כמי שלוחצת על צמצם הזמן

*

  ספר השירים והתצלומים, עקבות של אור, מאת ד"ר מרינה ארביב, חוקרת כתבי המשוררות והאינטלקטואליות היהודיות-איטלקיות: שרה קופיו סולם ורחל מורפורגו וכתבי הסופרים והתיאורטיקנים בני הפזורה האוסטרית-צ'כית-גרמנית: פרנץ קפקא, ולטר בנימין זיגמונד פרויד–  מכיל שירה דמויית האיקו וטאנקה (כלומר, לא בהכרח שומרת על חלוקת השורות וההברות היפנית המסורתית). עם זאת, ממש כמו בשירה היפנית, יש בשיריה ניסיון ער לשקף תמונת-מציאות; תמונה הקולטת באחת כמה רכיבים שונים ומכילה כמה כוחות או תהליכים פיסיקליים שונים, המתאחדים או נשזרים זה בזה במקום ובזמן, ובסופו-של-דבר מלמדים על התודעה הצופה בטבע המקיף אותה, מתוך איזה רצון להפיג מעט את חלוף-הזמן (הליניארי-תמטי, זמן-השעונים); ואולי גם להעיר על כך שכל הרף-זמן אוצר בחובו עולם משמעויות שלם, וכי ממש כמו בפרדוקס החץ של זנון, התנועה אינה דווקא תכליתית אל עבר מטרה או יעד, אלא התנועה מתגלמת בכל רגע ורגע מתנועת החץ ולכן גם המשמעויות והמובנים הניתנים להיגזר מכך; כך – בהתייחס לטבע, וכך – באשר לחיי האדם. עם זאת, אם זנון תיאר את הפרדוקסליות של תנועת החץ, ארביב נודדת בעקבות תנועת האור ותגובת-העין כלפיו, הן כצלמת והן כמשוררת, כאשר תודעתהּ משמשת על-מנת להוסיף לאותם מקומות שעליהם מוטל-אור, ממד של תבונה סיבתית וממד ער של זמן; האור מעורר את התודעה להבין את הסובב אותה. אנסה להבהיר את כוונתי באמצעות קריאה בשני שירים.    

*

כְּצִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת

נוֹחֲתִים עַל עְַנְפֵי הָעֵץ

פִרְחֵי אַרְגָּמָן

[מרינה ארביב, "חורף", עקבות של אור, ספרי עיתון 77: תל אביב 2023, עמוד 24]

*

השיר פועל במרחב החורפי, שבו ידוע כי הצפורים הנודדות כבר חלפו בדרכן אל ארצות חמות יותר; במקומם מניצים פרחי ארגמן, הממלאים לכאורה-במקומם את הענפים. יש כאן תפיסה לפיה לכל עונה לכאורה יש את התפרחת שלהּ, וכל עונה נושאת את זכרון קודמותיה. עם כּל אלוּ, השיר הזה לא היה נוצר אלמלא היתה המשוררת מעסיקה עצמה בהתבוננות בעץ ובנופיו המשתנים עם חילופי הזמנים. הממד שבו היא בוחרת להתמקד – מלבד האסתטי – הוא ממד הזמן; המוקדם והמאוחר מבטאים ברמת העומק איזו תפיסה של זמן מחזורי או נהיית-לב להיתכנות זמן-כזה; איזה רצון שענפי העץ תמיד יוותרו מליאים. זו יכולה להיות הערה על הנטייה האנושית למצוא יֵשׁ באַיִן ולא להותיר חללים ריקים; אולי זוהי גם הנטיה הטבעית. עם זאת, יש כאן גם תפיסה לפיה מי שממלא את החללים הריקים, ככל שמדובר באדם, היא חוויית הזמן המחזורי, המסדרת בעינינוּ את הטבע, כך שנוכל לבקש דרך התבניות הקבועות שאנו מזהים בו מוּבַן, זוהי כמובן כשלעצמה בקשה את מה שנחווה כְּאַיִן או רִיק להתמלא יֵשׁ, חיים ויופי.  

