*
כשנטלתי לידיי את ספר שיריה של סוזי רזניק פניו האחרונים של המלך (הוצאת פרדס: חיפה 2015), מיד פגשו עיניי בעבודה המרשימה המתנוססת על-גבי הכריכה: צורת ראש, שעונה על לחי; כעין פסל רומי, פיניקי או אטרוסקי, מעשה ידיה של האמנית דורית פיגוביץ-גודארד, אשר ארבעה-עשר רישומים מעשה-ידיה מלווים את הספר; כאשר ביקשתי להרחיב מעט על אודות המשוררת, והפכתי את הספר על פיו, מצאתי על גבי הכריכה האחורית את דבריה המהדהדים של עורכת הספר, המשוררת והמתרגמת, טל ניצן: "נדיר שספר ביכורים מחולל טלטלה שכזאת בשירה ובלשון. סוזי רזניק כותבת בלי התחשבות במסורת ובתהליכים שקדמו לה. כותבת כאילו צנחה מעולם מקביל ונחתה על המקלדת […] פניו האחרונים של המלך הוא רגע מפנה בשירה העברית.' דבריה של טל ניצן, משוררת ואינטלקטואלית מן המעלה הראשונה, מהווים קבלת פנים מז'ורית מאין-כמוה (גם נדיבה מאין-כמוה) לספר ביכורים. עם זאת, זוהי הכרזה אוטורטיבית שקשה לקורא להתנער ממנהּ. שונה תעודתו של קורא המבקש להתוודע אל ספר שירים חדש, ובא אל ענן אי-הודאוּת שהספר מגלם, מתעודתו של המתבשר לכתחילה כי עומד הוא נוכח Magnum Opus. מול "רגע מפנה בשירה העברית" נחוצה התגברות; בעיקר, נחוצה איזו שהות כדי לשוב ולפגוש בשירים, כעבור-זמן, בלי פרחים ובלי כתרים.
וכך, אציע קריאה בשיריה של רזניק, כשהם חופשיים ומשוחררים מעבודותיה היפות ומעוררות המחשבה של האמנית-המלווה את הכרך, אף מעבותות הערכתה הגדולה של עורכת-הספר, שוודאי כיוונה רק לעורר את הקורא לידע כי לפניו ניצב ספר שירים בלתי-שגרתי וחשוב מאין כמוהוּ. אני רק אציין כמה רישומים זריזים, כפי יכולותיי המעטות, כעובר-אורח חולף בשדה השירה. אבקש להעלות קווים אחדים לדמותו החשופה והמאוימת של האדם בשיריה של רזניק. לדידי יותר מאשר מדובר בפריצת-דרך בתולדות השירה העברית, מדובר בשירה המהדהדת כמה וכמה יצירות ספרוּת חשובות בנות המאה העשרים.
על מפתן ספר השאלות כתב אדמון ז'אבּס (1991-1912): 'ציין בסימנית אדומה את הדף הראשון בספר, יען כי, בראשיתו, אין הפצע גלוי לעין" [אדמון ז'אבס, תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: תל אביב 1990]. ז'אבס רומז כאן לחשיבותו של המוטו אותו בוחר המחבר להצמיד לקידמת-ספרו. זהו יותר ממכתם שנטבע, אלא מעין בת-קול או לחש-אוב של פיתום, דרכו מבקש המחבר להציג את פרי רוחו לקורא, לחשוף מעט מהעולם הפנימי, ומן הדהודים התרבותיים המייחדים אותו.
בחירתה של רזניק בציטוט מתוך אלה תולדות מאת אלזה מורנטה (1985-1912) היוותה עבורי צוהר להתבונן דרכו בספר ביכוריה. רזניק מצטטת: "הוא גחן קדימה והמשיך לדבר בקול שהידלדל כדי לחש, עד שנדמה שהוא מדבר בפטפטת סרת-טעם אל לוחות העץ שעל השולחן" [תרגם מאיטלקית: עמנואל בארי, הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1995]. אלה תולדות הוא סיפורם של אידה ובנה ג'וזפה (אוזפה) האיטלקים-יהודים; ושל איש צעיר נוסף, קארלו ויולדי, אנארכיסט בלתי-אלים, שברח, ככל הנראה, מקרון חתום שהובל למזרח אירופה. בהמשך, הוא עומד על כך שיכנוהו בשם דַאוִידֶה סֶגְרֶה ומעמיד את סובביו על מוצאו היהודי. קארלו/דאוידה, הדמות עליה מוסב הציטוט שבחרה רזיניק, הולך ומתגלה כמשורר מחונן, שלא נהיר מהיכן הוא יונק את מקור שירתו. דאוידה הוא גם בעל ייסורים (מתואר כאילו עצב תהומי ניבט מעיניו), משתמש בסמים, ומתברר כי כל בני משפחתו נרצחו בידי הנאצים. הוא עתיד לאכזב את אוזפה הקטן, הרואה בו דמות-מופת, ואז למות בטרם עת. ככלל, כל דמויותיה הראשיות של מורנטה תלויות על בלימה; אוזפּה האפילפטי נולד כתוצאה מאונס של אידה על ידי חייל גרמני שיכור, הנהרג ימים אחר כך; אידה נחלצת אייכשהו, למרות שהיא מתאמצת מאוד להיכנס לטרנספורט בו מגורשים יהודים. כולם חוצים את סף אפריל 1945 (סוף הנוכחות הגרמנית באיטליה, הוצאתו להורג של מוסוליני) בשלום, רק כדי לצאת מן העולם, במועד לא מאוחר אחר-כך. חיי כולם שוזרים מאבק, פיוט, ייסורים ואבדן. גיבוריה הן דמויות-שוליים. איש לא יאמר עליהם קדיש. ובעצם כל אותם אירועים היסטוריים המזוגים בתוך אלה תולדות, כתקציר כותרות העיתונים של התקופה, מדגימים עד כמה ההיסטוריה היא דווקא שולית, ואילו החיים המינוריים החולפים של יחידים— עדיפים ממנה מכל היבט. בעצם, דמויותיה המיניאטוריות של מורנטה חומקות אל העולם וחומקות מן העולם. שפתן אינה שפה הסכמית, אלא שפה אידיוסינקרטית, מהוסה. כמו דאוידה, דומה כי אף ביסוד שירתה של רזניק, עומדת הבקשה לדלדל קולה עד לחש, להתכנס, להיחזות כאילו שירתהּ היא רק פטפטת חסרת-טעם; אף על פי כן, מי שייטה אליה אזניו עשוי לגלות דבר-מה מסעיר, שלא שיער מלבו קודם לכך.
שירתהּ של רזניק נסה מן המקום, מן התקופה, מן הפוליטיקה ומן הנומוס של ישראל העכשוית; היא מתמקדת בפנים האנושיות השבירות והחולפות. גם כאשר היא מתארת בכמה משיריה את הטרגדיה של החרבת בתי עזה בימי "עופרת יצוקה", זוהי אינה הצהרה פוליטית, המזדהה עם צד אחד ומגנה את האחר, אלא זוהי קינה הומניסטית על התמד-ספרות החורבות, כל אימת שהאומות פונות אל הרצידיבזם של ההרס הגלום במלחמות. כך או אחרת, בשירתהּ של רזניק יש משום כפל-הפנים האתי, היהודי (הייחודי) והאוניברסלי, הגלום למשל במאמר התלמוד הבבלי: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צ"ג ע"א).
על דמות האדם בספרהּ של רזניק, ואפשר גם, על המימד האתי במפגש עם האחר (כל אדם), ניתן ללמוד מתוך השיר עָבִיר:
לְיַד הַגָּדֵר
יוֹתֵר כְּמוֹ
בֶּן אָדָם מְקֻפָּל
מֵאֲשֶר בֶּגֶד שֶׁנָפַל
מִמִּרְפֶּסֶת
[עמוד 60]
על פניו, מתאר השיר טבע דומם; עין אנושית הנעצרת על בגד שנפל ממרפסת, ותְהִיה על דמיונו הצורני לאדם מקופל. המיקום כאן, ליד הגדר, מצביע על מרחב סִפִּי (לימינלי); דבר-מה הממוקם בדיוק בתווך שבין היכולת להבחין במה שעליו העין נופלת, ובין אי היכולת לזהות דבר. השהות הזאת, רגע הספק מעורר-החרדה שמא בכל זאת מדובר בגופה מקופלת, ואולי באדם מחוסר הכרה— על דקות הזיהוי הזאת, מתנודדת התודעה רגע, בין הכושר להוסיף ללכת ולעבור על המראה לסדר היום מצד; ובין הצורך לעצור את ההליכה, להזעיק כוח חילוץ או להיחלץ בעצמהּ לעזרת הפצוע, מצד. אם זהו בגד בלבד (כפי שמתברר), התודעה המתבוננת פנויה להכיר במה שחזתה כחוויה אסתטית או כדימוי חזותי; אם זהו אדם המקופל שם, התודעה נזעקת; קרוב לוודאי כי הצעד הבא שלה יהיה להפעיל את הגוף לשנות את מקומו, להדריך אותו לצאת ממקום התצפית הבטוח והסלול, אל אותה מובלעת מוצללת-עמומה, שבה ככל-הנראה שוכב דומם אדם הנזקק לעזרה.
הדואליות הזאת של בין היות אדם חי ובין היות טבע דומם מודגשת בשיר ללא שם:
*
אָדָם חָדֵל לִרְקוֹד
וְכָךְ נִמְצָא הוֹלֵךְ בַּשָׂדֶה וְהוּא עָקוּד לְפֶתַע כְּשִׁבֹּלֶת
פּוֹרֵשׂ יָדַיִם אֶל הָרוּחַ
מֵנִיעַ כַּרְבֹּלְתּוֹ כְּאִישׁ קַשׁ
עִם זֶה אֲשֶׁר בּוֹ יָפוּחַ
וְאֵינוֹ מוּבָן עוֹד
לְזוּלָתוֹ וּלְעַצְמוֹ
[עמוד 100]
*
ואולי שירה היא התנתקות ממקצבי החוץ והליכה אחר המקצבים הפנימיים הבלתי גלויים. בטרנספורמציה הזאת של היעשוּת משורר (אם בכך מדבר השיר), אין לדעת רזניק, לא שׂגב ולא הדר, לא גדוּלה ולא התגלוּת, רק הגירה מתוך מקצבֵי- החוץ אל מקצבֵי-הפְּנים, ועזיבת-המובָן, כל המוּבָנים; מכאן ואילך הכל כבר יתארע מעצמו, מכאן ואילך תבֹאנה המלים.
עם זאת, יש משהו כמעט מחויך בשיר הזה. לא מובן מדוע האדם חדל לרקוד (היכן רקד?). מדוע נמצא פתע בשדה (עוד מרחב סִפִּי-לימינאלי, המגלם יציאה מן החברה ומן הציביליזציה). מדוע הוא נעצר פתע, ומניח לרוח לפרוע בו ולעשות בו כבתוך שלהּ. אם אמנם השיר מדבר בחוויה הקיומית של כתיבת שירה או אמירתהּ, יש כאן תהליך מקביל למדי לזה שהובא במוטו הפתיחה לספר: הידלדלוּת עד לחש; עד שהדברים שאותם משמיע האדם, מובָנים כמעט אך ורק לו-עצמוֹ. נטישת המאמץ להיות מובָן, ויותר מכך, נטישת השֹפה ההסכמית (השימושית והתועלתית) בין בני האדם, לטובת ההגירה אל האידיוסינקרטי-המכונס, אותו עולם פנימי ייחודי וסינגולארי, שיש להביעו ולהנביעו. המהלך הזה נדמה כשיבה אל המצב הטבעי ואל המקום הטבעי. ניתן כמעט לשמוע מתוך השיר הזה את בת-קולהּ של המשוררת הפינית סירקה טוּרקה (ילידת 1939), אשר שירתה עומדת בסימן הפרישה מן החיים האורבניים: כְּשֶׁיּוֹצְאִים נָכִים/ מֵהַחֶבְרָה הַזֹּאת, אוֹ אוּלַי/ כְּשֶׁהַבָּרָק הוֹלֵם דַּוְקָא בְּרֹאשְׁךָ/אָז זֶהוּ זֶה, אֲתָה פְּגוּעַ הַגּוֹרָל,/ מְאֻשָּׁשׁ בְּאֹרַח חָדָשׁ [..] [סירקה טורקה, עמוק בלב היער, תרגם מפינית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006. הופיע לראשונה בקובץ שיריה של טורקה ,חדר בחלל (1973)]. אם את שירהּ של טורקה מלווה הדרמה של מכת הברק ושל החברה הדוחקת מקירבהּ באופן אלים את הבלתי מסתגל לדרכיה; סוזי רזניק מצעידה תהלוכת יחיד וולונטרית, שבו האדם מנתק ידיו מן המעגל המרקד, והולך אל תוך עצמו (מקום טבעי) כדי להנביע מעצמו מה שטרם שמע או טרם הבין.
דיון נוסף שהקדשתי, לפני מספר חודשים, לאחד משירי ספרהּ של סוזי רזניק בזיקה למרסיה וקאמיה מאת סמואל בקט, ניתן לקרוא כאן
שתי הרשימות נדפסו כרשימה אחת: "המבט והמבע: עיון בספר שיריה של סוזי רזניק פניו האחרונים של המלך" , גַּג: ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, 36 (אוקטובר 2015), עמודים 133-130.
*
*
בתמונה: דורית פיגוביץ גודארד, הנה,שמן תעשייתי, אקריליק ודיו על נייר, 2012. [כל הזכויות שמורות לאמנית]
פֶּרֶא אדם חוֹשב 