Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סועאד אלעטאר’

*

"ולפי שהבינה היא אור מעולה ובהיר קרוב לבירור ולזכות החכמה עד שכמעט אין הפרש ביניהן, לכן לא רצתה לשבת תחת כלי החכמה והלכה וישבה לה לאחורי החכמה." [יוסף שלמה דלמדיגו, 'שבר יוסף' בתוך: תעלמות חכמה, באזל 1629, דף ס"ד ע"ב, סימן י"ז].  

*

חביבה פדיה דיברה אמש בטקס קבלת פרס גרשם שלום לחקר הקבלה (תשע"ח, 2018) – בו זכתה, על החכמה למן המזרח הקדום ועד מקובלי המאה השבע עשרה. הרצאתה ניסתה לצייר מערכת-על מוצנעת בתולדות המיסטיקה היהודית לפיה הנביעה הראשונה היוצאת מעצמוּת-האלוהות היא נקבית, בחינת בת, והראתה כיצד ראשוני המקובלים בלנגדוק, ברצלונה, בורגוש וטולדו, מיהרו לצייר את ספירת חכמה באפיונים זכריים ולטשטש את ציוריה הקדומים הנקביים (ממקורם במזרח: במצרים ובבבל). עם זאת, בכל זאת, נותרו קצת רישומים שלה גם בכתבי מקובלים מאוחרים (למשל, אצל משה קורדוברו וישראל סרוק).

פדיה הורתה גם היאך ציורי החכמה כאם גדולה הוצנעו היטב בחיבור המייסד של הקבלה התאוסופית (קבלת הספירות), ספר הבהיר, שם הסתפקו המחבר/ים בתאוריה המודגשים כ'בת' ולא כ'אם'. מעבר לעניין המגדרי, העירה פדיה גם על מקובלים הגמוניים, שהצליחו למזג בכתביהם את מירב הקולות והזרמים השונים במיסטיקה היהודית בסינתזות רב-קוליות ולפיכך היוו אבן שואבת לכל, ובין מקובלים שוליים (או הנחשבים כאלו היום) שהשכילו להמשיך אסכולה מסוימת בלבד ועסקו בסינתזות בינאריות תוך דחיית מגמות או חוגים פעילים בזמנם, והטחת ביקורת נוקבת בבני זמנם, מה שהותיר אותם על-פי-רוב בשוליים.

ההיגד המשמעותי ביותר, שהמשיך להדהד בי עוד שעה ארוכה, היו דבריה על כך שיש לשחרר את חקר הקבלה מן הסד התאוסופי, הקבלה אינה אך ורק תאוסופיה (המערכות העשרוניות של הספירות). היא כוללת בתוכה גם מערכות הגות וחוויה אחרות, שיש להתייחס אליהן. היא הדגישה במיוחד את יצירותיהם של חוג העיון, ר' יוסף בן שלום אשכנזי, ר' דוד בן יהודה החסיד, ובעל 'ברית המנוחה', כספרות שנוצרה במקביל לספרות התאוסופית, הכוללת (בעיקר אצל המאוחרים) מאפיינים תאוסופיים, ובכל זאת, מחבריהם קשובים למסורות מיסטיות, החורגות מאלו של בני זמנם. למשל, המסורת על נביעת ל"ב נתיבות חכמה, שצויירה במקצת כתבים כל"ב שכלים מיוחדים,  מייצגת זרם של תיאוסופיה אקסטטית לשונית המיוסדת על אדני החכמה (אם המבוססת על 3 יסודות, ואם על אור וחושך או מוטיב שני הפנים). פדיה גם עמדה בדבריה על חשיבות הזיקה האמיצה בין מסורת-החכמה ובין החמלה על כלל-הנבראים והרחק מאלימות ומאכזריות (למשל בספר תומר דבורה לרמ"ק).

פדיה מרבה לכתוב על המעבר מן השוליים למרכז ועל קולות מודרים ומהוסים. גם כאן ניתן לחוש במגמה זאת. היא אינה קוראת לבטל את המרכזיות של התפיסה התאוסופית בקבלה (עד קבלת האר"י), אבל טוענת כי היא עמדה בלב-המחקר זמן רב מדיי, ועתה הגיע העת להתחקות אחר תפיסות נוספות שהוצנעו או התבטאו בכתבי קבלה שנותרו בשוליים, כי לא נכתבו בידי ההגמוניה.

קריאתה של פדיה היא קריאה משחררת שאינה קריאה מנשלת. היא קוראת להתבונן בתולדות הקבלה כתנועה רוחנית-מיסטית שהמוקד בה הוא תובנות וחוויות שונות של מקובלים מבלי לצמצם אותם דווקא דרך יחסם למערכת התאוסופית. היא אינה טוענת שהספרות הזהרית או קבלת רמב"ן או קבלת האר"י אינן עיקר, אבל גם טוענת שהגעה לתמונת-עולם מקפת יותר של ההגות הקבלית, תצריך את החוקרים לצאת ולשוטט מעבר לדוגמות ולהייררכיות הנוהגות, בין רעיונות וחיבורים.

התהרהרתי האם  פדיה מציעה בעצם סוג של מהלך המקביל למהלכם של ראשוני החסידות (בעש"ט עד ר' נחמן מברסלב) שיצאו וטענו כי הרוחניות היהודית אינה תאולוגיה ולא דוֹגמה אחידה, וכי ניתן להגיע למצב של דביקות באלוהות במגוון פנים ואופנים (גם לא על דרך המלך שהוצעה בבתי המדרש), בין אם על דרך התלמוד, הפרשנות והתפילה ובין אם על ידי יציאה מבית המדרש אל השדה או אל מרחב ההתבודדות או אל בית המרזח, כדי לחפשן. בעצם, אם גרשם שלום טען כי החסידות היא 'השלב האחרון' של הקבלה, אפשר שקריאתה של פדיה אמש אינה רק הליכה מעבר לגרשם שלום (שהדגיש את מקום התאוסופיה והמשיחיות), אלא גם קריאה לפיה, הקבלה כוללת בחובהּ הרבה מאוד קולות שלא נדונו די-צרכם, העשויים לשמש בבניין השלבים הבאים של הרוחניות היהודית, הרחוקה מלגווע.

*

*

*בתמונה: Suad Al-Attar (b.1942, Baghdad), My City, Oil on Canvas 2002 ©

Read Full Post »