    נדמה לי, כי שירה של ארביב, ילידת איטליה, מתכתב אחר שירו של המשורר, בן ראשית המאה העשרים,  ג'וזפה אונאגרטי (1970-1888), שנכתב קרוב לסיום מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1918, ומתאר תהליך הפכי:

*

חַיָּלִים 

יוֹשְבִים כְּשֶבֶת 

הֶעַלִים 

עַל אִילָנוֹת 

בַּסְּתָו 

 [ג'וזפֶּה אוּנגארֶטִּי, 'חילים', בתוך: פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמוד 16] 

*

בשירו של אונגארטי מחליפים החיילים את העלים בצמרת העץ, וחייהם הם כחיי עלים בשלכת, הצפויים בכל רגע ממש להיפרדות ממקומם בצמרת, השלכתם אל האדמה, וברמה הקיומית – למוות בקרב. גם אצל אונאגרטי, ממש כמו אצל ארביב, הכותבת כמאה שנים ויותר אחריו, ישנו נוף של עץ, ותמורה של דבר בדבר, אלא שבשעה שאונאגרטי רומז לארעיות החיים, לְהֱיּוֹת לקראת המוות, שכל זמן שהמלחמה מתארכת הופך ליותר ויותר בלתי-נמנע, כך אצל ארביב, שנעה עונה אחת קדימה (מהסתיו לחורף), העץ הוא מוקד של חיים ושל יופי ושל נהיית-יֵשׁ. ענפיו תמיד מתמלאים מחדש בחיים.

     שיר  נוסף:

*

שְׁאֵרִית בַּרְזֶל

אֶל תּוֹכָהּ הַיָּם חוֹדֵר –

הַחֲלוּדָה רוֹשֶׁמֶת בִּכְתַב חַרְטֻמִים

[מרינה ארביב, "חורף", עקבות של אור, ספרי עיתון 77: תל אביב 2023, עמוד 44]

*     

    גם בשיר הזה ישנן ריבוי תנועות, המובאות לכתחילה דווקא מהפרספקטיבה הלא-צפויה. על פניו, התמונה המתוארת כאן היא של ים המציף וחוזר ומציף שארית-ברזל. המגע בין המים לברזל גורמים לברזל להיחלד ולהתפורר. הברזל לא ייוותר של לנצח. סופו להיות מובס על ידי הים. יבוא הרגע שבו הוא ייסחף עם המים העזים. והנה ארביב בוחרת דווקא את הפרספקטיבה של אותה שארית ברזל ההולכת ונאכלת על ידי זרמי מים ומלח. המגע העתיד להרוס את משטח הברזל ההולך ומחליד, הניכרת בהשלת מתכת בצבע חום-אדמתי, פירורי ואבקתי, נדמה כאן ככתב הירוגליפי (בתמונות). קשה שלא להתהרהר באנלוגיה אפשרית בין שארית-הברזל ובין האדם, שבעצם מגע העולם החיצוני בעולמו הפנימי, משיר חלק מעולמו הפנימי ומוציא אותו לעולם בצורת כתיבה, למשל: כתיבת שיר. אם כך, האדם לא בוחר בכך שרשמי העולם החיצוני מציפים אותו שוב ושוב וגורמים לו לתגובה. תיאור תהליך הכתיבה או יצירת שיר כתהליך כימי הוא מעניין, בין היתר, משום שכאמנית-צילום, המשוררת ודאי יודעת כי פיתוח תמונות, אף היא תהליך כימי. זה גם מעורר מחשבה, עקב נטייתם של כותבים רבים להציג את כתיבתם כתהליך שחוברת בו השראה עליונה, כעין אלכימיה, כלומר סוד השמור לבעליו ואולי גם כמוס מפני הכותב עצמו. אם פירשתי היטב את הדברים שאליהם כיוונה ארביב, הרי שהיא רואה בתהליך היצירתי באדם תהליך נפשי-טבעי לחלוטין, הנקווה שבתווך שבין העולם החיצון ובין העולם הפנימי, ממש כמו תהליכי החישה, הנשימה והחשיבה. עוד דבר שראוי להרחיב עליו, הוא שלדעת המשוררת – תוצר הכתיבה אינו דווקא נהיר או ברור או חותר לכך. הוא יכול להיות פריו של לא-מודע או של משהו שביקש להתפרץ מהאדם בתגובה למגעו של החוץ ולרשמים שהוא אוסף מהממשות.

     בספרו זקן אהרן [ונציה 1657, דף ק"ך ע"ד (בפירוש על תהלים קל"ג מזמור "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"], תיאר המחבר, ר' אהרן הכהן מֵונציה ( עבר אליה מרָגוֹזָה שבצפון איטליה דאז, דוברובניק בקרואטיה כיום) כי תלמידי חכמים היושבים ועוסקים זה עם זה בהתדיינות הלכתית הריהם כברזלים המחדדים זה את זה (המקור לדרשתו: מימרא מתוך תלמוד בבלי תענית דף ז' ע"א) . בהשוואה לארביב, אין אהרן הכהן מזכיר כלל אפשרות של חלודה ושל כיליון איטי, אלא רק כלים ההולכים ומתחדדים ככל שתלמיד החכמים וסביבתו עסוקים בחידוד משפטי – זה של מחשבת האחר, מתוך תפיסת עולם (הוא מרחיב עליה), כי אין בעניין זה היררכיות. מה שמקבל התלמיד מהמורה הוא מחזיר בתורו בתשובותיו למוריו. כלומר יש כאן תפיסה מאוד אידיאית ואלכימית (שתוחלתהּ: נצח ואלמוות), מאחר שלימוד התורה לתפיסת המחבר, אינו מוגבל רק לחיי הגוף הזמניים בעולם הזה. לעומת זאת, קיבלנו רק השבוע בפרעות בחווארה רושם-מה, ממה שקורה לחברת אנשים הלוטשים זה את זה כברזלים מחודדים, מבלי שהם משיתים מבט או שוקדים על פיתוחו של עולם פנימי ועל העמקתו. כאשר הספרים היחידים שמשמשים אותם כחיבורי-עומק הם תמיד-אותם ספרים (נצח ישראל, התניא, ליקוטי מוהר"ן, כתבי הראי"ה קוק, כתבי הרצי"ה קוק, כתבי הרב יעקב משה חרל"פ) שבעצם מעצימים את הפערים הבלתי-גשירים כביכול (לשיטתם) שבין נשמת היהודי לומד התורה  ובין לא-יהודים, או יהודים ממושמעים פחות. במקרה שעולמו של הפנימי של האדם הוא הומוגני ותפישתו מושתתת על חובת ציות לרבנים או לצו החברתי ב"קהילה הקדושה" שבהּ הוא חבר, יכולת ההתנגדות הפנימית שלו לאלימות חברתית תהיה כנראה פחותה; זאת ועוד, הואיל והוא רואה בעיסוקו התורני "אלמוות", ממילא חייהם של בעלי החיים הסופיים בעולם הזה הם לצנינים בעיניו. אני מעדיף לצייר עצמי ברוח השיר של מרינה ארביב, כברזל מחליד ההולך וחסר, ובדברים שאני כותב – דבר טבעי וסופי. אין לי התנגדות לדבריו של הפילוסוף הקונפוציאני ההונג-קונגי, צ'יאן מוּ (1990-1895), לפיו דווקא החלוף באדם – הוא-הוא שמעורר בו בחינה של אלמוות (מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית: גדי ישי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2008, עמוד 50); אבל אם אני מקבל שיש בי נטייה או יעוד כזה, ממילא אבקש שהוא יהיה גם הנטיה והיעוד של כל אחֵר, ולא אבקש לפגום בתנאי חייו. בקיצור, טוב בעיניי הֱיּוֹת בדמות שארית-ברזל מחלידה ונאכלת על שפת-הים, מלהיות כברזל מלוטש, כביכול מפלדה אלחלד, הדוקר ומשסף את כל סובביו. יפים לזה גם דברי הפילוסוף הגרמני-יהודי הרמן כהן (1918-1842), בראשית דת התבונה ממקורות היהדות (1918, בתוך המאמר על ייחוד ה' שם), לפיה העובדה שאדם בוחר להחזיק במורשת אבותיו הרחוקים (אברהם יצחק ויעקב), לא הופכת אותו לדבר הנבדל משאר האנושות, הגם שלכתחילה בשורתם של אבותיו הרחוקים כוונה לייעודיו של  כלל המין האנושי ולא אך-ורק לצאצאיהם באופן ספציפי.  

     לסיום, בחזרה אל ספרהּ מרינה ארביב – אני חושב שהייחוד בשיריה הקצרים אינה דווקא בתמונתיות או בחזותיות שלהם, אלא דווקא בהיותם ממזגים כמה תנועות, ומעבר לכך – כעין לחיצה על  צמצם הזמן. הזמן המחזורי, הזמן החולף – כולם בסימן כוחות שונים מרובים, הקשורים זה בזה לבלי-התר ומתנגדים זה לזה ו/או משלימים זה את זה.  

מרינה ארביב, עקבות של אור, מהדורה דו-לשונית (עברית/איטלקית) ותצלומים מאת המחברת, ספרי  עיתון 77, 80 עמודים בחלק העברי+82 עמודים בחלק האיטלקי.

בעניין חלודה, חלד ותפיסות זמן שונות, ראו התכתבותי עם מאיה אטון ז"ל, כאן.    

*

*

בתמונה: Shoey Raz, Sunset  Near  a Cemetery Gate, 27.2.2023

Read Full Post »

Let me fall out of the window with confetti in my hair

*

התמונות הראשונות מטלסקופ החלל ווב, החוקר ברזולוציות חדשות את הקוסמוס (המרחבים המתועדים התקיימו לפני מילארדי שנים) נראות כמו המחשה לשורות השיר שטום ווייטס כתב מזמן Tango 'till they're sore: 

"Let me fall out of the window with confetti in my hair"

    כלומר, המון-רב של מופשט גאומטרי: נקודות, מעגלים, חרוטים, משולשים, שנדמה שיותר משהם מפלסים לתודעה האנושית דרך ואופק להבינם, פשוט נמצאים שם, בתוך תווך אין-חקר, שכעת העין והמח האנושיים יכולים להתבונן ולהתרשם מהם ומנצנוציהם, אבל לא הרבה יותר. כלומר, האסטרונומים והאסטרופיסיקאים ודאי ייראו כאן הרבה יותר; האחרים ייראו קונפטי. כלומר, אם נאמץ לרגע את אותה פרספקטיבה שהציע אלברט איינשטיין (1955-1879) בסביבות 1915 במשוואה T=G  (Things=Geometry), כלומר: כל סידור של דברים בחלל או במרחב מייצר סביבו גאומטריה ייחודית לו. כלומר, החוקרים והבקיאים ייראו בתמונות מטלסקופ החלל ווב, מערך חידתי – הניתן לפיענוח או לפיענוחים מרובים מאוד, של גופים חלליים ושל הכוחות הפיסיקליים המשפיעים עליהם ועל המרחב בו הם מצויים. זה יהיה ניתן לניתוח אנליטי, ולתובנות סיבתיות שיחתרו להבין במה שנראה לעין – הרבה יותר מאשר מרחב אסתטי גלוי לעין או יצירת אמנות הכוללת בחובה טבעים-דוממים רבים. עם זאת, תמיד נוכל להעלות על כך שתי שאלות ספקניוות: [1]. האם התצלום באמת מבטא כל מה שיש שם? שאלה שתנבע מהעובדה לפיה שמה שצילם טלסקופ החלל מוגבל לרזולוציות ולאיכויות צילום מוגבלות ומפאת המרחקים העצומים שבהם מצויים האובייקטים המצולמים גם ממילא אינו מתאר את ההווה שלהם אלא אך את עברם המאוד-רחוק; יותר מכך – לעובדה לפיה מנתחי התצלומים יעריכו את הצילומים קודם-כל מתוך הידע המחקרי הרלבנטי הכולל הקיים בתחום הידוע לנו (למין האנושי) על עומק-החלל, אין אפשרות אחרת; ואילו קפיצות מדעיות שנעשו בעבר לרבות קופרניקוס וגליליי וקפלר; ועד איינשטיין, בוהר והייזנברג וכיו"ב הראו שלעתים דווקא ההיפותזה שמוותרת על תמונת העולם המקובלת, אפילו מבלי שהיא מצליחה עדיין להפריך אותה, חיונית היא ביותר להתקדמות הידע המדעי ולחיפוש דרכים חדשים להבנת המציאות. [2].  האם מרבית בני המין האנושי מצליחים לתפוס בכלל את מה שמגולם בתצלומי טלסקופ החלל? או נשארים פעורי פה מול יופיים של הדברים או רוחקם (במרחק ובזמן) מאיתנו או מן ההשערה שהמין האנושי עושה עוד צעד אל עבר מקורות היקום, כמי שעומדים נרעשים מול מופע זיקוקים ביום העצמאות או מול אולם שופע אורות מרצדים (דיסקוטק) כשמישהו מפזר על החוגגים ענן-קונפטי-מנצנץ; כלומר, נותרים כך שמה שמניע את ההתבוננות היא אך ורק הנאה אסתטית? 

    אני איני אסטרונום/פיסיקאי/אסטרו-פיסיקאי. את קצת ידיעותיי בתחום אני שואב בעיקר מספרות מדע פופולרי, אתרי אינטרנט או מהרצאות הפתוחות לקהל הרחב בטכניון או במכון וייצמן, כך שבוודאי איני יכול להעריך כל מה שניתן יהיה להסיק מתצלומי הטלסקופ, וככזה אני תוהה, ממש כמו אחרי כל פעם שהצצתי דרך עינית טלסקופ לשמיים חשוכים, האם מעבר לחוויה האסתטית, האם התחושה שלי לפיה הצלחתי גם להתנסות חווייתית בדבר-מה שאוכל לכנותו חוויה רציונלית-סיבתית, שבתוכה הצלחתי להבין קמעא משהו על הקשר שביני ובין האובייקט החללי המרוחק, ולהבין משהו על מיקומי ומיקומו ועל מערך הזיקות בין כדור הארץ ובינו, ועל מקומו ומקומנו – היא אכן דבר בר קיימא, ולא משהו שאני מנסה לשכנע בו את עצמי, כדי שלא אחוש לגמרי חסר אונים, שפל-ברך וקומה, מול המרחב האינסופי-כמותי שמגלם היקום. יותר מכך, מה אם מרבית הטכנולוגיה הוויזואלית שהאדם מפתח ושב ומפתח גורמת לו לכך שינסה כל הזמן להאיץ את אפשרויות הצילום ואת איכותן ואת אפשרויות פרסומן – על חשבון הבנתם המדעית השקולה והאיטית. מה אם בסופו של דבר, ממש כמו מרוץ החימוש בין המעצמות, המטרה של סוכנויות החלל הפכה (ממש כמו מערכות עיתונים) – להביא את הצילום הטוב ביותר, באיכות הגבוהה ביותר מאיזו זירת-אירוע; צילום אייקוני – שיביא הרבה מאוד טראפיק וישיא הרבה מאוד תורמים ונדבנים להבין – שזה "השלב הבא". ולבסוף, בתוך המירוץ הזה ל"דבר הבא" תיזנח החשיבות של הבנת הרגע כמכלול סיבתי, ויותר מכך של ההבנה ההגיונית-התיאורטית, לטובת מופע קסמים וזיקוקים, המושך אליו מיליארדים של בני אדם [עובדתית, סירטי גיבורי-על המתרחשים בחלל המליאים וגדושים בפיצוצים גדולים ולאו דווקא בתובנות אינטלקטואליות או מדעיות גרידא – מושכים אליהם המון רב, בין היתר בשל קסמם האסתטי].    

    אני מעוניין להדגים את כל מה שכתבתי כרגע דרך יצירה אמנותית, שעוררה בי תחושה חידתית, כעומד בפתחה של תעלומה (בשל שונותה האסתטית, שמעוררת למחשבה); עבודתה של האמנית מירית כהן (1990-1945) כתב-מח / קשר אטומי (עיפרון על נייר 1975). בעבודותיה של מירית כהן נתקלתי לראשונה באוסף האמנות של האספן, האוצר והחוקר, בֶּנוֹ כַּלֶב, לפני כשתיים-עשרה שנים,  ואני זוכר שכבר בהתבוננות ראשונית עבר בי אותו משפט של טום ווייטס שכבר ציטטתי בראש הרשימה (כהן שמה קץ לחייה בקפיצה ממגדל בניו יורק ובידיה זר-פרחים).  

*

*

 כמדומני (צילום של דף השמור עימי מימי עבודתי בספריה הלאומית) שבספר, שאצר יונה פישר ז"ל (2022-1932) המביא מאוסף האמנות של בנק דיסקונט, נכתב כי האמנית אמרה על עבודתה זאת: "זהו כתב רישום תבניות. תאי-מח, משהו הדומה לתרשימי בדיקה נוירולוגית. פיקטוגרמה זאת חושפת את הרגש האנושי והאישי ומתארת מיקרוקוסמוס מולקולרי תת-הכרתי חסר גבולות; עולם של חלקיקים שבו הקו, כחוט מקשר, מנסה לחבר את הכל, אבל הופך בתוך כך לסבך."

   האמנית עצמה לפיכך, ראתה ביצירתה זאת כעין קוסמוס בזעיר-אנפין – המתאר את העולם המולקולרי (המצריך מיקרוסקופ) או התת-מולקולרי חסר הגבולות. בד-בבד היא ניסתה לצייר גם את מה שמקשר בין הפרטים הגאומטריים המרובים מאוד, והנדמים כאוטיים וחסרי שיטה; כלומר – לשיטתהּ ישנו איזה קו-מחשבה, הגיון המחבר את הכל (כאן, ללא ספק הציור נבע למישרין מתוך תודעה אנושית יחידה), אך בד-בבד, ההופך את הכל לסבך בלתי פתיר בעיני תבונה אנושית, ואולי רק סבך בלתי-פתיר עדיין, אך כזה העשוי להיות פתיר.

   נקל מאוד לעבור מעבודתה של כהן לתצלום מטלסקופ החלל ווב, שאולי מצליח יותר מכל מה שהצליח האדם עד כה, בצילום אל מעמקי היקום ואל חבלי ראשיתו. ובכל-זאת, ממש כמו בכתב-מח של מירית כהן, ישנה כאן אינטואיציה של ריבוי קוסמי  כמותי חסר-גבולות, ועם זאת, חידה או שורת חידות העומדת בפני המתבונן, למשל: האם הסבך הזה פתיר? מה ניתן ללמוד ממנו?  האם יש כאן מערך של הקשרים וזיקות, סיבות ותוצאות, ויותר מזה – סידור שניתן להגדירו כסביבה גאומטרית, שניתן להבינה כמארג של כוחות פיסיקליים המשפיעים אלו על אלו ביצירתהּ?  

      החשש שלי הוא שרוב-רובם של בני המין האנושי יעדיפו להתפעם ויזואלית ואסתטית בלבד מיופיים של הטבעים-הדוממים הרחוקים מאיתנו כל-כך; משל היו מתבוננים בציורי הטבע-דומם של הריאליסט ההולנדי טורנטיוס (יוהנס ון דר ביק, 1644-1589). למשל, הטבע-הדומם המפורסם מאוד שצייר בשנת 1614.         

*

*

בחברה הנוטה יותר ויותר למדע-שימושי, אין ספק כי ברוחם של התצלומים החדשים ייוצרו  טי-שירטס, ספלים, כרזות,פרסומות לקראת לימודים באוניברסיטה; והנופים החלליים הנשקפים יעניקו כנראה השראה לסרטים הבאים של אולפני  Marvel . אבל האם יהיו מי שיענו לאתגרים התיאורטיים שמעמידות התמונות האלה. אם נחזור לכתב-מח של מירית כהן, אני לא ממש משוכנע שעבודתהּ הביאה רבים או מעטים לראות בהּ סוג של אתגר אינטלקטואלי שניתן לפענחו. בשעתו ממש ניסיתי להתבונן ולנסות לפענח – כאילו אני צופה בכתב סימנים (הירוגליפים או פיקטוגרמות), שהרי גם האלפא-ביתות הקדומות לא היו אלא ניסיון לרשום את גרמי השמים. היה מי שאמר לי: עזוב אותך, היא לא היתה בריאה בנפש – או משהו דומה על האובססיביות שניכרה לדידו מן היצירה. בעצם כל הרשימה הזאת, היא סוג של אלגיה על קוצר רוחו של האדם והטיית כל מחשבתו לשימושיות המוגדרת באופן תועלתני וכלכלי, אני כמעט משוכנע לחלוטין שעוד היינו תקועים עם תמונת העולם האריסטוטלית-פתלומאית, לולא פילוסופים, מדענים, מתמטיקאים ואמנים ניסו להתיר חידות בלתי-פתירות או הרגישו שהתשובות שסיפק המדע בן-זמנם לא הניח את דעתם, משום שהשאלה: מהו העולם  ומה מקומנו בו – בערה בהם; ואִילוּ סוגיות – השימושיות, התכלית והרווח – לא היתה בשביל איש מהם/ן לב הדברים. הקוראן כותב: وَيَدْعُ الْإِنْسَانُ بِالشَّرِّ دُعَاءَهُ بِالْخَيْرِ ۖ وَكَانَ الْإِنْسَانُ عَجُولًا [= יש אשר יתפלל אדם לרע כשם שיתפלל לטוב, והאדם הוא קצר-רוח; מתוך: הקוראן, תרגם מערבית והוסיף הערות: אורי רובין, תל אביב תשס"ה, סורה 17 המסע הלילי (= אלאסראא'), פסוק 11, עמוד 227]. אני רוצה לקוות שעוד נשתיירו בינינו אנשים שיודעים להביט בחידות מורכבות או סבוכות – ללא קוצר רוח, בלא חיפזון, בלי הטיות של שימושיות או רווח, ומבינים כי ישנם דברים שאורך להבין שנים ארוכות.  

*

*

*

בתמונות: תמונה מטלסקופ החלל ווב כפי שפורסמה השבוע באתר אינטרנט נורווגי; מירית כהן, כתב מח, עיפרון על נייר 1975; Torentius, Still Life, Oil on Canvas 1614.

Read Full Post »