המענה הנדיב

 

הואיל ואיני נוהג לכסות בשורה טובה בתחום הספרים, כל שכן בשורה מצוינת, אני מנצל את צורת-בלוג זו להודיע כי ראתה אור אסופת המאמרים משובבת הנתיבות ופורמת המוסכמות: מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה (בעריכת: ד"ר אבי אלקיים ופרופ' עודד מימון,  הוצאת אִדְּרָא: תל אביב 2018); 810 עמודים של מאמרים העוסקים באספקטים שונים של התודעה האנושית בזמנים היסטוריים שונים ובתרבויות מגוונות. בין היתר ניתן לקרוא בהּ על התודעה בפילוסופיה, במחול, בפסיכולוגיה, במדעי הקוגניציה, במדעי המוח והמתמטיקה, בהשפעת חומרים נרקוטיים על התודעה, במיסטיקה, ביהדות בנצרות ובאסלאם, בהינדואיזם ובזן בודהיזם, באנתרופוסופיה, בדרך הרביעית, ביוגה, בטאי צ'י ובמדיטציה. בין הכותבים: שלמה גיורא שוהם, אמיר אור, מרק אלן וקנין, אוהד נהרין, יוחאי עתריה, שולמית קרייטלר, אביבה ברקוביץ אוחנה, דוד פונטנה, אבי אלקיים, עודד מימון, דפנא לוין, דן מרקר, ויליאם צ'יטיק, בנימין אברהמוב, אדמיאל קוסמן, יואל הופמן, יעקב רז ועוד ועוד. כמה מן המאמרים עובדו על ידי מתוך הרצאות מתומללות וכן, זכיתי לקרוא ולהגיב על חלקים גדולים מן הכרך. תודה לעורכים שראו לנכון לציין זאת בתודה מיוחדת בין שלמי התודות.

במיוחד שפר חלקי שהופקדה בידי הרצאה בעל-פה מאת יואל הופמן מ-2006, מתוך סדרת עיון רבת משתתפים, שנערכה במרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באוניברסיטת בר אילן באותה שנה. מי שכתב מפי הופמן,  כלל בנוסח שבכתב שיבושים רבים ורחוקים, והרבה נדרשתי לעמול כדי לתור את המקורות והשמות שהוזכרו בדבריו. ההרצאה הפכה בהמשך למאמר קצר (שזכה לאישור הופמן), ובה, בין היתר, הוא משתף לראשונה (למיטב ידיעתי) בדרך שהובילה אותו מן הפילוסופיה המערבית ללימודי זן בודהיזם ביפן.

הנה שני קטעים, מתוך המאמר, 'כמה הערות על אודות דג':

*

[…] בשנות ה-60 הייתי סטודנט נלהב לפילוסופיה. גם אהבתי פרסונות. החלפתי נאמנויות ואמונות. הספקתי להיות קנטיאני וגם פוזיטביסט. כל דבר שכנע אותי. באותה תקופה הייתי משוחח הרבה עם חברי הקרוב דאז ד"ר משה קרוי (1989-1948). יום אחד נפל לידי ספר בשם חכמת זן. פתחתי אותו וקראתי. הקואנים (סיפורי הזן) שזה עתה הבאתי בפניכם נמצאו בכרך ההוא. גמרתי בלבי: זהו, סיימתי פה (פילוסופיה מערבית) ואני הולך למקום הזה (זן-בודהיזם) […] לימים הכרתי את הסופר הירושלמי הגדול דוד שחר (1997-1926), מחבר היכל הכלים השבורים. הוא היה גם המתרגם של הספר שהזכרתי, חכמת זן, מאנגלית. הספר במקור היה אנתולוגיה קטנה של קואנים זן-בודהיסטים ושל סיפורים דאואיסטיים, שנאספו ונערכו על ידי האמן והמשורר, פול רפס (Reps, 1895-1990). כתבתי לשחר: 'שמע, הספר הזה שינה את חיי'. הוא השיב: 'אז זה אתה שקנית את העותק היחיד שלו'.  מעטים ויחידים ידעו אז בארץ מהו זן. אני החלטתי ללכת לשם.

בשלב הבא הגשתי בקשת מלגה למשרד החינוך היפני ונסעתי לארבע שנים. קודם לכן הכרתי נזיר זן יפני ששהה בארץ באמצעות חוקרת רפואית יפנית, שהקדישה את מרצהּ לחקר מחלת הסרטן. הוא היה עורך סדנאות מדיטציה בנות שבוע כל אחד בתל אביב, בחיפה ובעין כרם (בירושלים). די הקשו על קבלתי, משום שלא היה לי רקע, אבל אפשר שהשלמת הדוקטורט הקלה עליהם להכניס אותי. הגעתי לאחד השבועות האלו במנזר בעין כרם וישבנו שם במדיטציה כ-12 שעות יום-יום. אני זוכר איך בחלוף הזמן הלכו קולות עבודתם של סתתי האבן שבחצר ונצטללו, ואיך ביום השלישי כל שעה נדמתה רק כדקה, ואיך ביום הרביעי פרצה אחת המשתתפות בבכי, כאילו כל מה שהכירה קרס-נפל, ואיך הנזיר לא בא לעודדה, ורק אמר: 'לא נורא, לא נורא'. אף על גב שמיררה בבכי שעות.

היה שם גם משתתף אנגלי, איש אירוני וקר. בבוקר היום השלישי הוא פרץ בצחוק. לא שמעתי צחוק כזה מימי. הנזיר השיב לו בצחוק, כאילו אמר: 'אני מבין'; הוא אמר: 'נכון, אתה מבין'. כמובן, הם לא הוציאו מילה מפיהם, רק צחקו. אני נזכרתי בביטוי 'צחוק האלים' המופיע במיתולוגיה.

לאחר שכולנו פנינו לדרכינו, והגעתי לתחנה המרכזית, גיליתי המון אדם מחכה להסעה, והאוטובוסים, בכל פעם שהתמלאו, יצאו לתל אביב. המתנתי שעות, ופתאום ההמתנה לא הכבידה עלי. לא היה אכפת לי בכלל. עד אז הייתי קצר רוח עד כדי כך, שאם הייתי צריך להמתין עשר דקות בתחנה, הייתי עוצר מונית חולפת.

אין תכנים למדיטציית זן. לא אומרים לך תהגה בזה או תהגה בזה. רק אומרים: שב ישר; תנשום כך; תנשום נכון. במנזר זן יפני, גם בזה התנסיתי, כשאתה עייף ולא מרוכז, אתה מחווה קידה קדימה. מאחוריך הולך נזיר אוחז מקל והוא מכה בך בתגובה, כדי לעורר אותך. מכה חזקה. היא לא מכאיבה כלל. עם זאת, לעיניים מערביות זה נראה נורא ונשמע נורא.

קיבלתי מלגה ללימודים באוניברסיטת קיוטו אצל פרופסור נכבד למדע הדתות. עם זאת, ניצלתי את נוכחותי שם ויצרתי קשרים עם אוניברסיטת הנאזונו (Hanazono) בקיוטו, מוסד לימוד של זן-בודהיסטים, אולי הדבר הקרוב ביותר ביפן לאוניברסיטה דתית. סגירותו של המוסד שלהבה חובבי זן-בודהיזם מערביים רבים באותה תקופה. שם ישבתי והתוודעתי לכמה מורי זן שהרצו במקום. קראנו יחד טקסטים. הסטודנטים נהגו לשבת יחד במדיטציה, בדיוק כמו שבאוניברסיטה דתית נוהגים להתכנס כדי לקיים את חובת התפילה. יום אחד תהיתי לפני אחד הפרופסורים מדוע אין מקיימים גם מפגשים בארבע עיניים בין המורים ובין התלמידים/נזירים כדוגמת הקואן הידוע: מהו צליל מחיאת כף יד אחת? הוא פנה והסביר לי שישנה שבועה של הנזיר לא לגלות מה שמתרחש במפגשים אלו. עם זאת, ישנו ספר הקרוי, הספר השחור, שכולו מבוסס על שיחות כאלו, שנערכו ופורסמו (בשנת 1916) באמצעות מי שבחרו להפר את השבועה. יותר הוא לא הסכים לגלות לי.   

הלכתי לחנות לכתבי קודש בודהיסטיים בקיוטו לברר אם ניתן לרכוש את הספר. המוכר ידע על מה מדובר, ואמר לי שאין לו אותו כרגע במלאי וכי הספר יקר מאוד. התחייבתי לשלם את מחירו אם ישיג לי עותק, וכך קיבלתיו. שם ישנן תשובות. את הספר תרגמתי מאוחר יותר לאנגלית (1977,1975). אני זוכר שפרסום התרגום לאנגלית עורר חשש כבד שמא יגרום לתקרית דיפלומטית בין ארצות הברית ליפן, שכן מדובר במסורת סוד שאין לפרסמהּ ברבים. הפרסום עבר בשלום, קרוב לוודאי מפני שהמקום של ספרי הזן בחיי היום-יום היפניים הוא שולי מאוד. למעשה, חכם הזן שהכרתי באוניברסיטת הנאזונו שיתף עמי פעולה בתרגום הספר ובהערות הפרשניות שצירפתי על הטקסט. מתברר שגם הספר השחור הפך עוד קודם לכן למעין מדריך למורי הזן שבמנזרים, כיצד להשיב על שאלות תלמידיהם. המלומד שעמד מאחורי פרסום הספר בשנת 1916 העניק לו במקום את השם גֶנדַאי סוֹג'יזֶן היוֹרוֹן (ביקורת על הזן המזויף של ימינו). הוא היה מן רפורמטור כזה שטען כי חכמי הזן של דורו כבר אינם יצירתיים ואינם מסוגלים להשיב לתלמידיהם בכוחות עצמם, אלא רק להמשיך מסורות קודמות. הגישה הזאת של חשיפת הסודות כתוכחה ודאי אינה מעוררת סימפטיה. עם זאת, ככלות 50 שנה מאז פרסומו הראשון, כבר עבר הספר לשמש בתוך המנזרים, ולא נתפס עוד כמקטרג. הוא גם לא טעה כלל בביקורתו על דעיכת היצירתיות במנזרי הזן.

חשוב לציין, כי הואיל ועיקרו של מסע הזן הוא העמקה פנימה, אין כל צורך לנסוע ליפן בכלל או להשתלם דווקא שם, כשם שישנם יפנים שאוהבים את התנ"ך, למשל, ואם ימהרו לקנות כרטיס טיסה לישראל, לא ימהרו למצוא בה נביא אחד; כך אין מגיעים ליפן בימינו כדי למצוא מורים במעלתם של חכמי הזן הקדמונים. יתרה מזאת, אם יעלה על דעת התלמיד לשאול חכם זן יפני בן זמננו, 'כיצד ניתן להגיע להארה?', סביר להניח שהוא יכה אותו על קודקודו. יהיה זה המענה הנדיב ביותר האפשרי […]   

[יואל הופמן, 'כמה הערות על אודות דג', מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה, עורכים: אבי אלקיים, עודד מימון, הוצאת אדרא: תל אביב 2018, עמ' 631, 637-635 בדילוגים]

*

כמה הערות: תרגומיו המוזכרים של הופמן מיפנית לאנגלית ראו אור בשני ספרים: The Sound of One Hand משנת 1975; ו-Every Hand Exposed  משנת 1977. שני הספרים כאחד ראו אור במקובץ במהדורה עברית לפני שנים אחדות: קול היד האחת, תרגום מיפנית יואל הופמן, נוסח עברי דרור בורשטיין, הוצאת כתר: ירושלים 2011.

תודתי מלב למורה וחבר, ד"ר אבי אלקיים, שמאז שנפגשנו לראשונה לפני כ-18 שנים, יצאתי עימו  לכמה וכמה מסעות ארוכי שנים, ורבי עלילות והסתעפויות; אחד מהם, מגולם בספר הזה. כן ירבו המסעות.

לבסוף, הספר מוצע לכבוד חודש הספר העברי באתר הוצאת אִדְרָא (הוצאה אקדמית עצמאית) ב-25% הנחה. מחירו הקטלוגי הוא 224 ₪ ובלוויית ההנחה, מחירו יסתכם ב: 168 ₪. כדאי להצטייד בעותק שילווה אתכם ימים ארוכים. אקווה שהספר יכה על קודקדכם בקרוב.

*

*

בתמונה: Lee Friedlander, Kyoto Japan  1981

Read Full Post »

Get Happy

*

הבשורה על עונה חדשה של Twin Peaks, המתבססת על הבטחתה של לורה פאלמר ז"ל  לאייג'נט דייל קופר בביקתה השחורה, שהיא תשוב ותראה אותו שוב בעוד 25 שנה— גם הורתה לי באחת כי אכן חלפו כבר 25 שנה, וגם קוותה בי איזה דוק של צמרמורת שנמשך מגבעתיים (אם תרצו, סוג של  Twin Peaks) של נערותי ועד גבעת שמואל ( (Samuel's Peak) של היום. מצאתי את עצמי מזמזם את השיר Get Happy  אחד השירים המזוהים יותר עם הסידרה. אך אז קפאתי על עומדי כי נזכרתי שבסדרה עצמה מהווה השיר המושר על ידי אביה של לורה, לילנד פאלמר, מבוא לחוויית פלאשבאק בסופה הוא מתעלף/מאבד את הכרתו. מרגע זה מתברר כי האב האבל גם מתייסר על מות ביתו. האפשרות לפיה האב מעורב באירועי ליל הרצח עולה על פני השטח. האב האבל, השקט והנוטה להתנהגות אקצנטרית אשר שערו הלבין בן-לילה, אפשר שהוא מעורב ברצח בתו, או לכל-הפחות, נטל חלק פעיל בהתרחשויות שהביאו למותהּ.

*

*

כמו כן, ישנו פרדוקס בין כוונתו של פאלמר לבדר את אורחיו, ובין התהומות שהוא נקלע אליהם בעקבות כך. כשמביאים בחשבון את סיפורי חייהם של חלק ממבצעי השיר הזה, אנשי-בידור, אושיות-אמריקניות. שהחלו את דרכם כילדים-כוכבים והגיעו שנים אחר כך עדי תהומות של הרס-עצמי, התמכרויות ואובדנות: ג'ודי גרלנד ומייקל ג'קסון, נדמה כאילו אין זה מקרה. מרק פרוסט ודיוויד לינץ' ודאי לא יכולים היו לשער את השערוריות שעוד ייקשרו בשמו ובאבהותו של ג'קסון בשעה שכתבו את התסריט וביימו את הסידרה  אבל כן יכולים היו לראות לנגד עיניהם את הפער שבין ג'ודי גרלנד של Somewhere Over the Rainbow ובין חייה המאוחרים של גרלנד כמתמכרת לסמים ולאלכוהול, וכמי שחוויתה כמה וכמה פאזות דכאוניות ואושפזה שוב ושוב אחר אי-אילו נסיונות התאבדות, ואשר בתהּ לייזה מינלי, העידה לא-אחת על מידת השפעתם על מתווה חייה.

*

*

*

זאת ועוד, כזכור צולמה Twin Peaks לאחר Blue Velvet; סרט של לינץ' שבו מוצא צעיר כל-אמריקני אוזן אדם אכולה בידי נמלים בחצר אחורית של בית והדבר מוליך אותו לגלות של אפלת העיירה האמריקנית, שכלל איננה כפי שהיא עשויה להתחזות מן החוץ. היא אינה מוקד של לויאליות, ערבות הדדית, אמון, מחויבות לקהילה— אלא מקום דקדנטי למדיי, אלים באופן קיצוני, שבו מאחורי למסכה שלווה, הומה אפילה אנושית רבה, שאין קצה להּ. דומה שלינץ' נטל את ההזדמנות הגדולה שהוענקה לו להיכנס ל-Prime Time האמריקני, אל לב תעשיית הבידור—בשתי ידיו. הוא בעצם הפך את המקדש האמריקני: המשפחה והקהילה ללשכה אפילה. כמה שונה ומשונה Twin Peaks שלו מאיתקה של ויליאם סרויאן; וכמה שונה ומשונה משפחת פאלמר ממשפחת מקולי אצל האחרון. בוב (Killer Bob) הנשקף לעיניו של אייג'נט קופר בדקה החותמת את העונה השניה, אינו אלא חותם דברו של לינץ', כל הפרסונות האמריקניות: כל הדיבורים על רדיפת צדק גלובאלי, על קהילתיות, על שכנוּת טובה, אינו אלא מסווה; שימחה וצהלה האומרות להסתיר אפילה אלימה ומאפליה הרוחשת בכל מי שהתערה באמריקניות. דומה כי כשם שבשערי התופת אצל דאנטה ניצב שלט המתרה כי על הנכנס בשער זה לזנוח כל תקווה, כך לדעת לינץ' כל מי שידע אי-פעם ילדוּת או נערוּת בעיירת פרברים אמריקנית, ומי שהתערה ביושביה, יוותר מקולל לנצח נצחים (אלא אם לא נטל חלק באלימות הזאת), כאילו דרך בספינת רפאים או שבר את חותמות קיברו של אחד הפרעונים.

אני בספק האם Twin Peaks היתה עשויה לזכות לאותם שיעורי צפיה, נניח לאחר נפילת בנייני התאומים (עוד Twin Peaks) וממשלו של ג'ורג' בוש הבן, היא גם ודאי היתה חדשנית פחות לו היתה מוצגת כתריסר שנים אחרי שנוצרה. אני גם מניח שכל כך הרבה יצירות קולונועיות וטלוויזיוניות כבר טרחו להציג מאז את האפילה האמריקנית על שלל פניה, הגלויות והחבויות היטב, ובעידן בו גם בסרטי הסופר-הירוז מסתבר לא-אחת כי המנוולים הגדולים הם דווקא האמריקנים, דומה כי יהיה קשה מאוד לחדש דבר-מה מן הצד הזה. נדמה שהפעם ייצטרך לינץ' להראות כיצד הינשופים ((Owls) אינם כפי שהם נראים (על דלת הבית שהייתי חוזר אליו בנעוריי מבית הספר היה שם משפחה מלווה בתמונה של חמישה ינשופים) מפרספקטיבה אחרת לגמריי. אני מאוד מקווה שהעונה החדשה הזו לא תציג עוד מאותו דבר.

לבסוף, קצת התייחסות לטקסט של השיר, שעוסק בהבטחה לחוטאים שרק אם ישובו מדרכיהם הרעות ויכינו עצמם לקראת יום הדין הריי יגיעו בטוב ובנחת אל מעבר לנהר (שבו נשטפים החטאים) אל הארץ המובטחת, השמיימית והשלווה. השימחה הזו, אם כן, היא שימחת העולם שמנגד, שימחת ההבטחה העתידית. העולם יכול להמשיך ולהגיע לתהומות של רוע ואיוולת, בתנאי שנזכור כי הנפש יסודהּ הוא טוב, והיא עתידה לנחול, אם רק תתמסר לדת ולקהילה. אבל גם העולם הבא ב- Twin Peaks, אותן לשכות מכוסות בוילונות אדומים, בהן רוקד גמד, או בהן נשקפת לורה פאלמר מדברת לאחור— הם יותר עוכרי שלווה מאשר מקיימים את הבטחת השיר. יתירה מזאת, גם קילר-בוב מקורו במציאות הזו של הלשכות, הוא מתנועע בין העולמות כשד, או כתת המודע הדמוני של העיירה האמריקנית. לינץ', על כל פנים, שובר ורומס את המיתוס הנוצרי הכל-אמריקני הזה של הבה ונלך כולנו בעקבות מושיענוּ  אל עֶבר מלכוּת שמים. יכול להיות שהוא ניסה להציע כאופציה את ספר המתים הטיבטי, שאליו שב וחזר אייג'נט קופר בסדרה המקורית, אם בפירוש אם ברמזים, אבל לינץ' לא פיתח את העניין די הצורך, ומן הסידרה כולה דומה כי יצא המסר כי אין בעולם גאולה, וכי כולנו (אליבא דלינץ') במידה זו אחרת: חיים-מתים בו זמנית: חיים בחלק מן המציאויות האפשריות, מתים בחלקים מן האחרות.

 

[בילי בראג במחווה ל-Blue Velvet ולסינדי שרמן בעלת אלף הפורטרטים]

*

*

בתמונה למעלה: The Log Lady, השבה ואומרת: The Owls are not what they seem, מתוך סידרת הטלווייזיה Twin Peaks, 1991-1990.

Read Full Post »

ה-LSD הוא נסיון להתגבר על המלחמה, רק בדרכים אחרות

*rdg k

   זה יותר מאשר ספר שירים ויותר מאשר פסקול מוסיקלי, או רכבת שדים, ויותר מאשר תהליך תרפויטי של חייל פוסט טראומטי הבורח מכאן למזרח הרחוק ולאירופה וחווה שם חוויות סמים. נוצרת כאן, בעיקר כתוצאה מן הצירוף בין קריאתו של של רון דהן בספר שיריו נעורים ובין המוסיקה מאת ההרכב Farthest South, התפרצות פסיכדלית— שבו נדמית הכניסה ללבנון והשהות בלבנון בימי המלחמה השניה, כצד שני של חוויית הסמים. נכון יותר, מרגע לרגע, הולך ומתחוור מדוע ההמשך (המעבר) ממלחמה לשימוש בסמים הוא  כה מתקבל על הדעת. מדוע מדובר בסוג של הֶדֶף, כמו של פצצה— הדף שמעגליו הולכים ומתפשטים. וכיצד העמדתו של אדם במצב-גבול, במצב לחץ שבו קיומו כמו-מוכרע; עשויה להביא אותו לרצון מתמיד לשוב לשם ולהתרחק משם בעת ובעונה אחת. טראומה גורמת לאדם לרחף מעל הדברים; משליכה אותו מתוך גופו. הוא חווה את הדברים עתים מלמעלה, עתים מגבוה, לא מתוך גופו שלו. הוא זוכר הכל ואינו זוכר דבר. כמו עין בלתי ממוקדת, שכל אימת שהיא מתמקדת הכאב גדול מדיי. השהות בגוף מכאיבה מדיי. הגוף הוא קליפה תוססת-נרקבת; הוא בולם את הצעקה האומרת לפרוץ ולהדהד בחלל העולם. מוכרח להשתחרר; מוכרח לחזור בחיים, או למוּת באופן שאין ממנוּ חזרה— אך לא להמשיך לחוש מת לשיעורין.

   ובעצם, זה אינו מסע ממקום למקום, זה תיעוד המקום הנפשי שבו הגבולות בין האירועים הקונקרטיים של הלחימה בלבנון ובין חוויות הסמים מתערערים, כמו בחוויותיו/סיפוריו של ויליאם ס' בורוז ב-Naked Lunch  ו- Nova Express, שלעתים קשה למצוא את המפתחות שיאפשרו להבין מה כאן מבוסס מציאות ובה מבוסס הזיה – מה יסודו בקונקרטי, ומה יסודו במֹח דלוק. כך אצל דהן, נדמה כי המֹח משחזר מחדש וגם מייצר מחדש את ההפצצות, את הזעקות, את המוות שאין לו מובן— באופן המקשה לעמוד על הקונקרטיזציה של האירועים. המלחמה אצלו נטועה בהזיה ובסיוט. קשה להעניק לה מעמד במציאוּת ולהמשיך לחיות כאילו כלום לא ארע. דומה כאילו מוטב להנכיח אותה לכתחילה בקוטב הסוריאליסטי ההזייתי-מסויט— כדי להצליח ולדחוק את נוכחותו מחוץ למעגלי המציאות הקונקרטית.

גם בורוז הקליט אלבומים המבוססים על חוויותיו והזיותיו. האלבום שלפנינו מנוגד ברוחו לאלבומיו המוקלטים של בורוז (למשל, האלבום יוצא הדופן: Spare-Ass Annie and Other Tales שבו ליווה את בורוז הרכב היפ-הופ). לרשות רון דהן עומד קול נערי ורגיש; אין לו את פרסונת הארכי-יוצר-המקולל החרוך(אין ספק שאצל בורוז Beat נגזר מ-Beaten), האיש-שכבר-ראה-הכל וניסה-הכל,של בורוז. דהן גם אינו חושש להחצין את ריגשותיו ונמנע מן הקור הרגשי ומן ההנעה הנון שלאנטית של הטקסט כבורוז. יש משהו בדמותו של בורוז כיוצר, כרוצח בדם-קר (לפחות פעמיים; פעם הרג את אישתו במשחק וילהלם טל, תחת השפעת סם), כג'אנקי, כאדם המתבונן לאחור על חייו— שאינו מאפשר את ההזדהות. בורוז כותב ומגיש כאילו הוא כּתבֵנוּ בשאול, היוצא לראיין את התהוֹם, הכּאוֹס, החידלוֹן וחוזר משם עם דוקומנטים;  דהן שיש בשירתו ובקולו איזה תום נערי, מנסה לתהות, תהיה שאני בנקל יכול להיקשר אליה, מה ניתן לחיות, כיצד ניתן להמשיך כשהמשאבים להמשיך הולכים ודלים. גם אם לא נטלתי מימי LSD, כשמאזינים לדיסק הזה מבינים מדוע דהן התנסה בו. זה נדמה פתאום כצעד מובן, כסיפור של מאבק של חייל צעיר בטראומה האומרת לכלותו. ה-LSD  הוא המשכה של הטראומה. הוא הנסיון לגבור על המלחמה, רק בדרכים אחרות. זה אנושי, מרגש, וכל כך שונה מבורוז, עד שרק הסמים וערעור חוויית המציאות, מהווה ביניהם יסוד/מצע משותף.

כמה מלים על הצד המוסיקלי של Farthest South. במיוחד על החלטתם העדינה והחכמה לעמוד לימין הטקסט, לשרתו, לנהל עימו דיאלוג קשוב, מבלי לעמוד לו לרועץ. יותר מאשר  Farthest South יוצרים מוסיקה הם עוסקים לדעתי ברישום בסאונד. הם רושמים בפחם קוים מפותלים ושבורים, שיש בהם מיסוד הכאוטי וגם מיסוד האבסטרקטי. הם במודע בוחרים לחיות צילו של הטקסט: להמשיך את הרחשים, ההדהודים והזעקות, המצויים בו. מבחינה זו הם פסקול יצירתי מאוד, שיופיו הוא דווקא במינוריות-המינימליסטית שלו. שתי אסוציאציות שעולות בי בהקשר זה היא הסצנה שבה משולב השיר (The End  (The Doors בסירטו של פרנסיס פורד קופולה אפוקליפסה עכשיו, החל ברוטורים הרוחפים, דרך מראות הכפרים הויאטנמיים השרופים, וכלה במאוורר התקרה המסתובב המוביל אל עיניו של מרטין שין. גם שם דומה כי המוסיקה היא התרחבות גל ההדף של ההפצצות אל הנפש פנימהּ. אסוציאציה אחרת שהיתה לי היא של אנדי וורהול שהגדיר את Velvet Underground כלהקת הרוק המנגנת על רקע הסרטים האילמים שהוא יוצר. ברישומי הסאונד של  Farthest South ישנו היסוד המינורי המושכל, של מי שקיבלו החלטה מודעת לתמוך בטקסט ולא להתגבר עליו. המוסיקה שלהם משרתת להפליא את יצירתו של דהן ואת קריאתו הואיל והם מרחיבים ומעמיקים את תחום ההדף.  המוסיקה שלהם מרחיבה את סיפורו האישי של דהן, ויחד עם קולו הופכים את החוויות המתוארות בשיריו, ליותר ממעוררי הזדהות רחוקה, אלא למשהו שהמאזין עשוי להצטרף אליו, ובאיזה מקום פנימי— גם לנטול בו חלק.

האלבום שלפנינו מצטרף לשורת אלבומים בלתי-קנוניים או שירי רוק בעברית שכנראה לעולם לא יושמעו מעל גבי גלי האתר בימי הזיכרון לחללי צה"ל, כגון: במקום חוברת לזכרו ליעקב רוטבליט, עגל הזהב ליהונתן גפן ושלמה גרוניך, כל יום הפצצתי את צידון (בֵּירוּת) ו– שלא תדע עוד צה"ל לזאב טנא, לא יכול לעצור את זה ליובל בנאי; רשימה הולכת ומתארכת של יצירות מולחנות המסרבות לראות בחללי המערכות ובנפגעי המלחמות— מציאות נתונה ומקודשת, אלא מתעקשת לראות את פליטי מערכות ישראל כנדונים לחיים של מאבק קיוּמי יומיומי מתחדש, בצל המוות וההרס שראוּ וידעוּ מקרוב.

* Farthest South and Ron Dahan, Neurim, Audio CD 2014 

את הסרט המובא להלן צילם אלפרד כהן (השלישי) וערך אמיר קוטיגרו.

**

*

*

לקריאה נוספת: קוים לדמותה של אימה מתמשכת 

בתמונה למעלה: Lee Friedlander, Canyon de Chelly, Arizona, 1983

Read Full Post »