*
"מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ" כתבה סַפְּפוֹ (פְּסַפְּפוֹ, בניב האיאולי הקדום שבו דיברה) מן האי לסבוס (630-אחרי 591 לפנה"ס) אשר ניגנה והקריאה את שירתהּ בלווית פריטה על כֶלִיס, נבל אשר תיבת התהודה שלו היה עשוי שיריון צב. במידה רבה היתה ספפו אמנית יוצרת, מוסיקאית ומשוררת, כעין: Singer-Songwriter קדומה. היא תוארה על ידי בן דורהּ המשורר אַלְקָיוֹס כך: הוֹ סַפּפוֹ סְגֻלַּת הַשֵׂעָר, שֶחִיוּכֵךְ עָנֹג. ספפו השאירה אחריה פרגמנטים רבים, חלקם הגדול בני שורה אחת או שתיים, המלמדים בכל זאת לשיעורין על מורכבות עולמהּ הפנימי. מאוסף שירי החתונה הגדול שהשאירה, דומה כי היא בשל הפופלריות שלה היא הוזמנה להופיע בשמחות, אולי אף התפרנסה מכך בכבוד. משירי אהבה ותאווה לנשים עולה כי ספפו אהבה נשים. הצלחתהּ שיחררה אותה מן התלות הכלכלית בעולם הגברים. היא היתה אמנם נשואה לגבר כנראה, כמקובל. באותם עתים,אך לא ברור האם חיה עימו. היא אף אספה סביבהּ תלמידות ומאהבות והקדישה להן שירת אהבה. לפיכך, כפי הנראה, הפיצו הגברים היוונים אחר פטירתהּ את המיתוס, לפיה באחריתהּ התאהבה בעלם צעיר ויפה ושמו פַאוֹן, ומרוב אהבתה שנכזבה השליכה את עצמה ממרומי צוק שבאי לֶאוּקַס. למיתוס זה כפי הנראה אין שורש במציאות, ודומה כאילו הגברים היווניים ביקשו לשלוט בגורלהּ, אם לא בחייה, אזיי אחר מותה. אולי התוסף לכך היבט נקמני, מפני שמשירי ספפו, כפי שהעיר בחן המתרגם-מהדיר של שיריה בעברית, שמעון בוזגלו, מצטייר הגבר, כסוג של בעל חיים עימו נפגשים ומזדווגים בעיקר ביום הנישואין עצמו, מבלי תת דעת עליו כלל אחר-כך.
"מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ" כתבה סַפּפוֹ, וכאשר הקדשתי לאחרונה שעה ארוכה לקריאת המהדורה העברית של הפרגמנטים שנשתמרו משירתהּ [סַפּפוֹ, "מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ", ערך ותרגם מיוונית עתיקה שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2010] עלתה בלבי המשוררת טלי לטוביצקי, אשר על ספרהּ היפה נַסּי מִלִּים כְּלָלִיוֹת יוֹתֵר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010), כתבתי כאן לפני כמה חודשים. ספרהּ רצוף אהבת נשים, במיוחד לאהובה ספציפית, אשר פרק יחסיה עם המשוררת הסתיים. כגבר אוהב נשים, וכמי שסוד תורת הגעגועים לאישה אינו זר לו, מצאתי בספרהּ שירי אהבה לא מעטים שנתחבבו עליי מאוד. הם—ובמיוחד עדינותם, גרמו לי לחוש הזדהות וקרבה מיידית.
הנה למשל, שיר חסר שם של טלי לטוביצקי, אשר בראשו הונח מוטו משל חורחה לואיס בורחס, "אשה כואבת לי בכל הגוּף"
לֹא נִזְהַרְתִּי וְחָלִיתִי בָּךְ כְּמוֹ בְּמַגֵּפָה
וְהִיא מְעַקֶּמֶת אֶת אֶצְבְּעֹותַי
מִתַּחַת לַכָּרִית, הַגוּף הַמְעֻנֶּה
רוֹצֶה לַחְפֹּר לוֹ בּוֹר וְהַמִזְרָן לֹא נֶעְתָּר אֲבָל
סֹופֶג בְּלִי קוֹל, בְּהַשְלָמָה אֶת הַמְּלִיחוּת הָרְטֻבָּה הָעֲקָרָה
שֶל הַדְּמָעוֹת כְּפִי שִקָּלַט אֵי אָז, לִפְנֵי יְמֵי-שְנוֹת-אוֹר
אֶת זֵעָתֵךְ וְאֶת רֵיחַ שְעַרֵךְ וְאֶת תַּאֲוָתֵךְ
כִי הִשְתוֹקַקְתְּ אֵלֵי כְּדֵי
כָּךְ שֶהַפְּרִידָה מִמֵּךְ אֵינָהּ
אֶלָּא טָעוּת
שֶיֶּש לְהִתְעוֹרֵר אֵלֶיהַ מֵחָדָש כָּל רֶגַע
וּלְהַמְשֶיךְ לִנְשֹם.
[טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 56]
זהו לדידי שיר של זמן-לב וגוף. הגוף החושק, המתגעגע ובד-בבד מבין כי הגעגועים והיסורים הנם חסרי מענה מצד; הלב, הזמן הרגשי שבלב, ממאן להניח, רוצה להמשיך עוד באהבה, להתנחם בזכרונהּ של האהבה והתשוקה. הגעגוע האצור בגוף האבל על הפרידה מביע את המרחק, אבל גם את הכניעה ואת חוסר האונים. הלב הממאן להכיר בזמן-השעונים, ועוד הומה ולא מניח, לזמן הרגשי של האהבה, יודע שהפרידה אינה אלא טעות. לאמיתו של דבר, הוא זה שאינו מניח לאוהבת לכרות לעצמה בור. הוא—מתוך זכרון האהבה, ומתוך ידיעה שברגש על ההכרה להמשיך לאהוב, מתיר את המשך הנשימה ואת התמד החיוּת.
שירהּ של טלי לטוביצקי דומה מאוד בעיניי לשיר התחינה-התפילה של ספפו בפני אפרודיטה, אלת האהבה:
*
אַפְרוֹדִיטָה, בַּת-אַלְמָוֶת
עַל כֶּס-סַסְגוֹנִי יוֹשֶבֶת
אֵשֶת מְזִמּוֹת, בַּת זֶאוּס
אֲנִי מָפְצִירָה בָּךְ:
אַל תְּשַעַבְּדִי אֶת לִבִּי, גְּבִרְתִּי,
לְמַכְאוֹבִים וְיִסּוּרִים,
לֹא, בּוֹאִי לְכָאן, אִם אֵי-פָּעַם שָמַעְתְ
אֶת קוֹלִי מֵרָחוֹק – וְהִקְשַבְתְּ,
וְעָזַבְתְּ אֶת בֵּיתוֹ הַמֻזְהָב שֶל אָבִיךְ
וּבָאת עִם מֶרְכָּבָה, רתוּמָה לְסוּסִים יָפִים וּזְרִיזִים
שֶחָבְטוּ בִּכְנָפַיִם חוֹפְזוֹת
וְנָשְׂאוּ אוֹתָךְ מִצְחוֹר הַשָּמַיִם
אֶל הָאָרֶץ הַשְחוֹרָה.
חיִש הֵם הִגִּיעוּ
וְאַתְּ – הוֹ, בּרוּכָה –
חִיַּכְתְ אֵלַי עִם פְּנֵי-הָאֵלָה שֶלָּךְ
וְשָאַלְתְּ אוֹתִי מַה שוּב קָרָה לִי
וְלָמָּה אֲנִי שוּב קוֹרֵאת לָךְ
וּלְמָה אֲנִי מְיַחֶלֶת כָּל כָּךְ
בְּלִבִּי הַמְשֻגָּע:
"אֶת מִי שוּב עָלַי לְשַכְנֵעַ
לְהַחֲזִיר לָךְ אַהֲבָה?
מִי, פְּסַפְּפוֹ, פּוֹגַעַת בָּךְ?
כִי אִם הִיא בּוֹרַחָת מִפָּנַיִךְ
תֵכֵף תִּרְדֹף אַחֲרַיִךְ!
אִם הִיא דוֹחָה אֶת מַתְנוֹתַיִךְ
הָא! בְּעַצְמָהּ תָּעֲנִיק לָךְ.
אִם הִיא לֹא אֹוהֶבֶת,
תֵּכֵף הִיא תֹּאהַב אוֹתָךְ –
תִּרְצֶה אוֹ לֹא תִּרְצֶה!
בּוֹאִי אֵלַי גָּם עַכְשָו,
גָּאֲלִי אוֹתִי מִן הָעִנוּיִּים הַקָשִים
וְאֶת כָּל מַה שֶלִּבִּי מִשְתּוֹקֵק לוֹ –
מַלְּאִי, הֲיִי לְבַעֲלַת בְּרִיתִי.
[סַפּפוֹ, "מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ", ערך ותרגם מיוונית עתיקה שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2010, עמ' 30-29]
*
ספפו כמו נמלטת מעם מכאובי האהבה אל אידאת האהבה הגלומה בלבהּ, אלת האהבה, ומשם שואבת את הכח להמשיך ולקוות וליחל, כי הדברים עוד ישתנו וכי האהובה העוזבת או הממאנת עוד תשוב לזרועותיה ותחזיר לה אהבה. כמובן, שירהּ של לטוביצקי חסר את הפנייה אל היישות העלאית שמגלמת האלה, אלא אם כן, אותה יישות עלאית אותה קוראת ספפו בשם אפרודיטה אינה אלא האידיאה של האהבה, או האהבה עצמה, אותו יסוד בלתי משתנה של אהבה השוכן בלב המשוגע העיקש, הממאן להתנחם, המבקש להיאבק באכזבת הפרידה המתארכת, ומבקש בכל מאודו להמשיך לאהוב את האהובה, ולמצוא כח להוסיף לנשום ולאהוב.
*
מחר, יום שני, 11.4.2011, 20:00, תועלה בתיאטרון תמונע (רח' שונצינו מס' שמונה) בתל אביב יצירתהּ הבימתית של עדיה גודלבסקי, בְּאָלֶ"ף סופה שתנוח, יצירה המקיימת דיאלוג עם המיתוס של אורידיקה המבקשת את אורפאוס ואת החיים מצד, ועם הסונטות לאורפאוס לריינר מריה רילקה, על המוסיקליות הקפדנית- ההרמונית שלהם, מצד. זוהי מונודרמה אקספרסיוניסטית, שהעלתה בדעתי, כאשר צפיתי בהּ בראשונה, טקסים מגיים ומיסטיים בני העולם ההליניסטי העתיק, וכן כמה ממחזותיו הקצרים של סמואל בקט, כגון: לא אני. את עדיה מלווה לאורך הערב המוסיקאי דניאל דוידוביץ'. אבל בקטעי היצירה, בהם מלווה עדיה את עצמה בלוויית נֶבֶל-טרובדור, היא נשמעה לי כמו מי שמקימה לתחייה את שירהּ של ספּפוֹ: בּוֹא נֵבֶל אֳלֹהִי/ לְבַש קוֹל וְהְיֵה (סַפּפוֹ,"מִישֶהִי, אֲנִי אוֹמֶרֶת, תּזְכֹּר אוֹתָנוּ", עמ' 105). אני מקווה מאוד להגיע מחר ולצפות ביצירתהּ של עדיה גודלבסקי בשנית. באתר המייספייס של עדיה ניתן לצפות באמצעות לינק המצורף בצידו השמאלי של הדף (תחת הקטגוריה: מעניינים).
*
בתמונה למעלה: סיגלית לנדאו, פני הים, תצריב, אקוויטנטה, חומצה חיה, 2006.
© 2011 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 