ספרו של הסופר הצרפתי הדר בברצלונה, מתיאס אנאר (נולד 1972), רחוב הגנבים, מספר על צעיר מרוקאי, יליד טנג'יר, והשתלשלות המובילה אותו להיזרק מבית הוריו המוסלמים, להתגלגל אחר נדודים למוסד אסלאמי להפצת הקוראן בו הוא משמש כמוכר ספרים, לעבודה בהעברה לאינטרנט של ספרים ושל דו"חות חללים מזמן מלחמת העולם הראשונה בסוכנות צרפתית המוצאת בו עובד-זול ונאמן, לעבודה כנער סיפון במעבורת השטה ממרוקו לספרד, אל עבודה בהכנת מתים, בעיקר מהגרי עבודה טבועים, לקבורה, וכלה בהתייצבותו לצד אהובתו הברצלונית, שמתגלה גידול בראשהּ, ועימות עם חבר ילדוּת קרוב, המתגלה כטרוריסט.
יותר משספרו של אנאר מטפל בבעיית הפליטים הצפון אפריקאים באירופה ובגורלם, בחברה שאינה שואפת לקבלם; אני רואה בספרו זה של אנאר בת-קול עכשווית לספרות המתקיימת מזה כמאה שנים באירופה העוסקת בגורלם של פליטים, שאינם מוצאים מקלט מדיני, לא תושבות-קבע או אזרחות, והמדינות האירופאיות הנאורות שבות ועוצרות אותן או משימות אותם בהסגר, או מגרשות או פולטות אותם מעמה. בקוראי את אנאר עלו בדעתי סופרים כמו ב' טראוון (נפטר 1969), ואניית המתים (1926) שלו, רומאן שדן בבעיית הפליטים באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וגם כן בהשתלשלות הטראגית, המועידה בסופו של דבר את חיי הפליט לחיים טרגיים של שוהה בלתי חוקי הנדון למעצרים חוזרים ונשנים, ולקרב את עיסוקו במשלחי יד מסכני חיים לפרנסתו, שאכן מחישים עליו את קצו; ספר נוסף שעלה בדעתי הוא ספרה של אנה זאגרס (1983-1900) טרנזיט (1944), שעסק בתרבות הפליטים בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, ובניסיונם של רבים, מהם יהודים ומהם לא-יהודים, להימלט מידי הנאצים. מסע שהסתיים, לא אחת, בכך שהפקידו חסכונותיהם בידי נוכלים, או במקרים אחרים: בעליה על סיפון אוניה הטובעת בדרכה מפגיעת טורפדו. גם טראוון וגם זאגרס האירו את הארעיות של הפליט האירופי במקום שבעבר זיהה כביתו. לחד'ר, גיבורו של אנאר, קרוע בין זיכרונות מולדתו ובין התחושה כי באירופה יימצא את העתיד היחידי, שאפשרי עבורו, מוסלמי שקרא מילדות ספרות אירופאית, אבל הבית הזה נשלל שוב ושוב ממנוּ, שכן הוא אינו אזרח, ומקום הקבע היחידי שמועידות הממשלות האירופאיות לאנשים כמוהו, במקרה הטוב, הוא תא-כלא.
אנאר לדידי, מתכתב עם ספר נוסף, דג זהב (1997) של הסופר הצרפתי, יליד מאוריציוס, זוכה פרס נובל לספרות (2008), ז'ן מארי גוסטב לה-קלזיו (נולד 1940), הדן בגורלה של פליטה אפריקאית, שנחטפה באפריקה בילדותה, ואפילו את שמהּ לא יודעת (מאמצת את השם לֵיילַה, שהעניקה לה ישישה יהודיה צפון אפריקאית, שלא עזבה את המלאח, שלימדה אותה קרוא-וכתוב והתייחסה אליה בהגינות, ולפיכך היא רואה בה דמות-אם). ולבסוף לחופי הים-התיכון ואחר כך לצרפת. ספרו של אנאר מציע דמות של פליט צעיר במקביל לסיפורה של אותה פליטה, אלא שבמקום שבו בחר קלזיו לסיים באופטימיות רבתי, בוחר אנאר לסיים באופן פסימיסטי ובמידה רבה סקפטי לגבי גורלו של גיבורו, ואולי גם זה לא רק עדות לאופיים השוני של המחברים, אלא גם לשינויים שחלו באירופה הנוכחית, בעיקר לגבי נכונותה לקלוט מהגרי- עבודה ופליטים אפריקנים לאחר הפיגועים ההמוניים בצרפת ובספרד לאורך העשור האחרון.
הדהוד ספרותי נוסף, המתקיים בספרו של אנאר, הוא להזר (1942) לאלבר קאמי (1960-1913), אלא שתחת מרסו הנוסע לאלג'יר שתחת הכיבוש הצרפתי, אחר קבורת אימו, הורג שם ערבי — ועומד לדין; כאן, הגיבור לח'דר [הנקרא לדבריו (עמוד 107), ככל-הנראה, בעקבות דמות הפלאים של אלחִ'דְר, נביא סיפי קדום, המעורר , כמובא בסורת המערה (סורה 18, פסוקים 82-60), פליאה בנביא משה (מוסא) על שום מעשיו האקסצנטריים; דמות שרבים מהמיסטיקונים הסוּפיים הגדולים טענו שהם קשורים אליה באופן מיוחד, כעין מקבילה לגילוי אליהו אצל המקובלים]. סופו שמגיע לאירופה ולדילמה שבו כערבי-אירופאי עליו להחליט האם להרוג ערבי-אסלאמיסט, בנסיבות אחרות לחלוטין. במנוגד לקאמי; החוק אינו מלווה את העלילה אצל אנאר; הוא זניח מפני מצפונו של גיבורו, המייסר אותו כל-העת בשל דברים שכבר קרו, או קורים, או שייקרו, וכך או אחרת, סבך חייו של לחד'ר הוא כזה, המרשה לו לקחת החלטות אפשריות, אך לא מרשה לו תווך של ברירות ואפשרויות, ונדמה כי חלקו האחרון של הסיפור מדגיש את הפעולות שעושה הגיבור, כדי שחייו או מה שנותר מהם לא יעמדו בסימן ההישרדות והכורח, אלא יבטאו בחירה – גם אם היא נובעת מהכרח, וגם אם בשל החלטה מצפונית, עליו להיות נכון לשאת מחיר כבד מנשוא.
מעבר למקורות האירופאיים המתכתבים עם הרומאן של אנאר, ראוי לציין את השפע המקורות האסלאמיים והפואטיים הערביים (לא כולם תורגמו לעברית), המלווים את מסעו של לחד'ר, ומועילים מאוד להעמקת דמותו כאינטלקטואל ערבי צעיר, שעם כל אהבתו הרבה לאירופה ולתרבותו, אינו מעוניין להתנתק ממורשתו הערבית והאסלאמית, המקיימת אותו. אנאר הוא אמנם מזרחן ערבי ופרסי בהשכלתו – וכאן ניבטים דרך דמותו של לחד'ר, טקסטים ערביים ואסלאמיים האהובים על המחבר. עם זאת, ההחלטה הזאת מועילה מאוד להעמקת דמותו של לחד'ר, ומבהירה מדוע הוא ממאן להשאיר את עברו התרבותי מאחורי גבו, ומדוע העושר התרבותי הגלום בתרבויות הערביות והאסלאמיות לדידו אינו נופל מכל מה שאירופה ותרבותהּ מגלמות.
כך יימצא הקורא, בין היתר, שורות משל פרשני קוראן; סיפורים מספרו של הנוסע הגדול, יליד טנג'יר, אבו עבדאללה אבן בטוטה (1369-1304); משל המשורר הסורי (1988-1923), נזאר קבּאני – המעטרות בעיקר את מכתביו של לחד'ר לאהובתו ז'ודית. כמה פעמים חוזר בקו מחשבתו של לחד'ר, המתגעגע לטנג'יר – למתיו ולנשים שאהב, סיפור המופיעה אצל אבן בטוטה, הסיפור אודות חסן המשוגע:
*
בספר מסעותיו, מספר אבן בטוטה שבעת ביקורו במכה נתקל שם באדם מוזר, אילם שכל אנשי העיר מכירים אותו ומכונה בפיהם חסן המשוגע, אשר לקה בטירוף הדעת בנסיבות מוזרות: כשעוד היה שפוי בדעתו קיים חסן את מצוות הקפות הכעבה בלילה, ובכל ערב היה נתקל בקבצן במקום הקדוש – מעולם לא התראו לאור היום, אך ורק בלילה. ובכן, לילה אחד, פנה הקבצן אל חסן ואמר: יא חסן, אימךָ מתגעגעת אליךָ ובוכה, לא הייתָ רוצה להתראות איתה? עם אימי? כמובן, השיב לו חסן וליבו נחמץ בקרבו כשנזכר בה, כמובן, אבל אי אפשר, היא רחוקה. יום אחד הציע לו הקבצן שיבוא לפגוש אותו בבית הקברות, וחסן המשוגע הסכים: הקבצן ביקש אותו לעצום עיניו ולאחוז בבגדו, וכשחזר ופקח אותן מצא חסן את עצמו מול ביתו שבעיראק. הוא בילה שבועיים בחברת אימו. בתום אותם שבועיים נתקל בקבצן בבית הקברות של הכפר, וזה הציע להחזיר אותו למכה, אל אדונו נאג'ם א-דין אספהאני בעיניים עצומות כשידיו לופתות את גלימתו הגסה, בתנאי שיבטיח לעולם לא לגלות לאיש את דבר המסע הזה. אספהאני הודאג מהיעדרותו הארוכה של משרתו – שבועיים ימים, אין זה דבר של מה בכך – ובסופו של דבר, סיפר לו חסן את פרשת הקבצן, ואספהאני רצה עוד באותו לילה לראות את אותו אדם. חסן הוביל אותו לכעבה והראה לאדונו את הנווד בצעקה: הנה הוא! הנה הוא! בו ברגע הניח הקבצן יד על גרונו ואמר: לעולם לא תדבר עוד, וכך היה; הקבצן נעלם ואילו חסן, משוגע ואילם, חג סביב המקום הקדוש שנים על שנים, בלי לומר את התפילות, בלי להיטהר; אנשי מכה טיפלו בו והאכילו אותו כאילו הוא קדוש מוזר, שכן ברכתו של חסן הגדילה את המכירות והרווחים; חסן המשוגע נע סביב האבן השחורה במעגל, בשתיקה נצחית, משום שרצה לחזור לראות את אימו, משום שהסגיר סוד …
[מתיאס אנאר, רחוב הגנבים, תרגם מצרפתית: משה רון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2019, עמ' 185-184]
*
חסן המשוגע, המופיע במחשבותיו של לח'דר, הכלוא באותו עת כעובד, בביתו של קרוס, ספרדי מורבידי, העוסק בהבאת גופות פליטים טבועים לקבורה או שוהים בלתי חוקיים שלא נודעו קרוביהם; חושב על מעבידו המביא את עובדו, לסבוב במעגלי זכרונותיו וגעגועיו, אבל הוא אינו מציירו לא בדמותו של הקבצן עושה הנפלאות ולא בדמותו של אספהאני, אלא גם הוא בתורו – סוג של חסן המשוגע, הכלוא "בלב יער המוות שלו, סב לו עד אין קץ בחשכה" (שם,שם).
בספרות הערבית ההרמטית והסוּפִית, נמצאים לא מעט תיאורי מפגשים, בין מחפש-הידע ובין דמות משונה של זקן. על פי רוב, מתברר כי הישיש המוזר, המופיע בדרך-כלל בלילה או מתוך אפילת מעבר תת-קרקעי הוא ביטוי לעצמי-השלם של דמות הצעיר (מה שעוד יהיה, או הביטוי השלם של הפוטנציאל הרוחני הגלום בו); מי שמבקש להנחילו את הידע הקוסמי או את להעביר אליו את הדרך להשגת התגלות. יש טקסטים בהם הדמוּת הספּית הזאת, מתגלה כאלחִ'דְר (שכזכור ממנו נגזר שמו של לח'דר), שבהיותו דמות שמעבר לעולם אכן אוחז בידע הקוסמי, או בכל מה שנמצא על גבי אללﱠוְּח אִלמַחְפוּט' [הלוח הגנוז/שמור, הקוראן השמיימי שהקוראן הארצי הוא רק העתקו הפיסי, וראו: סורה 85 (כוכבי המזלות), פס' 21] אם לכך רומז הספור (אנאר לא מפרש אותו), הרי שחסן המשוגע נענש על-שום שביכר את הסדר החברתי החיצוני, שבו יש אדונים ומשרתים, מעבידים ועובדים, על פני הסדר הפנימי שבו האדם עומד מול נפשו ומול היקום והאל. כסיזיפוס המגלגל את האבן, חסן המשוגע נותר לחוג סביב האבן. אבל לח'דר לא נכשל בשום העדפה כזאת, אלא הוא כלוא בתוך סיטואציה כולאת שבה המקום היחיד שהחברה האירופאית מוכנה להעניק לו הוא שלכמותו היא עבודת משרת או תא מעצר. כך או אחרת, במעגלים האילמים שסביב הכעבה, או במעגל הצר של האפשרויות שמציעים לו – חיי מהגר עבודה בלתי חוקי באירופה, הדברים יובילו את לח'דר לבחירות שאולי ימלטו אותו מאותו סיבוב של לוויין אין קץ, אבל אולי, גם יקבעו אותו שוב באותו מסלול במקום אחר. אולי הסוד הגלוי הוא שקשה מאוד להימלט או להינתק מזיכרונות, געגועים, ותפיסות שכובלות אותנו שוב ושוב, ומכתיבות לנוּ את מעשינוּ. לעתים, מה שאנו מדמים כתיקון גדול הוא רק כניסה מחודשת למסלול לווייני סביב איזה נקודת ייחוס שניתן להסתובב סביבה, והיחלצוּת ממעגל אחד מתווה כניסה למעגל אחר, וכך והלאה – במעגלים.
*
*
בתמונה למעלה: Brion Gysin (1916-1986) Desert Sun, Ink on Paper 1957
פֶּרֶא אדם חוֹשב 