Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סועאד מאסי’

 

לפני כארבע שנים יזמתי ערב משותף עם המתרגמת, המשוררת וחוקרת התרבות האיראנית, ד"ר סיון בלסלב (שדיברה על פרוע' פרח'זאד), ועם המשוררת, הסופרת והמהנדסת תהילה חכימי (שדיברה על מאיה אנג'לו), בחנות הספרים העצמאית "ספור פשוט" בנוה צדק תל אביב יפו. הערב שנקרא:' הֱיוּ כָּמוֹהָ— נִפְלָאוֹת: על יצירה נשית, פמיניזם, זהות וחירות' ,  התקיים לציון יום האישה הבינלאומי. במהלך הערב דיברתי על יצירתן של שתי נשים ערביות בנות המאה השמינית והתשיעית לספירה שהפכו לבנות סמכא בעיני ראשוני השיח'ים הסוּפים ובסוּפיות של ימי הביניים, ושירים או דברים פרי עטן צוטטו מאות בשנים אחר כך על ידי כותבים גברים; האחת – ראבעה אלעדויה  (801-717 לספ') מהעיר בצרה שבעראק שהיתה משוררת מיסטית שהעמידה בלב דבריה את דבר אהבתה היוקדת לאל; השניה היא אשת השיח' אלחכים אלתﱢרמד'י (נפטר 893 לספ') מאוזבקיסטן, מגדולי הסוּפים בדור המייסדים (המחצית השניה של המאה התשיעית), שהיתה חולמת וחוזה, כאשר את הדברים שבהם חלמה וחזתה –  היתה מספרת לבעלהּ וזה כתבם על ספר, כי ברובם נגעו אליו.

ברשימה שכתבתי בעקבות הערב ההוא, הבאתי בתרגום מאנגלית (מאת חוקרת המיסטיקה הבריטית מרגרט סמית') את אחד משיריה של ראבעה. לפי שהמקור הערבי לא נמצא באותה העת בפניי. בחודשים האחרונים בעקבות קורס שלי בתכנית לתרבות ערבית-יהודית באוניברסיטת בן גוריון בנגב  "קחה סוד מלשון עברים והגרים: שפה ותרבות ערבית יהודית בימי הביניים ובתקופה הקדם מודרנית" חיפשתי את לשון השיר המקורי, בתוך דיון של מספר שיעורים על אהבה ועל אהבת האל במקורות ערביים וערביים יהודיים,  ולאחר שקראתיו היטב, החלטתי לתרגמו מחדש, לפי שהתוצאה שהעמידה סמית (הנחשבת לאחת מגדולות חוקרות הסופיות במאה העשרים) נתגלתה כלא מדויקת ואף עמומה לפרקים, ועם כל הערכתי למפעלה המחקרי של סמית', הצטערתי על שתרגמתי לפני עת ארוכה שיר זה בהסתמך על תרגומהּ. הנה אפוא תרגומי  המחודש לשירהּ.

*

*

מנוחתי, הוֹ אחי-לדרך, היא בהתבודדותי / ואהובי תמיד נוכח איתי 

שכן לאהבתו לא אוכל למצוא תחליף / ואהבתו – בין הברואים – ניסיוני ומנתי

היכן שיחזה לי ביופיוֹ שם אתבונן / הוא גומחת תפילתי; בו מחוז-הגותי

לוּ אמות באהבתו,  ולא אפיק רצון / אשא בתוכי את מרחקי ואומללותי   

הו, החובש  ללבבות, המרפא באהבתו / מה שנותר אחר השגתךָ רִפֵַּא את עומקִי  

הו אתה, מקור אושרי וחיי / ממךָ מוֹצָאִי ועליך שִׂמְחַתִי  

מכלל הבריאה כבר הִגרתי, ותקוותי / להִדָּבֶּק בך עד קצה דבקותי.

[תרגם מערבית: שועי רז, שלהי אוקטובר 2019]

 

לא אבחן את השיר טור אחר טור (זו מלאכה למאמר). רק אזכיר כי אף שראבעה קדמה לסופים – כמה מהמונחים הטבועים בשיר זה אכן הפכו לימים ליסוד בהשתלמות הרוחנית הסופית. כך למשל حلوة (חַלְוַּה, התבודדות) ו-   حضرة (חַצְ'רַה, נוכחות); כאשר השורה השלישית ושימושה במושגים האסלאמיים محراب (מִחְרַאבּ, גומחת תפילה) ו-قبلة (קִבְּלַה, כוון התפילה) –  מסמלות דווקא את אי ההתפשרות של המחברת עם הוראת האסלאם האורתודוכסי של זמנהּ. היא אינה מחפשת את הקשר עם האל במסגד דווקא ולא באמצעות מורי הדת. כמו כן, כיוון תפילתה אינו דווקא מכה או ירושלים (על פי מקורות אסלאמיים מסוימים כיוון התפילה הראשון של הנביא בתקופת מכה טרם ההִג'רה היה דווקא ירושלים) – אלא היא שמה יהבהּ בכל מכל כל באללﱠה לבדו מבלי להזדקק למתווכים בינה ובינו ותוך אמון מלא בכך, שגם אם לעתים קשה לדעת האם האל נעתר ללב האוהב אותו.  בכל זאת, אין בכוונתה להפסיק ומבחינתהּ אף יותר מהעולם עצמו (הבריאה) – האל עצמו ממשי וקיים והדביקות בו ונוכחותו בחייה –  היא תקוותה היחידה. כל אלו אכן הפכו במאות התשיעית והעשירית ליסודות חשובים בקרב חוגי הסוּפים שהתעוררו לפעול בין מצרים, עיראק ואיראן, וכמו שהראינו אף בעיר תרמד' שבאוזבקיסטן.

*

*

ביום חמישי הקרוב, 2.1.2020, 19:30 באודיטוריום מנשר לאמנות, ערב השקה לספר שיריו של המשורר והאנליטיקן, גיא פרל, "מערה".

תוהו ובואו (כניסה חופשית). הרכב דוברים מרשים וחתול צ'שייר על גב חד אופן. על ספרו של גיא פרל כתבתי כאן.

 

בשלישי הבא, 7.1.2020, באולם כנסים אורן א (בנין 26) באוניברסיטת בן גוריון בנגב, אירוע השקה לספרהּ של ד"ר חמוטל צמיר "ביאליק בעל גוף: תשוקה ציונות, שירה".

פעמיים כי טוב (יום הולדתו של ביאליק והשקת הספר; גם צום י' בטבת, אבל סמוך לצאתו); הכניסה חופשית. שוב הרכב דוברים מרשים וצ'יף בירדשוט, שידבר הפעם (יותר מדויק, יגיד) בנושא: "לגופה של שכינה: המקום הציוני והיהודי של ביאליק בסימן כתבי שפינוזה ורמח"ל".

ביאליק*

בתמונה למעלה: Suad Al-Attar (b.1942, Baghdad), The Flying Soul, Oil on Canvas 1996©

Read Full Post »

 

*

בכפר הערבי

נתקע הג'יפ הצהל"י

וההמון החל מתקהל

סביב ארבעת היושבים

רכנו החיילים והוציאו

תחת כנפותיהם,

ספרים עם כותרות

מסולסלות, אותיותיהן

שזורות אלו באלו,

ופצו פּיוֹת בדיונים עדינים, כְּצפּוֹרִים,

בערבית שוטפת,

הם דנו באחְדוּת המציאוּת

על כן לא חשו לָהתקהלוּת

כנפש החוֹוָה-

המחוללת סביב השכל,

 

התושבים סובבו סביבם

בחגיגת האבן השחורה

ועל דעת המקום

הכֹּל פַּצָע השֶקֶט

 

   הערות: המונח וחדה' אלוג'וד, אחדות המציאות, מיוחס  למשנתו של השיח' הצופי-אנלדוסי הגדול מחיי א-דין אבן ערבי (אבן ערבי נולד והתחנך בקורדובה, היגר לפאס, למכה ולדמשק. 1240-1165). משמעותו היא שהמציאות לאמיתהּ אינה מחולקת לפרטים ולהיררכיות, אלא מצידו של אללה הכל אחד ושרוי באחדות שווה בכל עת; על כן המשיג השלם, הוא המקיים בהוויתו הפנימית את אחדות המציאות והוא אחד עם האל או עם רצונו, ולדידו הכל אחד ומיוחד, הכל נובע אלהוּת. ראוי לציין כי המונח וחדה' אלוג'וד אינו מצוי כתבו כלשונו בכתבי אבן ערבי, אך הרעיון העומד בבסיסו מצוי בהם ודאי. על תפישה זו שיש בה ביטול מהותי של התיאולוגיה המוסלמית הרשמית הדוגלת באלהוּת טרנסצדנטית, כמו גם מכתיבה היררכיות דתיות וחברתיות, המבדילות ומבדלות בין בני אדם, כמנהג הממסדים הדתיים באשר הנם, רואה הממסד האורתודוכסי- האסלאמי עד עצם היום הזה  במשנתו של אבן ערבי כפירה בעיקר; ספרו הגדול אלפתוחאת אלמכיה' (ההתגלויות של מכה) הוא ספר הכולל  שירה מיסטית והגות מיסטית עצמאית, נכתב  בקרבת הכעבה', האבן השחורה, שבמכה, אליה הגיע אבן ערבי כעולה רגל, ואליה חזר שוב ושוב, לעוצם גלוייו.

    מחול הנפש סביב השכל הוא הגדרתו של הפילוסוף הניאופלטוני הסורי ימבליכוס (330-270 לספ' לערך) למהות הזמן; אמנם יש בדבריו פירוש מדעי מדוקדק הכורך את יחסי השכל הכללי והנפש הכללית במוצא הזמן וכינונו. ברם, הדבר יפה גם לתפישת הזמן האפלטונית כזמן שבנפש, וכסוג של שהות בין הפקת רשמי החושים ובין עיבודם וניתוחם האנליטי באינטלקט האנושי. מה שניסיתי להציע הוא שבתווך בין קליטת רשמי החושים ובין מעברם ועיבודם במח אפשר שתשרור שהות אין-סופית.

*

*

בתמונה למעלה: Way Leading to Sartaba, Photographed by Tamarah 2007

*

תודתי לגלוריה על ששיגרה אליי לינק לשירהּ היפה של סוּעאד מאסי, והזכירה לי דבר-קיומו.

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »