסקיהם התרסקו. מבחינתו רבות, נתן הוא Homo Sacer אותו מושג משפטי לטיני שהעלה מחדש, ההוגה הפוליטי, ג'ורג'יו אגמבן (נולד 1942). נתן מוצא מחוץ לחוק (עצמאי שאיבד את העסק שלו ושאינו מסוגל לפרנס) וחייו וחיי יקיריו הופכים לחשופים לאיומי כלכליים מתמידים. הממסדים אינם מגינים עליו. למעשה, היחידים שעוד נכונים להעניק לו מחסה-קימעא בעבר האחר של האוקיינוס הם ג'ייקוב ובני משפחתו. זאת ועוד, אחד הרגעים היפים ביותר בספרהּ של שֹורק מגיע לאחר שנתן מסתבך עם החלפת המעליות ומבנה בניין המשרדים הענק אליו הוא מתבקש לראיון, ומאחר שהוא לבסוף מגיע באיחור קל – הראיון נדחה למועד חדש, הוא משוטט אובד-עצות. עוד הוא משוטט, והנה נח מבטו על חנות אפלולית קטנה שבתוכה סועדים אוכלי-סנדוויצ'ים, ובין היושבים יש המשחקים שחמט.

נתן נכנס לחנות ובכניסתו מברך אותו שחקן שחמט קשיש במלים "ברוכים הבאים" ומקרבו לשחק עימו, שכן המשחק מחליף את הזמן, והזמן שמחוץ לחנות שווה כסף, ואילו כאן זמן הוא משחק, הלך-רוח, מהלך-מחשבה. מסתבר כי המקום כולו עומד לשירותם של אנשים שבאים לאכול ולשחק ומשאירים בו תמורת הכריכים כפי נדבת ידם וכיסם (אם נשתייר דבר-מה בכיסם).

שֹורק שמה בפי נתן ובין הישיש בן-שיחו, המוזג לו מעט ברנדי, את המלים הבאות:

… "עניוּת היא נסיון גדול, כי רבת רעת העני, וחסרון כיס קשה מכולם. לכן אמר, החכם עליו השלום, הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וגו', שרצה להסביר לו כמה חלוש וגרוע הממון שאין לו ממשות של כלום. מטבעו ומעניינו הוא שמהבל ומסיבה קלה יגרע ויתמעט ויאבד. ולא יצטרכו סיבות חזקות להאבידו. יען מרוב חולשתו ופחיתותו לאיזו סיבה קטנה או קלה הבלתי נחשבת לכלום, כאילו הוא הבל, ילך לטמיון ויתבטל במיעוטו.  באופן שכשנראה עשיר שירד מנכסיו ואבד ממונו אין לנו לתמוה ולחקור היאך נתמעט ולהרהר אחר מידותיו. אתה מבין רב נתן? פרשטיין זי? מהבל יגרע. פרשטיין זי? נו, שוין. בוא נשחק". חזרה הזקן לברוקלינאיות שלו, "זה מחליף את הזמן יפה", אמר וליטף את זקנו. נתן האזין לכל זה בראש מורכן.

[…] דבר מה עלה בגרונו של נתן והוא כחכח. לבסוף שאל במלים שנדמו כפקק שנחלץ: "מאיפה אתה?" "מכאן" ענה הזקן וצחק. "אבל קודם, מאיפה?" "קודם –  מכל מקום, אולי מהמקום של סבא שלך, אלוהים יודע מאיפה אני בא, בכמה מקומות הייתי, אני כבר בעצמי לא זוכר" חייך הזקן "נו, אתה מזיז את הפרש או שאני אוכל לך אותו?" נתן נזכר שסבא שלו שאותו לא הכיר מעולם, היה גבאי. מאיפה בדיוק היה? אביו כמעט שלא סיפר דבר על בית הוריו. מעניין מדוע. האם נפלה מריבה כאשר עזב, מאמין במהפכות, את העולם הישן? האם שתק כנגד מה שנחרב? המשפחות הגדולות שנעלמו? האחים. כל האחים. שירתם. ואולי פשוט לא היה איש של מילים ואלו שנותרו סביב גויסו לצרכים מסדירים: מדינות, מלחמות. מעולם לא חשב על כך קודם. אולי זה היי"ש שפושה בו עכשיו, הרי כל כך הרבה זמן לא שתה.

[עדי שׂורק, נתן, עורך הספר: עודד וולקשטיין, סדרה לספרות יפה: כתר ספרים, מושב בן-שמן 2018, עמ' 88-86 בדילוג]   

   

בדברי הזקן נשמעים כמה קולות. ראשית, אם לממון אין ממשוּת של כלוּם, הרי גם לזמן הנמדד בכסף אין ממשוּת של כלוּם. אם כסף הוא דבר האבֵד. כך גם זמן-החיים האובד על חשבונות של רווח ובצע-כסף. זוהי חכמת הדורות "היהודית" שהישיש מייצג (הוא דובר יידיש אבל חכמתו אינה יהודית במיוחד אלא כלל-אנושית), בעיקר מאחר שהעולם שמעבר לסף דלתהּ של החנות האפלולית נענה לחלוטין לצו צבירת הרכוש והממון, ורואה בכושר הצרכני של הפרט את הגשמת החירות שלו במלואהּ. מהרבה בחינות נשמע לי הישיש הזה כבן-בנו של בן קהלת ובן משלי  לר' שמואל הנגיד, או של מיטב שירי התלונה של אבן גבירול (ניחר בקוראי גרוני, כאבי רב ומכתי אנושה) ושל ר' אברהם אבן עזרא (לא אמצא בעולמי קצת רווח) בכולם –  הזמן, התבל (העולם החומרי) וההון –  הם מסכים גדולים המונעים מן האדם את ההתכנסות הפנימית ואת בקשת הידע והשלימויות המוסרית והאינטלקטואלית. יותר מכך, דבר הישיש הזה הזכירוּ לי את דברי המשורר הפרסי-הסוּפי, שמס אלﱢדין  מחמד חאפט' (חאפז, 1390-1325): "אַל תְּצַפֶּה לְטוֹבוֹת / הָעוֹלָם / כִּי הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ יַצִּיב "[ע'זאלים, תרגם מפרסית: מיכאל זנד, הוצאת Scorpio , ירושלים 2015, מתוך שיר 40, עמוד 90] ואת דברי המקובל-המתבודד הצפתי, ר' אלעזר אזכרי, המהווים פרפרזה על דברים קודמים מאת התיאולוג המוסלמי והשיח' הסופי, אבו ח'אמד אלע'זאלי (1111-1058): 'העולם הזה, ים-סוער, צריך לדמות האדם בדעתו כאילו הוא שם, ירים ראשו למעלה ליוצרו ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזדונים, וישמר מן הגלים הבאים לטורדו, ואם לא דמו בראשו' [ספר חרדים, ירושלים תשמ"ד, עמוד רעו, סעיף ק]. כמו לפני או אחרי המבול, כך גם חנותו האפלולית של הזקן, היא נסיון ליצור מקום מפלט מן העולם שבחוץ, שבו המגמות השליטות היחידות מתבססות על הון, רדיפת כח, ובצע (שחיתות), והן החותכות לאדם את זמנו בן-החלוף, שניתן לסחור גם בו.

הקשיש וחנותו אפוא מבטאים איזו קהילה שאינה מצויה בתוך הזמן האכזרי של ההיסטוריה והקפיטליזם. ידידי ההיסטוריון דוד סורוצקין כינה בעבודת הדוקטור שלו, קהילות מטיפוס זה: קהילות על-זמן. מדברי הזקן בפיסקה השניה כי לדידו, אמנם חנותו ממוקמת בניו יורק, אך היא גם קהילת על-מקום, כלומר: קהילה אוטופית. מן ההתרחקות הזאת מן הזמן הסואן בחוצות, נוחתת על נתן כעין אפיפניה. הוא מבין את כל הפרוייקט הציוני כמי שנועד לשעבד את זכרונו ומאווייו לצרכים מסדירים (מדינה ומלחמה). הוא מעולם לא חשב קודם לכן, עד כמה חייו הישראליים, ניתקו אותו מרצף הדורות היהודי, ומאיזה זיכרון קולקטיבי שהיה אמור להתרוצץ בו, באותה מידה לפחות שהוא מצוי אצל הזקן, ואינו עימו. אבל מחשבה תוכפת, על הדולרים המעטים שבכיסו ועל כך שעליו להודיע לסוכנו על הראיון שהוחמץ, ממהרים אותו בחזרה אל רחובה של העיר, ואל סדר-הזמן שהיא מבטאת, וכך הוא מוצא את עצמו באחת "…נידף, עני יותר, קבצן" (נתן, עמוד 94) בדרך לאסון.

בנוסף, דברי הזקן, ונסיונו "היהודי" ליסד קהילת על-זמן ועל-מקום של אנשים התומכים ונתמכים אלו באלו, העלתה בזכרוני סוגיה שכוחה ממסכת נדרים מהתלמוד הירושלמי (פרק ט' הלכה ד') ובו לאחר שהמשנה מתירה לאדם נדר שנדר שלא לעזור לאדם השנוא-עליו, אם האחרון הסתבך בצרה כלכלית, והנודר הבין שעליו לסייע לו, מוזכרים שלשה חכמים; ר' עקיבה הגורס: "ואהבת לרעך כמוךָ זה כלל גדול בתורה", כלומר: קודם אפילו לנדר שנדר האדם נגד שנוא-נפשו; ר' שמעון בן עזאי מוסיף: "זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה" והוא שכל אדם הוא צאצאו של אדם הראשון עליו נאמר 'בדמות אלהים עשה אותו' (בראשית א') ולפיכך ראוי לאדם לחוס על כבוד חברו שהוא בדמות אלוהים, ולכן לחוס על כבוד קונו. ולבסוף גורס ר' זעירא (המאוחר משני קודמיו): "עניוּת מצויה" – כלומר, אין טעם ללכת סחור-סחור ולחפש פסוקים להיתלות בהם, ואסמכתאות תיאולוגיות בכדי לבטל את הנדר, העובדה לפיה עוני הוא חלק אינטגרלי מאוד מהעולם, וכל אדם עשוי ליפול בו, היא כשלעצמה סיבה מספיק טובה למי שליבו דואג בקרבו, לעזוב תחושות ורגשות, ולהירתם לעזור למלא את חסרונו של האחר. עניוּת מצויה? ובכן, העניוּת הפכה כבר כל כך מצויה בחברה הקפיטליסטית המערבית, שכבר רובנוּ מעלימים עין, ועושים הכל כדי שלא נמצא עצמנו עניים ונצרכים. אבל בעולם הנוכחי, יש מעט מאוד הזדמנויות כבר להימצא בחברה הדומה לאותה קהילה קטנה שבחנות האפלולית, ובכל מקום אחר שוררת סכנת נפשות: הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים. בכל מקום אורבים כרישי-אדם.

*

*

בתמונה למעלה: Berenice Abbott (1898-1991), Eastside Portrait,  Photographed in 1938

Read Full Post »

*

    הקטע החותם את אלבומו של אמן הג'ז האוונגרדי והפסנתרן אנדרו היל (2007-1931), Point of Departure, משנת 1964, נקרא Dedication, מדי הקשיבי לו אני חושב על ים; הים הופך נוכח. לא חושב שיש עוד קטע מוסיקלי שמזכיר לי את הים וגליו המשתברים באופן דומה. קצת הופתעתי לגלות לאחרונה, כי אנדרו היל התכוון דווקא להביע במוסיקה שיצר אבדן שאין עימו נחמה. על החצוצרן קני דורהם סופר כי כשסיים לנגן עם אנסמבל הנגנים את הקטע באולפן הוא פרץ בבכי. מי שסיפר את הסיפור טען כי קני דורהם היה איש שלא בוכה. זה היה מפתיע לחלוטין למצוא אותו ממרר בבכי.

הבדווים בנגב, כך למדתי מהספר קסם הקברים מאת ששון בר-צבי, עארף אבו רביעה וגדעון מ' קרסל (אוניברסיטת בן גוריון בנגב: באר שבע 1998) מקיימים בחלקם ריטואלים שונים מאלה המנוהלים על-דרך השריעה (ההלכה האסלאמית).  למשל, ישנם תושבי נגב שעדיין מחזיקים בתפיסה מיתית לפיה כיוון התפילה – מזרח, משמעו: ברכה ושגשוג, ואילו המערב – מבטא התמסרות למוות. אספקט אחר של אמונה זו הם ריטואלים שתועדו על חוף הים בעזה, אשקלון, וצפון סיני באמצע המאה העשרים (ואולי מתקיימים גם היום), ביום הרביעי לשבוע האחרון שלפני חג הפסחא הנוצרי. יום זה נקרא במסורת ארבעת איוב, יום רביעי של איוב, שבו רחץ איוב בים ונתרפא מצרעתו. כך, באמונה העממית נקבע כי טבילה בים ביום זה של השנה מועילה לחסן את האדם ובעלי החיים מפני מחלות ממאירות ובעיקר מצרעת. לאחר הטבילה נהגו הרוחצים לזבוח צאן – אותו שילחו על פני המים והיו קוראים: הַאדַ'א עַשַׁאכּ, יַא בַּחְר (זו מנתךָ, הו ים!). את יתרת הבשר בשלו וסעדו. נוסח אחר של הקריאה הוא: הַאדַ'א לִאַלְלה וַּלִאִלְבַּחְר (זה לאל ולים!). הרעיון העומד מאחורי הטקס הוא שהנכנס לים כמוהו כמת, ומי שיוצא מתוכו בשלום כאילו נולד מחדש. על כן, הוא חייב להודות באופן ריטואלי על מיתתו ועל לידתו מחדש.

לבדווים, ממשיך הספר, יש מנהגי אבלות רבים ומנהגי ניחום אבלים מרובים. יש כמובן משפטי תנחומים שנהוג לאומרם, מהם נושאים אופי תיאולוגי ונסבים על שכר וגמול והשגחת האל (המזכירים פראזות דומות במסורת היהודית), ומהם נושאים אופי קיומי כגון: "כֻּלְנָא לִלְמַוְּת', (כולנו למוות).כלומר: כולנו בני תמותה. כמה הגיוני ונוגע ללב להיפרד מן האבלים בהצהרה על שיוויון החיים בפני המוות.

קיבלתי אחרי שבת בשורה קשה. שכנה שדרה שתי קומות מתחתיי נפטרה במפתיע. לפני פחות מחמש שנים איבדה את בנהּ שנפטר ממחלה קשה. כעת נותרו אחריה – בעלהּ, בת, אלמנת הבן ונכד אחד. כשבאתי אז לשבעה על הבן, התקשיתי להתאושש מזה גם לאחר צאתי מביתם. וכך, במוצאי שבת הקודם כשהודיעה לי אשתי על הפטירה הפתאומית, מצאתי את עצמי יושב מול המחשב ומחזיק כף יד אחת על המצח, זמן ארוך, כמי שמתקשה להאמין, ובד-בבד אחוז צער גדול.

לפני כחודש פגשתיה לאחרונה במעלית. זה היה יום שבו הייתי בכל רע. לילה קודם מצאתי את עצמי מקיא כשעה לסירוגין, בתחנת דלק בדרך הביתה מהצפון (המשפחה חכתה באוטו). בבוקר חשתי כל כך חלש, שתקף אותי החשש שאיזה חולי שבעבר כיניתי כאן שממית – שב לסיבוב נוסף. נוסף על כל הצרות, הייתה לי המון עבודה (מוגבלת בזמן), והייתי דאוג שמא לא יעלה בידי להשלימהּ. היא אמרה לי שלום, ועניתי שלום. רק כנראה שמפני כל מה שתיארתי יצאה ממני קול ענות חלושה; צל של קול. "מה, אתה כבר לא אומר שלום?" היא שאלה. "אמרתי; רק יצא לי חלש מאוד" עניתי להּ, ונסיתי לחייך שהכל-כרגיל, למרות שהרגשתי מאוד כלוא בתוך עצמי באותו הרגע. יכול להיות שלא הייתי זוכר את כל זה, אבל אז הגיעה בשורת מותה, ונזכרתי בשלום החלוש.

פוסק ההלכה והמלומד הפילוסופי, בן פרובנס, ר' מנחם המאירי (1310-1249 לערך), כתב בשלהי ספרו חיבור התשובה,  מלים ששאל כנראה מחיבור דוקסוגרפי ערבי, שתורגם לעברית:

*

הוראת כל זה שאין מפלט לאיש מֵהַמָוֶת, ולכן ראוי לאיש שלא להתאבל יותר מדאי, ולא לשמוח בחיים חוץ מהגדר. והיא כוונת מאמר החכם בזה הספר הנזכר: "זאת הדרך שאין ממנה מברח, וזאת הכוס אשר אין משתייתו מנוס. מי שיחשוב שיימלט ממנה ישמח בחייו; ומי שיכיר היותו נוקש בו, יודה ויתודע לאלוהיו". 

[מנחם ב"ר שלמה המאירי, חיבור התשובה: משיב נפש – שבר גאון, יוצא לאור ע"פ כתב יד משנת ר"מ עם מבוא, הערות השלמות ומפתחות מאת משה צוריאל, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תשע"ח, עמוד תק"ח]

*  

איני יודע; מחשבותיי לא שוהות כרגע בסביבה תיאולוגית, ולכן גם לא מוצא את הכרחיות הזיקה בין עובדת המוות ובין ריבונות אלוהים. אם הבאתי את הציטוט לעיל, הרי זה אך מפני יופיו, ומכך שבדרכו הוא הולם את תחושתי, שישנם ימים בהם, אפילו יותר מהרגיל, כל המציאות גָּדוֹל כָּיָּם שִׁבְרֵךְ, והכל דומה למחזה אבסורד מוזר, שבסופו הבמה אף פעם לא ריקה (קם דור חדש), אבל גם הוא מתמודד מול אותם אבסורדים מוזרים, שהדורות הקודמים התמודדו איתם.

עוד אני כותב שורות אלה (באמת ובתמים, בשעה שחתמתי את הפסקה הקודמת) וידידה ותיקה הביאה לי באיחור גדול את בשורת מותו של ראש הזאוויה הסוּפית השאד'לית-ישרוטית בעכו, ד"ר עמר רייס (נפטר בשישי בבוקר) ; ידיד, ידיד השלום, ומלומד גדול. "כֻּלְנָא לִלְמַוְּת'עוד זה מדבר וזה בא.

*

*

בתמונה: ציונה תג'ר, עיר נמל בצרפת ,שמן על עץ, שנות השלושים.

Read Full Post »

kyoto.1981

 

הואיל ואיני נוהג לכסות בשורה טובה בתחום הספרים, כל שכן בשורה מצוינת, אני מנצל את צורת-בלוג זו להודיע כי ראתה אור אסופת המאמרים משובבת הנתיבות ופורמת המוסכמות: מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה (בעריכת: ד"ר אבי אלקיים ופרופ' עודד מימון,  הוצאת אִדְּרָא: תל אביב 2018); 810 עמודים של מאמרים העוסקים באספקטים שונים של התודעה האנושית בזמנים היסטוריים שונים ובתרבויות מגוונות. בין היתר ניתן לקרוא בהּ על התודעה בפילוסופיה, במחול, בפסיכולוגיה, במדעי הקוגניציה, במדעי המוח והמתמטיקה, בהשפעת חומרים נרקוטיים על התודעה, במיסטיקה, ביהדות בנצרות ובאסלאם, בהינדואיזם ובזן בודהיזם, באנתרופוסופיה, בדרך הרביעית, ביוגה, בטאי צ'י ובמדיטציה. בין הכותבים: שלמה גיורא שוהם, אמיר אור, מרק אלן וקנין, אוהד נהרין, יוחאי עתריה, שולמית קרייטלר, אביבה ברקוביץ אוחנה, דוד פונטנה, אבי אלקיים, עודד מימון, דפנא לוין, דן מרקר, ויליאם צ'יטיק, בנימין אברהמוב, אדמיאל קוסמן, יואל הופמן, יעקב רז ועוד ועוד. כמה מן המאמרים עובדו על ידי מתוך הרצאות מתומללות וכן, זכיתי לקרוא ולהגיב על חלקים גדולים מן הכרך. תודה לעורכים שראו לנכון לציין זאת בתודה מיוחדת בין שלמי התודות.

במיוחד שפר חלקי שהופקדה בידי הרצאה בעל-פה מאת יואל הופמן מ-2006, מתוך סדרת עיון רבת משתתפים, שנערכה במרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באוניברסיטת בר אילן באותה שנה. מי שכתב מפי הופמן,  כלל בנוסח שבכתב שיבושים רבים ורחוקים, והרבה נדרשתי לעמול כדי לתור את המקורות והשמות שהוזכרו בדבריו. ההרצאה הפכה בהמשך למאמר קצר (שזכה לאישור הופמן), ובה, בין היתר, הוא משתף לראשונה (למיטב ידיעתי) בדרך שהובילה אותו מן הפילוסופיה המערבית ללימודי זן בודהיזם ביפן.

הנה שני קטעים, מתוך המאמר, 'כמה הערות על אודות דג':

*

[…] בשנות ה-60 הייתי סטודנט נלהב לפילוסופיה. גם אהבתי פרסונות. החלפתי נאמנויות ואמונות. הספקתי להיות קנטיאני וגם פוזיטביסט. כל דבר שכנע אותי. באותה תקופה הייתי משוחח הרבה עם חברי הקרוב דאז ד"ר משה קרוי (1989-1948). יום אחד נפל לידי ספר בשם חכמת זן. פתחתי אותו וקראתי. הקואנים (סיפורי הזן) שזה עתה הבאתי בפניכם נמצאו בכרך ההוא. גמרתי בלבי: זהו, סיימתי פה (פילוסופיה מערבית) ואני הולך למקום הזה (זן-בודהיזם) […] לימים הכרתי את הסופר הירושלמי הגדול דוד שחר (1997-1926), מחבר היכל הכלים השבורים. הוא היה גם המתרגם של הספר שהזכרתי, חכמת זן, מאנגלית. הספר במקור היה אנתולוגיה קטנה של קואנים זן-בודהיסטים ושל סיפורים דאואיסטיים, שנאספו ונערכו על ידי האמן והמשורר, פול רפס (Reps, 1895-1990). כתבתי לשחר: 'שמע, הספר הזה שינה את חיי'. הוא השיב: 'אז זה אתה שקנית את העותק היחיד שלו'.  מעטים ויחידים ידעו אז בארץ מהו זן. אני החלטתי ללכת לשם.

בשלב הבא הגשתי בקשת מלגה למשרד החינוך היפני ונסעתי לארבע שנים. קודם לכן הכרתי נזיר זן יפני ששהה בארץ באמצעות חוקרת רפואית יפנית, שהקדישה את מרצהּ לחקר מחלת הסרטן. הוא היה עורך סדנאות מדיטציה בנות שבוע כל אחד בתל אביב, בחיפה ובעין כרם (בירושלים). די הקשו על קבלתי, משום שלא היה לי רקע, אבל אפשר שהשלמת הדוקטורט הקלה עליהם להכניס אותי. הגעתי לאחד השבועות האלו במנזר בעין כרם וישבנו שם במדיטציה כ-12 שעות יום-יום. אני זוכר איך בחלוף הזמן הלכו קולות עבודתם של סתתי האבן שבחצר ונצטללו, ואיך ביום השלישי כל שעה נדמתה רק כדקה, ואיך ביום הרביעי פרצה אחת המשתתפות בבכי, כאילו כל מה שהכירה קרס-נפל, ואיך הנזיר לא בא לעודדה, ורק אמר: 'לא נורא, לא נורא'. אף על גב שמיררה בבכי שעות.

היה שם גם משתתף אנגלי, איש אירוני וקר. בבוקר היום השלישי הוא פרץ בצחוק. לא שמעתי צחוק כזה מימי. הנזיר השיב לו בצחוק, כאילו אמר: 'אני מבין'; הוא אמר: 'נכון, אתה מבין'. כמובן, הם לא הוציאו מילה מפיהם, רק צחקו. אני נזכרתי בביטוי 'צחוק האלים' המופיע במיתולוגיה.

לאחר שכולנו פנינו לדרכינו, והגעתי לתחנה המרכזית, גיליתי המון אדם מחכה להסעה, והאוטובוסים, בכל פעם שהתמלאו, יצאו לתל אביב. המתנתי שעות, ופתאום ההמתנה לא הכבידה עלי. לא היה אכפת לי בכלל. עד אז הייתי קצר רוח עד כדי כך, שאם הייתי צריך להמתין עשר דקות בתחנה, הייתי עוצר מונית חולפת.

אין תכנים למדיטציית זן. לא אומרים לך תהגה בזה או תהגה בזה. רק אומרים: שב ישר; תנשום כך; תנשום נכון. במנזר זן יפני, גם בזה התנסיתי, כשאתה עייף ולא מרוכז, אתה מחווה קידה קדימה. מאחוריך הולך נזיר אוחז מקל והוא מכה בך בתגובה, כדי לעורר אותך. מכה חזקה. היא לא מכאיבה כלל. עם זאת, לעיניים מערביות זה נראה נורא ונשמע נורא.

קיבלתי מלגה ללימודים באוניברסיטת קיוטו אצל פרופסור נכבד למדע הדתות. עם זאת, ניצלתי את נוכחותי שם ויצרתי קשרים עם אוניברסיטת הנאזונו (Hanazono) בקיוטו, מוסד לימוד של זן-בודהיסטים, אולי הדבר הקרוב ביותר ביפן לאוניברסיטה דתית. סגירותו של המוסד שלהבה חובבי זן-בודהיזם מערביים רבים באותה תקופה. שם ישבתי והתוודעתי לכמה מורי זן שהרצו במקום. קראנו יחד טקסטים. הסטודנטים נהגו לשבת יחד במדיטציה, בדיוק כמו שבאוניברסיטה דתית נוהגים להתכנס כדי לקיים את חובת התפילה. יום אחד תהיתי לפני אחד הפרופסורים מדוע אין מקיימים גם מפגשים בארבע עיניים בין המורים ובין התלמידים/נזירים כדוגמת הקואן הידוע: מהו צליל מחיאת כף יד אחת? הוא פנה והסביר לי שישנה שבועה של הנזיר לא לגלות מה שמתרחש במפגשים אלו. עם זאת, ישנו ספר הקרוי, הספר השחור, שכולו מבוסס על שיחות כאלו, שנערכו ופורסמו (בשנת 1916) באמצעות מי שבחרו להפר את השבועה. יותר הוא לא הסכים לגלות לי.   

הלכתי לחנות לכתבי קודש בודהיסטיים בקיוטו לברר אם ניתן לרכוש את הספר. המוכר ידע על מה מדובר, ואמר לי שאין לו אותו כרגע במלאי וכי הספר יקר מאוד. התחייבתי לשלם את מחירו אם ישיג לי עותק, וכך קיבלתיו. שם ישנן תשובות. את הספר תרגמתי מאוחר יותר לאנגלית (1977,1975). אני זוכר שפרסום התרגום לאנגלית עורר חשש כבד שמא יגרום לתקרית דיפלומטית בין ארצות הברית ליפן, שכן מדובר במסורת סוד שאין לפרסמהּ ברבים. הפרסום עבר בשלום, קרוב לוודאי מפני שהמקום של ספרי הזן בחיי היום-יום היפניים הוא שולי מאוד. למעשה, חכם הזן שהכרתי באוניברסיטת הנאזונו שיתף עמי פעולה בתרגום הספר ובהערות הפרשניות שצירפתי על הטקסט. מתברר שגם הספר השחור הפך עוד קודם לכן למעין מדריך למורי הזן שבמנזרים, כיצד להשיב על שאלות תלמידיהם. המלומד שעמד מאחורי פרסום הספר בשנת 1916 העניק לו במקום את השם גֶנדַאי סוֹג'יזֶן היוֹרוֹן (ביקורת על הזן המזויף של ימינו). הוא היה מן רפורמטור כזה שטען כי חכמי הזן של דורו כבר אינם יצירתיים ואינם מסוגלים להשיב לתלמידיהם בכוחות עצמם, אלא רק להמשיך מסורות קודמות. הגישה הזאת של חשיפת הסודות כתוכחה ודאי אינה מעוררת סימפטיה. עם זאת, ככלות 50 שנה מאז פרסומו הראשון, כבר עבר הספר לשמש בתוך המנזרים, ולא נתפס עוד כמקטרג. הוא גם לא טעה כלל בביקורתו על דעיכת היצירתיות במנזרי הזן.

חשוב לציין, כי הואיל ועיקרו של מסע הזן הוא העמקה פנימה, אין כל צורך לנסוע ליפן בכלל או להשתלם דווקא שם, כשם שישנם יפנים שאוהבים את התנ"ך, למשל, ואם ימהרו לקנות כרטיס טיסה לישראל, לא ימהרו למצוא בה נביא אחד; כך אין מגיעים ליפן בימינו כדי למצוא מורים במעלתם של חכמי הזן הקדמונים. יתרה מזאת, אם יעלה על דעת התלמיד לשאול חכם זן יפני בן זמננו, 'כיצד ניתן להגיע להארה?', סביר להניח שהוא יכה אותו על קודקודו. יהיה זה המענה הנדיב ביותר האפשרי […]   

[יואל הופמן, 'כמה הערות על אודות דג', מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה, עורכים: אבי אלקיים, עודד מימון, הוצאת אדרא: תל אביב 2018, עמ' 631, 637-635 בדילוגים]

*

כמה הערות: תרגומיו המוזכרים של הופמן מיפנית לאנגלית ראו אור בשני ספרים: The Sound of One Hand משנת 1975; ו-Every Hand Exposed  משנת 1977. שני הספרים כאחד ראו אור במקובץ במהדורה עברית לפני שנים אחדות: קול היד האחת, תרגום מיפנית יואל הופמן, נוסח עברי דרור בורשטיין, הוצאת כתר: ירושלים 2011.

תודתי מלב למורה וחבר, ד"ר אבי אלקיים, שמאז שנפגשנו לראשונה לפני כ-18 שנים, יצאתי עימו  לכמה וכמה מסעות ארוכי שנים, ורבי עלילות והסתעפויות; אחד מהם, מגולם בספר הזה. כן ירבו המסעות.

לבסוף, הספר מוצע לכבוד חודש הספר העברי באתר הוצאת אִדְרָא (הוצאה אקדמית עצמאית) ב-25% הנחה. מחירו הקטלוגי הוא 224 ₪ ובלוויית ההנחה, מחירו יסתכם ב: 168 ₪. כדאי להצטייד בעותק שילווה אתכם ימים ארוכים. אקווה שהספר יכה על קודקדכם בקרוב.

*

*

בתמונה: Lee Friedlander, Kyoto Japan  1981

Read Full Post »

Eugène_Delacroix

*

הגיעה עת לומר כמה מלים על אודות על שתי נשים מוסלמיות בנות המאה השמינית והתשיעית לספירה, כמאה עד מאה וחמישים שנה אחר הופעת האסלאם, שהפכו למרות נסיבות זמנן והחברה הפטריאכלית-שמרנית בתוכה חיו, הרבה בזכות גברים שידעו להוקיר את קולן, לנשים שהובילו בדרכן מהפך רוחני, ועוררו. כל אחת במקום מושבה, אם באוזבקיסטן ואם בעראק, את מה שלימים הפכה לדרך המיסטית בסונה האסלאמית, הדרך הסוּפית.

הראשונה, היתה ראבעה אלעדויה אלקייסיה מן העיר בצרה שבעראק (801-717 לספ'), אשה ששירי אהבתה היוקדת לאללה, המשיכו לשמש עוד מאות רבות אחר-כך כמופת לאהבת אלוהים; השניה, לא נודע שמהּ, היתה אשתו-זוגתו של האתיקן והמיסטיקון, עבדאללה מחמד אבן עלי אלחכים אלתרמד'י (905-830 לספ' לערך), מן העיר תרמד' שבאוזבקיסטן, אדם שסבר כי מחמד אמנם היה חותם-הנביאים, הנביא האחרון בהחלט, אבל לא אחרון ידידי-האל. לשיטתו, עוד נמשכה ההתגלות החזיונית למתי-מעט של ידידי-אל, בהם מנה את עצמו, ולמרבה ההפתעה, גם את אשתו. את חלומותיה שלה רשם והם כפי שטען בכתביו הנחו את דרכו ואת השתלמותו הרוחנית. הוא אף קיבל את ההנחה לפיה מעלתה הרוחנית של אשתו היתה מרוממת בתחילה הרבה מזו שלו עצמו.

ראבעה נולדה למשפחה עניה מרודה; הוריה מתו עליה בקטנותה. היא נמכרה לעבדוּת כשפחה. באחד הימים תקף אותה גבר מינית והיא שברה את ידה תוך כדי ההימלטוּת. היא הפכה מאוד אדוקה ביחסה לאל, כאילו בו תמצא מפלט ופדיון מקשי ימיה. באחד הלילות, חזה בה אדונהּ כשהיא מתפללת, וחווה כאילו הילת-אור מקיפה אותו מכל עבריה. החיזיון הזה גרם לכרוניקאים אחר-כך לתאר את ראבעה כמי שזכתה להתגלות אלסﱠכינה (=השכינה, מונח השאול מן העברית, והובא בספרות האסלאמית). על כל פנים, כתוצאה ממה שראה החליט האדון לשחרר מיד את ראבעה מן העבדוּת ולעשותהּ בת-חורין. ראבעה החופשיה הרבתה לנדוד ולהתבודד; לבסוף הקימה סוג של בית-תפילה, שאולי הקהיל אליו נשים הדומות לה, והפך אט-אט למקום עליה לרגל, גם לאינטלקטואלים בני הדור, שרצו לפגוש באשה המיוחדת הזאת, ששמהּ הלך לפניה. היא עצמה לא כתבה, כפי הנראה, אבל שירים מפיה צוטטו עוד מאות בשנים אחר-כך בכתבים ערביים שונים, במיוחד של אנשי הזרם הסוּפי באסלאם. ראבעה זכתה שם למעמד מיתי, כאחת המייסדות של הסוּפיוּת, וכדמות מופת שיש להתחקות אחריה בכל הנוגע להבנת האסלאם, כעומד בראש ובראשונה על האהבה ואהבת אלוהים. כמה מיסטיקונים ובעלי חזיונות גם תיארו היאך ראבעה התגלתה לפניהם בחלומותיהם ונשאה אליהם מסרים של תפילה בזכות אהבת אלהים.

הנה  מן הנודעים ביותר בשיריה:

*

שְׁלוֹמִי, הוֹ אחָי, הוּא בִּבדידות

ואהוּבִי עִמי תמיד

שכן לאהבתו לא אוכל למצוא תחליף,

ואהבתו— נסיוֹן-לי בקרב בני-תמותה

היכן שיחזה לי ביפיוֹ, שם אתבּונָן,

הוא גומחת-תפילתי; כלפיו אתפלל

לוּ אגווע באהבתי, לוֹ אייחל

הניחו חרדה שבעולם, הניחו למצוקה,

הוֹ החובש ללבבות ומרפא באהבתו,

מה שנותר בי אחר שנתייחדתי עימו ריפא את נשמתי

הו מקור אושרי וחיי,

שכן ממך נובע מקור חיים ויסוד אושר,

הבדלתי עצמי מכלל הנבראים

תקוותי להתאחד עימךְ בתכלית החשק.  

 [תרגם: שוֹעִי רז, מתוך תרגום לאנגלית מאת חוקרת המיסטיקה הסוּפית, מרגרט סמית', בספרהּ על ראבעה שראה אור בלונדון בשנת 1928; הספר כולל בתוכו אנתולוגיה גדולה של בתי שיר ומעשים שיוחסו לראבעה על ידי מחברים סוּפים שונים]

 *

בשיר מדובר על נטישת כל שבעולם מלבד אהבת האל, המשגיח על העולם ממרחקיו, אינו נוכח בו ישירות, הוא המנסה את ראבעה כביכול, האם תדבק באהבתו או תלך אחר אהבת היישים הגשמיים, כיתר הבריות. המיסטיקונית אינה מעלה על דעתה אלא אפשרות של התייחדות עם האהוב במציאות הפנימית והתודעתית של התפילה, המאפשרת איזו חזוּת של אותו אהוב, מקור החיים ויסוד האושר.

ראבעה מוּדעת לחיי הבדידוּת וההתבּודדוּת שהיא מציבה לעצמה היא מתארת עצמה ככובשת את כל מידותיה על-מנת לעזוב כל-שבעולם זולת האהוב וזכרוֹ, כאשר כל תקוותהּ היא לזכות בעוד רגע חסד של מבט או איחוד. הדברים כאן מזכירים מאוד גם את דבריה של דיוטימה מורתו של סוקרטס בדיאלוג המשתה לאפלטון, המתארת את האהבה הרוחנית, וכן את תיאור האקסטזיס עם האחד, כחוויה על-רציונלית, שבעצם לא ניתן לומר עליה דבר, באנאדה השישית לפלוטינוס. אם יש תוכן פוזיטיבי לאותו ייחוד שראבעה מזכירה הריהו בהיותו מחבש לפצעיה ורופא ללבבהּ ומסיר מעליה את אימת העולם הזה וכל האמור בו.

כמובן, ניתן להבין כיצד הפכו שיריה של ראבעה למופת בעיניי הסוּפים ממשיכיה. מושא שיר האהבה של ראבעה הוא אללﱠה; כמו שאהבת השולמית לדוד בשיר השירים נמשלה לאהבת הנשמה את הקב"ה בחיבורים קבליים— כך הוא הדין בשיריה של ראבעה שבעצם בתי-שיריה הפכו למביעים למישרין את השתוקקות נפשו של הסוּפי להגיע למעלת ההתאחדות או למעלת הכיליון האל, ואת תהליך התרחקותו מן החומר והתקרבותו אל היישים הרוחניים, עד התאחדותו וכיליונו באחד שאין בלתו. מבחינה זאת, ראבעה היתה אמנם אישה, אך התהליך שאותו הביעו שיריה, אותה אהבת אל נחושה, אינה תלוית מגדר. יותר מכך, במוקד החיים הפנימיים עומדים על הזיקה שבין הנפש ובין אלוהיה בלא תיווך החוק הדתי או הממסדים החיצונים.

את חזיונותיה של אשת חכים אלת'רמד'י מביא השיח' עצמו, בן זוגהּ. לא רק מפני שהוא רואה בהם דברי התגלות, אלא מפני שהם מעידים על שליחותו כידיד האל ועל מעמדו הסף-נבואי. וכך הביא באגרת בה סיכם את פרטי התפתחותו, בשם אשתו:

*

ובעוד אני נתון בזה סיפרה לי אשתי: ראיתי בשנתי דמות פוסעת באויר מחוץ לבית בסוכה, דמותה כעין בחור צעיר, מקורזל שיער, לובש לבן ונועל סנדלים. שמתי את קולו הולך באוויר. ואני ישבתי כשגבי פונה אליו. שאלני: היכן היכן בן-זוגך? אמרתי: יצא לדרכו. אמר לי: אמרי לו שהנסיך פוקד עליו לאחוז במידת הצדק, והלך לו.

[תרגם מערבית: שועי רז, מתוך חאתם אלאוליאא' לאלתרמד'י, מהדורת בירות 1965]

*

בהזדמנות אחרת חולמת אשת חכים אלת'רמדי על מלאך לבוש לבן, הדומה לאותו אמיר, הפוקד עליה לצוות את בעלהּ לטהר את הבית ולהתכונן לקראת יום הדין ותחיית המתים. היא שואלת אותו מדוע הוא אינו מתגלה לבעלהּ בעצמו, והוא אומר שאין זה חשוב מספיק, וכי היא ממונה על כך. בהזדמנות אחרת היא חולמת שהיא מארחת שני אורחים נכבדים, ונאלצת לעורר את בעלהּ לארח אותם כיאות. לאחר מכן הם אומרים לה כי הם הנביא מחמד וישוע, וכי האירוח הנאה יברך אותם, את ביתם ואת זרעם.

ב-21 לחודש הרמצ'אן חולמת אשת חכים אלת'רמד'י  והנה היא שומעת קול שאינו מן העולם הזה, היא עוקבת אחריו עד שהיא ניצבת מחוץ להיכל  אופף-אור; בתוכו— גומחת תפילה שם היא בעלהּ מתפלל לכאורה בסיועם של מחמד וישוע, ושומעת את הקול אומר: יש בכח תפילתו של זה להושיע את האנשים, בתנאי שיישמר מהם ומאורחותיהם.

הנסיך (האמיר) חוזר גם הוא אל חלומות האישה. הוא מצווה אותה לומר לו שעליו למצוא ארבעים אנשים נבחרים, שאלמלא יאסוף אותם, ויימָנה ביניהם, גורלם (אולי גם גורל האנושות) יהיה לאבדון. בחלום אחר היא פורצת בבכי כשמתברר לה שבעלהּ ייאלץ ללחום ברשעים, אולם הנסיך מרגיע אותהּ באמרו שהוא ינצח ועימו הארבעים  לא בחרב כי אם בכח ליבו הרחום. בחלום נוסף מתאחדים דמותו של הנסיך ודמותו של אלחכים אלתרמד'י, והאישה לומדת כי אלת'רמד'י הוא בן-דמותו הארצי של הנסיך, הוא גם הראשון מבין הארבעים, ולמעשה הגיע כדי לבשר לה כי את מה שבעלהּ יודע בלבבו ולמעשה הוא שציווה אותו לבוא אל חלומותיה כדי לעוררו.  חכים אלתרמד'י מסיים דבריו בכך שאשתו לא רק שזכתה לחזונות הרבה אלא גם למדה אותו את משמעותם הנסתרת של 99 שמותיו היפים של אללﱠה, ולא זו בלבד אלא שאללﱠה בחסדו גילה לה שם נוסף ונסתר.

נראה כי בעצם אשתו של אלחכים אלתרמד'י מחזירה את בעלהּ בתשובה ובעצם הופכת אותו לבעל ייעוד רוחני הצריך לאסוף סביבו תלמידים-שליחים. בעצם, במידה רבה, ואלחכים אלתרמד'י אינו מכחיש זאת. אשתו היא המבשרת שלו. היא מהווה כעין מדיום מתווך בינו ובין מהותו העליונה המוארת, והיא סוללת דרכו אליה.

אלתרמד'י לא היה דמות פופולרית ורבים המוסלמים האדוקים, כך הוא טען שהביעו כלפיו עוינות (על אף שהיה באמת מסור לאלוה). קרוב לודאי שלא הסכינו גם עם דמות האישה החוזה-נסתרות. עם זאת, אלתרמד'י הפך לאחד מאבות הסוּפיוּת, וכתביו ומעמדהּ המיוחד של אשתו בהם, עוד הועתקו ונלמדו מאות בשנים.

לבסוף, רבים האומרים לי, איזה יופי לגלות שבזרם הסוּפי הוענק לנשים מעמד של מייסדות. ובכן, זה נכון בחלקו בלבד, שכן איזו ברירה היתה לנשים יוצרות לפני כאלף שנים ויותר – הן יכולות היו להיעשות אמניות טוויה ואריגה, הן יכולות היו להיעשות בעלות חלומות או מיסטיקוניות כאשת אלתרמד'י, או להיעשות נשים אדוקות, המגלמות בדעת הגברים את השכינה ואת הקדוּשה, כראבעה . בהתחשב בכך שבאסלאם נחשב החלום כאחד מארבעים ושש בנבואה, ונאסר לספר ברבים חלום שלא באמת נחלם (זוהי הלכה), הפך החלום לאחד מכלי הביטוי שיכולים היו לציין נשים ולא הושתקו. כללו של דבר, הבחירה של אותן נשים היתה מצומצמת מאוד. הן לא יכולות היו להיעשות אמנויות ציור וקליגרפיה, לא להיהפך מוסיקאיות, ולא להימנות בין המלומדים בדורן. כשחושבים על זה כך, ספורן של ראבעה ושל אשת אלתרמד'י הוא סיפור מופת על נשים החותרות כנגד מוסכמות זמנן, אבל גם נאלצות לכבדן, ולא לנתץ אותם לגמרי, כדי להיוותר בחיים (קשה להניח כי החברה הגברית האסלאמית היתה מקבלת לשורותיה מלומדת אסלאמית או פרשנית של כתבי הקודש). כך שלצד היופי שוכן גם עצב עמוק.

*

*

בתמונה: Ferdinand Victor Eugène Delacroix,  Greece on the Ruins of Missolonghi,  Oil on Canvas 1826

*

Read Full Post »

Kertesz

*

1. הוא שומע את הגשם יורד. אשה אחת ביקשה פעם את בתהּ אחרי שחזתה בתמונתו להעלות אותו על מטוס. 'זה איש שמוריד גשם' היא אמרה להּ. היא הציעה לו לנסוע ללמוד אצל אמהּ ברוסיה. הוא נשאר; אף פעם לא הצטער על כך.

2. בתלמוד ירושלמי, שנערך בקיסרין (קצרין של ימינו) סביב 450-400 לספ', במסכת תענית יש שלשלת אגדתות על מורידי גשמים, אנשים שמתפללים ויורד גשם; כמובן, ברובם מורידי גשמים הניכרים במסירותם ההלכתית יוצאת הדופן. החריג מביניהם, שמו פנטקקה; איש ששמו לאו-דווקא מצביע על יהדותו. פנטקקה עובד כשומר-לילה בבית זונות, ומוכר את מיטתו כדי שאשה לא תצטרך להיכנס למעגל הזנוּת. אחד החכמים חולם, במהלך שנה מעוטת גשמים, כי פנטקקה ראוי-הוא שיתפלל ויירד גשם. הוא ניגש אליו אל פתח בית הזונות ושואל אותו אם הוא חושב שיש מעשה שעשה שהופכו למתפלל המוריד גשם. פנטקקה מספר לו את הסיפור. הוא אכן מתפלל והשמים ממטירים. (האגדתא על פי: תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק א' הלכה ד')

3. בקרב ערביי הגליל נפוצות באופן מקביל אגדות, על שיח'ים ועל צדיקים אחרים (לאו דווקא מוסלמים) שהיו מתפללים ומיד היה יורד גשם או שידעו לנבא מראש את רדתו. למשל, באםّ אלפחם, אשר בואדי עארה, נוהגים בעלייה משותפת אל ציון שיח' אִסְכַּנְדַר על הר המצוי במזרחהּ של העיר ומאמינים כי יש בו כדי להועיל להורדת גשמים. העולים על ציון הקבר בימי חג ומועד מזמרים יחדיו את השיר: "שיח' אסכנדר אנו קוראים אליךָ/ ממטרי הגשם עוברים דרכךָ/ אנו פונים אליךָ / ואתה תפנה אל אללّה/ אין אלוה מבלעדי אללה/ ומחמד הוא שליח אללה". טקס זה דומה במאוד לתפילות המקובלות במסורת הסוּפית על קברי צדיקים (זיארה), וכן לתפישת מקום-ציונם של הצדיקים ביהדוּת, כמקום תפילה. תפישה הרואה בציוּן אתר המשמש כדי להביא את נשמת הצדיק להתפלל בעד הנקהלים על ציונו. אגדה נוספת בין תושבי ואדי ערה היא על נוצרי בשם חבּיבּ (=אהוב), שדווקא בשעת גזירות כלכליות קשות של העות'מאנים בשלהי המאה השמונה עשרה, ובמהלכהּ של שנת בצורת שבהּ כבר כל הזרעים שנזרעו נפסדו, דירבן את הפלאחים בכל זאת לזרוע שוב, רק זרעו— והנה החלו יורדים גשמי ברכה בשלהי עונת הגשמים, ומאז נוהגים לברך: "תהא שנה זאת כשנת חבּיבּ." (האגדות על-פי: יורם מירון וריאד כבהא, אגדות הואדי: אוסף סיפורי עם ערביים מואדי עארה, המכון ללימודים ערביים: גבעת חביבה 1993, עמ' 38-37;48-47).    

4. שתי המסורות מנסות לשמור על ציביון מסורתי-דתי אשר לאפיונם של מורידי הגשמים (רק הנאמנים לדת ולמצוותיה). עם זאת, נדמה כי נותר איזה נתיב פרוץ לתפישה לפי לא רק מי שהוא בן-הדת, אלא גם מי שמגלם מידות טרומיות יוצאות דופן, או דאגה לזולת, עשוי גם הוא להימצא ראוי מאין-כמוהו להורדת גשמים. כשם שהגשמים מחברים בין שמים וארץ, כך כביכול, מורידי הגשמים מגלמים כביכול את הרצון האלוהי כפי שהוא נשפע על בני האדם, אם במתכונתו הדתית-הלכית אם במתכונתו האתית (הרצון להשפיע טוב על כלל הנמצאים). גם במסורת של אנשי ואדי עארה וגם במסורתיהם של אנשי קצרין הקדומה נתפסים מורידי הגשמים לא כגיבורי-על, אלא דווקא כאנשים צנועים וישרים, שעיקר מדרגתם היא היותם שלוחיו של הרצון להיטיב. מה שמזכיר במידת מה, מקובל איטלקי, שבאחרית ימיו היה יהודי צפוני גם כן, ר' משה חיים דוד לוצאטו (רמח"ל, 1746-1707, נספה במגפה בעכו), שבפתח ספרו קל"ח פתחי חכמה תיאר את הרצון האלוהי כטוב שתכליתו להיטיב.

5. במקבת' מאת וויליאם שייקספיר (1616-1564).בסצנת הרצח של בנקו (מערכה שלישית, תמונה שלישית) בורק ברק, שלאחריו משמיע בנקו דברו: יירד גשם הלילה. עונה לו הרוצח השלישי: הנח לו לרדת (או: שיירד!), והוא ושני חבריו תוקפים. בנקו פוקד מייד על בנו פליאנס להימלט כל עוד רוחו בו, והוא עצמו נופל מת בסכיני המתנקשים. אותו לילה נערך נשף ניצחון בבית מקבת', שהופך למלך סקוטלנד (אחרי שהוא מוציא לפועל את רצח המלך דאנקן ואת רצח שר הצבא בנקו). דווקא בסצנת זאת, ובמועד שבו חזה בנקו את רדת הגשם, מקבת' מבחין ברוח הרפאים של בנקו יושבת בחגיגה ונמלא אימה. הסצנה הזאת מסמלת גם את ראשית השתבשותהּ של ליידי מקבת' שהשיאה את בעלהּ אל מזימות הרצח. אם כיוון הרוצח באומרו על הגשם: הנח לו לרדת, לחגיגות ההכתרה של מקבת' שייתקיימו מבלעדי בנקו באותו ערב; הריי בנקו דווקא רואה בגשם שיירד בקרוב את ראשית התגלוּת הצדק מחדש. הברקים המוליכים אל הגשם לא מעידים כי הרצח וההרג יפים לעולם, אלא נהפוך הוא, מרמזים הם על הפרת הסדר הטבעי, ועל החזרת הדברים כבר בקרוב, אל מכונם, כאשר כוחות החיים והבנין מתגברים על הכוחות המפיצים הרס ומוות. הגשם בעצם מסמל את שטיפת הכל ואת מחיית העוול. מי שחוזה את רדת הגשם, הוא מי שמעוניין בטוב הכללי. ומי שאינו מתפתה כחברו מקבת' לתאוות כח ושלטון נטולת רסן, גם אם נאלץ לשלם על צדקתו בחייו.

6. שוֹטֶטְסוּ (1459-1381 לספ'), נזיר זן מתבודד ומשורר יפני. אשר חיבר אלפי שירים קצרים בבקתתו שבהרים, כתב: בְּעָבִי הלַּיל / לִבִּי שֹׁוקֵעַ לאִטוֹ / בָּגֶּשֶׁם, / מָכֶּה / בְּחלוֹן— / וְאָז צָף, שָׁב וְעוֹלֵה / בְּלִוְיָּת דְּבָרִים / שֶׁהִתרחשוּ,/ לִפני זְמָן רָב, רָב-מְאֹד. (תרגם: שועי רז, 2012) הגשם משיב את הדברים אל מקומם הראשון. לכאורה, אל המקום הטבעי. כל מה שנשכח או הודחק, חוזר, צף ועולה מן המצולות. אי אפשר לנצח את הגשם.

*

*

בתמונה:  André Kertész, Martinique,  1972

Read Full Post »

kovalio.2014

*

החיים הם סוס משא

ראשו מלא בְּקשׁ

ויש לו לב קפוּא מִקוֹר

ומֹח מטוּשׁטשׁ 

[שיר עם אסלנדי, תרגמה מאיסלנדית: שלומית כנען]

 

*

*

קיבלתי בשורה מעציבה על פטירתה של מישהי שלא הכרתי, מאת מישהי שאהבה אותה מאוד.

רק בשבוע שעבר או בשבוע-לפניו, שמעתי לראשונה אודותיה, על מחלתה הממארת, על הסיכויים המתמעטים, וגם שמעתי סִפּוּר משפחתי (לא-שלי) שאירע לפני הרבה מאוד שנים, משמעותי מאוד עבור מי שסיפרה לי אותו; וככזה הוא גם הפך משמעותי מאוד גם עבורי. איני יודע מדוע, הוא השתבץ מיד כהמשכו, למצער על המשך אותו שביל של זיכּרון משפחתי (שלי), שסופר לי עוד בילדוּת, הקשור בפטירתהּ, בלא-עת, של אחות סבתי, בליטא, בתקופת מלחמת העולם השניה (היא הצילה את חיי סבתי ושילמה על כך בחייה כשנורתה למוות אגב הבריחה). מאז זה לא מניח לי; כאילו שמעתי איזה הדהוד בלתי מובן משם לכאן.גלגל חוזר בעולם. פנים אחרות; שמות אחרים. דימיון מבהיל.

שוב אני והמחשבה טורדת המנוחה על העולם כתיבת תהודה של כל מי שעברו בו אי-פעם.

*

*

במקביל, פחות או יותר, נתבקשתי להיות בין הדוברים באירוע סוּפי-יהוּדי במתחם התפילה השאד'ילי-ישרוטי בעכו העתיקה בחנוּכָּה, בנושאי הארה, והאדם המואר. חשוב לי לנטול חלק באירוע, במיוחד בימים טרוּפים המשכיחים מאיתנו אפשרות של חיי שלום, ומנכיחים רק אלימות קשה אחר אלימות קשה. עם זאת, קשה לומר שאני איש של הארה (אף שייחדתי למסורות כאלו מחקר או שניים) או תופס את עצמי כסוכן של רוחניות כלשהי. השנים האחרונות נוטלות אותי דווקא, באופן הולך ומתגבר אל צידם של מורדי האוֹר, המסתופפים בין הצללים כחתולי רחוב; הנוהים כמדומה, אל האפילה והדממה, אף כי מדי-פעם-בפעם מתירים לעצמם להתמגנט כלשהו אל הלבנה, או להקשיב איך מלמול נסתר, נשכח מלב ונעלם מעין, חסר פשר, חולף לעת ערב. ברחוב.

לבסוף אדבר שם בנושא: בקיעת האורה ונתיב ההארה אצל שלמה אבן גבירול. שכן גבירול עמוס וגדוש מוטיבים של אור ושל הארה מבלי שהוא חש את עצמו רב או גורו של מישהו. הוא היה משולל את ההקשרים הכוחניים-הייררכיים, המגיעים לא-פעם כרוכים באמתחתו של הטוען שהגיע לידיו ידע סודי. אדם שכתב (על נפשו): "הִנָּזְרִי מֵאַחֲרֵי/ תֵבֵל וְאַל תִּתְעָרְבִי!", כלומר: שִׁמרי מרחק מדוד מן הכוחני ומן הפוליטי; אל תבקשי להיות חלק מקבוצה כלשהי. על אדם כזה יש לי מה להגיד.

*

*

קטע ממכתב תשובה שכתבתי בזמן האחרון למשוררת שאני מעריך-מאוד (הוא גם נשלח) על אודות חוסר-מסוגלותי לכתוב על שירתהּ:

הפער בינינו – כמו פועל-יום הדר בעיר עִם נמל וים; חי בדירת שיכון מלנכולית ופעם בזמן הולך לנמל להביט בים שמשמחו ולמולו הוא מזמזם את שיריו או רושם רישומים פשוטים בפחם, ובין מטרוניתה שבנתה לה חווילה שקירותיה עומסים תמונות ודימויים חזותיים גדולים, צבעוניים, עסיסיים, עזי מבע. אל מול השפע המתעצם הזה מקבל הפועל הפשוט פיק ברכיים. קשה לו למצוא נקודות מפגש בין עולמה לעולמו. זה מסקרן אותו אבל תמיד גם מאוד רחוק וגדול. שירה שמבטאת עוצמות שאין בי; מצויה מעבר ליכולת ההבעה שלי, שעוסקת ברגיל בדברים קטנים; סיטואציות אנושיות וקיומיות קטנות, רסיסי זכוכית של כוס שבורה, שנשכחו תחת אחת הספות. אני תמיד נמשך לשם הרבה יותר מאשר לשיר על התנפצותה של גלקסיה.

*

*

זוהי הסיבה שמצאתי עצמי כל-כך בספרהּ החדש של ידידתי, הציירת והמשוררת, איריס איריסיה קובליו, קודם כל, משום שזהו ספרהּ של מי שמותירה את שדירת הבתים מאחוריה, ונמשכת להתבונן בגן (או בפארק) מעט בטרם יחשיך: בבעלי החיים הנמצאים בו, בצמחים החיים בו, ובהשתברויותיהם מבעד פריזמות של אור יום אחרון ואפלה נמסכת. המשוררת גם אינה יראה את שברונהּ היא. היא מגלה אותו בפני הקורא באופן פשוט וצלול. היא אינה מכבירה את עצמה. אינה מגדילה ואינה מקטינה. היא לא באה כדי לשחק במלים. אין בה כל חשש לשתף את הקוראים במבט הייחודי האידיוסינקרטי שלה. זהו מבט שאין בו מן המוגזם, והמרעים-עצמו-לדעת. זהו מבט שאינו חושש מן הפּשטוּת ביודעו כי פשטוּת היא נדיבוּת עמוקה. וכך, כמו שזה, היא יודעת ביד בוטחת לרשום קו, קיים לא-קיים, אשר דווקא משום עדינותו ומשום הרעד שבו, קורא אותי לקריאות חוזרות ונשנות, כבר חודש ויותר. ובכל פעם ופעם, איך אומר זאת, אדווה הולכת ומרחיבה מעגליה על פני אגם.

*

עֲרַבָה בּוֹכִיָּה הִיא הַמָּרְדָנִית בָּעֵצִים 
יָפְיָהּ הוּא הַיָּחִיד שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּקֵּף
בָּאֲגַם הַמַּחְשִׁיךְ

[איריס איריסיה קובליו, מזמן לא שמעתי את טַוָּסֵי הלילה: שירים. אקוורלים, עריכה: טל ניצן, אבן חושן ספרים רעננה 2014, עמ' 18]

*

נקודת המבט: התבוננות בבבואת הנוף הנשקף על פני האגם המחשיך; בחינת זיקתו אל העולם המקדיר, המהבהב מעליו, בראשית הליל. הערבה הקרובה לפני המים, כהה ושחורה, אינה נרשמת על פני הבבואה. קיימת ובלתי קיימת. היא כעין יישות-ביניים, המצויה בעולם האמיתי; נטועה ונטויה, אך חרישית, ונסתרת. היא נוכחת שם. המרי שלה ניכר בכך שהיא כביכול אינה ניכרת ואינה מותירה כל רישום. היא נעלמת מן המבט. רק כאשר נחדד את ההתבוננות. ונאריך להתבונן אל הנמצאים המוצלים-החסויים, היא תתגלה לפנינו במלוא הדרהּ מבין הצללים. זוהי אפיפניה הנושאת בחובהּ לא רק מראה, כי אם גם רחש חרישי של רוח נושבת ומבכּה, הנושבת בעלים.

*

*

מונה הרשימות הודיע לי כי זוהי הרשימה ה-500 באתר. שש ומשהו שנים אחר שהתחלתי לכותבו. לא אכנס שוב לנסיבות שבעטיין (ואולי הודות להן) התחלתי לכתוב בלוג. זמנכן/ם יקר והיום גדול. אני רוצה להודות לכל הקוראות והקוראים עד כאן, ובפרט לכל המנויות והמנויים. אני רוצה לייחד תודה מיוחדת לכמה קוראות/ים ומגיבות/ים ותיקות/ים ששיח התגובות הממושך עימן/ם העניק ומעניק לי משנה-מרץ להתקדם אל הרשימה הבאה, ויש להם איזו יד ורגל, במה שהתפתח פה ועדיין הולך ומתפתח: מרית, ורד, מיכל, נטלי, איריסיה, חני, תמיהה קטנה, ארנסה, דודו, שרון, עידו. תודה גם לכל המגיבות והמגיבים רק מדי פעם בפעם או המצטרפים/ות לאחרונה. ותודה לכל מעניקות ומעניקי ההשראה, שנלאיתי מלציינן/ם והמה רבות ורבים. לקראת כתיבת השורה הבאה קמתי וניערתי את עצמי היטב-היטב (הזמן, האבק, החלודה אינם נחים לרגע). בכל זאת, ובמחילה מראש על הטירדה להבא, עדיין יש לי רצון להמשיך.

*

*

בתמונה למעלה:  איריס איריסיה קובליו, אקוורל, צבעי מים על נייר 2014 ©

Read Full Post »

birolli.1956

*

המשורר הסוּפִי-תורכי, יוּנוּס אֶמרֶה (1320-1240 לערך), היה אנארכיסט-רוחני שהעז לכתוב בגלוי כנגד הלמדנות העקרה של חכמי הדת הרחוקים כל-כך (כך חשב) מאלהים. הוא  כתב כחולה ירח על אהבת האל הבוערת בקירבּוֹ, ממש כמו היתה נשמתו חלק שנפרד מן האלהות ונפרט אל עולמנוּ; עלה שלכת בוער, סינגולארי ויחידאי, ושמו יונוס. לדידו של יונוס, משעה שעמד על דעתו ונזכר במקורו האלהי-הראשון נצתה בו אש הנהייה. בשיר להלן הוא בוער מרוב כיסופים לאלוה ומרוב געגועיו למורו המת. זוהי עצבות חסר מוצא, זוהי שמחה שאין לה סוף, זו קדחת שאין לה מרפא:

*

אֲנִי מִתְהַלֵּךְ וּבוֹעֵר

הַתְשוּקה צְבַעַתְנִי בְּדָם

לֹא שָפוּי וְלֹא מְשֻגָּע

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

פָּעַם מְנָשֵּב כְּמוֹ רוּחוֹת

פָּעַם מְאֻבָּק כּמוֹ דְּרָכִים

פָּעַם סוֹחֵף כְּמוֹ שִטְפוֹנוֹת

רְאֵה מָה הַאָהֲבָה עָשְׂתָה לִי

 *

גוֹעֵש אֲנִי כְּמוֹ אֶשֶד

הָעֶצֶב אֶת נַפְשִי צוֹרֵב

נִזְכָּר בְּמוֹרִי וּבוֹכֶה

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

קַח אֶת יָדִי הָרֵם אוֹתִי

אוֹ קַח נָא אוֹתִי אֵלֶיךָ

כְּבָר בָּכִיתִי תָּצְחִיק אוֹתִי

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

אִנִי נוֹדֵד כְּמוֹ מְשֻגָּע

רוֹאֶה אֲהוּבִי בַּחֲלוֹם

אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּעֶצֶב

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

 *

יוּנוּס מִסְכֵּן חֲסַר אוֹנִים

הֲמוֹן פְּצָעִים עַל כָּל גּוּפִי

רָחוֹק מֵאֶרֶץ יַקִּירַי

רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי

*

[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגם מתורכית: דניס אוז'לוו; עזרו לידו: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, ערכו: תנחום אבגר ועמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 38]

*

  תרגום השיר לעברית מחמיץ את החריזה הפנטסטית של אמרה. משורר-עממי, מהלך בין הכפרים, ואם שיריו המשיכו להלך קסם על התורכים דורות על גבי דורות הריי זאת משום המוסיקליות האצורה בשיריו ושאיפתו להביע עצמו למישרין ללא-סייג ובפשטות (מבחינה זאת ומבחינות אחרות הוא קצת מזכיר לי את המשורר היידי איציק מאנגער, שהמשיך בעצמו מגמות של שירה עממית יידית בת הדורות שלפניו). מן השיר עולה זעקת הכאב והשבר של משוררו, על חיי ההלך, על הנדוד, על חוסר יכולתו למצוא מקום בעולם מאז הִתלבה באש אהבת-אלהים, כלומר: מאז נזכרה נשמתו כי היא חלק שנפרט מן האלוהות. ובעצם אש זאת, היא שהשיאה בו את שיריו, היא שנתנה לו את מתת השיר, אשר רבים משננים, ושהפך להיות חלק בעולמם הפנימי, ביטוי לרגשות מהוסים, לתקוות כמוסות. דם, אש, עצב, צחוק, בכי ופצע— אופניה של האהבה. והלאו אדם אוהב אינו יכול להפסיק לאהוב; זה מה שעשתה לו האהבה. המשורר לא מבקש נפשו למות על אף כל מדוויו ומכאוביו. הוא מבקש להמשיך לשאת את חוויית נשיאת האש האלוהית בליבו– כל ימי חייו וכל ימי מותו.

   במידה רבה מזכיר מהדהד שירו של יונוס את שירת האהבה הבלתי אמצעית לאלוהים של מייסדת הסוּפיוּת, רַאבִּעַה אלעַדַוִּיַה (נפטרה בשנת 801 לספירה) מן העיר בצרה שבעראק, שהעזה לכתוב שירי אהבה לאלוהים בביטוים השאולים מאהבת בשר ודם, כעין מה שנמצא במגילת שיר השירים. יש אומרים כי, ראבעה בנערותה אמה מוסלמית ממוצא יהודי.

   כמו-כן, מזכיר לי יונוס את אחד מראשוני הסוּפים ד'וּ א-נון אלמצרי (נפטר בשנת 860 (, שהיה צעיר נוּבי (ככל הנראה שחור עור), נווד שחיפש במדבריות דרכים להתקרב לאל. בסוריה, בערב הסעודית (חג'אז) ובעראק— שם עוּנה ונגזר דינו למוות בידי התיאולוגים, שראו בהתמסרות המוחלטת שלו של נפשו לאלוהים, ואת העדפת הקשר הבלתי אמצעי של הנפש אל הבורא, לאו דווקא באמצעות הקוראן ומלמדיו, סוג של מינות וכפירה. הוא נחלץ בעור שיניו לאחר שענשו הומתק ברגע האחרון. אחר כך הפך לתלמידן של נשים שסבבו במדבר, נשים חצי מטורפות שקיבלו על עצמן את בקשתו של האהוב השמיימי, משולל הגדר.

    משתלהבים-מאוהבים אחרים: הרמב"ם (1204-1138) הטוען כי מידת אהבת ה' הראויה היא "אהבה יתירה עזה עד מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו"(משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק עשירי, הלכה ג')–כמובן, שהרמב"ם מדבר על אהבה אינטלקטואלית ודביקות שבמחשבה, הבאה לידי מעשה (בקיום המצוות, בתלמוד תורה ובכללם המדעים הפילוסופיים, ברדיפת חסד צדקה ומשפט); אלוהיו של הרמב"ם הוא טרנסצנדנטי במוחלט. לא האדם ולא נפשו הינן חלק מן האלוהות; האדם אם בכלל עשוי להידמות בתבונתו לשכל, שהוא הכח המניע והמחולל את התהליכים בקוסמוס. אבל האדם אליבא דהרמב"ם הינו שכל הנתון בחומר, ובעצם לעולם לא יוכל להשתחרר מן החסר החומרי הזה.

  איש ההלכה הספרדי-תורכי-צפתי, ר' יוסף קארו (1575-1488), גילה ביומנו המיסטי-קבלי מגיד מישרים שנמסר מפי המָגִּיד (רוח-המִשְנָה/ קוֹל פְּנִימִי המדבר מתוך גרונו), את רצונו להיתוקד (=להישרף) על קידוש ה' לעוצם אהבתו את האל, ובמקום אחד– את רצונו לעלות כעולה על המזבח לרצון ולהעלות רוחו כעין קטורת-בְּשׂמים (השוו: ספר הזהר חלק א' דף ק"כ ע"ב ביחס לעקידת יצחק), כמו שלמה מולכו לפניו, שטען להיות משיח, והועלה על המוקד בצו קיסר ספרד וגרמניה, קרל החמישי, ברייגנסבורג (יוסף קארו, מגיד מישרים, ירושלים תש"ך, עמ' קמ"ה). הרמב"ם אוהב בשׂכלו (אולי משולהב אך אינו מתלקח) ורואה בפעילות האינטלקטואלית ובעשות חסד משפט וצדקה בארץ (מורה הנבוכים  חלק ג', נ"ד) את החיים האנושיים המושלמים; קארו–רואה את האקט של קידוש השם, של היכולת לאהוב את האל עד כדי מסירת נפשו עליו, להיעלם כולו מן העולם לעוצם אהבתו את הבורא, היא לדידו מצווה וזכות גדולה— אפשר מבקש הוא להידמות לאליהו הנביא (שעל פי ספר מלאכי עתיד לשוב לימות המשיח) שכמסופר התעלה במרכבת אש השמיימה או לשלמה מולכו, שידע למסור נפשו על אהבת בוראו (אחרי עלותו על המוקד בעשור הרביעי של המאה השש עשרה, עוד נתקיימו אגדות על כך שגופו נעלם כליל בטרם אחזה בו האש).  כמובן, מהדהדים דברי קארו גם את האגדה התלמודית על קידוש השם של ר' עקיבא, שקרא את פסוק שמע ישראל והוציא נשמתו ב"אחד" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ס') .

    משולהב אחר, איש ההלכה והמקובל הליטאי המתבודד, ר' אליהו בן שלמה זלמן מווילנה (1798-1722), כתב בפירושו על ההיכלות בס' הזהר (זהר חלק א' דף מ"ג ע"ב) כי הקרבנות והתפילות בבית המקדש היו כעין מזון שקיים את עולם ומלואו, וכמו שאדם צריך כדי שתי ארוחות ביום "ואם לאו אזיי נשמתו שורפת את הגוף", כך מיום שנחרב בית המקדש ופסקו הקורבנות "אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברתה". שכן העולם יצא מאיזון; העולם מזה-רעב, עני וחסר, נשמתו שורפת את גופו. מבחינה זו תפילות ישראל היא נחמה פורתא, פליט ממלט נפשו. שום דבר לדידו של ר' אליהו מווילנה, לא ישוב באמת למקומו, לאיזונו, ולתואמו עדי בניין המקדש והשבת עבודותיו על כנן [על-פי: ספר היכלות הזוהר עם ביאור הגר"א, קניגסברג 1857, דף כ"ז ע"א].   

   פעם שמעתי כי משמעות השם רמדאן (רמצ'אן, رمضان) התשיעי לחודשי השנה המוסלמית בו הורד הקראן על ידי הנביא מחמד בתווכו של המלאך ג'בריל (גבריאל), הוא לשון רמץ' כמו: רמץ-אש בעברית; וכי החודש נקרא כך מאחר שהצומות מכלים באש את כל עוונות המוסלמים, עד שרק רמץ נותר מהם בסופו. אכן, לקראת תום הרמדאן בא לילת אלקדר (ליל הגורל) שבו נפסקים גורלות כל באי עולם לכל השנה, והוא ליל שכולו שלום (לא נותרו עוד עוונות; כולם כלו באש). ובכל זאת, איזה הבדל יש מחשבתם של יונוס, של ראבעה ושל ד'ו א-נון, ובין מחשבתם של אנשי ההלכה היהודיים או המחשבה האורתודוכסית האסלאמית. האחרונים (יהודים ומוסלמים כאחד)— תכליתיים-שיטתיים, מבקשים תמיד ללמד על התועלות העולות מאהבת אלוהים וקיום מצוותיו לבני הקבוצה או למין האנושי כולו. החיים לדידם הם תיקון עולם מתמשך, והמוות המובחר הוא פסגת חיי האמונה. לעומתם, יונוס וחבריו, מהלכים בצדי הדרכים. אין להם ספרי קודש, לא גמול, לא תקנה ולא תכלית. הם אינם מבקשים גאולה ולא מזור, כי אין למחלתם רפואה, ודרכם איננה דרך הקהילה או העם. הם חיים וכלים דוּמם באהבת אלוהים. בידיעה כי כיליונם הינו רק שיבתו של חלק הנפרט-הנפרד, שהיֹה היתה נפשם-נשמתם, אל האחד; מותם אינו דילוג של אמונה, אלא חיבור מחודש; כיבוי כל הגעגועים. רק סוף הנהיה.

*

ידידי המשורר הסוּפִי בן העיר נצרת, ע'סאן מנאסרה, מזמין לסדרה של סעודות אִפְטַאר (=סעודת מוצאי צום הרמדאן)  המלוות במוסיקה, שירה ושאר רוח:    

לילות-רמאדאן

 

בתמונה למעלה: Renato Birolli, Fire at Night, Oil on Canvas 1956

  ©2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

Older Posts »