הדרך הקלה להתגבר על חוק הכובד הפנימי

*

א. לבחור בדברים המצמיחים לנו כנפיים. ג'ון קייג' טען כי אנו נושאים את הבתים שלנו בתוכנו—/הם מאפשרים לנו לעופף. זה נכון לחלק מן הילדויות ולחלק מן המשפחות. ישנן ילדויות וישנן משפחות שבהן גם כאשר צמחו כנפיים, הקפיצו אותן בשמן רותח כמו היו כנפי עוף מטוגנות. זה אחד הדברים אשר גורמים לנו בהכרח לחוש בבעירה תמיד, בכבידה פנימית; מיכווה שכל עוול כמעט מעורר מחדש.

ב. עד אייזיק ניוטון לא ממש ידעו לנסח את נפילת העצמים ארצה; בדרך כלל הסבירו זאת על פי הרכבם של ארבעת היסודות. עפר כבד ממים. מים כבדים מאויר. אויר כבד מאש. כל הנמצאים התת-ירחיים (בעולמנו) על פי הפריפטטיים (תלמידי אריסטו) הוו הרכבים משתנים של ארבעת היסודות [האש שואפת מעלה האבן נופלת מטה]. עד ניוטון ניסו אנשי המדע להעניק לזה כל מני הסברים. מאז ניוטון עם חוקי התנועה וחוק הכבידה שלו, בונים בניינים וגשרים שנוטים לא ליפול. אבל איש מהם לא ניחש את חוק הכובד הפנימי שבתוך הגופים (הוא לא נח כשם שהחלודה איננה נחה), אולי רק סימון וייל. לדוגמא, כאשר גשר לונדון נופל יכול להיות שלא נלקח בחשבון מקדם הכבידה הפנימית שלו. כמובן, אני רק משער-מנחש.

ג. הכבידה הפנימית פועלת במיוחד אשר לנפש האדם, זאת אומרת,אני לא משוכנע באובייקטיביות שלה,אבל סובייקטיבית אני די משוכנע שיש דברים יומיומיים שיכולתי לקחת יותר בקלילות,לא להתעכב עליהם,לא להתייסר בגינם. אם הקורא כאן חש לעתים שהוא עושה לעצמו חיים קשים,מתקשה לקבל דברים בקלות,ועוד יותר מתקשה להעמיד (אפילו בפני עצמו) מבנים פשוטים וקלילים,לאו דווקא מורכבים,מיוסרים ומסובכים לאין-סוף, אין ספק כי יש יסוד סביר לחשוד כי גם הוא לוקה בכבידה פנימית. ובמקום שדברים ייפרשו כנפיים אצלו וייטו לעופף,הם שוקעים ומחזיקים את הראש רק בקושי,מעל לנהר הבוץ השוצף.

ד. מי שמיואש, באמת מיואש, רואה מעט מאוד אופק ולא ממש מאמין, יכול לאהוב את החיים מכל לב. מי שיכול לשקוע מייאוש יכול גם להמריא מרוב אהבה. אותו דבר דומני גם לגבי המין האנושי— מי שמאוכזב ממנו בכל לב גם אוהב אותו בכל ליבו. ריוקן טאיגו כתב כי אותה רוח חורפית המקפיאה את פירות גנו היא הרוח המבעירה את הפחמים המרתיחים את המים לתה.

ה. קראתי בספר אחד שבעיר איטלקית כלשהי נתקבלה הצעת חוק-עזר שנועדה לאסור על בעלי חיות-מחמד להחזיק דגי-זהב באקווריומים כדוריים. ההצדקה שהוענקה שם להצעת החוק: הדפנות הכדוריים גורמים לדגים צער משום שדרך הדפנות הכדוריים מתקבלת תמונה מעוותת של המציאות החיצונית. אף פעם לא נמצאתי בראש של דג כדי לדעת איך הוא חווה את המציאות, מה הוא חש, איך הוא חושב. אני חושב כאדם (שאפשר שתפיסתו את המציאות תפוסת צער לא-פחוּת ומעוּוה אוּלי יוֹתר) שותף לדגים במערכת בעלי החיים שחייהם סופיים,כי זכות הדגים לשמוח, אבל אשר לצערם ולשמחתם— הואיל ואיני יכול להבינו על בוריו, אני רשאי להסתפק בכך שלא אזיק לגופם ולא אפחיד אותם במזיד, ואם אמצא דג כלוא אשחררו, ואם—במצוקה, אנסה להקל עליו  זה קל וסביר ופשוט. פשוט כמו שתיקת הדג.

ו. כמו שיש אנשים שקובעים עתים לתורה או ליוגה  או  לריצת בוקר— לקבוע עתים לרכיבה על חד אופן. לא משנה מה האנשים האחרים חושבים. לא משנה מה כיוון התנועה. רכיבה עם כיוון התנועה מהווה רק לחלקנו את המעשה הקל. יש דברים קלים שהם לחלקנו קשים מנשוא. למשל, ניתן להבין לגמריי את דודי שמחה של ע' הלל הצולל ממרפסתו, אחר שניסה להידמות לציפור (כלומר להיות בעל כנפיים) ומובהל לבית החולים ושם מושם בגבס. הוא מרוצה מן הנפילה ומכך שגבר אף עליה. את חוק הכבידה החיצונית הוא אמנם לא הצליח לכופף, אך מה באשר לחוק הכבידה הפנימית?

ז.לקבל על עצמי את דברי לאו צ'ה (דזה) ולהמעיט עם כל יום חולף את המחשבות הכבדות, הדיבורים הכבדים ואת המעשים הכבדים— בכל הנוגע לעשייה, מוטב לעשות בקלות בפשטות ובכוונת לב; לא לגרור בכבדות ולהביא להסתבכויות נוספות. לבחור ולבכר את הקלים ואת הפשוטים שבמחשבות, בדיבורים ובמעשים, להימנע ממשקל יתר, עד שיווצר איזה חלל ריק, והכל ממילא יעשה יותר קל, פנוי, ומאפשר בחירה ותנועה לכל כיוון. אחר מעשה ניתן להושיב בחלל הפנוי חתול עזוב או אסופי אחר. הוא עדיין יהיה קל יותר מן המשא שפיניתי. מי יודע, אפשר כי אפס-המעשה של לאו צ'ה אינו כניעה או התאמה לסדר השמים, מכיוון שבחלוף הכובד שהעמסנו, הכל נעשה בפשטות ובקלות.

ח. שׂפינוזה כותב בסוף אתיקה: "אבל כל דבר מעולה הוא קשה, כשם הוא נדיר" .אילו רק היה נמנע מן המילה 'קשה' היה ודאי מאריך ימים.

ט. ויטגנשטיין סבר כי זו יומרה להציע אתיקה לכל בני המין האנושי. האתיקה (ויטגנשטיין בכל זאת מכבד את אפשרותה) מלמדת אך ורק על נטיית הנפש של כותבה; המלים— מלמדות עובדות והוראות. הצבתה של מערכת תמרורים אינה פוטרת מעבירות תנועה;כל שכן, אינה פותרת את בעיית תאונות הדרכים. סטיבן הוקינג כותב בפשטות: הפילוסופיה מתה. כלומר גם מי שהיה עשוי להקשיב—הסיר אוזן משמוע. מדוע להכחיש את שירת הצפורים?— את שימחת הדגים?

י. להזכיר לעצמי, כשתגיע העת: הפרישה לצל היא כדרך השמים. עד אז, החיים הם מועדון ג'ז; חבוֹש כובע; זה מקום לאִלתורים.

 *

*

בתמונה למעלה: William Nicholson, The Hill Above Harlech, Oil on Canvas 1917

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

שנה (שנתיים)

 

1

 * 

"כל סנטימטר צריך להיות ציור" כך נהג זריצקי לומר. לא שמעתי ואיני יודע אם מישהו עורר את ההבחנה הזאת.

אני חייב לומר שבתחילה—בראשית שנות השבעים—לא ירדתי לסוף דעתו, כפי שלא הבנתי אמירה אחרת שלו: "בארץ האור הוא כהה". הוא לא הסביר, ואני, משום מה, לא שאלתי.

כשהתחלתי לבחון מקטעים מיצירותיו (ואחר כך בעבודותיהם של ציירים אחרים) היתה זו תגלית. אתה לוקח אקוורל זריצקי ופורט אותו לחלקים—כל מה שמחזיק כציור יעמוד בכל מימד שתבחר. אם יש לו קיום והצדקה על פני סנטימטר, יהיה לו הצדקה וקיום בכל גודל. במילים אחרות: כל פיסת ציור צריכה להחזיק כשלם. להכיל את איכויותיו.

[ישעיהו יריב, מתוך: זריצקי: כל חלק הוא שלם, עורך ואוצר ישעיהו יריב, גלריה גורדון: תל אביב 2010, עמ' 9]

 *

אותה שמועה משמו של הצייר יוסף זריצקי (1985-1891): איני יכול שלא לחשוב על כך שהיא מתאימה הם לכל תחום אמנותי-יצירתי, ועוד יותר למלאכת הקיוּם בכלל, בבחינת "כל סנטימטר צריך להיות חיים". כל רגע, כל שנה.

*

2

*

משורר היידיש צבי בורשטיין (עמ' 124,אורי צבי גרינברג טעה לחשוב אותו לצבי בורשטיין אחר) העניק לנכדו הסופר דרור בורשטיין  קוֹאַן,פסוק או סיפור מעשה (האקוֹאִין אֵקַאקוֹ,מורה הזן בן שלהי המאה השבע-עשרה, המשיל את פעולתו של קוֹאַן, למי שרואה עִוֵּר על סף תהום, נוטל את מקל הנחיה שלו ומסחררוֹ כליל):

*

מישהו גרר מקרר נטוש על האספלט במעלה רחוב דיזינגוף לפנות בוקר. גרר גרר ונעצר. גרר גרר ונעצר. סבי אמר: "הנה לך בריאת העולם".

[דרור בורשטיין, נתניה, הוצאת כתר: ירושלים 2010, עמ' 181]

 *

   למשל, יש להרהר האם בריאת העולם האמורה היא תולדת התנועה הקטועה, גרירה-גרירה-עצירה. כמעט מזכירה גִמגוּם או את דברי החתימה של אלוֹשֵם (לשעבר מאלון, לשעבר מולוי) "צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך" [סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון,הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1997, עמ' 361]. אפשר כי הבריאה המתוארת היא התווך שבין הקולות העולים מן המקרר המקרטע, הד פסיעותיו של ההלך הבודד, הרוח הקרה הנושבת בחלל, הליל הדועך, הבוקר הקם, ציוץ הצפורים הממלא בשעות הללו את העולם, הידיעה העמומה שעוד מעט תתגבר השמשּ,שניראה זה את זה לאור יום.

    אפשר כי תבל ומלואהּ נתונות בתוך קליפת-אגוזו של המקרר הנטוש (המקרר ומשמר). שום דבר לא נעזב. הבורא, אותו מישהו, כביכול נושא את מה שמכיל את ההויות כולן (הקוסמוס על שלל פרטיו תופעותיו). הן לא היו שלו לכתחילה. הן נמצאו שם גם מבלעדיו, שמורות ומצוננות היטב. האדם זקוק לבורא בכדי שלא יוותר לבדו, בכדי שהיקוּם ומכלול מִקריו לא יישארוּ יתומים-אלמים; בכדי שימשיכו להתגלגל, חורקים ונואשים. הבורא, לדעת הסב, מאמץ את העולם הנטוש. כלומר, הנברא העזוב, מדמה לו הורה מאמץ. הנוטל עימו את המקרר המקרטע, האוצר כנראה עולם ומלואו (אך אפשר שהוא ריק), ודאי בכדי להיטיב עימם ולתקנם (אך אפשר גם כצורך עצמו או כסיבת-עצמו).

   הקואן הזה הדהד במחשבתי דברים ותיקים משל הפיסיקאי  סטיבן ו' הוקינג:

*

לרעיון שהמרחב והזמן עשויים ליצור משטח סגוּר ללא גבולות יש גם השלכות עמוקות על התפקיד שממלא אלוהים בענייני היקוּם.נוכח הצלחתן של תיאוריות מדעיות בהסברת אירועים, הגיעו רוב האנשים לכלל אמונה שאלוהים מרשה ליקום להתפתח לפי מערכת חוקים ואיננו מתערב ביקוּם כדי להפר את החוקים הללו.אולם החוקים האלה אינם אומרים לנו כיצד היקוּם היה צריך להיראות בראשיתו—עדיין מוטל על אלוהים למתוח את קפיץ השעון ולבחור את הדרך שבה יתחיל להניע אותו. כל עוד יש ליקום התחלה, נוכל לשער שיש לו בורא. אבל אם היקום מוכל בעצמו בשלמוּת, ללא גבולות או קצוות, אין לו התחלה ולא סוף: הוא פשוט ישנו. מה אפוא מקומו של הבורא? 

[סטיבן ו' הוקינג, קיצור תולדות הזמן: מן המפץ הגדול עד חורים שחורים, תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם, בעריכת: יכין אונא, ספרית מעריב: תל אביב 1989, עמ' 135]

 *

   מקומו של הבורא, אליבא דצבי בורשטיין (כפי שמביא בפנינו דרור בורשטיין), היא הגרירה-ההנעה של המקרר השכם בבוקר, לאורך הרחוב הריק. מקרטע-והולך, עייף-נידח, כגון תיאור יעקב אבינו צולע על ירכו, אי-שם לפנות בוקר, אחר המאבק עם המלאך. פגיעותו של ההלך-הבורא הזה מזכירה לי שיר של משורר יידיש אחר, יעקב גלאטשטיין (1971-1886): 'אני אוהב את אלהי העצוּב/ אחִי-לַנְּדוֹד/ אני אוהב להתיַשב עִמו אבן אבן/לשתֹּק מתוכנוּ את כל הדִבּוּרִים' (תרגם: בנימין הרשב); אף את גבריאל סיים (גיבורו של גילברט קית' צ'סטרטון בהאיש שהיה יום חמישי), המגיע כמדומה, עדי התובנה, כי מעבר לפרדוקסליות של העולם ושל האדם, המסוגלים לכל טוב ומסוגלים גם לכל שואה, הקוסמוס זכאי מתוך נגודיו ומתוך אחדוּת ניגודיו, לאיזו הכרת תודה, בהיותנוּ משתתפים בו (מקרר חורק על כביש אספלט בבוקר-בבוקר."הנה לך בריאת העולם").

*

*

3

*

אָדָם תּוֹלֶה אֶת אֶתְמוֹלוֹ

עַל וָו תָּקוּעַ

בְּלִבַּה שֶל רוּחַ.

הָלְאָה

הָלְאָה.

 

שַעֲשוּעֵי כְּאִלּוּ-

אִלּו-

לוּ

 

רְאִי, הַכֹּל כָּרְעו נָפְלוּ

אֶל מַרְגְלוֹת שֶל אֵין-רַגְלַיִם-לוֹ

שֶזַעֲמוֹ וְרַעִמוֹ מָלֵא עוֹלָם.

 

וְגַם אֲנִי נוֹפֵל וְקָם,

נוֹפֵל וְקָם,

נוֹפֵל

 

וּמַאֲמִין בְּאֱמוּנָה שְלֵמָה.

 

[אברהם חלפי, 'אדם תולה את אתמולו', שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 189; ראה אור לראשונה בקובץ שיריו של חלפי מאשפות ירים]

 *

אני מאוד אוהב את השיר הזה, מאז שמעתיו לראשונה, מולחן-מושר על ידי אלון אוליארצ'יק, שגם קבעו בשם אלבומו השני, שעשועי כאילו (1987). השיר במקורו הוקדש למשוררת יוכבד בת-מרים. אפשר שבא להסביר למשוררת את דתיותו הבלתי דתית (במובנה הנומי-הלכתי) של חלפי. אבל, ככלות השנים, אני מדמה למצוא בו דבר מה הקרוב-מאוד לחיי אמונתי דווקא. החל בתמונה הקיומית-סוריאליסטית של הבית הראשון; עבור בבית השני,אותו איני קורא כמוסב על המטפורה של הבית הראשון,אלא על האדם המדמה לו אלהוּת ובהּ-במידה יודע ומכיר שאין מדובר אלא באפשרות-שבקיוּם לא באל אונטולוגי. ובעוד אחיו לדעת כורעים-נופלים בפני מלך מלכי המלכים,המשגיח-היודע הממשי-קיים,גם אני נופל וקם,נופל וקם,ומאמין באמונה שלימה באלהוּת בלתי ממשית. איני יכול להניח את קיומהּ אף לא לשלול את קיומהּ (אפשר שהיא קיימת, אפשר שהיא מצויה בתוככי מחשבותיי בלבד). האם באמת ניתן לקיים מצוות, לייחד את כל הזמן הזה, לרעיון מופשט, שאינו בר-קיימא (אל אפיסטמולוגי ולא אונטולוגי)? שאלני לאחרונה חבר-קרוב. השבתי לו: 'אלה הם השעשוע,הנהיה והחידה שבחיי'.

   ביום שישי הקרוב ימלאו שנתיים ל"פֶּרֶא אדם חושב". תודה לכל הקוראות והקוראים עד כאן ולהבא. תודה למנויות/יים. תודה למגיבות/ים המעשירים עליי את עולמי.מרגש ומחכים מה שקורה כאן, בחיי.

   שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם.שנה שנשמע בהּ את בשורת צאתו של גלעד שליט מידי שוביו בשלום; שנה שנתבשר בה על אי גירושם של ילדי מהגרי העבודה ועל הטבת תנאיהם של מהגרי העבודה ובני-משפחותיהם החיים כאן;שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ,לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם,סעדם ורפואתם.שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים.שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנה של אופק מדיני והסכם שלום עם הפלסטינים, אנשאללה. ולקוראיי/קוראותיי המוסלמים/ות (מדי פעם אני מקבל מיילים בודדים,ולפעמים מופתע-מאוד לגלות במפגשים עם סוּפִים, שיש הקוראים את האתר), ולחברי היקרים ב"דרך אברהם", ברכות לרגל חתימת חודש הרמצ'אן המבורך ולרגל עיד אלפִטְר הקרב ובא, החופף השנה לראש השנה. איחולי טוב וחסד, חידוש לב טהור ורוח נכון לכולנו.  كلّ عام وانتم بخير. שנה טובה. חתימה טובה.

 

 

בתמונה למעלה: יוסף זריצקי, חיפה, הטכניון,  עיפרון וצבע מים על ניר  1924.

בתמונה למטה: יוסף זריצקי, קיבוץ צובה, שמן על בד 1970.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »