Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סטואה’

*

על המשורר והארכיטקט הקטלוני, ז'ואן מרגריט (2021-1938), שנפטר לפני כשבועיים, כתבתי במספר הזדמנויות בעבר. פעם בעת ביקורו בארץ בספטמבר 2008, ממש בחודש בו התחלתי לכתוב את האתר. אחר כך, עם השנים, הובאו במספר הזדמנויות ברשימותיי מובאות משיריו, כמי ששורות-שיריו נעשו בעולמי בנות-בית. וכן הזכרתי מספריו בעברית בשתי רשימות שכללו את הספרים הטובים ביותר שקראתי בעברית בין 2009-2000, ואחר כך בין 2012-2010.  מרגריט, שאת שירתו הכרתי, באמצעות תרגומיו של חברו ומתרגמו, המשורר שלמה אַבַיּוּ, הפך עבורי למופת של כתיבת שירה, השמה בראש מעייניה את קיומו של האדם ואת ארעיותו ביקום. מרגריט הוא משורר ריאלי מאוד. הוא אינו מוצא מבטחו בסמלים או במטאפורות יוצאות דופן וגם לא בריאליזם פנטסטי, לא בגאולה דתית ולא באוטופיה חילונית. שיריו נתונים בחיים – בהתמודדויות שהם מחייבים; המאבק הלאו-פשוט לשמור על עצמך ראוי לשם אדם, וזאת מבלי להכביר על עצמו שבחים או להכתיר עצמו כבעל מידות תרומיות (Virtue) או כנושא נס הצדק. חתימת המתים, אלו שאבדו לו, עם הימים, נוכחת בשירתו. במיוחד זיכרונהּ של ביתו ז'ואנה, שהיתה בעלת פיגור שכלי, ונפטרה בדמי ימיה. ברבות הימים ניכרו בו הגעגועים באהבתו אותה.  לעומת זאת, אין בשיריו נוכחות מטאפיסית: לא ישוע, לא אלוהי הדאיסטים; רק טבע-ארצי ובעלי חיים (מהם אנושיים), בניינים, מרחבים וחללים (אלו קשורים כנראה לראיית עולמו כארכיטקט). ובכל זאת, מלים כמו נפש בהוראת: נפש נצחית, נוכחת מדי פעם בשירתו, לא כעזבונהּ של שירה מיסטית או דתית, אלא כמהות שאולי כוללת את עצמוּתוֹ של אדם, את היסוד הבלתי-משתנה שבאני, המלווה אותו כל ימיו. במידה רבה כל אפשרויותיו של האדם נובעות מן העצמוּת הזאת, ממש כמו שכל היקום בנאופלטוניזם נובע מהאחד ומהווה התפשטות גשמית של ההיפוסטתזה הראשונה, השכל הכללי, הנאצלת מתוכו והולכת אל הנפש הכללית ואילך אל הטבע (הקוסמוס הפיסיקלי).  במובן זה בלבד (הנפש) דומני כי מרגריט קלט משהו מתורת הנפש האפלטונית והנאופלטונית. המחויבות לעשות את הטוב ואת היפה ובכך לרומם את הנפש, שלא תאבד בעולם החומר.  קרוב יותר לעולמם של הפריפטטים או הסטואיקנים או שפינוזה (האחרונים הרבו לדבר גם כן על המידה הטובה) – אין מרגריט מרבה לחרוג אל מהויות בלתי פיסיקליות ולא לתארן. אשר לפוליטיקה, עם שמרגריט היה משורר שכתב במודע ובכוונה קטאלנית, אין בשיריו קריאה פוליטית מפורשת, מלבד גינוי לכל דבר לאומני-טוטליטרי, המזכיר את הדיקטטורה של גנרליסימו פרנקו, שהתמשכה עד מלאת למרגריט 37, ולפיכך אין לתמוה על נוכחות ההתנגדות הזאת בשירתו. ניתן לראות בה פועל יוצא של היותו איש רוח אירופי, בן המחצית השניה של המאה העשרים, שעוד הספיק לחזות במוראות המשטרים הפשיסטיים והדיקטטוריים של אירופה.

דוגמא לא שכיחה לפניה מסוימת של מרגריט אל מטאפיסי שאינו כלל-ועיקר מטאפיסי הוא שיר שכתב לאחר ביקור ב"יד ושם", ככל-הנראה בסתיו 2008. הנה הוא לפניכם:

*

יד ושם, ירושלים

*

נִכְנַסְתִּי לָאַפֵלָה תַּחַת כִּפַּת עֲנָק

שֶׁבָּהּ כָּל אוֹרוֹת הַיְּלָדִים הַמֵּתִים

רוֹטְטִים, כְּמוֹהֶם כִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה,

קוֹל בָּקַע, קוֹרֵא בְּלִי הַרְפּוֹת

אֶת רְשִׁימַת שְׁמוֹתֵיהֶם, תַּחֲנוּן

כֹּה עֲצוּב שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא שָׁמַע שׁוּם אֵל.

הִרְהַרְתִּי בְּז'וֹאַָנָה. הַיְּלָדִים הַמֵּתִים

שְׁרוּיִים תָּמִיד בְּאוֹתָה אֲפֵלָה

שֶׁבָּה זִכְרָם אוֹרוֹת, אוֹרוֹת דּוֹמְעִים.

זָקַנְתִּי דַּיִּי, עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם.

הֲקִימוֹתִי בִּנְיָנִים כִּקְרוֹנוֹת

שֶׁלָּהֶם שִׁלְדֵּי בַּרְזֶל, קְרוֹנוֹת אַדִּירִים

שֶׁבְּאַחַד הַיָּמִים יָשוּבוּ לִגְרֹר

אֶת בְּנֵי הָאָדָם לַקֵּץ שֶׁחָזוּ.

שֶׁכֵּן כֻּלָּם רָאוּ אֶת הָאֱמֶת,

בָּרָק מְסַנְוֵר בְּשֶׁטֶף מַיִם זְדוֹנִיִים.

אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי.

זָקַנְתִּי דַּיִֹי, עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם.

[ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מקטלאנית: שלמה אביו, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמוד 46]

*

יש שתי תנועות גליות בשיר: אור וקול, הנעים במרחב האפל שתחת כיפת אולם הילדים. לפי שהתפשטות האור מהירה מהתפשטות הקול המחבר חש ב"אורות הילדים המתים" טרם שהוא חש בקולו של הקריין הקורא מבחר משמותיהם ללא הפוגה, כ"תחנון שכמוהו לא שמע שום אל". אכן אולם הילדים המדובר, "יד לילד", הוא כיפה חשוכה שרצופה אורות זעירים, שבאופן אדקווטי, עם השמעת השמות, משקפים את מספרם הבלתי-נתפס של הילדים היהודים שהומתו בין 1945-1939. האפיפניה הזאת, עם היותה צפויה, שהרי המשורר המבקר יכול היה לצפות למופע האור קולי הזה, נודעת השפעה נפשית. היא מעוררת את המשורר להיזכר. כאשר דווקא המלים, " תַּחֲנוּן כֹּה עֲצוּב שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא שָׁמַע שׁוּם אֵל" מחזקים את האלגיה ודוחים את התאולוגי או המטאפיסי. תנועת נפשו של המשורר, כתגובה למחזה-הטבעי הניחת עליו, היא כעין אמנמנזיס אפלטוני, הִזכרוּת – ומושא הזכרון הראשוני העולה לנגד עיני-רוחו המתקשר עם זכרם של אותם ילדים שנרצחו, שלא האריכו ימים, הוא בתו ז'ואנה, שאותה הוא נאבק לקיים בזכרונו ובמעמקי נפשו. ההיזכרות בז'ואנה כ"אור דומע" נוסף באולם מוצף האורות והקול, מציב בעצם את המשורר כאחד הקולות/האורות, והוא מהרהר בז'ואנה ובגורלהּ כאחד הילדים האלו. אלו שראויים היו לחיות, ושפתיל חייהם קופד באופן אכזרי או אינדיפרנטי, על דרך הטבע האנושי, שאין אלא לשאת גם את מדוחיו ואת סיוטיו, הרשומים בין דפי ההיסטוריה.

מרגריט עומד באולם הילדים. בפנימו מזדהרת ז'ואנה כאחד האורות הדומעים. דווקא ההזדהות-ההתאחדות הזאת, של אור הנדלק בתוכו, הדומה לאחד האורות הסובבים – מייצרת בידול בינו ובין הילדים. הוא עצמו זקן, שבע-ימים; הוא ראה מוות ונחל יגון ואבל. מה עוד יכול הוא חוץ מלחוש באלֶגיוּת של חוסר הפשר של המוות, של הקטל ושל תעתוע החיים, שאינם מאירים פניהם לכל אחד. עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם, הוא חושב,  לא מפני הידרשוּת ליטול חלק בריטואל ההשתתפות ביגון – המצופה מן המבקר ב"יד ושם", אלא מפני שהוא חש בהתקוממות הפנימית כנגד היסטוריה אלימה וכנגד אדישותו של הטבע לחיים ולמוות. הוא מבקש ביגונו להטיל אור ולהשמיע קול כנגדן. אם ולטר בנימין תיאר את מלאך ההיסטוריה (לדבריו, על פי ציורו של פאול קליי, Anglus Novus שהיה תלוי בחדר העבודה שלו), המביט כל-כולו בעבר, והנה כל העבר האנושי מופיע בפניו, כ"שואה אחת ויחידה, העורמת בלי-הרף גלי-חורבות אלו על אלו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן עדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן, סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליה את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת." [ולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה", פיסקה ט, בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, בחירת הטקסטים ומבואות: יורגן ניראד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמוד 313], הרי שמרגריט מצידו אינו נזקק לאנגלולגיה (תורת-מלאכים), הוא רק קרוב מאוד לאותה חוויה מלאכית, ואולי אנושית לחלוטין, שהציע בנימין במיתוס שרקם. כל העבר האנושי וכל מאמצי הקידמה של האנושות, גם אותם מעגלים שבשמם פעל והקים בנינים ושלדי ברזל, נדמים למשורר פתאום כקרונות רכבת המסיעות את הילדים להשמדה. כל מאמצי התיעוש, העיוּר והטכנולוגיה המואצת, שאותה נושאת התרבות המערבית כהישג המודרני הגדול ביותר, נראות לו כמכוונות בסופו של דבר אל תלי-החורבות של השמדה-עצמית. האורות המייצגים את נשמות הילדים והקול הקורא את שמותיהם –  הבאים עליו מלמעלה מתחלפים במחזה של ברק-מכלה (אולי פצוץ אטומי) ורחש מים זדוניים, כעין צונאמי המתרגש על הערים. כיפת הענק ביד ושם אינה בית תפילה לכל העמים אלא לדידו של המשורר – מקום שבו חשים בהיסטוריה האנושית ובעתיד לקרות במלוא תחושות החידלון והפיכחון, כמעגל אלימות חסר-פשר המבשר את קץ האנושות. אבל מן האלימות הזאת נסוג המשורר, אל פנים נפשו. אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי אינה הצהרה על כך שמעתה יישא את זכר הביקור ב"יד ושם" בלבו, אלא התרחשות מופנמת הרבה יותר; הידיעה החד-משמעית, שעליו כאדם בכל זאת לעמול ולטרוח, על הניסיון להסיר את האלימות האנושית ואת מוראותיה, בכל מקום בו הוא נתקל בה.  אולם הילדים היצוק בנפשו של המשורר אינו מימזיס של האולם היד ושמי, אלא קודם לו. אולם ילדים כזה בנוי בנפשו של כל אדם החרד  לגורל האדם, לחיי ילדים ומסור לחיים עצמם.  הזיקנה והצורך לבכות את הילדים על מותם, אינם רק תגובה של ייאוש ונהי כלפי מעגלי-האלימות המתחדשים ואלו שיתחדשו גם מעבר לחייו של המשורר (אלו שהוא כבר לא ייראה, ואילו אנחנו החיים, ניאלץ לראות), אלא הצהרה המתקוממת כנגד האינרציה של הכוחנות והאלימות הפוליטית בקרב המין האנושי. בבחינת כל אדם עשוי להיעשות אדם הואיל והוא נושא אולם ילדים בתוכו. כל זמן שאולם כזה קיים בתוכו. עם כל האבל הגלום במשאו של כזה אולם שנושאת הנפש, אותו אדם לא ייצטרף לטבח ילדים או לאספסוף אלים שבא לעשות נקמות או סתם להחריב בשמו של כוח עודף, הון רב יותר, תפיסת עליונות מעוותת או בשם קידמה טכנולוגית. למשל, הייתי רוצה להאמין שבנפשו/ה של כל קורא/ות כאן בנוי אולם ילדים, שמתעורר (ניעור-לחיים), כל אימת שממשלה ישראלית מניחה תכנית חדשה לגירוש ילדי מהגרי-עבודה או כל אימת שמערכת הביטחון מתנכלת ללא-יהודים באיזו אמתלה של "צורך בטחוני". יש מאבק הניטש תמיד בין אלו המעוניינים בקיום כלל-אנושי העומד איתן לזכות החיים באשר הנם,  ובין אלו המעוניינים להפיק רווח מגלי-חורבות, מג'נוסייד ומתרבות של חורבות.

*

*  

ז'ואן מרגריט זכה בפרס סרוונטס, פרס ספרותי המוענק לסופרים שיצירתם מהווה תרומה יוצאת דופן לתרבות הספרדית, בשלהי 2019. לרגל זכייתו הדפיסה הוצאת קשב לשירה בראשית שנת 2020 את הספר עב-הכרס סירות מפרש בחורף, שקיבץ בתוכו את ספרי השירה הקודמים שתרגם שלמה אֲבָיּוּ משירתו לעברית (ארבעה במספר) יחד עם קובץ חדש. לרגל הוצאת הספר הגדול היה אמור ז'ואן מרגריט להגיע ארצה, ובשעתו גם התבשרתי על כך מראש על-ידי אֲבַיּוּ, אלא שאז פרץ הקוביד במלוא עוזו גם בקטלוניה וברחבי ספרד וגם כאן, החלו הסגרים והביקור ואירועיו בוטלו. לפני כשבועיים התחוור שהיתה זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. לבסוף, כיצד הייתי רוצה לזכור את ז'ואן מרגריט? כמשורר שיותר מששירתו חיזרה מעולם אחר מוסיקליות או אסתטיקה, היא עסקה באופן עיקבי ושיטתי בזיקה השוררת בין אתיקה וזיכרון, כאשר דווקא הזיכרונות שאינם מניחים לנו, הם שעומדים בבסיס הרצון להיטיב עם הזולת וליצור חיים אנושיים שראוי לחיות.

*

*

*

המלצה חמה על תערוכתו של אמן הצילום (והארכיטקט לשעבר), שרון רז, נֶאֱלָמִים, שתיפתח ביום חמישי 4.3.2021 בגלריה בית דרור בקיבוץ עינת. 

*

*

בתמונה למעלה:  ©Samuel Bak, Permanent Flight, Oil on Canvas 1991

Read Full Post »

*

ספר שיריו של האנליטיקן היונגיאני והמשורר גיא פרל, מערה (סדרת לוקוס אדרה: תל אביב 2019), מהווה מחאה חיונית על התדלדלות הזכות והחירות לנהל חיים פנימיים מופנמים, לחוות חוויות מופנמות, ולהתיידד עם הפנים האינטרוורטיות יותר של "האני", בתוך עולם הדורש את משתתפיו, כל שכן את אמניו, לחיים מוחצנים, בהם הם נדרשים, בראש ובראשונה, לקיים פרסונה, להיראות, להישמע, להיכלל בַּשיח, להפוך לייצוג כלשהוּ, ולשווק את עצמם ואת שירתם (או אמנותם), ככל מוּצר-מדף אחר. שירה, לדידו של פרל, היא צלילת עומק אל תוככי הזיכרון הקולקטיבי האנושי, המודע והלא-מודע, שאותו כל אדם נושא בקירבו באופן כזה או אחר. כל משורר מתעמת, בראש ובראשונה, עם עולם הארכיטיפים האנושי – בעת שנתו גם בעת עירותו. אנו נושאים עימנו בהכרח יותר מסך זכרונות חיינו והרבה יותר מסך הידע שנצבר מאז לדתנו. במידה רבה טוען פרל כי הארכאי (מיוונית: Arche ראשית-הדברים) והקמאי והיכולת לשוב אליהם ולחוותם טבועה היא בנפשו של כל אדם ואצורה במעגל זכרונותיו.

פרל כותב באחרית הדבר שהוסיף לספרו, כי הפואמה המרכזית נוצרה בהשראת מערת שובה (Chauvet), מערה בדרום צרפת, שהתגלתה בשנת 1994, הנחשבת לאחת המערות העשירות ביותר ביצירות אמנות מן התקופה הפליאוליתית המאוחרת. ציורי הקיר במערה שייכים לשתי תקופות שונות. הראשונה, מתוארת לשנת 35,000 לפנה"ס ואילו המאוחרת נוצרה כ-5,000 אחר כך. פרל מצטט את ספרו של  הארכיאולוג הדרום אפריקני, דיוויד לואיס וויליאמס (נולד  1934), The Mind in the Cave. לדידו, במוקד אמנות המערות  עמד שינוי הטווח התודעתי של היוצרים וכינון נתיב מועצם של תודעה (מצב תודעה אלטרנטיבי), שהוביל את היוצרים אל מצבים של בין חלום לעירוּת ואל חוויה של חזיונות והזיות, אותם ביקשו לתעד על קירות המערה.

גישה אחרת שמזכיר פרל בדבריו, היא גישתו של האנליטיקן, אריך נוימן (1960-1905). לדבריו בציור המערות התגלם מגעם של האמנים "עם הגרעין הנומינוזי החבוי במציאות הגלויה לעין". הנומינוזי, כזכור מספרו של רודולף אוטו (1937-1869), Das Heilige. היא תחושת ההיקסמות והחרדה, ההתפעמות והיראה שחש המאמין כלפי הקודש. כאן בהשאלה נראה כי האמנים הנכיחו את חוויותיהם המורכבות לנוכח הטבע במלוא גילוייו, מה שנכון עד עצם היום הזה לכל אמנות העוסקת בזיקה שבין נפש האדם והקוסמוס.

עם זאת, בספרו השיחה האינסופית דן  הסופר וההוגה, מוריס בלאנשו (2003-1907) בגרעין הנומינוזי באופן שונה בתכלית: "Das Heilige , הקודש (le Sacré), מילה נכבדה, טעונה ברקים וכאילו אסורה, שאולי בגלל איזו יראת כבוד עתיקה רק מסתירה שאין בכוחה לומר דבר … הקודש, זו הנוכחות "הבלתי אמצעית", זה הגוף החולף על פנינו והמוות בעקבותיו … אלה החיים הפשוטים על פני האדמה … הקודש אינו, אפוא, אלא הנוכחות המוחשית בממשותה."  [מוריס בלאנשו,  השיחה האינסופית – חלק 1: דיבור רב-פנים, תרגום ואחרית דבר: דניאל אפשטיין, סדרת "הצרפתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 67]. בניגוד לזיהוי של גרעין הנומינוזי, כאריך נוימן ורודולף אוטו, כפרי המפגש בין "העצמי" ובין המרחבים המשתרעים מעל ומעבר לו (מיסטיקה/ נוכחות אלוהית)  ניתן להבין אותו אף כנקודות היחידות שבהן האדם נוכח בעצמיותו המהותית; רגעים אחדים שבהם נפקח האדם להבין את מיהותו; שבהן הוא מצליח להיחלץ מכל תדמיותיו, דמיונותיו, וציפיותיהם של הסובבים אותו ולהביע את עצמו (נפשו) למישרין. מצב- תודעה זה מאפשר יצירה ונביעה מתוך עולמו הפנימי והמסותר של האדם (האידיוסינקרטי), ואפשר כי שיבה זו של האדם לעצמו – היא המהלך הנפשי המציין יצירת שירה. כך לפחות, אני מבין את השאיפה היצירתית המתגלמת בספרו של פרל.

למשל, אריסטו בראשית מטאפיסיקה, מציג את תודעת האדם, סומא כעטלף התלוי בהיפוך בתוך מערה חשוכה, שאור קלוש בלבד מגיע אליה. אריסטו ודאי כיוון לחוסר היכולת של הנפש האינטלקטואלית באדם לקנות ידע ודאי ומאומת על העולם הסובב אותה, הטבע התת-ירחי (הארצי) ועד הנמצאים השמיימיים והמטאפיסיים. כמובן, שתפיסה זו, ערערה במידה רבה על נקודת המוצא של תורת הידיעה של אפלטון, שעוגנה בין היתר, בתורת האידיאות ובמשל המערה (בפוליטיאה ספר שביעי) –  שם הפילוסוף מתואר כמי שמצליח לפדות עצמו מתוך מערת הצללים של התודעה הקולקטיבית, לעמוד באור, ואז לחזור למערה כדי לפדות את האחרים ולהאיר את תודעתם. עם זאת, חשוב להזכיר כי אפלטון עצמה היה קצת פחות נחרץ ועמד על מגבלות הידיעה האנושית במנון ובמקומות נוספים. כל-שכן, מודל ההארה שלו כפי שהתבטא באגרת השביעית או באלקיביאדס א, הוא כאין אב-מטרים לרעיון האקסטזיס אצל פלוטינוס, לפיה עמידה נוכח הדברים כשהם לעצמם (או חזות האידיאה) היא דבר שהאדם זוכה לו, במקרה הטוב, פעמים ספורות בחייו. יצוין, כי במובן מסוים, פרל הוא בא-קול ממשיך של אותו מורשת אפלטונית ונאופלטונית (לפחות על-דרך הבנתי אותו) משום שהיצירה לדידו כרוכה בידיעת הנפש את עצמה, כאשר שיבתה לעצמה פוקחת אותה לראות את מהויות הדברים כמות-שהם.

בפואמה הפותחת הנושאת את שם הספר ומחזיקה את רובו, פרל כותב:

*

"… כִּי עִם סוֹד הַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם וְהִנָּם

נִלְחַשׁ בֵּין עֵינֶיךָ וְהוּנַח עַל לִבְּךָ חֶסְרוֹנָם

שֶׁמֶש עִוֵֶּרֶת אֵינָהּ חֲסֵרָה דָּבָר אֲדָמָה עִוֵּרֶת אֵינָהּ חֲסֵרָה

דָּבָר נָהָר עִוֵּר אֵינוֹ חָסֵר דָּבַר נָמֵר שָׁבֵעַ עִוֵּר

אֵינוֹ חָסֵר סוּס דוֹהֵר עִוֵּר אֵינוֹ חָסֵר

וְרַק אַתָּה

*

לָכֵן, כְּשֶּקָּרְאָה לְךָ בָּאתָ

וְעָמַדְתָּ עַל סַף

*

מִן הַחֹשֶׁךְ

בִּפְנִים

נִשְׁמְעוּ שְׁעָטוֹת צָהֳלוֹת שְׁאָגוֹת יְלָלָוֹת קוֹל גִּרְגּוּר קוֹל חִזּוּר

לְחִישָׁה

צְלִיפַת זָנָב

וְשֶׁקֶט

*

פָּקָחְתָּ עֵינַיִם וּבָאתָ אֶל תּוֹך הַקּוֹלוֹת

הַחֹשֶׁךְ נִדְחַס, הוֹסַפְתָּ לָלֶכֶת

אוֹ אָז הָפַךְ הַחֹשֶׁךְ לְקִיר

אַחֲרָיו שְׁאִיפָה וּנְשִׁיפָה וִיְנִיקַת הַמְּעָרָה אֶל תּוֹכָהּ

וְהַפַּחַד

*

יָצָאתָ מִשָּׁם בִּידִיעָה שֶׁתַּחְזֹר

אִלְמָלֵא חָזַרְתָּ  לֹא הָיִיתִי

יוֹדֵעַ, לֹא הָיִתִי

אוֹמֵר, כּוֹתֵב.  לֹא הָיִתִי

נִכְתָּב

*

חָזַרְתָּ אֵלֶיהָ וְלַפִּיד בְּיָדְךָ, אֲבָל אָז

פָּסְקוּ הַקּוֹלוֹת

*

כִּי הַאֵשׁ הִיא דַּרְכֵּנוּ לִרְאוֹת

גַּם כָּעֵת הִיא בּוֹעֶרֶת

סָמוּךְ לְפָנֵינוּ

*

כִּבִּיתָ אֶת הַלַּפִּיד

*

בָּקַע הַדֹּב מִתוֹךְ כְּלוּב צַלְעוֹתֶיךָ, הִשְׁתַּחְרֵר

מִגְרוֹנְךָ כִּנְהָמָה בִּדְּמָמָה וְאָז

שָׁב וְעָלָה מִן הַקִּיר –

בִּטְנוֹ בֶּטֶן סֶלַע רֵיחוֹ רֵיחַ אֵשׁ וְעֵינָיו

הַתָּרוֹת אַחֲרֶיךָ

צָרוֹת מֵהַחֹשֶךְ צוּרוֹת

*

צִיַּרְתָ אוֹתוֹ חֲזָרָה אֶל הַסֶּלַע

*

עַיִן בַּחֹשֶׁךְ הִיא רֶחֶם

פָּתוּחָ פְּנִימָה

לְהו­ליד על הַקִּיר אֶת הַדֹּב

*

בַּמעָרָה

שָׁבָה אֵשֹ לַפֶּחָם וְסוּסִים לְמְאוֹצָם

חוֹזְרִים חֲלוֹמוֹת אֶל מְקוֹם מוֹצָאָם …"

[גיא פרל, מתוך: 'מערה', מערה, ערכה: הדס גלעד, לוקוס הוצאה לאור: תל אביב 2019, עמ' 17-15, 20]

*

     בדבריו שב לכאורה פרל אל צייר המערות הקמאי ואל הכוחות שהדריכו את יצירתו [תקווה, פחד, קסם, עוררות סנסואלית, אינטרוספקציה (התבוננות פנימית)]. אולם, בעצם אלו הם גם הכוחות המדריכים את יצירותיהם של אמנים גם בזמננו, ככלות אלפי שנים. בולטת ומודגשת בדברי פרל העמידה נוכח הטבע (החיצוני והפנימי) ובעצם –  העמידה על הסף (סף המערה, סף הפנים, סף החוץ, החושך). טענתו של פרל היא כי האמן חווה את הטבע כיש שלם ומושלם. הוא עשוי לחוות את עצמו כנוטל חלק ביש המושלם הזה; עם זאת, אולי דווקא חוויה זו מעוררת היא תחושה של חסרון שאינו יכול להימנות (ולהתמלא). האדם חווה את עצמו כיש חולף וסופי נוכח טבע ויקום עצומים, שיתמידו בהיותם, גם כאשר האדם ישוב לעפרו. האדם לא יכול להיות בכל המקומות והזמנים; כל שכן, אינו יכול לחוות אותם. על כן, החוויה הסנסואלית והתיאורטית (מיוונית: תיאוריה היא ראיה; אולי מוטב לתרגם: ראית-עולם) היא חסירה וקטועה, לפיכך מתקיים הפיתוי הגדול לעצום עיניים ולשקוע בעולם הפנימי של התודעה, המסוגלת לצייר לנגדהּ בקיעת עולם, או מראה קוסמי, או מראות שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות הממשית. אמן המערות לא ראה במראות הפנימיים הללו סמלים או דמיונות, אלא מציאות פנימית; כך גם רבים האמנים והיוצרים היום, שייראו בחוויה הפנימית (עצימת העיניים כרוכה כרוכה במושג מיסטיקה) – את תנובת מראותיה של העין הפנימית באדם; שכן לאדם יש אפשרות להתבונן מעל ומעבר לעצמי הקונקרטי, ולהתקרב עבר הזיכרון הקולקטיבי או הלא-מודע הקולטיבי ואפשר גם עדי הזיכרון הקוסמי.

בחיבור Aporèmata שיוחס לאלכסנדר מאפרודיסיאס, מגדולי הפילוסופים הפריפטטיים בראשית המאה השלישית, כתב המחבר האנונימי, המתבסס דווקא על דרכה של הסטואה האמצעית והמאוחרת, כי  ישנה באדם רוח דקה הנקראת: רוח רואה (optikon pneuma), הנעלה על פעילויות החושים. הראיה באמצעות הרוח-הרואה כה מעולה ודקה עד שהיא נדמית לכושר הראייה של חתול לראות בליל אפל. כלומר, בעת פעילות הרוח הרואה, עשוי האדם להתבונן בעיון במה שהיה נעלם לחלוטין מהשגתו ומהשגתם של רוב בני האדם. מה שרוב בני האדם ייחוו כאפלה וחושך, או כתחומים חתומים להבנה, יעלו לפניו כחזיון.

אם נחזור למערה פרל, ניכר כי העין הפנימית של האמן לדידו, אינו תרה דווקא אחר החוויה המיסטית, האפיפנית או התיאופנית; האמן שלו אינו תר התגלות שתיפול עליו מבחוץ כמכת ברק. האמנים שלו (הקמאי והעכשווי) מחפשים את נפשם, ואת ההתגלות הפנימית ואת מבוע המראות, הקולות והרחשים המתרוצצים בפנימם [דהר הסוסים בשירו של פרל העלה בזכרוני את שורותיו של המשורר האקספרסיוניסטי היהודי, דוד פוגל, מתוך ספרו, לפני השער האפל (וינה 1923): "לְאַט עוֹלִים סוֹסַי/ עַל מַעֲלֵה הָהָר, / לַיְלָה כְּבָר שוֹכֵן שָׁחוֹר / בָּנוּ וּבַכֹּל" ו-"בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא נִרְאִים/ הֶנְּמַסִים וְהוֹלְכִים" …]. האמן האנושי שחסרונו לא מתמלא אף פעם, עוסק בשליית פנינים  או בכריית זהב המונחים בקרקעית החשוכה של עצמו. המסע הפנימי והמחויבות אליו קודמות מפנייתו ליצירה או לתיעוד הנובעים ממבט אל העולם החיצוני והפוליטי, הגלוי לעין-כל, ואינו מצריך מאמץ ניכר והשתדלות מיוחדת כדי לעמוד על תופעותיו.

המקובל והמשורר האיטלקי, ר' משה זַכּוּת (1698-1625), ראה בהתבוננות הפנימית הזאת, יסוד של תיקון וריפוי. אלו דבריו:

*

"לך לך למנדע לך … שחייב כל אדם לחקור ולדעת שורש נשמתו כדי שיזכה להשלימה ולהשיבה אל מקורה שהוא עצמות מיהותה ונמצא שכל עוד שהולך ומשתלם הולך ומתקרב אל עצמו וזהו "למנדע לך"  לדעת את עצמך כדי שבזה תוכל לתקן את עצמך, ולעומת כן אני מסייעך …"

[פירוש הרמ"ז לזוהר … ספר בראשית, יו"ל פעם ראשונה מכת"י מסודרים וערוכים בתוספת תיקונים, הערות ומראי מקום, מכון להוצאת ספרים וכ"י קול בטחה, בטחה (ישוב על אופקים) תש"ס, עמוד נ"ג] 

*

בניגוד למגמה התרפויטית העולם מדבריו של זכות, קשה לחוש משירו של פרל, כי האינטרוספקציה לבדהּ, היא הכלי הדרוש לאדם על מנת לתקן עצמו (ולרפא עצמו). הגם שאין ספק כי הוא שותף לְזָכּוּת בתפיסה לפיה האדם החוקר את עולמו הפנימי, הולך ומתקרב אל עצמו. אם אצל ר' משה זכות מגמת הדברים ותכליתם היא הגעה עדי תיקון העצמי, ריפויו, קירבת אלוהים ואולי אף התגלות (תאופניה), הרי שאצל פרל מגמתם ותכליתם הנה היצירה האמנותית היוצרת, מתעדת ומגלה את רוח האדם למגוון פניו, היבטיו וממדיו. אצל שני המחברים העין הפנימית נפקחת ומתבוננת. עם זאת, תרות הן בנופים הפנימיים והמופנמים, מתוך פרספקטיבות שונות לחלוטין (כמתבאר מן ההבחנה שהצבתי מעלה בין מושג הנומינוזי אצל אוטו ונוימן ובין מוריס בלאנשו); וככל שהדברים נוגעים אל פרל, ניכרת דרישתו לשוב אל השירה ואל ספר השירים, לא כמוצר-מדף כי אם כתוצר-מערה.

*

*

בתמונה: John Gutmann (1905-1998), The Inward Eye, 1949

Read Full Post »

arno

*

לוס קוראסוניס סון איספיז'וס (לאדינו: הלבבות הם מראות)

  *

יש הרבה הקושר פילוסופיה ובדידות. כדי להתבונן במושגים, בתופעות, אדם צריך כפי-הנראה לשבת לבדו בחדר שליד, כאשר באולם המרכזי לא-הרחק מתקיימים החיים עצמם. אם יעזוב את עמדת הצופה וייכנס לאולם-המרכזי, משהו בעמדת המשקיף-המנתח-הצופה יאבד. פילוסופים ומדענים, גם משוררים לעתים, היו תדירים בהתבודדות, עתים מדעת, עתים לא מדעת. כמובן, הם נטלו חלק בכל מעגלי-החיים, על פי רוב, ועם זאת שמרו לעצמם את הזכות לפרוש לחדר על יד. למשל, אלברט איינשטיין (1955-1879) בילה שעות בחדרו בפרינסטון בהרהורים, ולעתים בילה ימים שלימים לבדו בדוגית קטנה, יש אומרים קיאק, שזכתה מידי הפיסיקאי לכינוי-החיבה "טִינֶף" (=טינופת).  כלי השייט הזה תואר על ידיו, כמקום בו הוא מסוגל להתרכז די הצורך על מנת לבצע את ניסויי-החשיבה.

וכך כתב איינשטיין (מתוך מאמר בעיתון אמריקני משנת 1949):

*

האדם הוא בעת ובעונה אחת יצור בודד ויצור חברתי. בתור יצור בודד הוא מבקש להבטיח את קיומו הוא וכן את קיומם של הקרובים לו, והוא רוצה להגשים את משאלותיו האישיות ולפתח את הסגולות הרדומות בו. בתור יצור חברתי הוא מבקש להשיג את אהדתם ואת הכרתם של שאר בני האדם, לחלוק עימם את סבלם ואת שמחותיהם ולהיטיב את גורלם. רק איחודן של שאיפות אלו, הסותרות לעתים קרובות כל כך זו את זו, מהווה את אופיו המיוחד של האדם; הן קובעות את שיווי המשקל הפנימי שלו ואת ערכו החברתי.     

[אלברט איינשטיין, מתוך: 'מהו סוציאליזם?', נדפס: רעיונות ודעות, תרגמו מגרמנית: דוד זינגר ויכין אונא, בעריכת יששכר אונא, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2005, עמוד 90]

 *

    בניגוד לאריסטו שהדגיש בספר השני מתוך אתיקה ניקומאכית את היותו של האדם מטבעו יֵשׁוּת פוליטית, כלומר: חיה חברתית, השואפת ליטול חלק בחברה, ובעצם יש בה התנגדות-פנימית לשהות בבדידות, מציג איינשטיין גישה מורכבת יותר. האדם לשיטתו הוא בד-בבד מתבודד המרוכז בעולמו הקטן, ועם זאת לומד לחרוג, לפחות באותה המידה, ולפנות כדי לזכות באהדה והכרה של שאר בני האדם; הוא גם מגלה אמפתיה, סולידאריות, וגם אחריוּת מה להטבת גורלם של האחרים. בעצם, טוען איינשטיין,כי ייחודו של האדם הוא בשיווי המשקל הפנימי שלו בין הפניה פנימה ובין הפניה החוצה, ומכאן עולה— כי לאנשים שונים יש דפוסים שונים, מהם מגלמים מופנמות, ואחרים— מוחצנות. במידה מה, גישתו של איינשטיין נשענת על שני פילוסופים סטואיקנים רומאים, מרקוס פורקיוס קאטו (נפטר 50 לפנה"ס)  ואפיקטטוס (נפטר 135 לספ'), שהבחינו בין "בדידוּת", מצב של ניתוק חברתי הנכפה על-האדם, ובין "התבודדוּת", מצב שבו האדם החי בחברה מקבל עליו לפרקים, כדי להיטיב את מחשבתו ומעשיו, שעות בהן יהיה שרוי לבדו.

אבל את דבריו של איינשטיין, שנדמים כמתבססים על חכמת-חיים פשוטה בתכלית, אני בוחר להבין על רקע דברים מפורסמים למדיי שכתב הפילוסוף הגרמני ממוצא יהודי (התנצר בהיותו כבן 30), אדמונד הוסרל (1938-1859), שכיהן בשנות העשרים כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת פרייבורג.

וכך כתב הוסרל (בשנת 1922):

*

כל אני הווה בפני עצמו, הוא אחדות בפני עצמו, יש לו את זרם-החוויות שלו, יש לו את הקטבים הריאליים שלו, שמוצגים בתוך הזרם הזה, את תוצרי ההבניות האידיאליות שלו וכו' כל אני הוא "מונאדה". אבל למונאדות יש חלונות. אין להם חלונות או דלתות מבחינה זו שאף סובייקט אחר לא יכול להיכנס לתוכן באופן ריאלי. אולם ניתן להתנסות דרכן בסובייקט האחר (החלונות הם האמפתיות) בדיוק כמו בחוויות עבר עצמיות דרך היזכרות. אך באופן זה, בכל אחת מהמונאדות מבצעות-האמפתיה לא צומחות רק חוויה חדשה ודעה התנסותית חדשה ובעלת הצדקה.  

[אדמונד הוסרל, מתוך: הפנמנולוגיה של הבין סובייקטיביות, תרגמו מגרמנית: שמאי זינגר ואלעד לפידות, בעריכת אלעד לפידות, הוצאת רסלינג: תל אביב 2016, עמ' 225-224]

 *

הוסרל, שבתחילתו היה פילוסוף של המתמטיקה, ביקש לראות בפילוסופיה, מדע רציונלי חמור (כשם מאמר מפורסם פרי עטו משנת 1911), מדע שאינו  רלטביסטי חברתי, פסיכולוגי או פוליטי כלל ועיקר, אלא מבוסס הוא על התבוננות במהויות הדברים; כך למעשה חתר הוסרל להכרה בפילוסופיה לא כמדע הנלווה להתפתחותם המואצת של מדעי החברה, ההתנהגות והטבע; גם לא לחקר ההיסטוריה— אלא מדע התר אחר מבע התבוננותי,של תודעה רציונלית, המבקשת לחקור את מהויות-הדברים שאינם תלויים ברשמים חולפים. יש במחשבתו איזו התחקות אחר מושג ה-'Eidos' הסוקראטי-אפלטוני, ואפשר גם עקבות אריסטוטליים, שכן הוסרל היה תלמידו של פרנץ ברטרנו (1917-1838), שהתמחה בין היתר בתורת הזיקה האריסטוטלית שבין הכח האינטלקטואלי שבנפש האדם ובין השכל הפועל, נותן הצורות (De Anima, ספר שלישי). בסופו של דבר ביסוד תמונת העולם ההוסרליאנית עומדת התפיסה לפיה יש יסוד תבוני קוסמי, שניתן להתבונן במופעיו השכלתניים-מופשטים, על אף מגבלות התבונה האנושית. זוהי אינטואיציה הדומה מאוד מכמה פנים לזאת של איינשטיין, שכל ימיו סבר כי ביסוד כל עבודה מדעית עומד דבר הקרוב לרגש דתי; כעין ידיעה פנימית כי דרך התבונה ניתן להבין את העולם, וכי הקוסמוס כולו הוא פרי קיומה של תבונה עלאית ( אלא שאיינשטיין טען לקירבה שבין האינטואיציה הפנימית הזאת שלו ובין שיטתו הפילוסופית של ברוך שׁפינוזה, דווקא).

כשם שאיינשטיין עיין, ערער והפריך תורות בפיסיקה (של האור) ובמכניקה של סיר אייזק ניוטון (1727-1643) שנחשבו כמאתיים שנה ויותר כיסודות המדע המודרני; כך שב הוסרל אל כתבי הפילוסוף,המדען והמתמטיקאי, גוטפריד וילהלם לייבניץ (1716-1646).זהו עיון מחודש שבמידה רבה מפריך את אושיות המטפיסיקה של קודמו— והמבקש במידה רבה לבקש מקבילה לפריצת הדרך הפיסיקלית של איינשטיין (לגבי ניוטון)— בשדה הפילוסופי.

לייבניץ במונאדולוגיה שלו ובעקרוני הטבע והחסד המיוסדים בתבונה שהושלמו בשנת 1714 טבע את מושג המונאדה, כעצם פשוט ובלתי מתחלק. כל ישות היא מונאדה אטומה המכילה לכתחילה את כל הידע, האפשרויות ומקרי-החיים בהם תתקל מראשית-הווייתה ועד היפסדהּ. כל-אדם,בבחינת מונאדה, קבוע בהכרח בתווך שנטבע במונאדה שלו. האל הוא בעצם הגורם המתווך בין המונאדות מתוך עקרון-על של "היות יחדיו". בעצם, לייבניץ שכל ימיו היה קתולי אדוק, ניסה ליסד שיטה פילוסופית-תיאולוגית, שבמוקד שלה ניצב אלוה תבוני המאפשר את החיים (את המונאדות) ומתווך (משגיח) על כל באי-עולם, בהיותו מתווך, מאחד, ומוליך בתבונה ובחסד את תנועת המונאדות כולן— כמו גם את תנועת ההיסטוריה למקום של קידמה ונאורות, אשר בו ישירו עולם ומלואו את תהילת האל.

הוסרל, בניגוד ללייבניץ, כבר חי בעולם מחולן לגמריי; לא היה לו עניין באלוה כיסוד המכוון-מארגן-יודע את ההוויה לפרטיה. הוא שם את יהבו בפעולת ההכרה, ובמיוחד בפעולת ההתכוונות וההתבוננות שבהכרת האדם. האדם לדידו של הוסרל הוא "זרם חוויות". במובן זה הוא קיום מונאדי, משום שאין הכרה אנושית דומה לחברתהּ— הואיל וזרם החוויות והזכרונות שונה מאדם לאדם. זהו קיום מונאדי— משום שאף אדם לא יכול להבין מה מתרחש בתודעתו (זרם חוויותיו) של אדם אחר.  כאן, זנח הוסרל ברצון את הרעיון שיש אלוה המצַוֶּת את כל המונאדות בכל  רגע ורגע, ובמקום זה— פנה להציע, כי אין יסוד חיצוני המתאם בין תודעות שונות, אבל באדם יש אמפתיה. האמפתיה היא כושר מיוחד המאפשר לנו להכיר בתודעה אחרת המתקיימת לצד תודעתנו, לחוש אליה קירבה, לרחוש כבוד וחיבה, לרצות להקשיב ולהתכוון כלפיה. הוסרל אינו פילוסוף דיאלוגי. הוא אינו שם יהבו בדיבור או בשיח, אלא דווקא על הטרום-דיבור (או הדיבור השתוּק) של המחשבה. אמפתיה עשויה לשרור גם בין שני אנשים (תודעות) השקועים בהרהורים זה לצד זה או בחלקי עולם שונים, כל זמן שהם אמפתיים זה כלפי זה. אפשר כי הוסרל הושפע בזה ממשנתו של הפילוסוף הנאו-קנטיאן היהודי-גרמני, הרמן יחזקאל כהן (1918-1842), שבפתח המאה העשרים דיבר על "גילוי הזולת בחינת רֵעַ". הוסרל דיבר גם על הזיקה האמפטית העשויה להתפתח כלפי "הזר היומיומי" (Der Fremde), אותם אנשים החולפים על פנינו ברחוב לפעמים משך תקופות ארוכות, כאשר בעצם איננו מכירים אותם, אפשר איננו שותפים להם—לא בלשון ולא בתרבות, אבל אנו חווים אותם, ומכירים בקיומם. על כל פנים, הוסרל לא הרחיב על מקורותיו דיבור.

ארצה להתעכב עוד מעט על תיאורו של הוסרל את האדם כ"זרם חוויות". שרק עמוק אל-תוך המאה העשרים התגלה כי תהליכים חשמליים מאפיינים את פעילותהּ של מערכת העצבים כל משך חיי האדם, ובעצם– האדם אינו רק מוליך חשמלי, אלא תהליכים של חישה, תנועה וכאב מקורם בתהליך של מוליכות עצבית המתקיימת כל העת בגוף ומניעה בו תהליכים כימיים. בחירתו של הוסרל ב"זרם חוויות" אולי אינה מקרית. תפיסת האדם כיצור-חשמלי היתה אז חדשה לגמריי לדבר על גלים אלקטרומגנטיים בכלל החלו  לדבר רק מ-1870 לערך, ועל מוליכים עצביים בגוף רק בראשית שנות העשרים של המאה ה-20.. אני מניח שאנשים כהוסרל הוקסמוּ מעריה המוארות של אירופּה ומן הידיעה לפיה תהליכים בגוף הינם ביסודם חשמליים. המלה "זרם" איפה אינה מקרית. ואכן, באותם שנים, מתחילים לדבר באופן מקביל בחקר הספרות על "זרם התודעה". השימוש במלה "זרם" גם אינה משוללת יסוד, משום שאם המוליכים העצביים מוליכים ומבקרים תהליכי חישה, תנועה וכאב, הרי יש להם תפקיד בסיסי בפעילות התודעה, ובאופן עקיף גם במארג הזכרונות הגופני של האדם.

אם נחזור רגע לדבריו של איינשטיין עמם התחלנו, הרי שהבחינה החברתית באדם עליה מעמיד איינשטיין, המתבטאת בהשגת האמפתיה של הזולת, והבעת אמפתיה לזולת ולאדם בכלל, כמפתח לשיווי משקל פנימי, היא מקבילה במידה רבה לדברי הוסרל על החלונות במונאדה המאפשרות לאדם להיחלץ מעצמו ולא לשקוע בסוליפסיזם או בתהליך היזכרוּת תמידי. דבריו של איינשטיין נהירים על רקע היותו איש מדע ואיש זכויות אדם, שממילא הקדיש חלקים ניכרים מזמנו למציאוּת החיצונית. מפתיע יותר הוא דווקא המהלך של הוסרל, כפילוסוף של התודעה, המרוכז בהתכוונות התודעה, וטענתו כי האמפתיה, לא רק משליכה את האדם מפנימיותו, אלא בעצם מווסתת את התודעה, ומונעת אותה מלשקוע בעצמהּ.

בעצם האמפתיה אינה רק קוראת את האדם אל סדר פוליטי-סוציאלי אלא גם אל אתיקה. ההכרה לפיה ישנם אנשים נוספים שם בחוצות, שיש להם תודעה שוות-ערך, וכושר להיות אמפתי כלפיהן, כמוך ממש. מזמינה את האדם לא רק לצאת מעצמו לפרקים כדי לשמור על שיווי משקל בין פנים וחוץ, אלא משום שהוא דואג, אוהב, חושב שישנן שם ישויות מורכבות, פעילות וסינגולריות, שכל אחת מהן מהווה עולם מלא. כמוהו ממש. מבחינה זאת, גם איינשטיין וגם הוסרל הדגישו  כי להיות אמפתי לזולת קודם לכל מידת השתייכות לויאלית לחברה או למוסדותיה. כשהאמפתיה מתגלה, האתיקה קודמת לפוליטיקה וגם לדחף להימצא בודד או מתבודד. כשאדם אמפתי לזולת, הוא לא רק מגלה אחריות, שותפות-גורל ותודעה שיוויונית, אלא במידה רבה, פשוט שומר על שיווי המשקל.

*

*  

בתמונה למעלה: Sunday Morning Along the Arno River, Photographed by Alfred Isenstaedt 1935

Read Full Post »

kamataci2

*

אני מודה שאין תפקידי לשנות את פני העולם או את האדם – אין בי די  מעלות ותבונה לשם כך. אבל אוכל אולי ממקומי לשרת כמה ערכים שבלעדיהם העולם, גם אם ישונו פניו, לא שווה שיחיו בו, שבלעדיהם בן אדם, אפילו אדם חדש, לא יהיה ראוי שיכבדוהו …  [אלבר קאמי, 'שתי תשובות לעמנואל ד'אסטיה דה לה ויג'רי', נדפס: הזמן הזה: כתבים פוליטים I,II , תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, הקדים מבוא: פרננד ברטפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2013, עמ' 159]

*

מזה זמן רב אני חש, למגינת-לבי, כי המאבק החברתי נִטָּע עמוק בתחום התרבּוּת והאמנוּת, עד שהפך בלתי ניתן להפרדה ממנו, וכך אמן כבר אינו נשפט על ידי קהלו, כאדם-יוצר-סינגולרי, אלא כנציג של מגזר-חברתי או חוג פוליטי, ונושא דברם המובהק. זה אינו נכון לאופי התבטאויותיה של שרת התרבות מירי רגב בלבד, או לשירה המזרחית העכשווית, על הקהלים הרבים שהיא אוספת, אלא גם למיליה התרבותי הותיק, שיוצריו מעמידים עצמם שוב ושוב בראיונות או מול מצלמות, כנושאי קולהּ של שפיוּת-מדומה או טעם טוב או רציונליזם או אמות מידה תקינוֹת. לא הייתי מעיר על כך דבר, אבל זה מכאיב לי. הרבה דברים מכאיבים לי ולא תמיד אני כותב עליהם. כאן אני מוכרח לומר משהו, כי אני חש שקרבות פאנץ' וג'ודי הללו, לא רק שאינם מועילים, אלא בסופו של דבר הופכים את האמנות לגווניה לאיזו סוג של בריונות אקסטרוורטית. משהו שאין בו לא-עידון, לא-הפשטה, לא-מסרים מורכבים ומעוררי מחשבה, אלא דבר-מה שיש בו הרבה מאוד דם-רע ודעות קדומות, ורצון ליישר קו עם חבריךָ. וכך, לא רק מירי רגב דורשת נאמנוּת בתרבּוּת. ישנם גם פרופסורים ואנשים בעלי השפעה בעולם האמנוּת, הדורשים נאמנוּת בתרבּוּת לטעמם (על פי מה שהם יכתיבו). כמובן, ממש כמו מירי רגב, הם משוכנעים בצדקת דרכם. ולכן, לא מעניין אותם מה שיש לאמנים לומר בשם אמנותם וכיצד עולמם הפנימי דובב אל העולם שבחוץ— מעניין אותם הרבה יותר לדעת שהם חושבים על כל דבר ממש כמוהם, ושכל מילה שהם יאמרו תעלה בקנה אחד עם אושיות עולמם.

מרקוס אורליוס, פילוסוף הנמנה על הסטואה המאוחרת, שאתרע מזלו והיה גם קיסר רומאי, ואת רוב ימיו בילה בקרבות-מערכה בגבולות האימפריה מוקף במוות מכל עבר, אפיין בספרו את האדם המושלם האידיאלי בעיניו, כך , שבין תכונותיו היוצאות מגדר הרגיל, הראויות להימנות, מופיעה התכונה: "…הוא משכיל להשתמש במה שנטוע בפנימיותו…" [מחשבות לעצמי,מיוונית: אברהם ארואטי, בנימינה 2012, ספר שלישי, עמוד 43]. להערכתי זוהי אולי התכונה החשובה ביותר בכל פעילות אמנותית או מחשבתית: היכולת להביע את עולמך הפנימי (האידיוסינקרטי) למישרין. זוהי תנועה הדורשת התבוננות עצמית, הבנה עצמית; יכולת להשמיע דברים שטרם נאמרו; מתוך הפער הזה השריר שבין הדברים המתרוצצים בפנימו של אדם ובין הדברים השגורים המתרוצצים במציאות העולם. הפער הזה הולך ונמחה מלב, או נדמה כזכרון-עמום מעולם עתיק. בין היתר, משום שבתרבות של רייטינג, פלייליסט, ופייסבוק— אדם צריך לשאת חן או לעורר רתיעה, לייצג, לדברר, לשווק, לעורר מהומות, להשיג קהל— כולן תכונות המתייחסות לכושר ההסתגלות של אדם לחברה או ליכולותיו הכריזמטיות לאסוף סביבו קהל-המונים או לכושרו לעורר קהל לפעול כך או אחרת; ההיפך הגמור לדידי מן הנדרש מאמן או הוגה, שעתים נחוצה לו תקופה של בדידות ושל התבודדות: ישיבה מול ים;הליכה ביער;  שהות כדי לדובב קימעא את עולמו הפנימי, שאף פעם אינו נהיר לו עד תום.

בעצם, בעולם בו אנו חיים הולכים ונמחים הדברים שלפנִים הבחינו בין אמרגן, דובר, איש יחסי ציבור, פעיל חברתי, פוליטיקאי ובין אמן והוגה. 'אתה חייב לדחוף את עצמךָ', 'אתה חייב להתייחס אל זה כמו אל עסק', 'אתה חייב לצמוח כל הזמן', 'אתה חייב לשמור על נִראוּת'. לא המצאתי את הצטוטים האלה. כולם נאמרו לי על ידי אנשים שביקשו להשיא עצות טובות. לפעמים אני מבין שאין שום אפשרות אחרת, ואלמלא זה היה כה עצוב שזה כך, וכל כך מעוות בעיניי, הייתי כבר מוריד על זה דמעות-שָׁליש או שְׁלִיש בקבוק אלכוהולי — אבל זו המציאות לאשורהּ, כמו קיר שאין להזיזו.  ואני חש אותו כבר שנים אחדות לא רק כאשר מדובר בפעילות אמנותית אלא אפילו במחקר אקדמי. תמיד יש לכוון לטעמם של אחרים. אין דבר המרע יותר את סיכוייך מאשר לא-להיות-נאמן-תרבותית  (לא שותף באג'נדה) לאנשים שאליהם שלחת מאמר . בעצם גם העולם האקדמי, מעבר לפוליטיקה שתמיד ארוגה בו, הוא עניין העומד על כך שכדי להתקדם במעלה מערכת, עליך להתאים את פרסומיךָ לרצונם של העורכים בכתבי העת המובילים, או אם מדובר בפורומים או בכנסים— לומר רק את מה שרוצים שתאמר בפומבי. עליךָ לרצות אותם ואת תפיסת-עולמם, כדי שייתרצו להרשות לך להשמיע את קולךָ בביתם (והם ייתנו לך להרגיש היטב-היטב שזה ביתם), וכך הופכים את האינטלקטואל-החופשי, בן המקום, לסוג של עובר-אורח-משועבּד, ודוחקים כל העת את מי שלא-נאותים-להשתעבד לנורמות המושָתות עליהם ונועלים פעמיים במפתח את הדלת, ואז כמובן  טוענים שהם עושים זאת כשומרי סף של המידות היפות-הנעלות, הפלורליזם, רב-התרבותיות, החופש לחשוב ולהביע.

וכך בעצם אני מוצא עצמי לעתים, למשל כעת, יושב על יד המחשב, ובלי משים, מפזם לעצמי בצרפתית שאיני יודע ממש (לא על בוריהּ), מלים של ז'ק ברל, על שתיין המבקש ממוזג עוד כוס: "חבר, מלּא הכוס/ מלּאהּ לרויה/ ואחר-כך אלך/בּלי להזיל דמעה/אני שר ונוגן, אך/נמאס לי מחיי/ חבר, כּוֹסִי מלּא/ חבר, כּוֹסִי מּלא". וחי חיוכי, לא מתחשק לי להיות נאמן לא למשקה מסוים ולא למוזג מסוים, ובעצם גם איני מעוניין להיות שיכור. פשוט מפני שאני מתקשה לשכוח את המציאות אליה אתעורר אחר-כך. ומה כל זה עוזר לי, גם התלונה המסוחררת הזאת, אם בכל מקום חיצוני אני מתקשה למצוא חירות, ובינתיים, כולם מבהירים לי עד כמה אני חופשי, אבל אני יודע— השיעבוד נמשך.

אל מי אני בעצם מדבר? אני נמצא בתוך עולם שבו האדם הולך ונהפך לאפליקציה של אדם, וכאשר אתה עובד אצל חברה או מערכת, בעצם,  מעבידךָ, על פי רוב, חווה אותךָ כאפליקציה בסמרטפון שלו, שתפקידהּ לעשות לו נוח, לא לאתגר ולא לערער חלילה על דרכיו (בלי שאלות; ללא סימני שאלה). וסימון וייל כותבת: "הזולת. לראות כל בן-אנוש (בצלמךָ) כבית אסורים שיושב בו אסיר, ומסביבו היקום כולו' [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 163]. אבל אנו חיים במקום שתרבותו כלל אינה עומדת על האתוס הקשוב והרואה הזה (ומי באמת מקיים עולם מלא שכל יושביו חופשיים הם וכל אחד מהם סובב אותו היקום?). אנו חיים בחברה שבהּ מחנכים אנשים לחשוב שהקבוצה החברתית-פוליטית אליה הם משתייכים, היא לב-היקום, מרכז העולם, העם הנבחר, וכל היתר הם אפליקציות שנועדו לסובב אותם, וניתן לדכאן, להסירן, לסוגרן, לצמצמן; תרבות של אנשים בעלי-עמדה, הטורחים להבהיר כי כך או אחרת, תמיד תהיה בשעבוד זה או אחר, ומוטב לךָ לרצוע את אזנךָ כבר, וגמרנוּ; שולחים לך חיוך של חברוּת-פטרונית (החוק לצידנוּ) ומבהירים שמוטב לךָ לא לעשות מזה עניין.
*

בשלישי הבא, 19.4.2016, 20:00, פתיחת תערוכה במוזאון תל-אביב, לאמנית הרב-תחומית, מאיה ז"ק, שהוא גם ערב השקה לספר-אמן שלהּ. אני אהיה שם. בואו גם אתן/ם. חלק ניכר מן הדברים שיינשאו שם יוקדשו לפאול צלאן אשר יום השנה לפטירתו חל למחרת (20.4).

*

בתמונה: Eikoh Hosoe, Kamaitachi No.8, (Photographed in) 1965©

Read Full Post »

Hoffmann.1578

*

אני אומר לך, כשהכוכבים יידלקו הליל, תוכלי לשאול אותם מי ראש הדירקטוריון של חברת החשמל הזאת, ואיך ניתן להיכנס אליה, זאת אומרת בהנחה שקורות-חיים לא יספיקו. תתקדמי איתם את. אל תשאלי אותי מה איתי. כי אין דבר שיאכזב אותי יותר מלגלות שגם ברמת היקוּם— הכל פוליטיקה וכח, והשאלה היא האם הכניסו אותך פנימה או שנשארת בחוץ.

כל קיומי עד כה הושתת מעולם על ההנחה לפיה יש בטבע האנושי מעט-מזעיר שלא דורש פוליטיקה וכח; שלא תמיד הדגים הגדולים אוכלים את הקטנים; שבכל זאת אפשר לעשות איזו דרך בעולם רק מלשבת על ספסל לעת ערב, להתבונן, ולהמתין למופע הכוכבים הדולקים.

יותר מכך, אם יסתבר שיש ועד עובדים, ושיש באמת מפעל, וכי יש איזה מנהל שלא רואים פניו, המנהל את היקום ביד ברזל ומדי פעם מתיר לנו לגלות שישנם כוכבי לכת חדשים וקרים כדי-קיפאון במערכת השמש;  אבקש בלבי שיש בו מאום מן התבונה ומן הסובלנוּת, ושהיד הנעלמה שלו פועלת רק במקרים שבהם יש להסיר עוול ואלימות המפריעים ליקום.

אני יודע— כל שדות המלחמה, חדרי העינויים, בתי הסוהר, מעונות לנשים מוכות או לילדים שספגו התעללות—מורים אחרת, ובכל זאת, איך ניתן להפסיק לקוות.

ובכלל, מה אומר לך עוד על המצב הזה, הקיום הזה אשר נדרשתי אליו, במזרח התיכון, בין יהודים וערבים, בסביבה אלימה וקיצונית, נסיתי לעשות כל מה שאני יודע כדי להוציא מזה את המיטב, אני עדיין מנסה. זה הולך קשה יותר ויותר. במיוחד, הויתור על התבונה ועל המידה הטובה הנגזרת ממנה. מעיסוק בכלכלת המזרח התיכון, שהיתה כרוכה בקריאת דוח"ות בינלאומיים, למדתי בשעתו עד כמה חיי הכלכלה והמשפט הפלסטינים מבוססים על עימותים והסכמים בין חמולות, כמעט בלא קשר להנהגה המרכזית. אני לא בטוח עוד האם המצב הישראלי שונה במאום. אנשים מדברים בכל מקום על "מזרחים", "אשכנזים", "דתיים" "חילונים", "יהודים" ו-"ערבים", כאילו שיש לחלוקות העדתיות האלו מקום-מובהק בטבע, כאילו שאיננו כולנו יצורי פחמן, נושמי חמצן, השותפים באותו מין אנושי המכונס באופן הולך ומצטופף על פני כוכב לכת זעיר בתוך חלל אינסופי. נדמה לי שאפילו איבדתי מעט מביטחוני לומר לאנשים, אתם טועים כשאתם עוסקים בשפיכות דמים במעש, או לחליפין בפוליטיקה המביאה לידי שפיכות דמים. לא מפני שנתבררה לי צדקתם, בדיוק ההיפך . אלא מפני שאין בכח הדברים שאומר להסיג אותם מלהמשיך.

מה שמזכיר לי קטע ממסה קצרה מאת ז'קלין כהנוב (1979-1917):

*

יום אחד מטיילת הייתי בסנטרל פארק עם X  שהיה נהנה להאכיל את הסנאים האדומים והיפים באגוזים שהיו מצויים בכיסיו תמיד. אור רך היה מאיר את פניו של האינטלקטואל היהודי, כשהיה הסנאי, שכבר הספיק להכירו ולהתיידד אתו, חוטף את האגוזים שהונחו בנחת על כתפו. "הנס של אמריקה" אמר "הוא למצוא את הסנאים האלה בלב-לבהּ של ניו-יורק ולראות שאינם מפחדים מפני זדונם של הבריות. אמריקה עשירה כל-כך עד שהיא יכולה להניח להם לחיות בחופש גמור. אנחנו, האינטלקטואלים האירופים, דומים אנו מעט לסנאים האלה. אמריקה האדירה נתנה מקלט למוחות של אירופה וקיבלתָם, אך אין לה תועלת מהם – כמוהם כסנאים של "סנטרל פארק". פשוט, עשירה היא כל-כך עד שידהּ משגת להציל אותם. הסנאי הוא בר מזל יותר: הוא אינו יודע שאין בו תועלת".

[ז'קלין כהנוב, מתוך: 'אמריקה שלי', ממזרח שמש, הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978, עמוד 146]

*

יושם אל לב, X הוא אינטלקטואל יהודי אירופאי שהיגר לארה"ב הנהנה להאכיל (כנראה בקביעות) את אוכלוסיית הסנאים בפארק. הוא גוזר אנלוגיה בינו ובין דומיו לבין הסנאים האדומים, שהאמריקנים מניחים להם להתרוצץ בחופשיות בפארק, כל זמן שאינם מסבים נזק. את העובדה לפיה נעזבים הסנאים לנפשם מסביר X  בעושרהּ החומרי של ארה"ב. אין לאנשים סיבה לכרות את עצי הפארק ולבנות שם מרכז מסחרי או פרוייקטים למגורים. יש די מאלו ודי מאלו, וכולם מרוויחים יפה; יתירה מזאת, כל זמן שהסנאים מוכנים להיוותר על העצים ובגבולות החורש, מבלי להיכנס לחיי התושבים ולבתיהם, הם לא נתפסים כאיום, אלא כחיות משעשעות ובלתי –מזיקות, השוכנות אי-שם במרחק. הם אינם מסיבים נזק וגם אינם מועילים. ההמון אינו חווה אותם כאיום מהותי.

אבל לא תמיד המצב האמריקני היה כזה והתכונה כנגד מהגרים אנארכיסטים בראשית המאה העשרים (למשל, גירושה של אמה גולדמן) או כנגד אינטלקטואלים שנחשדו בקומוניזם בימי ועדת מקראתי יעידו. ארצות הברית גם סגרה במחנות ריכוז ומעצר מהגרים יפניים בתחומה (גם אקדמאים ממוצא יפני) בזמן מלחמת העולם השנייה; ועצרה מאזרחיה הערביים בתקופת המלחמה בעראק. בשנות השישים גם לא תמיד היה נוח להיות איש רוח אמריקני המדבר בגנות המלחמה בווייטנאם.

אני לא יודע עד כמה ישראל דומה לארה"ב על אף ניסיונה הבלתי נלאה להידמות לה בכל כך הרבה אופנים. ובכל זאת, נדמה לי כי גם החיים הפוליטיים והציבוריים בישראל מלווים בתקופות בהם חשים אנשי רוח ואמנים ניסיונות מוסדיים וציבוריים להגביל את פתחון הפה שלהם, תקופות המצריכות אותן להתבטא במתינות או להיכנס לעין הסערה, ובין תקופות שבהם הם חופשיים יותר להעיר ולבקר. איש הרוח המוסדי (אקדמיה, תיאטרון וכיו"ב), המקבל בעצם את שכרו או חלק משכרו מן הקופה הציבורית, אינו יכול בעצם להיות אף פעם חופשי בהתבטאויותיו— וישנם מי שיזדרזו להציג כל ניסיון לבקר או להתנגד למדיניות ממשלתית, כאילו היה איש הרוח בעל חיים הנושך את היד המאכילה אותו. אם יש אנשי רוח בלתי-מוסדיים בישראל, הריהם כסנאים של X. השטחים הפתוחים בהם הם יכולים להסתובב ולמצוא אי-אילו אגוזים להשיב בהם את נפשו הולכים ומצטמצמים.

ואולי בעצם ישראל אינה שונה בהרבה (הרבה פחות מן התפיסה המקובלת) מאיזו דמוקרטיה ים-תיכונית אחרת. אותה פוליס אתונאית קדומה המכונה ערשׂ-הדמוקרטיה, ולא-היא. ישנן עדויות לחברה מסופוטמית כ-2,000 שנה לפנה"ס שלא היו מלוכנית, ונציגי הציבור בהן נבחרו על ידי חברי הקבוצה. אתונה היתה פשוט הדמוקרטיה המתועדת הראשונה.

אבל באתונה עצמה דווקא הפילוסופים, סוקרטס ואפלטון, עמדו לימין הכוחות האנטי-דמוקרטיים. בשנת 404 לפנה"ס כתוצאה משורת תבוסות לספרטה וחשש אתונאי להשתלטות ספרטנית, הוחלט באתונה באופן דמוקרטי על סיום הדמוקרטיה ומעבר לאוליגרכיה בראשות 30 אוליגרכים, בחלקם הגדול אנטי-דמוקרטים אשר גלו בעבר מאתונה ושיתפו פעולה עם הספרטניים, ועל כן זכו לאמונם ולהגנתם. השלושים גם הקימו מיליציה של שלוש מאות צעירים שהסתובבו ברחובות אתונה חמושים בשוטים. זעמם הופנה בעיקר כנגד העניים והשכבות החלשות שנתפסו כנרפים שאינם בני חורין באמת. סוקרטס לא ממש התערב למען העשירים או למען העניים, אבל המיליציה הייתה מקשיבה לדבריו. הוא טען שהוא מיתן את אכזריותם. לאחר שנת אימים תחת שלטון האוליגרכים שוקמה אתונה הדמוקרטית בברית בין המעמדות הנמוכים בעלי זכות ההצבעה ובין המעמד הבינוני. סוקרטס המשיך כנראה להצטייר בעיני רוב האתונאים כמי שניהל יחסים חמים עם האוליגרכים ועוזריהם. א"פ סטון, בספרו משפטו של סוקרטס (תרגם מאנגלית: שמעון בוזגלו, ידיעות ספרים: תל אביב 2015) טען, כי עובדה זאת בודאות שיחקה לרעתו של הפילוסוף, שלוש שנים אחר-כך, כשניצב בפני שופטיו, ואפשר ששימשה אחת היסודות המרכזיים, שהובילו לעונש המוות שנגזר עליו. זאת ועוד, תלמידו של סוקרטס,  אפלטון, שהיה אחיינם של שניים מתוך 30 האוליגרכים ההם, יצר למעשה בדיאלוג פוליטיאה, דגם של חברת מופת מונארכית, אשר  באין בה מלך ראוי (לדעת קצת פרשניו בימי הביניים) מקימים מועצת-פילוסופים הממלאת את מקומו, עד שימונה מלך מתאים. לימים גם נטל אפלטון חלק פעיל בייעוץ והכוונת משטר מונארכי-טיראני שהוקם בסיציליה, על ידי שליט שראה עצמו כאחד מתלמידיו. אין ספק שאתונה הדמוקרטית היתה הפתוחה מכל החברות היווניות של הזמן, אבל הפילוסופים הנודעים ביותר שיצאו ממנה, לאו דווקא הזדהו עם המגמות הפוליטיות דמוקרטיות. אפשר כי גם עובדה זאת סייעה לימים לכתבי אפלטון להפוך לאחד מעמודי התרבות המערבית, שעה שמכתביהם של הקיניקאים, הסקפטיקנים, הסטואיקנים הראשונים, והאפיקוראים כמעט לא נותר דבר. האחרונים היו כדוגמת הסנאים של X . מבודדים ממוקדי הכח, ההון והשלטון. הם גם לא היו לאומיים ובדרך כלל לא שנאו זרים (בייחוד הסטואיקנים הקוסמופוליטיים). ממשיכי אפלטון ואריסטו יכולים עשויים היו לזכות בקלות רבה יחסית באהדת השלטון, משום שמגמתם הפוליטית לא חתרה תחת אושיותיהן של המונארכיות של התקופה ההלניסטית והרומאית, ושל בתי המלוכה של ימי הביניים— אדרבה, היא אפילו עשתה להם שירות יפה.

מכיוון שישראל כיום דומה לדמוקרטיה המתכרסמת והולכת על ידי כוחות צבאיים, דתיים ולאומניים שחברו להם יחדיו, באופן המזכיר יותר ויותר את שנאת הזרים הספרטנית ואת העוינות שנתגלתה שם כלפי מי כל מי שבין ידידיו היו אזרחי ערי-מדינות אחרות. אני רק מקווה שיניחו לי  בהיותי לא-מזיק וחסר-תועלת להמשיך מדי פעם לפצח ביערות אגוזים, אפשר אפילו בשדירה על יד הבית, כלומר כל זמן שלא הורסים אותה ומקימים עוד פרוייקט מגורים או קניון.

*

*

בתמונה: Hans Hoffmann, Red Squirrel, Watercolor and Gouache 1578

Read Full Post »

woodland.prayer

*

לאחרונה, במפגש האורחת שלה במסגרת הסדנה/הקהילה הלומדת, "12 יוצרות על הֱיּוֹת בּעוֹלם",  בחנות הספרים העצמאית סִפּוּר פָּשׁוּט בנווה צדק, אמרה הסופרת והאמנית הבינתחומית, מרית בן ישראל,  "שחוץ מכמה בני אדם, אהובים עליה ביותר — עצים". הבטתי בה מעט-מופתע ואז נסיתי לחשוב האם תמונת עולמי שונה מאוד. עצים מרתקים אותי מתמיד. בכל מקום שבו דרתי (אולי למעט מקום אחד) היה תמיד איזה עץ משמעותי בסביבהּ או שני עצים, שהייתי מתעכב עליהם, או אפילו הולך לבקרם במיוחד. הרבה יותר מפיתולי הגזע, או מהענפים שמאז שאני זוכר את עצמי נדמו לי כזרועות הנושאות את השמים, אני חושב מה שהילך עליי קסם במיוחד היו הצמרות. ליתר דיוק, חייהן הנסתרים של הצמרות; בעלי החיים הנחבאים בהם; צורות גיאומטריות שדימיתי כאילו חולפות בהן. אפילו תנועה של צמרת עתיקה בעת סערת-גשם בחוץ. כילד, הצמרת שכמעט ניתקת ממקומהּ ונישאת ועם זאת נותרת תפוּסה על עומדהּ, נדמתה לי כמשל לחיי הרגשיים. עד היום צמרת סעורה היא תמונת הרצון להילקח מפה לבלי-שוב וההיזכרות בכל אותם דברים ואנשים המשאירים אותי כּאן, כאשר הרוח פורעת, הגזע  כבר מחשב להישבר, והענפים כבר לא יודעים אם יש בכלל נותר טעם להגן.

בכל אופן, דברי מרית שהסיעו אותי לכמה מחשבות משלי על עצים, הזכירו לי משוררת שמזה זמן אני אומר לכתוב עליה מעט. כוונתי, למשוררת הפינית סירקה טוּרקה (ילידת 1939), המתגוררת בסביבה יערית, ושירתהּ עומדת בסימן הפרישה מן החיים האורבניים, כתיבה מוּדעת מתוך פריפריה סִפִּית, מתוך מבט ארוך וחונן אל הטבע הדומם, שאולי אינו כה דומם, המקיף אותה והיא חלק ממנו. בניגוד למתבודדים ולטיילים, כגון וולט וויטמן הנרי דיוויד ת'ורו, ולאחרונה— וו"ג זבאלד, טוּרקה לא תרה אחר אידיאליזציה של חיי שוטטות או של חיים ביער. זה ביתהּ. לדבריה, היא חיה בצמצום באיזור יערי בעיקר מסיבות כּלכּליות, ונהנית משכנוּת טובה של אנשים שנסוגו מן העיר או שידם לא היתה משגת רכישת דירה באחת הערים. היתרון בחיים האלו ניכרת לא בסולידריות הבין-אנושית בלבד, אלא גם בחיים הקרובים לבעלי החיים, לעצים ולצמחים ולמקורות המים.

הנה שיר בפרוזה של טוּרקה, מתוך ספרהּ זאת אני (1976):

הכרתי פעם בחורה שאהבה עצים יותר מכל. הם היו בעיניה יצורים אדירים, חביבים. אבל לבחורה ההיא היו אפשריות מעטות כל-כך. בעירהּ נגזר על העצים להיעלם. כאן הם רבים, כאן הם יכולים לחיות בשקט ובשלוה. אי אפשר שלא להעריץ אותם, את דרכם לחיות ולתת לזולתם לחיוֹת .הם מגינים על הבית ועלי בלי להתעייף. אני הולכת מתחתם וחושבת, שאותה בחורה הייתה חכמה יותר מרובנו. האופן שבו הם משתדלים להגיע לענן. מחזיקים את קן הצפור, מחבקים בכל זרועותיהם את השמים.

[סירקה טוּרקה, 'ללא שם', עמוק בלב היער, תרגם מפינית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמוד 76]  

טורקה בעצם בחרה להציג את עצמה  כמי שבחרה ללכת אחרי העצים. כשהם נעלמו מן הערים, היא הלכה נדדה אחריהם למקום שבו הם מצויים. היכן שהם מצויים בשקט ובשלוה אף היא מצויה בהשקט ובנחת. כל עץ ועץ לדידהּ הוא דמוי האילן הקוסמי, המחבר שמים וארץ. לכל אחד מהם תפקיד וייעוד ודריכוּת הצפונה בו. דומה כאילו טוּרקה מאמצת גישה שרווחה באסכולה הפילוסופית הסטואית, בדבר היותם של כל הנמצאים נהנים מרוח אחת, הפּנוֹימה, הנופחת בהם קיוּם ומאפשרת להם להוציא לפועל את הכשרים שנועדו להם. מבחינה זאת, גם החי וגם הצומח הם חלק ממערכת חיים אחת, ונבדלים זה מזה, רק בכשרים ובמסוגלוית,   שנחלקו לכל אחד ואחת מן החברות והחברים, האגודים במערכת הקוסמית.

טורקה בוחרת אפוא להיות ממשיכתם של המִזדאבים, אותם אנשים שנתפשו בדמיונם של בני אירופה בימי הביניים כאנשי זאב רק משום שנהגו לחיות ביערות בריחוק מן הערים, ומחוץ לחוק-המלך ולריבונותהּ של הכנסיה. כמותם מבקשת טורקה את חסות הטבע, ומבכרת אותו על פני כל מה שיש לחברה האורבנית-מודרניסטית להציע להּ.

בספרהּ הראשון חדר בחלל (1973) היא הדגישה את נטייתה זו להתרחק מן הערים במלים הבּאות:

 *

כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים

מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת, אוֹ אוּלַי

כְּשֶׁהַבָּרָק הוֹלֵם דַּוְקָא בְּרֹאשְׁךָ

אָז זֶהוּ זֶה, אֲתָה פְּגוּעַ הַגּוֹרָל,

מְאֻשָּׁשׁ בְּאֹרַח חָדָשׁ,

מַה כְּבַר יֵשֹ לוֹמַר עָל הַמַּסָּעוֹת הַאַחֲרוֹנִים

            קַל וָחוֹמֶר עַל הָא וְעַל דָּא.

כָּל הָעִנְיָן הוּא שֶׁהַיָּד

            גּוֹלֶשֶׁת מִיָּדִית הַדֶּלֶת

בְּאֶמְצַע הַדִּבּוּר הַיוֹמְיוֹמִי

            מִתְקַמֶּטֶת הַחֻלְצָה

            מִסָּבִיב לַלֵּב,

וְהַזְּמַן

      כֹּה בִּמְשׂוּרָה

          שֶׁלֹא מַסְפִּיקִים

לִצְעֹק

[שם, שם, עמוד 40]

 *

מעבר לצעקתהּ הקיומית של טוּרקה, כמה פעמים שלא-אקרא עדיין מזעזעת אותי גם בכנותהּ גם בתכנהּ השורה: כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת, כי הברק הזה הפוגע בעיניי הוא בעיקר המודעוּת לכך שהחיים העירוניים הציבילטוריים אינם מתאימים למשוררת, המבקשת לפרוש מהם בלב שלם, משום שאין בהם כל קשב וחום, וכל מה שהם מציעים היא התרוצצות בין מקומות עבודה, מירוץ משוכות אחר סכום כסף; כיווץ הלב, ונדוּדים מנוכרים שאף פעם לא ניתן באמת להירפא מהם, ואף פעם אין שהות מהותית לצעוק את הכאב שהן מעוררות. אדם אחר ודאי היה חושב על התאבדות (אכן שיעורי ההתאבדות במדינות הסקנדיביות גבוה מאוד)— טוּרקה מעדיפה לפרוש מן החברה ומן המקום הבטוח וליצור לעצמי בבית היערי מקום שניתן בו להקשיב ולהתבונן (גם לדבר); מקום שבו ניתן להירפא מן הדברים המצריכים ריפוי וגם לצעוק כשרוצים לצעוק.

*

shoey787

*

במפגש האורחת עם מרית בן ישראל בסִפּוּר פָּשוּט (הוזכר בתחילת הרשימה) קראנו בהנחייתה את האגדה הנערה ללא הידיים מאת האחים יעקב ווילהלם גרים. בשלהי האגדה מגיעים גיבורת האגדה (בת טוחן שאביה קיצץ את ידיה כתוצאה מאיומי השטן ותחבולותיו; ואחר כך הפכה מלכה-ואֵם בעלת פרוטזות כסף, אלא שהשטן חש להפוך את חייה על פיהם בשנית, והיא נאלצת לשוב ולנדוד) ובנה-יחידה אל יער פראי שם היא מתפללת, וזוכה להגיע לבית קטן שעל פיתחו מתנוסס השלט "כאן גר חופשי כל אחד". בבית הזה היא ובנהּ שוהים בשבע השנים הבאות; שם מטפלים בהּ היטב והיא זוכה לכך שידיה הכרותות צומחות מחדש, ולימים מגיע לשם גם בעלהּ המלך והיא זוכה להתאחד עימו [האחים גרים, מעשיות: האוסף השלם, תרגם מגרמנית: שמעון לוי, ספרית פועלים, תל אביב 1994, עמ' 106-102].

סירקה טוּרקה, אמנם אינה מלכה ואינה נרדפת בידי השטן, אבל בדומה לעלמה ללא הידיים, היא חשה פגועה, פגומה והלומת-ברק מן החברה ומן הסדר העירוני. היא יוצאת אל היער, מקום שם מניחים לעצים לגדול, ושם נרפאת ומוצאת את שירתהּ.

לקריאה נוספת: האם גם אתם חשים ביערות שלווה מיוחדת? 
*

בתמונות: Egon Schiele, Woodland Prayer, Oil on Canvas 1915

מרית בן ישראל בסדנה [צילמה: בטי גוטמן]

Read Full Post »

brassai*

*

בחיבור Aporèmata שיוחס לאחד מפרשני אריסטו הגדולים בתקופה ההלניסטית-רומית,אלכסנדר מאפרודיסיאס (תחילת המאה השלישית לספ') ואשר, ככל הנראה, לא יצא תחת ידיו, מופיעה תפישֹה אשר זכתה להשפעה בלתי מבוטלת בתולדות הפילוסופיה והמיסטיקה הפילוסופית במערב. על פי פסיאודו-אלכסנדר (שהרי אין זה קרוב כי מדובר באלכסנדר עצמו) ישנה באדם רוח דקה, הדקה מבין רוחות החיים, האחראית על כלל פעילות החושים. רוח זו נקראת  optikon pneuma (מיוונית: רוח רואה; המונח פנוימה מקושר בדרך כלל עם הגותם של הסטואיקנים, זוהי רוח הממלאה את הקוסמוס, המתוארת כיסוד תבוני המנהל ומוליך את התהליכים השונים המתקיימים בו.כמובן, לשיטתם הפנוימה נוכחת גם באדם). הראיה באמצעות הרוח-הרואה כה מעולה ודקה עד שהיא נדמית לכושר הראייה של חתול לראות בליל אפל. כלומר, בעת פעילות הרוח הרואה,עשוי האדם להתבונן בעיון במה שהיה נעלם לחלוטין מהשגתם של רוב בני האדם. מה שרוב בני האדם ייחוו כאפלה וחושך, או כתחומים חתומים להבנה, ייזרחו לפניו כאור יום .

יעקב ביטון, בספרו: מחברות התבוסה (הוצאת הליקון: תל אביב 2013, עמ' 79), כותב בפרגמנט קצרצר: לְהַתְאִים אֶת הַנְּשִׁימָה לְרַעַד הַדְּבָרִים. יש כאן שתי הנחות שכמו מתבססות על אינטואיציה פנימית עזה שבהסתכלות אל מהות הדברים: [א]. הדברים במהותם נרעדים [ב]. יש להתאים את הנשימה לרעד הדברים. האם העולם במהותו סובל מחוסר יציבות? הדברים נראים הלאו יציבים למדיי (בניינים לא נוטים להתמוטט, עצים לא נוטים ליפול; אנו מהלכים בבטחה ובמישרין על חוג הארץ, למרות מהירות הסיבוב הגבוהה). יש כאן אפוא אינטואיציה פנימית בדבר האופן שבו נפשו של המשורר חווה את הדברים. הוא מזכיר לעצמו להתאים את נשימתו דווקא לסדר הפנימי הנסתר והרועד, ולא לסדר הגלוי והיציב, שאינו מבטא לאמיתו של דבר את סדר הדברים. מה שגלוי לעיין לא בהכרח מלמד על טיבם ומהותם של הדברים. ההתאמה בין חושיו הפנימיים של האדם ובין המציאות הפנימית מהותית לדידו יותר.  לטעמי, מבלי משים שונה כאן ביטון משנה שהובאה בחיבור ההליניסטי האורקלים הכילדאיים, חיבור שהשפיע מהותית על מחברים נאופלטוניים, ביניהם ראשי האקדמיה האפלטונית באתונה, ימבליכוס ופרוקלוס (המאות הרביעית והחמישית), לפיה: "הממשות היא בעומק הדברים".

מיכל שטיינר, בשיר ללא שם שנדפס בגיליון אלוה היכן-שהוא [מוסף מקף, 1 (2013), עמ' 71] כותבת:

*

בְּשֶׁבַע בַּבֹּקֶר

בְּיוֹם שִׁשִּׁי

נָעַלְתִּי אֶת דֶּלֶת

בֵּיתִי

שֶׁקָּרוֹב לַשָּׁמַיִם

וְעוֹרְבִים שָׁרִים בְּחַלּוֹנוֹתָיו, וְיָרַדְתִּי

אֶל הָרְחוֹב הַמּוּאָר כְּבָר

אַךְ רֵיק עֲדַיִן

וּבַחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת חֹשֶךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם

וְהַכַּפְכַּפִּים שֶׁלִּי נוֹקְשִׁים בַּמַּדְרֵגוֹת

תֹּ

 הוּ

בֹּ

 הוּ

 

   את הירידה בגרם המדרגות, בחדר המדרגות החשוך והקר ביום שישי בשעה שבע, כאשר רק קולות העורבים מלווים את הדרך מעל, ונקישות הכפכפים תֹּהוּ בּהוּ מלווים אותה מתחת, הופכת שטיינר ליותר מאשר אונומטופיאה מפתיעה המביאה לכדי חיוך; הירידה הזו כמו מבשרת בריאת-עולם, התגלוּת של רחוב לאורו הראשון של היום; יותר מכך, דומה כי בממשות הפנימית-הנסתרת של הכותבת יש ברגע הזה משום בריאה-עצמית או התגלוּת; על כל פנים, מן רגע המסיר מן המציאות את מסכת הקונקרטיות, והופך אירוע יומיומי למדיי, למשהו הנדמה כחוויה טרנספורמטיבית- אפיפנית. כאילו היורדת בחושך במדרגות לבדהּ, עומדת פתע, נוכח פלא הקיוּם, נוכח חוויית הקיוּם, ברגע של התחדשות העצמי. ומהי יצירה, אם לא התחדשות העצמי, או יכולת להביע במלים קצרות ומדודות את פלא הקיוּם, או את הנוכחות הבלתי-מובנת מאליה, הנרעדת, בעולם.

 *

*

תזכורת: ביום ראשון 22.12.2013, הכנס הארבעה עשר של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים במוזיאון המדע בירושלים 

 

בתמונה למעלה:  Brassai, The Cat, 1945

© 2013 שוֹעִי רז [כל הזכויות על השירים שהובאו בגוף הרשימה שמורות למחברים]


Read Full Post »

connemara village

*

במאמר שנדפס מעזבונו הקדיש ז'ורז' פרק (1982-1936) כמה שורות משמעותיות לביקורת חותכת כלפי האוטופיות,אשר רקמו-בדו מליבם בני האדם,כאילו ההיסטוריה כולה הולכת לקראת אחרית טובה, פרוגרסיבית ומפוארת:

*

כל האוטופיות מפילות דיכאון,הואיל והן אינן מותירות מקום למִקְרֶה, לשוֹנִי, למִגְוָן. הן כולן נתונות למָרוּת שֶׁל סֶדֶר, והַסֶּדֶר מחוֹלל אוֹתן. מאחורי כל אוטופיה מסתתרת תכנית עצוּמה של מִיוּן.(בהּ יש) מקום לכל דבר, וכל דבר מונח במקומו (בהתאמה גמורה).    

[Georges Perec, Thoughts of Sorts, Translated and with Introduction by David Bellos, Boston 2009,p.122 ;תרגם מאנגלית: שוֹעִי רז, 2013, המלים המופיעות בסוגריים נוספו על ידי והן משמשות להבהרת נימת הדברים].  

*

  איני יודע מה קדם למה. הניסיון האנושי להסדיר את ההיסטוריה רצופת המאורעות-הפוליטיים זבי הדמים, בנחמה טובה,או הנסיון האנושי להסדיר את החיים ולהינחם על המוות ברעיון של אחרית טובה בעולם הבא.בין כך ובין כך, ישנו גרעין מאוד אופטימי בהכרה לפיה אפשר שהעתיד צופן לקץ הימין: פלא של מציאות מושלמת,תור-זהב של אושר ושלום, בין אם לדורות העתיד, בין אם לנשמותינו שלנו (זאת בהנחה שיש כמובן דבר כזה: עולם הבא או נשמה).

   אין פלא שרעיון כזה של תור-זהב אוטופי של אושר ושלום לעתיד לבוא יצא דווקא מבית מדרשה של הסטואה היוונית. אלו היו פילוסופים שהאמינו בכל ליבם שישנה מחשבה עמוקה המוליכה את היקום,המשגיחה על כל אחד מן הנמצאים בו ומוליכה אותו בכל דרכיו.נוכחותה של אותה אש מסתורית,פנוֹיְמַה,שיש שתארוהו כמצויה במרכז היקום,הולכת ומתפשטת בכל אתר,מעניקה לכל סוג ומין של הנמצאים את הדרוש לו,כפי הדרוש לו כדי לכלכל את חייו. ההנחה הזאת שביקום יש יסוד מוליך ומביא, מכוון את הנבראים, נותן לכל אחד ואחת כפי מתכונתו,כפי הדרוש לו בצדק,הביא את מקצת הסטואיקנים עבר המחשבה לפיה אף אם ישנם מחזורי זמן ובסוף כל אחד ואחד עולה הקוסמוס באש ואחר כך נוצר מחדש, בכל זאת ההיסטוריה כהיסטוריה מוליכה תמיד אל תור-הזהב,אל אותה אחרית טובה של צדק ושלום בעולם הזה,העתידה לבוא ולהתחדש בכל אחד ואחד ממחזורי הזמן.

   עם זאת, בזמן הסטואיקנים היו גם פילוסופים ספקניים (סקפטיקנים),שהיו ודאי משהים את מחשבתם מלהכריע בסוגיות כגון עתידו של המין האנושי; קיומה של הנשמה; קיומו של עולם הבא. קשה להיות ספקן ולהלך בין צללי אי-הודאות.לא לנבא אוטופיה,לא לנבא דיסטופיה.לא לדעת האם יש חיים אחרי החיים.האם בכלל יש צורך לדאוג לנשמה? אפילו להשהות את ההכרעה לגבי החלוף של החיים והאיוּן שבסופם.לשקול את הדברים מכל צדדיהם, מבלי הכרעה, ללא תכלית, תמיד מן המרחק.

   וכמובן,היו גם האפיקוראים,שראו לנגד עיניהם את חיי העולם הזה; ואת תווך הכרעותיהם כנע בין קטבים של הנאה-כאב, שמחה-עצבות; להתקרב במידת האפשר אל מה שמסב הנאה ושמחה,להתרחק במידת האפשר ממה שמסב עצבות וכאב. שלא בצדק היו שייחסו לאפיקוראים גרגרנות מופרזת ותאוות בשרים משולחת. האפיקוראים ראו בפורקן מיני את מה שמשחרר את הגוף מן תאוותיו הכבושות, ועל-כן פודה את המחשבה, אך סיפוקו של הגוף, בא בראש ובראשונה, על מנת שתתפנה המחשבה להתבונן בשהות בעולם, בקיום ובמעשינו בּוֹ. הם לא היו נהנתנים. הם היו אבותיהם של החושבים החופשיים. משוחררים כפי הניתן מגדרים של דת, לאום ופוליטיקה, המוטלים כשק כבד מנשוא. הואיל ולא היתה להם תפישה של גאולה, לא לאומית, לא פוליטית, לא דתית, ולא חברתית, הם גם ממילא לא קיוו להשתנות מהותית בעולם או בטבעיו של המין האנושי.

   אצל הסטואיקנים, כך נדמה, לא שרר שום הבדל בין האישי ובין החברתי והעולמי (כלומר: היקומי). הכל חבור יחדיו, מעוגן היטב, במחשבה קוסמית מוסדרת היטב, שלא ניתן לחרוג הימנה. על כן, עולם הבא ותור-זהב עתידי אינם אלא המבטיחים תמיד את כינון הסדר הטוב.

   אצל האפיקוראים שפנו עורף למחשבה החברתית, החברה ומוסדותיה כלל אינם עומדים בין היחיד ובין הקוסמוס, הם אינם אלא מכשולים גדולים בפני המבקש לחיות את חייו היחידאיים (כי כל חי חולף עובר בתום חייו) כפי נפשו והשגתו, ובמידה רבה עומדים בינו ובין אושרו. האפיקוראים, אם לצטט את ז'ורז' פרק,הותירו מקום מהותי למזל,לשוֹנִי,למגוון.עולמם אינו גזור מראש.הוא נתון לשינוי,לבחירה חופשית.לכל אדם יש את גורלו, ואת הנתיב בו הוא בוחר לעשות את חייו ולִכְלוֹת.

  והסקפטיקנים.. הספקטיקנים כרגיל משהים מחשבתם מלהכריע,קשובים פה וקשובים שם,מבינים את הסטואיקנים,מבינים את האפיקוראים.לא יודעים האם הצדק עם אלו או הצדק עם אלו. הם כמו מחכים שההיסטוריה תוביל לשם או לשם (בלתי קשורים אליה), הם כמו מחכים שחייהם ייכלו כדי לדעת האם יש משהו מעבר להם או שכל הדעות שהושמעו בעניין הם רק שלל סיפורי בדים. אם הם שחקני קלפים, הרי הם שומרים כל-כך קרוב לליבם את הקלפים. וכבר אינם זוכרים מה הם הקלפים בהם הם אוחזים, אם בכלל אלו קלפים. הם גם אינם מתכוונים חלילה למשוך קלף נוסף מן הקופה או להשליך מקצת הקלפים הקרובים לחזיהם. כל הסטואיקנים והאפיקוראים כבר מזמן הלכו לביתם(מורווחים/מופסדים) והם עדיין מחכים,לא ברור למה,בכובד ראש,כמו היו הטיטאן אטלס הנושא על שכמו את משא השמיים. לא את משא הממסדים החברתיים הם נושאים על גבם אלא את כובד הרקיע בלבד. בד-בבד, הם תוהים אם יש לשמים כלל משקל, והאם יש טעם להוסיף לשאתם.

 אתמול עלתה בי המחשבה שאני קרוב להיות סקפטיקן באשר לאלהוּת ובאשר לנשמה,שאני קרוב להיות סטואיקן באשר לאינטואיציה שיש בכל זאת איזה גורם של שכל וצדק ביקוּם (אבל איני חושב שהדבר מבטיח בהכרח התאמה או אחרית טובה, למי מאיתנו),ושעם זאת, אני קרוב להיות אפיקוראי באשר לגורל היחיד, לאתיקה, ולפוליטיקה. חסר סדר, מבולגן, אני מותיר תמיד מקום למזל (הזדמנות/מקרה),לשוני (שינוי/תנועה/תמורה) ולמגוון (ריבוי, הטרוגניות, פלורליזם, אי-אחידות, פתיחוּת). והעולם, והאדם— ישתנו או לא יישתנו?זה הרחק מעבר למקום אליו תפישתי מגּעת.אם הם  אי פעם יועילו בטובם,זה יהיה כנראה רק בהתאם למקרה, לשוני, ולמגוון.

*  

*

בתמונה למעלה: Paul Henry, Connemara Village, Oil on Canvas 1930

© 2013 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

*

*

המקוריות היא הדבר היחיד שמוחות בלתי מקוריים אינם יכולים לחוש בתועלת שבו [ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגום: אהרון אמיר, הוצאת שלם, ירושלים 2006, עמ' 78]

*

1

*

באביב של שנת 1942 שהה הו צ'י מין (נגויאן אי קואוק, 1969-1890) בצינוק. הוא נכלא, הואיל והיה האידיאולוג והמנהיג של תנועת השחרור הויאטנמית כנגד הכיבוש היפני. מן התא הצר, מתבונן אל שמי הליל, מתגעגע לחירותו וכוסף לשוב למרי ביפנים, הגה את המרובע הבא:

*

חסרים בבתי הכלא פרחים ואלכוהול

אבל, יפהפה הוא הלילה הזה, איך נִתָּן לחגוֹג אוֹתוֹ?

אני בּא אצל החלון, משתהה, מה יפה הירח

הירח מחיך מבעד לסורגים.  

[הו צ'י מין, 'חג במלא הירח', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]

*

זהו שיר גלוי מאוד ומסתורי כאחד. ראשית, מבחינה סטרוקטורלית, בוחר המחבר בתבנית המרובעת, האפוריזמית-המדודה, תבניתית ומוגבלת, ככתלי תא-כלאו. עם זאת, הוא שובר את התבניתיות באמצעות התנועה; הנפש התרה אחר יופיו של הליל,  חיוך הירח (על אף חסרונם של פרחים ואלכוהול; היעדר החירות); העין הנמשכת אל פיסת השמים התחומה, הנפרסת בפניו, מגלה לו ירח-נווד-חופשי לכאורה; לאמיתו של דבר, סובב במעגלותיו סביב כדור-הארץ. חיוכו של הירח הוא בבואת חיוכו-הפנימי של הו צ'י מין; חיוך של ידיעת מקומו היחסי בעולם; לא כלוא לחלוטין, לעולם גם לא חופשי לגמריי. האדם, כירח הנווד, סובב במחוגו, בין אותם ערכים אליהם הוא נמשך, אליהם הוא שואף; בין אותם רעיונות-עיוועים בהם הוא נאבק. מיקומו יחסי; מעמדו ארעי ומוגבל; הוא כלוא וחופשי כאחד; ובכל מצב יכול הוא להביט במצבו זה באורח קיומי סף-קומי, בחיוך פנימי, של היודע את מגבלותיו; של מי שיודע שהכל נתון בתנועה כל העת, גם בדעתו של אדם וגם מחוץ להּ.

   אבל התנועה הזאת של האישון אינה פנויה להביט בשמי הליל המוגבלים בלבד, אבל היא פנויה להתבונן ממרחק אמפתי, בחבריו, באירועי חייהם, בשמחותיהם הזעירות, בביקור נדיר של אשת אחד האסירים:

 *

האיש מאחורי הסורג,

האשה לפני הסורג,

כל כך קרובים זו לזה,

עולמות מפרידים ביניהם.

עיני זה מתחפרות בעיני זו,

העיניִם שאומרות את שאסור לדבּר,

עיניִם מעֻרפּלוֹת-דמעוֹת,

נחשבוֹת מן המלּים,

מי ראה זאת ולא היה נרגָּש?  

[הו צ'י מין, 'בּקוּר אשת השותף לכבלים', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]  

 *

   שוב לטעמי נסב שירו על הו צ'י מין על היכולת למצוא חופש וחירות (הכוללת מטבעהּ את הכושר להרהר ולחוות מחשבה, אהבה, קירבה אנושית), גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר. הכותב, כפי הנראה, מביט מתוך הצינוק על המפגש המתרחש אין-שם בחצר, או אולי במו תא הכלא עצמו משני העברים. זהו מבט על מבט של בני זוג אוהבים הנמצאים זה לצד זה משני עברי הסורג. האחד אסיר-כלוא; השניה, אשתו— החיה תחת שלטון הכיבוש היפני; עיניהם אומרות שאסור לדבר, שמא לשיחתם מצוטטים היפנים, המבקשים להשיג באמצעותה מידע. גורלם העתידי של האסירים אינו ידוע. אפשר כי יוצאו להורג, אפשר כי ישוחררו יום אחד. זהו מפגש המתקיים אחר זמן של הפרדה ושל ערגון וגעגוע, העלול גם להיות פגישתם האחרונה של בני הזוג. הדוק שבעיניים כמו מדגיש את הגעגוע ואת הכוסף, והוא דומה לשפה סודית, מן צופן אותיות הנוטף מן העיניים, המובן למתבוננים בו, לנוטלים בו חלק. זוהי שיבה לשפה שבטרם היות השפה, שפה בלתי-דיסקורסיבית, בלתי גדורה בחוקים. זוהי שפת הנפשות הדובבת את עולמן הפנימי. תרגומהּ לשפת בני אדם, היה ודאי הופך לשירה, כפי שעושה הו צ'י מין; אבל שירו, דווקא מדגיש את מוגבלות ההבעה של השפה, שהיא בעצמה כלוב-שפה. לדידו ישנה הרבה יותר חיות, חירות, מבע, וקירבה בעצם מפגש המבטים משני עברי הסורג. המבט הנפגש, אפילו לא מפגש ידיים, הוא בבחינת התגלות (אפיפניה), לא לבני הזוג בלבד, אלא גם למי שמשתהה עליהם רגע במבטו. עולם שלם עשוי להיפרש בפנינוּ גם מתוך מרחב אפשרויות מוגבל שבמוגבל.

 *

2

ברוך שׂפינוזה (1677-1634)כתב בספרו אתיקה את המשפט הבא:

אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות וחכמתו אינה ההגות במוות, אלא ההגות בחיים

[ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד' משפט 67, עמ' 345-344]

*

   אפשר זוהי האופטימיות של שׂפינוזה. הכרתו החותכת לפיה אפשר לו לאדם להיות תבוני ותכליתי במובהק, ומשתוקק לטוב במישרין— ועל כן חופשי מן העצבות החודרת שמעלה באדם עובדת מותו העתידי, כמו גם, כל אותם נפטרים ונפטרות יקרים ללב— שאבדו במהלך חייו; בעולמו של שׂפינוזה יכול אדם להתנתק מן הרגשות שמתעוררים בו עת עולים בו זכרונות קשים— דרך התבונה סוללת דרכו, אל עולם שבו מה שישנו בממשות יש בו קיום, ואשר אבד ואינו או יאבד ואינו— אין לו קיום, ואינו צריך להטריד מחשבתו של אדם פועל ותכליתי (כך למשל מתעמת שׂפינוזה באגרותיו עם הוגו בוסל על דבר קיומן של רוחות מתים ואפשרות ליצור קשר עימן שפינוזה כמובן שולל זאת מן העיקר). את דבריו של שׂפינוזה [דעות דומות נמצאות גם בכתבי הסטואה האמצעית והמאוחרת, למשל, לוקיוס אינאוס סנקה (65-1 לספ') בספרו, על שלוות הנפש, הכותב: מי שחושש מן המוות לעולם לא יתנהג כראוי לאדם חי (מהדורת תרגום: אבהרם ארואטי, נהר ספרים: תל אביב 2010, עמ' 129], לטעמי, יש להבין כאתגר אידיאי יותר מאשר ממשוּת, כעין קוטב המסמן לאדם שלא לשקוע בעצבות זכרונותיו או בחרדות העתיד,  ולנסות להשקיע בחייו יום אחר יום בהווה  מתמשך.

   אבל בסופו של דבר שׂפינוזה אופטימי מדיי. הוא אינו מעלה על הדעת את התנועות הזעירות-המוגבלות מתוכן עשוי הו צ'י מין למצוא חדווה ומשמעות גם בבור כלאו, שקוע עד צווארו בסבל, כאב ומוות. איני יודע למשל כיצד שׂפינוזה היה מגיב כלפי אמירתו הפילוסוף ומבקר התרבות היהודי-גרמני ולטר בנימין (1940-1892): חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ [ולטר בנימין, 'האופי ההרסני', בתוך: מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, אחרית דבר: יורגאן ניראד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמ' 106]. האם היה פוטר את האופי ההרסני בכך שהוא מאפיין אנשים בלתי-רציונלים בלבד, המנהלים את חייהם על יסוד סברות בלתי-מבוססות, דחפים ותאוות? שׂפינוזה כמו מציג מחשבה אשר בתוכה מי שמתקדם במעלות התבונה שוב אינו יכול לשוב לאחור, שומא עליו מדוע התכליתיות התבונית היא הכרחית, ומדוע אין לאדם כל ברירה אחרת.  כל מי שאינו מצליח לקבל את הדרך, משמע שלא הצליח לסגל לעצמו דפוסי חשיבה רציונליים, הוא חש עצמו חופשי יותר, פתוח להרבה יותר אפשרויות בחייו היום-יומיים, ובכל זאת הוא כלוא בכלא מסוגר, באשר אליבא דשׂפינוזה, החירות אותה הוא מעלה בדעתו היא שקרית, למעשה הוא אדם השוקע עבר אבדנו.

   אצל  שׂפינוזה האדם הרציונלי (והחופשי) מבין מדוע הכל הכרחי עבורו, ומדוע ההכרעות התבוניות המוליכות אותו הן היחידות שבאפשר. דא עקא, המחשבה הרציונלית דווקא כובלת את האדם אל נתיב מסויים מאוד (אצל שפינוזה, נתיב זה מבטא ודאות בלתי יחסית, המבדילה בין אמת ובין שיקרות), המאפשר לאדם למצוא את מקומו בעולם ובהוויה; מי שאינו מצליח להגיע עדי הנתיב הרציונלי, לדידו, נשאר באשלייה לפיה הוא חי מתוך חירות ומתוך בחירה חופשית, אך למעשה הוא משועבד לדחפים בלתי רציונליים, תאוות, ורגשות— המרחיקים אותו מן החיוּת ומהבנת חייו.

 *

3

 * 

מה מוּזָרִים החיים, עליךָ להֵאָבֵק

למען יכבלוךָ, כי הכּבוּלים

זוֹכים לפִנָּת לִינָה.

לַבִּלתּי כּבוּלים אין מָקוֹם להניח ראשֵיהֶם.

[הו צ'י מין, מתוך: 'כבלים', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]  

*

   הו צ'י מין כותב את הדברים כחלק מהוויי הכלא היפני ובכל זאת אותן מלים טובות גם להנהרת שיטת החופש השׂפינוזית, לפיה ככל שהאדם מתקדם בתבונתו, הריהו מבין כי הכל הכרחי במוחלט, ולהבדיל— (מכיוון שאינה רציונלית) לאורח החיים המערבית שבו אנו כובלים עצמנו למשפחה, עם, מדינה, מקום עבודה, בנק (משכנתא), קופת פנסיה— משום שכך נזכה לפנת לינה, מאמינים כי הבלתי-כבולים לא ימצאו מקום להניח את הראש.

   אני רוצה להאמין כי כל אדם ממקומו יכול לחוות בחגיגת הירח הזורח; לחוש אהבה, געגוע וקירבה אמפטית בעת שהוא חוזה בבני זוג אוהבים שלא התראו זמן רב. אפשר כי דווקא הרגעים הקטנים-מינוריים האלו, הם שמאפשרים לנוּ אחיזה כלשהי בעולם, המלא תמיד חיים ומוות, ולא תמיד ברור ונהיר בערפלים, היכן הם מתחילים והיכן הם נגמרים, ואם יש גבולות ממשיים התוחמים אותם, מלבד החגיגות הקטנות-החולפות שלנו, התוגות הקטנות שלנו. אולי זוהי החירות. הידיעה שאנו פה, שאנחנו ממשיכים, שהדברים יימשכו בבוא היום גם מבלעדינו; אנשים ימשיכו לאהוב, לחשוב, ליצור, כפי שעשינו אנחנו, כפי שאנו עושים עדיין. יש בכך את חירותו של מי שאינו כבול לעצמיותו, רק לחייו, ויודע כי כל הקיום הזה אינו חלקו ואינו נחלתו, הוא רק נוטל בו חלק; ואם כבר לנטול חלק, מוטב— בעדינות ובחיוך.

 **

חג שמח

 **

 *

בתמונה למעלה: Christian Rohlfs, Stormy Sea at Night, Oil on Canvas 1932

© 2012 שועי רז 


Read Full Post »

 

מעודי לא שמעתי אדם, המבטא את המלה "מלחמה" כדרך שהיה מוציאה מפיו. בעצם המילה היתה מתגלמת כל משמעות הזוועה, כל האכזריות, הדם והרצח שמאחוריה. בייחוד בשעה שדיבר גרמנית היתה מילה הזאת "Kreig" עם ה-i הארוך, החורק והמייבב שלה, איומה כקול אזעקה.

[לאה גולדברג, פגישה עם משורר (על אברהם בן-יצחק סוֹנֶה),  ספריית פועלים, תל אביב 1952, עמ' 51]

 

1

 

   בעוד נמשכת ההתנצחות הציבורית סביב מכתבי האמנים המסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל, חוק הנאמנות של ליברמן-נאמן וכיו"ב, ואילו גם אילו כבר מטילים חרמות הדדיים, וחרמי-חרמות; נזכרתי בקטע הבא, אשר קראתי, לא מזמן, בספרו של הפילוסוף האתיקן והמחזאי, לוקיוס אנאיוס סנקה (65-4 לספ'), מגדולי הסטואה הצעירה, אשר אינה אותו גורלו להיות מחנכו כביכול של נירון קיסר, שהיה בלתי ניתן לשליטה או ריסון, וככל שגדל גדלה גם רצחנותו; זמן מה אמנם שלט סנקה יחד עם איש הצבא בורוס (נפטר 62 לספ') ברומא, כיועצים-אפוטרופוסים של הקיסר הצעיר. ברם, אחר כך נחלשה השפעתו של סנקה בחצרו של נירון עד כדי כך, שנאלץ לגלות מרומא, לוותר על רכושו, ולבסוף לאחר ניסיון התנקשות כושל בחיי נירון העריץ, שמשום מה היו שקשרו אליו את סנקה, נאלץ גם לשים קץ לחייו בגלות. הנה אפוא הקטע המדובר במלואו, שנכתב עוד בשנות הארבעים של המאה הראשונה לספירה : 

 

הבה נעלה ברוחנו שתי מדינות: האחת גדולה ופתוחה לכול ובה נמצאים האלים ובני האדם ואנחנו לא רואים בזוית זו או אחרת גבול, אלא מודדים את תחומהּ כמסלול השמש ממזרח למערב; המדינה השניה היא זו שנקבעה על ידי נסיבות לדתנוּ, כדוגמת מדינת האתונאים או הקרתאגנים או כל עיר-מדינה אחרת שאינה שייכת לכל בני האדם אלא לאזרחיה שלה. ישנם אנשים העמלים בו בזמן בשביל כל אחת מהמדינות – הגדולה והקטנה, יש מי שעמלים רק בשביל הקטנה, ואחרים – רק בשביל הגדולה. את המדינה הגדולה נוכל לשרת נאמנה גם בפנאי, או בעצם, אני נוטה לחשוב כי בפנאי נשרתה טוב יותר: כלומר, אנו חוקרים מהי המעלה הטובה, אם פן אחד להּ או רבים, אם הטבע או הלימוד עושים את בני האדם טובים, אם אחד הוא העולם האוצר בחובו את הימים והיבשות וכל אשר קשור להם, או שמא יצר האל ופיזר עולמות רבים כדוגמת זה. אם כל החומר הקיים שר ממנו נוצרים כל הדברים הוא רציף וגדוש, או מפורד ומכיל הן את הריק הן את המוצק גם יחד; מהו מקום מושבו של האל, האם הוא רק צופה במעשה בריאתו או גם מנהלו בפועל; האם האל נמצא מחוץ לעולם ואופף אותו או האם הוא טבוע בכל; האם העולם נצחי או שמא נמנה על הדברים שזמנם קצוב והם בני חלוף. אדם ההוגה בדברים אלה, כיצד הוא משרת את האל? בכך שהוא משמש עד למעשי יצירתו האדירה.

[לוקיוס אנאיוס סנקה, על החיים המאושרים מלווה בחיבורים "על הפנאי" ועל "שלוות הנפש", תרגם מרומית והוסיף הערות: אברהם ארואטי, הוצאת נהר: בנימינה 2010, עמ' 81-80]

 

   סנקה מבחין כאן בין שתי זהויות פוליטיות אצל האדם, אזרח-המדינה: א. זהות אוניברסליסטית, קרי: השתייכות,תודעתית למדינת עולם, שכל בני האדם אזרחיה, והם נוטלים בה חלק יחדיו בשותפות ומקיימים חיים אנושיים בצוותא ומתוך רעיון של שיוויון קדום בין בני האדם, כך שכל אדם פועל כמיטב יכולתו על פי כישוריו (אצל כמה מן הסטואיקנים דובר אגב, בשיוויון-קדום בין כל הברואים, ולא רק בין בני האדם)  ב. זהות פרטיקולריסטית, קרי: האדם הוא בן לאום מסויים, אשר נולד בזמן ובמקום מסויימים אל תוך נסיבות היסטוריות-גיאופוליטיות ותרבותיות מסויימות. והנה משעה שחש האדם את עצמו כבן הקבוצה המסויימת של האזרחים חש הוא את עצמו מחוייב לאמץ לעצמו א מכלול הדעות וההשקפות, האתוסים והמיתוסים, בהּ מחזיקים בני הקבוצה. בשני המקרים הנדונים כאן, הרחבתי את המצע מכפי המתואר בטקסט שהבאתי על פי מקורות נוספים בכתבי סנקה.

   עוד טוען סנקה, כי ישנם אנשים המסוגלים לפעול בתוך שני המעגלים המדיניים (מדינת עולם; מדינה לאומית-טריטוריאלית); יש הפועלים רק לשם מדינת העולם שאזרחיה הם כל המין האנושי; ויש כאלו שליבם נתון אך ורק לקידום מטרותיה של הקבוצה הלאומית-פוליטית אליה הם משתייכים  לדעת סנקה, האדם פנוי יותר לשרת את רעיון מדינת-האדם הגדולה בעתות פנאי, עת אין הוא טרוד בעבודתו המפרנסת, או במקרה הפרטי של סנקה בתפקיד ציבורי, שאמנם מקדם בעיקר את האינטרס הצר של בני הקבוצה. זאת ועוד, מדבריו של סנקה עולה כי החקירה המדעית-פילוסופית אולי אף התיאולוגית היא האופן שבו האדם הפרטי, בן הקבוצה, עשוי לחרוג מן המחשבה הכבולה בכבלי המדינה הקטנה, אל מערך האידיאות הטבעיות/קוסמיות/מטפיסיות, החורגות מן הסדרים הפוליטיים-לאומים שמגלמת המדינה הקטנה.

   באשר סנקה מדבר כאן על האלהוּת. אין הוא מדבר כתיאולוג. אלא כמי שחש בכח המסדר ומארגן את הקוסמוס, כלומר את הטבע, אשר אין ביניהם (האל/הטבע), מבחינת המתבונן, מרחק רב. ההתבוננות בקוסמוס וחקירתו על מכלול תופעותיו השונות היא למעשה פעילות רצויה לאדם. היא מכלל מה שמגלם באדם את המידה הטובה.

   אבל סנקה מבדיל פה, כמעט באין אומר, בין הפעילות הציבורית-פוליטית למען המדינה הקטנה, ומועיד דווקא את העיסוק באידיאת המדינה הגדולה לשעות הפנאי, למחשבה ולהרהור, לא למעש. דומה כאילו העיסוק הפילוסופי, בעתות הפנאי, הוא כעין מה שמפצה את מצפונו על כל אותן עוולות הנעשות לבני האדם, ובהן הוא משתתף, בשם המשטר העריץ אותו הוא משרת (האימפריה הרומית, נירון קיסר) בפועל.     

   מפליאה כאן מידת הנאמנות של סנקה לרומא ולענייניה; סנקה כתב את הדברים במהלך שנות הארבעים של המאה הראשונה עת עשה בגלות בקורסיקה. לאחר ששני גזרי דין מוות הושתו עליו על ידי הקיסרים קליגולה ואחר כך על ידי קלאודיוס, דווקא משום כשרונותיו ופעילותו הפוליטית הענפה (הוא עתיד היה לחזור לרומא כמחנכו של נירון קיסר הצעיר ולשמש כעוצר במהלך שנות החמישים של המאה). יש לתת את הדעת שמא אין מדובר פה בפטריוטיות-גמורה לרומא ולאזרחיה, אלא בתאווה לחיים הפוליטיים, לכח ולהשפעה, השבה וקוראת את סנקה לעסוק בענייני המדינה הקטנה על חשבון העיסוק בדעת ובמעש בענייני המדינה הגדולה.   

 

2

 

   סנקה מעלה על נס את שבחי המדינה הגדולה; ברם, בד בבד, ממשיך לשרת בנאמנות ובדביקות את האינטרסים של המדינה הקטנה, כלומר: את השלטון הרומי ואת אזרחי רומא, כמיטב הכרתו. יותר מכך בפסקה אחרת בספרו דומה כי סנקה מבקר נמרצות גם את מי מאזרחי רומא האמידים הבוחרים להנות מן המותרות שבמסעות נופש ותיירות בתחומי האימפריה וזונחים את חובתם לקידום ענייני המדינה:

 

ולכן אנשים נוטלים על עצמם מסעות נדודים ותועים לארכם של חופים, והנה, פעם בים ופעם ביבשה מתגלה אותה הפכפכות דעת שלעולם אינה מרוצה מהמצב הקיים. "הבה נלך עכשיו לקאמפניה", ומשמאסו בחיי נוחות: "בואו נראה את אזורי הפרא. נלך בשבילי יערות לוקאניה וברוטום". אך באמצע השטח הפראי הם מבקשים מקום נעים-מראה שיימצאו בו מרגוע לעיניהם המפונקות מדלותו של האזור-הסלעי המשתרע מכל עבר. "הבה נפנה לטרנטום, לנמל המהולל והאקלים החורפי המתון – אזור פורה דיו למספר רב של בני אדם עוד מימי קדם". "הבה נפנה את פנינו העירה". זה זמן רב שאוזניהם לא שמעו את שאון העיר ותרועתה, והנה כבר הם נהנים מדם אנוש שנשפך.  דרך אחת מחליפה את האחרת ומחזה אחד תופס את מקומו של האחר.

כפי שאומר לוקרטיוס (=טיטוס לוקרטיוס קארוס, משורר ופילוסוף אפיקוראי רומי, בן המאה הראשונה, ספרו הגדול: De Rerum Natura, ש.ר): "באופן זה בורח האדם מעצמו תמיד". אך איזו תועלת תצמח לו     אם אינו נמלט מעצמו? הוא דולק בעקבות עצמו כבן לוייה תובעני ביותר. לכן אנו חייבים להבין כי הבעייה שלנו שאנו מתמודדים עמה אינה שייכת לסביבה כי אם לנו. כאשר יש לעמוד בדבר מה, אנו חלשים; אנו לא יכולים לשאת עמל ולא תענוג, לא את עצמנו ולא אף דבר לאורך זמן. ישנם מי שדבר זה גורם למותם, משום על ידי שינוי תמידי של המטרות הם מוצאים את עצמם שוב חוזרים לאותם הדברים ולא נותר להם מקום לחידוש. הם מתחילים למאוס בחיים ובעולם עצמו ומתוך ההנאות המושחתות עולה המחשבה: "עד מתי אסבול את אותם הדברים?" 

[שם, עמ' 105-104]

 

   גם בתיירות פנאי, תיירות-נוחות, המאפשרת לינה במקומות מפוארים אגב צפיה בקרבות גלדיאטורים, מירוצי סוסים או מחזות אחרים, רואה סנקה כהפניית עורף למדינה, ועוד יותר כהפניית עורף לָעצמי, העלולה במקרים קיצוניים גם להגיע לידי שימת קץ לחיים מתוך השפעת השינויים התדירים ומתוך רושמם החוזר הבנאלי של חוויות ששבים וחווים, לאחר שאיבדו מקסמן הראשוני. דומה כאילו סנקה בוחן את האושר האזרחי המיטבי כפעילות במדינה הקטנה וכהשקעת מירב הפנאי ללימוד ועיון.

   מעניין הוא כי סנקה בוחר לא לומר מילה על האפשרות לפיה יפרוש אזרח רומאי בן-חורין מכל תפקידיו ומחוייבותיו במדינה הקטנה, וישקיע כל יהבו במסע רוחני לגילוי מקומו בסדרי היקום ובקידום אידיאות של חירות ושיוויון בין בני האדם, כמתחייב מאידיאת המדינה הגדולה. מה היה חושב אודותיו סנקה? מתווה המציאות אותו מסרטט סנקה הוא של פעילות והגות-מעשית במדינה הקטנה והגות-אידיאית במדינה הגדולה. הוא אינו מנסה לערער את אושיותיה של מדינת הלאום ושל הפעילות הפוליטית ההכרחית לקידום ענייני הלאום ואזרחיה בני החורין של רומא. הוא אף טורח להטיח ביקורת בפילוסוף היווני דמוקריטוס (המאה החמישית לפנה"ס), אבי הגישה האטומיסטית בפילוסופיית הטבע היוונית, לפיו: "מי שרוצה לחיות חיים שלווים אל לו להרבות בעסקים פרטיים וציבוריים". סנקה הסביר כי אין להבין את הדברים כנתינתם, משום שישנן חובות קדושות: ענייני ציבור, שיש לעסוק בהם, ורק לאחר שהטיפול בהן הושלם, ניתן לעסוק בדברים המביאים את הנפש לידי שלווה (שם,עמ' 135). יש כאן, במידה רבה, חתירה להמשיך ולא לחרוג מאותו מודוס של שירות ענייניה של המדינה הקטנה ושל העיסוק בעינייני המדינה הגדולה רק בעתות פנאי ומרגוע.  

 

3

 

   מדוע הבאתי את דברי סנקה? משום שמשהו במתווה שמציע סנקה באשר לחיי הרומאים בני החורין, דומני כי אומץ באופן-עקיף על ידי מניחי הדרך הציונית ועוד יותר מורגש כעת במציאות הישראלית, על גל הלאומיות-לאומנות השוטף אותה כחול-לבן. כלומר, העיסוק בכלל-אנושי, בהומניות ובהומניזם, הולכים ונתפשים במקומותינו כמותרות של פנאי, בעת בהּ הממשלה קוראת כל הזמן לנקיטת שורת צעדים פרו-לאומיים, המבטיחים את עתידה ואת מצבהּ של הקבוצה היהודית כאן לבדהּ ואת שלטונהּ בארץ. האפשרות לפיה נמצאים בינינו אנשים העוסקים בתום לב בקידום ערכים כלל אנושיים נתפסת לעתים כסוג של בגידה או סרוב לדרכה של הציונות המדינית, וכל אימת שאותם אנשים אינם מעלים על נס דגלם את רוממותהּ של מדינת ישראל או את סגולתו של העם היהודי, יש מייד מי שיוצא ומציג אותם כקיצונים, בלתי-נאמנים, סכנה לרעיון הציוני וכיו"ב.

   דומני כי הגענו לשעה שבו אכן כבר חולקה מדינת ישראל: שתי מדינות לשני עמים. אותם הרואים רק את המדינה הקטנה לנגד עיניהם ואינם רואים אפילו את עצם המחשבה על המדינה הגדולה כאפשרות לגיטימית; ובין אלו המנסים להוליך עצמם, בראש ובראשונה, לאור אידיאת המדינה הגדולה (מדינת עולם, ללא מדינות, ללא לאומים, ללא טריטוריות) ואשר מתכתבים פה ושם עם רעיון המדינה הקטנה, בהיותם מנסים לפעול לרווחת כלל אזרחי המדינה, ולא רק כפי צרכי הרוב-היהודי. 

   עם זאת, ככל שהדברים נוגעים לעניין היכל התרבות באריאל דומני כי החוגים הניצים, משמאל ומימין, אינם רואים כלל את חזון השיוויון האנושי לנגד עיניהם. הימנים רואים כאמור באנשי השמאל קיצונים המסכנים את האינטרסים של המדינה הקטנה; ואילו האמנים משמאל, המסרבים להופיע, שמים יהבם בקונטקסט פוליטי-טריטוריאלי, ולא במה שנוגע לכלל-האדם (תרבות, אמנות, מדע) והצורך להביאם גם בפני המתנגדים-הפוליטיים-הרעיוניים, המסכנים לדידם, לא פחות, את עתידהּ של המדינה הקטנה (הן, יכולים היו להעלות באריאל מחזות פוליטיים בעלי ראייה אוניברסליסטית ואנטי-מיליטריסטית). אלו גם אלו, ברובם המכריע, נשארים, אם אאמץ את המינוח של סנקה, בענייני המדינה הקטנה, ואילו אל הדיון בענייני המדינה הגדולה (שאולי עולים פה ושם, במחזות תיאטרון, למשל) מי מהם מגיע? אני מניח כי הייתי מוכן להופיע להופיע בכל אירוע תרבות, בפני כל קהל, לוּ הייתי מתבקש (ובלבד שיישמרו בו על עקרונות של חירות דיבור, מחשבה וביטוי אמנותי), מפני הרצון להביא רעיונות הנוגעים לכלל -אדם גם לאזניי מי שאינם שותפי-דרכי-הפוליטית אף לאזני הבזים בליבם לאידיאות מהותיות לאורן אני מנסה להוליך את חיי. לא מפני מחשבה על קידום האינטרסים החברתיים והפנים-יהודיים של המדינה הקטנה דווקא, אלא מתוך מחשבה על מדינת האדם האידיאית "הגדולה".  

 

בתמונה למעלה: Paul Klee, The Goldfish, Oil on Canvas 1925

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

Older Posts »