Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סליחות’

*  

1

"אֵין מִי יִקְרָא בְצֶדֶק / אִישׁ טוֹב נִמְשָׁל כְּחֵדֶק

בַקֵשׁ רַחֲמִים בְּעַד שְׁחוּקֵי הָדֵק / בְּשׁוּם פָּנִים אֵין בֶּדֶק"

[מתוך פיוטי סליחות של האשכנזים (מנהג ליטא) למוצאי שבת; הפיוט בסגנונו של ר' אלעזר הקליר המאה השביעית-שמינית, קריית ספר, ארץ ישראל ואם זהו הקליר או פייטן אנונימי אחר, הוא יכונה בהמשך: הפייטן הארץ ישראלי].

*

    בקריאה ראשונה עולה מבית השיר תמונת איש-פיל או גאנֵשׁ ההודי.

   הפייטן הארץ ישראלי מתווה בפנינו תמונה עזה,  לפיה האנושות היא כשממה חסרת צדק והנה בכל זאת יש בה איש טוב, בבחינת שֹיח או אילן הגדלים ועולים בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, גם בתנאי השממה המדברית. אחת המשמעויות הקדומות של חדק ואולי גם זו שהעניקה את שמה לחדק-הפיל בהיות החדק משתלשל מפניו, כענף או כשרך של שיח. כך לכאורה, בלב מקום שדומה כי אין בו חיים; נראה אות לחיים.

     האיש הטוב שבכל זאת "קורא בצדק" מבקש בעד על אותם השחוקים מלחצים וממדוחי-החיים; כל-מי שהתעייפו לגמרי מן המציאות האנושית מחוסר-הצדק ומכל העוולות שבני האדם מעוללים זה לזה. תפילתו של האיש הטוב או האנשים הטובים היא למען האל לא יקפיד על כל עבירה ועבירה, אלא יסבול את עוונות העם, בכלל עוונות האנושות כולהּ. איש כזה ודאי יודע שהאל אינו חפץ בהשחתת העולם, ולפיכך יעניק לאנושות שהות נוספת לשוב מדרכיה הרעות.

     הפייטן לא מציין מיהו אותו "איש טוב", אך נדמה כי נאמן הוא לאבחנתה של הסופרת האמריקנית הדרומית, פלאנרי אוקונור (1964-1925)   Good Man is Hard to Find, כלומר לא נמצא כמוהו בנקל. עם זאת, האדם המתפלל כאן, הוא טיפוס אנושי שונה לחלוטין מטיפוס המטיף האדוק בעל-החזיונות המשיחיים, המאיים לשרוף את עיניהם של אלו שאינם מסוגלים לעמוד בסטנדרטים של הקדושה, הטהרה והאדיקות הדתית, שהוא לכאורה מצוין בהם על פני כל שאר המין האנושי שלאורם הוא מחנך את שאר-בשרו –  בנובלה של אוקונור The Violent Bear It Away  (1960; בעברית: והאלימים יישאוה). נוראות עלילתהּ של אוקונור, מעמידהּ מול קוראיו את השאלה, האם מי שגדל לאורה של תפיסה אמונית-חזיונית, הדוגלת באמת אחת ויחידה, המתגלה בנבחריה, עשוי לחדול אי-פעם מלהיות חלק במעגל האלימות הסחרחר, שעצם תפיסה כזאת יוצרת ומפיצה; והאם הרצון לזכות שוב בחוויות של שטף אור ובתחושות הקדושה אינו דבר ששב ומוליך את המאוחז, אל מעגלי האלימות והרצח. תשובתהּ של אוקונור פסימית. למעשה, אין מוצא. לדידה שורר מתאם פנימי בין תפישׂה עצמית של אדם כנביא או כשליח האל עלי אדמות ובין נכונותו לשרוף את כל מתנגדיו או להפעיל כנגדם אלימות קשה, לכאורה בשם שולחו; בפועל – האלימות מזינה את תחושת-הקדושה והנבחרות שלו. כך ניתן להסביר למשל, מציאויות של אנשים הקמים יומיום להקריב קורבנות לאלוהים על גבי המזבח, וגם את שליחותם חסרת הפשרות של אלו היוצאים להילחם בשם דתם ואמונתם.

    ר' משה בן מימון (רמב"ם, 1204-1138) כתב בפרק השישי מהלכות דעות בחיבורו ספר המדע הפותח את הקודקס ההלכתי הגדול שלו, משנה תורה (נכתב כולו בעברית; נחתם ב-1177 בפוסטאט, הסמוכה לקהיר) כך:

וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמננו, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי … ואם היו רעים וחטאים שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונהג במנהגן הרע, יצא למערות וְלַחֲוָחִים ולמדברות ואל ינהיג עצמו כמנהג החוטאים …   

   לדברי הרמב"ם, אם האדם חי בחברה שאנשיה משמימים כל מנהג ישר ומחריבים כל מידה טובה, מוטב שיהגר למקום שבו יש חברה שאמות המידה שלה שונות ומטיבות יותר, ואם אין חברה מתוקנת יותר בנמצא או שאינו יכול לצאת את מקומו מסיבת מלחמה בגבולות או מסיבת מחלה – מוטב יישב יחידי במקומו, אבל אם חמת המציקים אינה נותנת לו מנוח, ואינו יכול לשבת אפילו במקומו אלא אם כן יתדרדר וינהג במנהג קלוקל – מוטב גם שבמצבו זה יתרחק מהם וידור בספר, בפריפריה המדבּרית, במקומות שאין בהם  יושבים רבים, כדי שיוכל לשמור על אמות המידה האתיות המייחדות אותו.

    עם כך,  "האיש הטוב" של הפייטן הארץ-ישראלי אינו טיפוס הפנאט הדתי המתבודד, והמבקש לטהר עצמו מטומאת האחרים ולהעמידם על דרכיהם הרעות–  כבספרהּ של אוקונור, האיש הטוב של הפייטן לעיל מייצג אנושות אחרת. הוא מבקש להתפלל בעד כל אותם אנשים ופונה לרחמי אלוהים שיקיים את החברה ואת הציוויליזציה, למרות שהיא מקיימת נורמות של עוול, שחיתות ואלימות. אם ננסה למקם את "האיש הטוב" בסימן דברי הרמב"ם, נראה כי מדובר באדם היושב במדבר-אנושי אבל לאו דווקא בּסְפַר-מִדבּר-קונקרטי, כלומר: במצב שבו האדם מתבודד בעירו ובמקומו, נוקט כעין "הגירה פנימית" ביחס לבני מקומו וזמנו, המניחים לו בחריגותו, משום שאין לו כל השפעה ממשית על חייהם או אורחותיהם. עם זאת, "האיש הטוב" אינו מבזה או נושא נבואות-זעם על החברה, שבתוכה הוא חי, ומשתדל שלא להלך אימים על שכניו. גם בעולם חסר-צדק על היחידים להשתדל לנהוג בצדק ובהגינות עם סובביהם ואף להתפלל על מעוללי-עוולה, שישובו מדרכיהם הרעות; גם אם העולם הפך בשל רעותיהם הרבות לשממה.

*11

*

2

     ובכל זאת חדק הוא חדק, וכך יצא שדווקא שיר על פיל שקראתי לראשונה לפני מספר ימים, קידם אותי קומה נוספת בהבנת מילותיו של הפייטן הארץ-ישראלי. 

    בספר שיריה החדש של המשוררת והחוקרת, חביבה פדיה, הודו: שירי מסע והשתוות (עורכת: נוית בראל, הוצאת פרדס: חיפה 2022, עמוד 54), מצאתי את השיר הבא:

*

*1

    פדיה ביקרה במקדש הינדואיסטי שקירותיו זכוכית שקופה, והנה נכנס אליו פיל הודי (פיל במקדש זכוכית כאלטרנטיבה לפיל בחנות חרסינה) לאחר ששמע את כהני המקדש תוקעים ומריעים ותוקעים בקונכיות (ממש כמו שהלוויים בבית המקדש בירושלים נהגו לתקוע להריע ולתקוע בחצוצרות), נעצר אל מול הבימה ותקע והריע באמצעות חדקו ואז יצא כפלא ונעלם עם מלוויו. אז ניתן האות לפרוץ חגיגה ריטואלית של שירה וריקודים. פדיה המליאה אסוציאציות לתמונת המקדש היהודית, כפי שמצטיירת במשנה ובמקורות תנאיים ואמוראיים, כותבת: "הַחְזָקַת הַפֶּלֶא בָּעוֹלָם / הַחַיָה הַמָּמַשִׁית הַמַּחְזִיקָה אֶת הָאֱלֹהוּת".  

      הסמיכות המצלולית בין פיל ובין פלא נדרשה למשל בפרק הרואה ממסכת ברכות בתלמוד בבלי, ושם נאמר: "הרואה פיל בחלום פלאות נעשו לו; פילים – פלאי פלאות נעשו לו". [בבלי ברכות דף נ"ו ע"ב].  אף על פי שהאירוע שתיארה בשיר פדיה הוא אירוע קונקרטי, בכל זאת הן נחזות, בעיניהם שאינן מורגלות בו, כהתרחשות סוריאליסטית וחזיונית-חלומית, שכן אין אדם הרגיל להתבונן במבנה מקדש שקוף, והנה בא אל בין דפנות הזכוכית פיל, ממקם עצמו נוכח המזבח, ומריע. אך תחושת הפליאה אינה אך-ורק פרי התרחשות בלתי שכיחה ומשונה (לעיניים מערביות), אלא גם מתעוררת מצד שפע הממשוּת שמייצג הפיל בגופו הפילי ובבשרו העב, כאילו כולו הכרזה של פתיחת הסליחות:  "שֹמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךּ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ; יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתָּחווֹת לְפָנֶיךּ ה'" (החלק הנועל את הפתיחה הזאת הוא שיבוץ הלקוח מישעיהו ס"ו 23). חלק מהפלא ומתחושת הפליאה – מתגלמים בנוכחותו הבשרית-גופנית של הפיל, המבטא בד-בבד את הנוכחות האלוהות או את קרבת האלוה. זאת ועוד, גאנש, אל-הפיל (פדיה מקדישה לו שיר אחר בספרהּ), מתואר בספרות ההודית, כמי שמבטא בחזותו וברוחניותו את היקום על כל היבטיו, ראשו את המכלול הרוחני וגופו את המכלול הגשמי. בני הלוויה של גאנש הם עכברים, אולי כעין מקבילה הינדית לדבר האמורא הארץ-ישראלי, ר' יוחנן: "בכל מקום בו אתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל"א ע"א). עם כל זאת, קשה להשתחרר, כשקוראים את התיאור בשיר של פדיה, מן האסוציאציות והאנאלוגיות, לדמותו של הכהן הגדול הנכנס לבית קודש הקודשים אחת לשנה ביום הכיפורים. לפני כן, מזכיר את השם הקדוש באזני באי-המקדש והם משתחווים ונופלים וכורעים על פניהם, ואילו בצאתו בשלום ובלי-פגע מבית קודש הקודשים, עורכים לכבודו חגיגה גדולה – גם משום שנכנס בשלום ויצא בשלום, וגם משום שבכך לכאורה הובטח כי הקב"ה מוחל לעוונותיהם של ישראל.  אבל שלא כמו הכהן הגדול בבית המקדש אין הפיל כאן מזכיר שם קדוש – אלא רק תוקע ומריע, מה שמעלה על הדעת את דמותו של התוקע בשופר בבית הכנסת ואולי גם את המיתוס על אודות תקיעת השופר הגדולה שתקדים את תחיית המתים ["כָּל יֹשְׁבֵי תֵּבֵל וְשׂכְנֵי אָרֶץ כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיהו י"ח 3)]. למשל, המשורר היידי-ליטאי, אברהם סוצקובר, כתב בשנת 1945 במוסקבה, זמן קצר אחר הניצחון על גרמניה ובירור ממדי הרצח, את המלים: "חַפֵּשׂ חִפַּשְׂתִּי אֶת שׁוֹפָרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ / בְּחַדְרֵי-עֵשֶׂב, בְּעָרֵי-שְׁאִיָּה / לְהָקִים אֶת אַחַי לִתְחִיָּה.// אָמְרָה נִשְׁמָתִי הַגַּרְמִית: / הַבֵּט, פֹּה הִנֵּנִי, / בְּךָ אֲנִי דוֹלֶקֶת, / וְלָמָּה זֶּה בַּחוּץ תְּחַפְּשֵׂנִי?"  [אברהם סוצקובר, "תחיית המתים", תרגם מיידיש: אביגדור המאירי, כינוס דומיות: מבחר שירים, ערכה: ניצה דרורי-פרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005, עמוד 151].  כלומר, אם אנו יכולים לתאר את תמונת בעל-התוקע בבית הכנסת המצמיד את השופר כחדק אל פניו (כדמות פיל מריע, או כדמות שרך המשתלשל מפיו)אנו יכולים להבין שלמעש התעוררות הצד האתי והחושב באדם — כמוהו כאותו איש טוב הנמשל כחדק במדבר או בשממה, משום שאותו ציץ-תודעה ראשוני, עלול להפריח את המרחב בו הוא פועל, מתוך כך שיהיו חברים מקשיבים לקול תפילתו, ומתעוררים בעצמם להפריח את סביבתם ולהועידה לחיים טובים, שיש בהם מידה של צדק. כך, אני מבין את תקיעות השופר בבית הכנסת בראש השנה, לא כפותחות שערי שמים, ולא כמבלבלות את השטן או מעוררות מתים ונרדמים, כמו שמצאתי שמפרשים, אלא שהן ביטוי עמוק – דרך, התקיעה, שברים-תרועה ותקיעה גדולה, לכך שהמצב עוד לא לחלוטין אבוד, וכל זמן שנמצאים אנשים טובים הנמשלים כחדק, המבקשים רחמים בשם שחוקי-הדק, הרי שבשום אופן אין בדקומתעוררים רחמים בעולם ויושביו נזכרים לאור ולחיים (אור התמיד של החיים).

עוד בענייני פילים 

*

מדור חדש פרי עטי בגלובס – מבט פילוסופי – שמו, העתיד לראות אור בקביעות אחת לשבועיים

הנה לינק לטור הראשון (לצפיה מיטבית יש להוריד את הקובץ).  

שנה חדשה וטובה לכל הקוראות והקוראים, כמידת פיל המריע או כמידת "איש טוב נמשל כחדק"; ויהי רצון שכל אחת ואחת יפליאו לעשות השנה ובכל שנה; גם יחושו כי הפליאו עמם פלאי-פלאות.   

* 

*

בתמונה למעלה: Ganesh (Ganesha) , Anonymous Basohli Miniature, 1730 Circa 

Read Full Post »

**

  לפני ימים מספר ישבתי עם כמה ידידים וחברים, אחד מהם חוקר של יהדות תימן, אשר סיפר לי כי אחת הוורסיות של אמירת סליחות של ימי אלול בקרב קהלות התימנים היא שירתם של כמה ישישים הפזורים בכמה ישובים בארץ והמה מעטים, היודעים לפייט את הסליחות בנוסח בלוזי-איטי שובר לב ומשברו לרסיסים, עד כי לא נותר דרך לאחדו מחדש, אלא לטאטא את שבריו עם רוח הסתיו המתעורר אי-בזה. אותו ידיד הבטיח להודיעני במקרה כי ישמע על אירוע כזה שיתקיים לעת אשמורות עד מוצאי אלול, בכדי שנצא לדרכינו להאזין אל הרינה ואל התפלה באבו של ליל. אני מצפה: אזניי כרויות ולבי דווי.

   ובינתיים,אני מאזין רצוא-ושוב לאלבומהּ של אהובה עוזרי,מפתח של זהב (הלול של דעבול ואהובה עוזרי:2005); אלבום שהוא בעצמו מאסף של פיוטי סליחות אישיים משברי לב, כדרכה של עוזרי, מגדולת המוסיקאיות-המלחינות במקומותינוּ, תלמידתו של רווי שנקר בבולבול טרנג (כלי פריטה הודי ייחודי). דומני כי אם יש בימינו בארץ זמרות-עם אמיתיות, המצליחות להציע מחדש נתיב לפתוח שערים אל תרבויות מוסיקליות הולכות ונעלמות, אלו הן אהובה עוזרי מצד וחוה אלברשטיין מצד, שתיהן כבר פועלות כמעט ארבעים שנים וזכאיות לדעתי לפרס ישראל על פועלן המוסיקלי, ועל פועלן בתחום הזמר העברי בפרט.  זאת, בראש ובראשונה,  באשר ללחניה ועיבודיה המופלאים, המפליאים לשזור בטוב מן הטוב של המוסיקה התימנית והמוסיקה האנדלוסית; וזאת, בראש ובראשונה, על היותו מוסיקאית של היידיש, אשר אף בלחניה לטקסטים עבריים עוד נשמר קורטוב של עולמות נעלמים.

    עוזרי אבדה את מיתרי קולהּ לאחר שנאלצה לעבור ניתוח להסרת גידול סרטני בגרונהּ בשנת 2000. האלבום מפתח של זהב,אשר ראה אור בשנת 2005,  מכיל אפוא שירים אחרונים של עוזרי בקולהּ המלא-העשן הישן, וכן שירים שהולחנו ואשר הושרו לאחר הניתוח, בחלקם שרים זמרים אורחים (יהודית רביץ, ציון ג'הסי, שאנן סטריט ומשה דעבול), ואילו ארבעה מהם שרה עוזרי ללא מיתרי קול, נשמה עירומה.  אחד מן השירים הללו 'מי יענני' הולך עימי לכל מקום כבר כמה שבועות, ולא מרפה. כה נוגה ועצוב הוא. כאשר השמעתיו למישהי יקרה ללבי לפני ימים מספר, פרצה היא בבכי. ואף על פי כן, נהדר הוא, מצד היודעים להעריך לב שבור ונדכא המשמיע את מדוויו.

   בשירים אחרים באלבום, כגון: 'האיש ההוא'; 'הללויהּ' שוררת דווקא חדוות חיים מתפרצת; האחד סח בחברוּת עמוקה בין נשים, המצליחה לעמוד במבחן תלאות-הקיוּם; השני הוא המנון שמח ומדבק לאדמה, לעולם ולשהותנו בו. עוזרי גם הלחינה ומבצעת להפליא את שירהּ של לאה גולדברג 'לתמונת אמא'. שירים נוספים, המצליחים לאחד בקרבם רבדים של יופי ועצבות הם: 'ילדי תימן' 'אעבור בגשם' 'יום יום'.

*

*

וכמובן, שיר הנושא הפותח את האלבום: 'מפתח של זהב', אשר הוא כשלעצמו תפלה הראוי לה להיכנס לסידור הסליחות של ימי אלול, משום התחינה והחמלה הארוגים בו ועוד יותר, משום הגעגועים לאיזו מציאות נעלמת שכמו ניצבת בצללי-החיים, ואנו תמיד מהלכים בצידה ובקרבתהּ, אחוזי-געגוע אל מה שטרם ראתה עין. מדלגים באור הנמוג בין שלוליות של קושי, ומנסים לחייך בתקווה של הבטחה, שמשהו מכל זה ישתנה מהותית אי-פעם.

      בהרצאתו "משחק הדואנדה ותורתו" הבחין המשורר האנדלוסי בן המאה העשרים פדריקו גרסיה לורקה (1899-1936) בין שלשה מקורות השראה: המלאך, המוזה והדואנדה (מילולית: רוח רפאים; ברם, לורקה מסביר זאת כרוח האדמה). בניגוד למלאך או למוזה כקולות הבאים אל האדם מן החוץ, הדואנדה היא מאבק-פנימי, או כפי שלורקה מביא משמו של אמן גיטרה זקן: 'הדואנדה אינו נמצאת בגרון, הדואנדה עולה מבפנים מכפות הרגליים'. קולם של משוררי הדואנדה, אליבא דלורקה, הוא לעולם קול של מאבק, קול הנאלץ לקרוע עצמו לגזרים, הוא מניב ' תמיד שינוי קיצוני בכל התחושות הישנות, תחושות לא נודעות של רעננות, כנוכחותו של ורד, שזה עתה נולד, של נס, המחולל בנו התלהבות כמעט דתית' (פ"ג לורקה, משחק הדואנדה ותורתו, תרגמה מספרידית רנה לטוין, הוצאת ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד, תל אביב 1989, עמ' 14-17); לורקה מוסיף ומטעים: 'אמרנו, שהדואנדה, אוהב את סף הבור, את הפצע, ואורב במקומות, שבהם הצורות מתמזגות לכמיהה, המתעלה אל מעבר לביטוייהן הגלויים לעיין' (שם, עמ' 24).

   כאשר אני מאזין לאהובה עוזרי המחוסרת-מיתרי-גרון שרה בקול רסוק, קול רפאים, שורות מולחנות להפליא כגון: 'מי יענני? הכל נדם/ בשעת צרה/ואני כעלה ברוח/כשבר-כלי ביד אדם// מי יענני? הכל נדם/בשעת צרה/ואני כעלה ברוח/לפרוש כנף לא אוכל' או כגון: 'אעבור בגשם אחפש/ אותךָ על פני האדמה/אעבור בגשם מי ראה/יפהכמוךָ כמו מלאך/כצפור כלואה בתוך כלובהּ/כך מרגישה בנשמה/אזעק שמךָ בליל גשוּם וקר/אין מענה מי יענה/ הלוואי ואדע היכן אתה/הלוואי ואדע היכן אתה', אני חש בצפור הפצועה-הכלואה, הנאבקת עדיין בכדי לעופף, בכדי לצאת לחופשי; אני שומע את אותן רומנסות אנדלוסיות קדומות אותן העריץ לורקה, אם במקורן היו צועניות ואם היו ערביות; אני שומע את הבלוז-הקיוּמי שהוא התבטאות נוספת של אותה דואנדה, את פיוטי הסליחות והימים הנוראים שבהינתן חזן שבור-לב אמנם משברות את הלב כליל. אני שומע בשירתהּ את לחשיה הנוכחים-הנדירים של הדואנדה, רוח האדמה.

*

*

השורה בכותר הרשימה לקוחה מתוך שירהּ של עוזרי "האיש ההוא".

אהובה עוזרי, מפתח של זהב, הלול של דעבול ואהובה עוזרי, הפצה: NMC, ישראל 2005.

 

©2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »