Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סנקה’

*

*

המקוריות היא הדבר היחיד שמוחות בלתי מקוריים אינם יכולים לחוש בתועלת שבו [ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגום: אהרון אמיר, הוצאת שלם, ירושלים 2006, עמ' 78]

*

1

*

באביב של שנת 1942 שהה הו צ'י מין (נגויאן אי קואוק, 1969-1890) בצינוק. הוא נכלא, הואיל והיה האידיאולוג והמנהיג של תנועת השחרור הויאטנמית כנגד הכיבוש היפני. מן התא הצר, מתבונן אל שמי הליל, מתגעגע לחירותו וכוסף לשוב למרי ביפנים, הגה את המרובע הבא:

*

חסרים בבתי הכלא פרחים ואלכוהול

אבל, יפהפה הוא הלילה הזה, איך נִתָּן לחגוֹג אוֹתוֹ?

אני בּא אצל החלון, משתהה, מה יפה הירח

הירח מחיך מבעד לסורגים.  

[הו צ'י מין, 'חג במלא הירח', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]

*

זהו שיר גלוי מאוד ומסתורי כאחד. ראשית, מבחינה סטרוקטורלית, בוחר המחבר בתבנית המרובעת, האפוריזמית-המדודה, תבניתית ומוגבלת, ככתלי תא-כלאו. עם זאת, הוא שובר את התבניתיות באמצעות התנועה; הנפש התרה אחר יופיו של הליל,  חיוך הירח (על אף חסרונם של פרחים ואלכוהול; היעדר החירות); העין הנמשכת אל פיסת השמים התחומה, הנפרסת בפניו, מגלה לו ירח-נווד-חופשי לכאורה; לאמיתו של דבר, סובב במעגלותיו סביב כדור-הארץ. חיוכו של הירח הוא בבואת חיוכו-הפנימי של הו צ'י מין; חיוך של ידיעת מקומו היחסי בעולם; לא כלוא לחלוטין, לעולם גם לא חופשי לגמריי. האדם, כירח הנווד, סובב במחוגו, בין אותם ערכים אליהם הוא נמשך, אליהם הוא שואף; בין אותם רעיונות-עיוועים בהם הוא נאבק. מיקומו יחסי; מעמדו ארעי ומוגבל; הוא כלוא וחופשי כאחד; ובכל מצב יכול הוא להביט במצבו זה באורח קיומי סף-קומי, בחיוך פנימי, של היודע את מגבלותיו; של מי שיודע שהכל נתון בתנועה כל העת, גם בדעתו של אדם וגם מחוץ להּ.

   אבל התנועה הזאת של האישון אינה פנויה להביט בשמי הליל המוגבלים בלבד, אבל היא פנויה להתבונן ממרחק אמפתי, בחבריו, באירועי חייהם, בשמחותיהם הזעירות, בביקור נדיר של אשת אחד האסירים:

 *

האיש מאחורי הסורג,

האשה לפני הסורג,

כל כך קרובים זו לזה,

עולמות מפרידים ביניהם.

עיני זה מתחפרות בעיני זו,

העיניִם שאומרות את שאסור לדבּר,

עיניִם מעֻרפּלוֹת-דמעוֹת,

נחשבוֹת מן המלּים,

מי ראה זאת ולא היה נרגָּש?  

[הו צ'י מין, 'בּקוּר אשת השותף לכבלים', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]  

 *

   שוב לטעמי נסב שירו על הו צ'י מין על היכולת למצוא חופש וחירות (הכוללת מטבעהּ את הכושר להרהר ולחוות מחשבה, אהבה, קירבה אנושית), גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר. הכותב, כפי הנראה, מביט מתוך הצינוק על המפגש המתרחש אין-שם בחצר, או אולי במו תא הכלא עצמו משני העברים. זהו מבט על מבט של בני זוג אוהבים הנמצאים זה לצד זה משני עברי הסורג. האחד אסיר-כלוא; השניה, אשתו— החיה תחת שלטון הכיבוש היפני; עיניהם אומרות שאסור לדבר, שמא לשיחתם מצוטטים היפנים, המבקשים להשיג באמצעותה מידע. גורלם העתידי של האסירים אינו ידוע. אפשר כי יוצאו להורג, אפשר כי ישוחררו יום אחד. זהו מפגש המתקיים אחר זמן של הפרדה ושל ערגון וגעגוע, העלול גם להיות פגישתם האחרונה של בני הזוג. הדוק שבעיניים כמו מדגיש את הגעגוע ואת הכוסף, והוא דומה לשפה סודית, מן צופן אותיות הנוטף מן העיניים, המובן למתבוננים בו, לנוטלים בו חלק. זוהי שיבה לשפה שבטרם היות השפה, שפה בלתי-דיסקורסיבית, בלתי גדורה בחוקים. זוהי שפת הנפשות הדובבת את עולמן הפנימי. תרגומהּ לשפת בני אדם, היה ודאי הופך לשירה, כפי שעושה הו צ'י מין; אבל שירו, דווקא מדגיש את מוגבלות ההבעה של השפה, שהיא בעצמה כלוב-שפה. לדידו ישנה הרבה יותר חיות, חירות, מבע, וקירבה בעצם מפגש המבטים משני עברי הסורג. המבט הנפגש, אפילו לא מפגש ידיים, הוא בבחינת התגלות (אפיפניה), לא לבני הזוג בלבד, אלא גם למי שמשתהה עליהם רגע במבטו. עולם שלם עשוי להיפרש בפנינוּ גם מתוך מרחב אפשרויות מוגבל שבמוגבל.

 *

2

ברוך שׂפינוזה (1677-1634)כתב בספרו אתיקה את המשפט הבא:

אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות וחכמתו אינה ההגות במוות, אלא ההגות בחיים

[ברוך שׂפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, חלק ד' משפט 67, עמ' 345-344]

*

   אפשר זוהי האופטימיות של שׂפינוזה. הכרתו החותכת לפיה אפשר לו לאדם להיות תבוני ותכליתי במובהק, ומשתוקק לטוב במישרין— ועל כן חופשי מן העצבות החודרת שמעלה באדם עובדת מותו העתידי, כמו גם, כל אותם נפטרים ונפטרות יקרים ללב— שאבדו במהלך חייו; בעולמו של שׂפינוזה יכול אדם להתנתק מן הרגשות שמתעוררים בו עת עולים בו זכרונות קשים— דרך התבונה סוללת דרכו, אל עולם שבו מה שישנו בממשות יש בו קיום, ואשר אבד ואינו או יאבד ואינו— אין לו קיום, ואינו צריך להטריד מחשבתו של אדם פועל ותכליתי (כך למשל מתעמת שׂפינוזה באגרותיו עם הוגו בוסל על דבר קיומן של רוחות מתים ואפשרות ליצור קשר עימן שפינוזה כמובן שולל זאת מן העיקר). את דבריו של שׂפינוזה [דעות דומות נמצאות גם בכתבי הסטואה האמצעית והמאוחרת, למשל, לוקיוס אינאוס סנקה (65-1 לספ') בספרו, על שלוות הנפש, הכותב: מי שחושש מן המוות לעולם לא יתנהג כראוי לאדם חי (מהדורת תרגום: אבהרם ארואטי, נהר ספרים: תל אביב 2010, עמ' 129], לטעמי, יש להבין כאתגר אידיאי יותר מאשר ממשוּת, כעין קוטב המסמן לאדם שלא לשקוע בעצבות זכרונותיו או בחרדות העתיד,  ולנסות להשקיע בחייו יום אחר יום בהווה  מתמשך.

   אבל בסופו של דבר שׂפינוזה אופטימי מדיי. הוא אינו מעלה על הדעת את התנועות הזעירות-המוגבלות מתוכן עשוי הו צ'י מין למצוא חדווה ומשמעות גם בבור כלאו, שקוע עד צווארו בסבל, כאב ומוות. איני יודע למשל כיצד שׂפינוזה היה מגיב כלפי אמירתו הפילוסוף ומבקר התרבות היהודי-גרמני ולטר בנימין (1940-1892): חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ [ולטר בנימין, 'האופי ההרסני', בתוך: מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, אחרית דבר: יורגאן ניראד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1992, עמ' 106]. האם היה פוטר את האופי ההרסני בכך שהוא מאפיין אנשים בלתי-רציונלים בלבד, המנהלים את חייהם על יסוד סברות בלתי-מבוססות, דחפים ותאוות? שׂפינוזה כמו מציג מחשבה אשר בתוכה מי שמתקדם במעלות התבונה שוב אינו יכול לשוב לאחור, שומא עליו מדוע התכליתיות התבונית היא הכרחית, ומדוע אין לאדם כל ברירה אחרת.  כל מי שאינו מצליח לקבל את הדרך, משמע שלא הצליח לסגל לעצמו דפוסי חשיבה רציונליים, הוא חש עצמו חופשי יותר, פתוח להרבה יותר אפשרויות בחייו היום-יומיים, ובכל זאת הוא כלוא בכלא מסוגר, באשר אליבא דשׂפינוזה, החירות אותה הוא מעלה בדעתו היא שקרית, למעשה הוא אדם השוקע עבר אבדנו.

   אצל  שׂפינוזה האדם הרציונלי (והחופשי) מבין מדוע הכל הכרחי עבורו, ומדוע ההכרעות התבוניות המוליכות אותו הן היחידות שבאפשר. דא עקא, המחשבה הרציונלית דווקא כובלת את האדם אל נתיב מסויים מאוד (אצל שפינוזה, נתיב זה מבטא ודאות בלתי יחסית, המבדילה בין אמת ובין שיקרות), המאפשר לאדם למצוא את מקומו בעולם ובהוויה; מי שאינו מצליח להגיע עדי הנתיב הרציונלי, לדידו, נשאר באשלייה לפיה הוא חי מתוך חירות ומתוך בחירה חופשית, אך למעשה הוא משועבד לדחפים בלתי רציונליים, תאוות, ורגשות— המרחיקים אותו מן החיוּת ומהבנת חייו.

 *

3

 * 

מה מוּזָרִים החיים, עליךָ להֵאָבֵק

למען יכבלוךָ, כי הכּבוּלים

זוֹכים לפִנָּת לִינָה.

לַבִּלתּי כּבוּלים אין מָקוֹם להניח ראשֵיהֶם.

[הו צ'י מין, מתוך: 'כבלים', יומן בית הכלא, תרגם מפולנית: יעקב בסר, הוצאת שמרת, תל אביב 1975, ללא מספור עמודים]  

*

   הו צ'י מין כותב את הדברים כחלק מהוויי הכלא היפני ובכל זאת אותן מלים טובות גם להנהרת שיטת החופש השׂפינוזית, לפיה ככל שהאדם מתקדם בתבונתו, הריהו מבין כי הכל הכרחי במוחלט, ולהבדיל— (מכיוון שאינה רציונלית) לאורח החיים המערבית שבו אנו כובלים עצמנו למשפחה, עם, מדינה, מקום עבודה, בנק (משכנתא), קופת פנסיה— משום שכך נזכה לפנת לינה, מאמינים כי הבלתי-כבולים לא ימצאו מקום להניח את הראש.

   אני רוצה להאמין כי כל אדם ממקומו יכול לחוות בחגיגת הירח הזורח; לחוש אהבה, געגוע וקירבה אמפטית בעת שהוא חוזה בבני זוג אוהבים שלא התראו זמן רב. אפשר כי דווקא הרגעים הקטנים-מינוריים האלו, הם שמאפשרים לנוּ אחיזה כלשהי בעולם, המלא תמיד חיים ומוות, ולא תמיד ברור ונהיר בערפלים, היכן הם מתחילים והיכן הם נגמרים, ואם יש גבולות ממשיים התוחמים אותם, מלבד החגיגות הקטנות-החולפות שלנו, התוגות הקטנות שלנו. אולי זוהי החירות. הידיעה שאנו פה, שאנחנו ממשיכים, שהדברים יימשכו בבוא היום גם מבלעדינו; אנשים ימשיכו לאהוב, לחשוב, ליצור, כפי שעשינו אנחנו, כפי שאנו עושים עדיין. יש בכך את חירותו של מי שאינו כבול לעצמיותו, רק לחייו, ויודע כי כל הקיום הזה אינו חלקו ואינו נחלתו, הוא רק נוטל בו חלק; ואם כבר לנטול חלק, מוטב— בעדינות ובחיוך.

 **

חג שמח

 **

 *

בתמונה למעלה: Christian Rohlfs, Stormy Sea at Night, Oil on Canvas 1932

© 2012 שועי רז 


Read Full Post »

 

מעודי לא שמעתי אדם, המבטא את המלה "מלחמה" כדרך שהיה מוציאה מפיו. בעצם המילה היתה מתגלמת כל משמעות הזוועה, כל האכזריות, הדם והרצח שמאחוריה. בייחוד בשעה שדיבר גרמנית היתה מילה הזאת "Kreig" עם ה-i הארוך, החורק והמייבב שלה, איומה כקול אזעקה.

[לאה גולדברג, פגישה עם משורר (על אברהם בן-יצחק סוֹנֶה),  ספריית פועלים, תל אביב 1952, עמ' 51]

 

1

 

   בעוד נמשכת ההתנצחות הציבורית סביב מכתבי האמנים המסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל, חוק הנאמנות של ליברמן-נאמן וכיו"ב, ואילו גם אילו כבר מטילים חרמות הדדיים, וחרמי-חרמות; נזכרתי בקטע הבא, אשר קראתי, לא מזמן, בספרו של הפילוסוף האתיקן והמחזאי, לוקיוס אנאיוס סנקה (65-4 לספ'), מגדולי הסטואה הצעירה, אשר אינה אותו גורלו להיות מחנכו כביכול של נירון קיסר, שהיה בלתי ניתן לשליטה או ריסון, וככל שגדל גדלה גם רצחנותו; זמן מה אמנם שלט סנקה יחד עם איש הצבא בורוס (נפטר 62 לספ') ברומא, כיועצים-אפוטרופוסים של הקיסר הצעיר. ברם, אחר כך נחלשה השפעתו של סנקה בחצרו של נירון עד כדי כך, שנאלץ לגלות מרומא, לוותר על רכושו, ולבסוף לאחר ניסיון התנקשות כושל בחיי נירון העריץ, שמשום מה היו שקשרו אליו את סנקה, נאלץ גם לשים קץ לחייו בגלות. הנה אפוא הקטע המדובר במלואו, שנכתב עוד בשנות הארבעים של המאה הראשונה לספירה : 

 

הבה נעלה ברוחנו שתי מדינות: האחת גדולה ופתוחה לכול ובה נמצאים האלים ובני האדם ואנחנו לא רואים בזוית זו או אחרת גבול, אלא מודדים את תחומהּ כמסלול השמש ממזרח למערב; המדינה השניה היא זו שנקבעה על ידי נסיבות לדתנוּ, כדוגמת מדינת האתונאים או הקרתאגנים או כל עיר-מדינה אחרת שאינה שייכת לכל בני האדם אלא לאזרחיה שלה. ישנם אנשים העמלים בו בזמן בשביל כל אחת מהמדינות – הגדולה והקטנה, יש מי שעמלים רק בשביל הקטנה, ואחרים – רק בשביל הגדולה. את המדינה הגדולה נוכל לשרת נאמנה גם בפנאי, או בעצם, אני נוטה לחשוב כי בפנאי נשרתה טוב יותר: כלומר, אנו חוקרים מהי המעלה הטובה, אם פן אחד להּ או רבים, אם הטבע או הלימוד עושים את בני האדם טובים, אם אחד הוא העולם האוצר בחובו את הימים והיבשות וכל אשר קשור להם, או שמא יצר האל ופיזר עולמות רבים כדוגמת זה. אם כל החומר הקיים שר ממנו נוצרים כל הדברים הוא רציף וגדוש, או מפורד ומכיל הן את הריק הן את המוצק גם יחד; מהו מקום מושבו של האל, האם הוא רק צופה במעשה בריאתו או גם מנהלו בפועל; האם האל נמצא מחוץ לעולם ואופף אותו או האם הוא טבוע בכל; האם העולם נצחי או שמא נמנה על הדברים שזמנם קצוב והם בני חלוף. אדם ההוגה בדברים אלה, כיצד הוא משרת את האל? בכך שהוא משמש עד למעשי יצירתו האדירה.

[לוקיוס אנאיוס סנקה, על החיים המאושרים מלווה בחיבורים "על הפנאי" ועל "שלוות הנפש", תרגם מרומית והוסיף הערות: אברהם ארואטי, הוצאת נהר: בנימינה 2010, עמ' 81-80]

 

   סנקה מבחין כאן בין שתי זהויות פוליטיות אצל האדם, אזרח-המדינה: א. זהות אוניברסליסטית, קרי: השתייכות,תודעתית למדינת עולם, שכל בני האדם אזרחיה, והם נוטלים בה חלק יחדיו בשותפות ומקיימים חיים אנושיים בצוותא ומתוך רעיון של שיוויון קדום בין בני האדם, כך שכל אדם פועל כמיטב יכולתו על פי כישוריו (אצל כמה מן הסטואיקנים דובר אגב, בשיוויון-קדום בין כל הברואים, ולא רק בין בני האדם)  ב. זהות פרטיקולריסטית, קרי: האדם הוא בן לאום מסויים, אשר נולד בזמן ובמקום מסויימים אל תוך נסיבות היסטוריות-גיאופוליטיות ותרבותיות מסויימות. והנה משעה שחש האדם את עצמו כבן הקבוצה המסויימת של האזרחים חש הוא את עצמו מחוייב לאמץ לעצמו א מכלול הדעות וההשקפות, האתוסים והמיתוסים, בהּ מחזיקים בני הקבוצה. בשני המקרים הנדונים כאן, הרחבתי את המצע מכפי המתואר בטקסט שהבאתי על פי מקורות נוספים בכתבי סנקה.

   עוד טוען סנקה, כי ישנם אנשים המסוגלים לפעול בתוך שני המעגלים המדיניים (מדינת עולם; מדינה לאומית-טריטוריאלית); יש הפועלים רק לשם מדינת העולם שאזרחיה הם כל המין האנושי; ויש כאלו שליבם נתון אך ורק לקידום מטרותיה של הקבוצה הלאומית-פוליטית אליה הם משתייכים  לדעת סנקה, האדם פנוי יותר לשרת את רעיון מדינת-האדם הגדולה בעתות פנאי, עת אין הוא טרוד בעבודתו המפרנסת, או במקרה הפרטי של סנקה בתפקיד ציבורי, שאמנם מקדם בעיקר את האינטרס הצר של בני הקבוצה. זאת ועוד, מדבריו של סנקה עולה כי החקירה המדעית-פילוסופית אולי אף התיאולוגית היא האופן שבו האדם הפרטי, בן הקבוצה, עשוי לחרוג מן המחשבה הכבולה בכבלי המדינה הקטנה, אל מערך האידיאות הטבעיות/קוסמיות/מטפיסיות, החורגות מן הסדרים הפוליטיים-לאומים שמגלמת המדינה הקטנה.

   באשר סנקה מדבר כאן על האלהוּת. אין הוא מדבר כתיאולוג. אלא כמי שחש בכח המסדר ומארגן את הקוסמוס, כלומר את הטבע, אשר אין ביניהם (האל/הטבע), מבחינת המתבונן, מרחק רב. ההתבוננות בקוסמוס וחקירתו על מכלול תופעותיו השונות היא למעשה פעילות רצויה לאדם. היא מכלל מה שמגלם באדם את המידה הטובה.

   אבל סנקה מבדיל פה, כמעט באין אומר, בין הפעילות הציבורית-פוליטית למען המדינה הקטנה, ומועיד דווקא את העיסוק באידיאת המדינה הגדולה לשעות הפנאי, למחשבה ולהרהור, לא למעש. דומה כאילו העיסוק הפילוסופי, בעתות הפנאי, הוא כעין מה שמפצה את מצפונו על כל אותן עוולות הנעשות לבני האדם, ובהן הוא משתתף, בשם המשטר העריץ אותו הוא משרת (האימפריה הרומית, נירון קיסר) בפועל.     

   מפליאה כאן מידת הנאמנות של סנקה לרומא ולענייניה; סנקה כתב את הדברים במהלך שנות הארבעים של המאה הראשונה עת עשה בגלות בקורסיקה. לאחר ששני גזרי דין מוות הושתו עליו על ידי הקיסרים קליגולה ואחר כך על ידי קלאודיוס, דווקא משום כשרונותיו ופעילותו הפוליטית הענפה (הוא עתיד היה לחזור לרומא כמחנכו של נירון קיסר הצעיר ולשמש כעוצר במהלך שנות החמישים של המאה). יש לתת את הדעת שמא אין מדובר פה בפטריוטיות-גמורה לרומא ולאזרחיה, אלא בתאווה לחיים הפוליטיים, לכח ולהשפעה, השבה וקוראת את סנקה לעסוק בענייני המדינה הקטנה על חשבון העיסוק בדעת ובמעש בענייני המדינה הגדולה.   

 

2

 

   סנקה מעלה על נס את שבחי המדינה הגדולה; ברם, בד בבד, ממשיך לשרת בנאמנות ובדביקות את האינטרסים של המדינה הקטנה, כלומר: את השלטון הרומי ואת אזרחי רומא, כמיטב הכרתו. יותר מכך בפסקה אחרת בספרו דומה כי סנקה מבקר נמרצות גם את מי מאזרחי רומא האמידים הבוחרים להנות מן המותרות שבמסעות נופש ותיירות בתחומי האימפריה וזונחים את חובתם לקידום ענייני המדינה:

 

ולכן אנשים נוטלים על עצמם מסעות נדודים ותועים לארכם של חופים, והנה, פעם בים ופעם ביבשה מתגלה אותה הפכפכות דעת שלעולם אינה מרוצה מהמצב הקיים. "הבה נלך עכשיו לקאמפניה", ומשמאסו בחיי נוחות: "בואו נראה את אזורי הפרא. נלך בשבילי יערות לוקאניה וברוטום". אך באמצע השטח הפראי הם מבקשים מקום נעים-מראה שיימצאו בו מרגוע לעיניהם המפונקות מדלותו של האזור-הסלעי המשתרע מכל עבר. "הבה נפנה לטרנטום, לנמל המהולל והאקלים החורפי המתון – אזור פורה דיו למספר רב של בני אדם עוד מימי קדם". "הבה נפנה את פנינו העירה". זה זמן רב שאוזניהם לא שמעו את שאון העיר ותרועתה, והנה כבר הם נהנים מדם אנוש שנשפך.  דרך אחת מחליפה את האחרת ומחזה אחד תופס את מקומו של האחר.

כפי שאומר לוקרטיוס (=טיטוס לוקרטיוס קארוס, משורר ופילוסוף אפיקוראי רומי, בן המאה הראשונה, ספרו הגדול: De Rerum Natura, ש.ר): "באופן זה בורח האדם מעצמו תמיד". אך איזו תועלת תצמח לו     אם אינו נמלט מעצמו? הוא דולק בעקבות עצמו כבן לוייה תובעני ביותר. לכן אנו חייבים להבין כי הבעייה שלנו שאנו מתמודדים עמה אינה שייכת לסביבה כי אם לנו. כאשר יש לעמוד בדבר מה, אנו חלשים; אנו לא יכולים לשאת עמל ולא תענוג, לא את עצמנו ולא אף דבר לאורך זמן. ישנם מי שדבר זה גורם למותם, משום על ידי שינוי תמידי של המטרות הם מוצאים את עצמם שוב חוזרים לאותם הדברים ולא נותר להם מקום לחידוש. הם מתחילים למאוס בחיים ובעולם עצמו ומתוך ההנאות המושחתות עולה המחשבה: "עד מתי אסבול את אותם הדברים?" 

[שם, עמ' 105-104]

 

   גם בתיירות פנאי, תיירות-נוחות, המאפשרת לינה במקומות מפוארים אגב צפיה בקרבות גלדיאטורים, מירוצי סוסים או מחזות אחרים, רואה סנקה כהפניית עורף למדינה, ועוד יותר כהפניית עורף לָעצמי, העלולה במקרים קיצוניים גם להגיע לידי שימת קץ לחיים מתוך השפעת השינויים התדירים ומתוך רושמם החוזר הבנאלי של חוויות ששבים וחווים, לאחר שאיבדו מקסמן הראשוני. דומה כאילו סנקה בוחן את האושר האזרחי המיטבי כפעילות במדינה הקטנה וכהשקעת מירב הפנאי ללימוד ועיון.

   מעניין הוא כי סנקה בוחר לא לומר מילה על האפשרות לפיה יפרוש אזרח רומאי בן-חורין מכל תפקידיו ומחוייבותיו במדינה הקטנה, וישקיע כל יהבו במסע רוחני לגילוי מקומו בסדרי היקום ובקידום אידיאות של חירות ושיוויון בין בני האדם, כמתחייב מאידיאת המדינה הגדולה. מה היה חושב אודותיו סנקה? מתווה המציאות אותו מסרטט סנקה הוא של פעילות והגות-מעשית במדינה הקטנה והגות-אידיאית במדינה הגדולה. הוא אינו מנסה לערער את אושיותיה של מדינת הלאום ושל הפעילות הפוליטית ההכרחית לקידום ענייני הלאום ואזרחיה בני החורין של רומא. הוא אף טורח להטיח ביקורת בפילוסוף היווני דמוקריטוס (המאה החמישית לפנה"ס), אבי הגישה האטומיסטית בפילוסופיית הטבע היוונית, לפיו: "מי שרוצה לחיות חיים שלווים אל לו להרבות בעסקים פרטיים וציבוריים". סנקה הסביר כי אין להבין את הדברים כנתינתם, משום שישנן חובות קדושות: ענייני ציבור, שיש לעסוק בהם, ורק לאחר שהטיפול בהן הושלם, ניתן לעסוק בדברים המביאים את הנפש לידי שלווה (שם,עמ' 135). יש כאן, במידה רבה, חתירה להמשיך ולא לחרוג מאותו מודוס של שירות ענייניה של המדינה הקטנה ושל העיסוק בעינייני המדינה הגדולה רק בעתות פנאי ומרגוע.  

 

3

 

   מדוע הבאתי את דברי סנקה? משום שמשהו במתווה שמציע סנקה באשר לחיי הרומאים בני החורין, דומני כי אומץ באופן-עקיף על ידי מניחי הדרך הציונית ועוד יותר מורגש כעת במציאות הישראלית, על גל הלאומיות-לאומנות השוטף אותה כחול-לבן. כלומר, העיסוק בכלל-אנושי, בהומניות ובהומניזם, הולכים ונתפשים במקומותינו כמותרות של פנאי, בעת בהּ הממשלה קוראת כל הזמן לנקיטת שורת צעדים פרו-לאומיים, המבטיחים את עתידה ואת מצבהּ של הקבוצה היהודית כאן לבדהּ ואת שלטונהּ בארץ. האפשרות לפיה נמצאים בינינו אנשים העוסקים בתום לב בקידום ערכים כלל אנושיים נתפסת לעתים כסוג של בגידה או סרוב לדרכה של הציונות המדינית, וכל אימת שאותם אנשים אינם מעלים על נס דגלם את רוממותהּ של מדינת ישראל או את סגולתו של העם היהודי, יש מייד מי שיוצא ומציג אותם כקיצונים, בלתי-נאמנים, סכנה לרעיון הציוני וכיו"ב.

   דומני כי הגענו לשעה שבו אכן כבר חולקה מדינת ישראל: שתי מדינות לשני עמים. אותם הרואים רק את המדינה הקטנה לנגד עיניהם ואינם רואים אפילו את עצם המחשבה על המדינה הגדולה כאפשרות לגיטימית; ובין אלו המנסים להוליך עצמם, בראש ובראשונה, לאור אידיאת המדינה הגדולה (מדינת עולם, ללא מדינות, ללא לאומים, ללא טריטוריות) ואשר מתכתבים פה ושם עם רעיון המדינה הקטנה, בהיותם מנסים לפעול לרווחת כלל אזרחי המדינה, ולא רק כפי צרכי הרוב-היהודי. 

   עם זאת, ככל שהדברים נוגעים לעניין היכל התרבות באריאל דומני כי החוגים הניצים, משמאל ומימין, אינם רואים כלל את חזון השיוויון האנושי לנגד עיניהם. הימנים רואים כאמור באנשי השמאל קיצונים המסכנים את האינטרסים של המדינה הקטנה; ואילו האמנים משמאל, המסרבים להופיע, שמים יהבם בקונטקסט פוליטי-טריטוריאלי, ולא במה שנוגע לכלל-האדם (תרבות, אמנות, מדע) והצורך להביאם גם בפני המתנגדים-הפוליטיים-הרעיוניים, המסכנים לדידם, לא פחות, את עתידהּ של המדינה הקטנה (הן, יכולים היו להעלות באריאל מחזות פוליטיים בעלי ראייה אוניברסליסטית ואנטי-מיליטריסטית). אלו גם אלו, ברובם המכריע, נשארים, אם אאמץ את המינוח של סנקה, בענייני המדינה הקטנה, ואילו אל הדיון בענייני המדינה הגדולה (שאולי עולים פה ושם, במחזות תיאטרון, למשל) מי מהם מגיע? אני מניח כי הייתי מוכן להופיע להופיע בכל אירוע תרבות, בפני כל קהל, לוּ הייתי מתבקש (ובלבד שיישמרו בו על עקרונות של חירות דיבור, מחשבה וביטוי אמנותי), מפני הרצון להביא רעיונות הנוגעים לכלל -אדם גם לאזניי מי שאינם שותפי-דרכי-הפוליטית אף לאזני הבזים בליבם לאידיאות מהותיות לאורן אני מנסה להוליך את חיי. לא מפני מחשבה על קידום האינטרסים החברתיים והפנים-יהודיים של המדינה הקטנה דווקא, אלא מתוך מחשבה על מדינת האדם האידיאית "הגדולה".  

 

בתמונה למעלה: Paul Klee, The Goldfish, Oil on Canvas 1925

 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »