יהודים אסייתיים

*

בשלהי המאה השתים-עשרה לפחות 70% מהיהודים בעולם היו אסייתיים, כלומר דרו בין הודו, איראן, עיראק, חצי האי חיג'אז והסהר הקרוב (היה גם מיעוט יהודי בסין ובאזורי מרכז אסיה). 20% מהיהודים דרו באותם שנים בצפון אפריקה, ספרד ופרובנס (דרום צרפת). רק 10% מהיהודים התגוררו באירופה המרכזית, קרי: צפון צרפת, גרמניה, איטליה, פולין-רוסיה, רומניה, הונגריה, אוסטריה והבלקן. יתירה מזאת, הואיל ולמן המאה השלוש עשרה גברה הנהירה לספרד הנוצרית, עד כדי כך שטולדו וברצלונה הפכו לערים שמספר היהודים בהם רב,  והן הפכו לכעין מה שמהווה ניו-יורק לפזורה היהודית כיום (מרכז כלכליי ואינטלקטואלי ראשון במעלה). הרי  שעם פרעות קנ"א (1391) ברחבי ספרד ולאחרי גירושי ספרד ופורטוגל בעשור האחרון של המאה החמש-עשרה, נוצר מצב לפיו בכל אירופה נותרו כ-10% מיהודי העולם בלבד.

בארבע מאות ושלושים השנים שחלפו מאז ראשית המאה השש עשרה ועד השנים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השניה, השתנתה תמונת הפזורה הדמוגרפית היהודית לחלוטין. כ-90% מהיהודים התרכזו באירופה ובאמריקה ורק כ-10% מיהודי העולם דרו באסיה ובצפון אפריקה. פולין, למשל תוארה בספר לימוד צרפתי משנת 1936, כ–"ארץ ביצות שחיים בה יהודים". עד כדי כך היתה הנוכחות היהודית בה דומיננטית, שבעיני הכותב הצרפתית הפכו יערות פולין ויהודי העיירות לחזות הארץ כולהּ. אפשר שלימים, היתה זו הסיבה העיקרית שגרמה לנאצים לרכז בפולין את מחנות הריכוז וההשמדה, ובזאת חסכו לעצמם הוצאות גדולות על הובלתם של העצירים היהודים מרחקי עתק.

קרוב לודאי כי יחסי הכוחות הדמוגרפיים שצויינו בין יהודי אירופה ובין יהודים לא-אירופאיים ערב השואה ובימי שיאה של התנועה הציונית טרם קום-המדינה, הם שגרמו לכך, שמייסדי האוניברסיטאות בארץ, שהגיעו ברוב המקרים ממוסדות אקדמיים שפעלו בין גרמניה ואוסטרו-הונגריה, שמו דגש גדול על תרבותם של יהודי אירופה בימי הביניים ובתקופה הטרום-מודרנית, גם כאשר דנו בתקופות שבהם מיטב הכוחות היצירתיים של היהדות דרו באסיה ובצפון אפריקה (למשל, בתקופת הגאונים, כאשר מרכזי התורה הגדולים היו בבגדאד שבעיראק ובקירואן המצויה כיום בטוניסיה). כל שכן, בכל הנוגע למאות השמונה עשרה ואילך, שמו המוסדות האקדמיים את מלוא-יהבם בהצגתה של ה-Modern Judaism והתהוותה, כפועל יוצא של פעולת תנועת ההשכלה והאמנציפציה באירופה. יהודי מזרח-אירופה נדונו בדרך כלל מתוך הפרספקטיבה של מוסדות התורה בפולין-ליטא, תנועת החסידות וישיבות המוסר.  העולם לא קופא על שמריו, ובכל זאת הרבה יותר מצוי למצוא גם כיום קורס העוסק בעולם המחשבה של הרמב"ם ובו הפניות לפרשנות ימי-ביניימית אירופאית בלבד ומעבר לה – מחקרים שנכתבו ברובם על ידי חוקרים אירופאים, ישראלים ואמריקנים – רובם, צאצאי אירופאים, יהודים ולא יהודים, כאחד. נדיר פי כמה ולא מצוי לאתר קורס העוסק בפרשנות הרמב"ם בצפון אפריקה, המזרח התיכון, תורכיה, תימן ועירק-איראן בימי הביניים ובתקופה הקדם-מודרנית, למרות שבתקופות הנדונות כאמור, היה רוב העם היהודי מרוכז דווקא באותם אזורי עולם ובד-בבד מוסר מהגותם וממחקרם של חוקרים ותלמידי חכמים בני אותם התפוצות בעת המודרנית. כמובן, איני מבקש לטעון כי עולם מחקר כתבי הרמב"ם מוטה ביסודו (אני רק מביא דוגמא מצויה), אבל כן מבקש לטעון כי עולם המחקר עדיין רואה מה שהוא מעוניין לראות ומתעלם או דוחה מלפניו כל מה שלא נראה לו כעונה על הציפיות שפיתח בכל עת שבהם אנשי המחקר הוותיקים פונים לעיין בכתבי הנשר הגדול.

מקרה אחר וראוי לציון היא ההתרכזות הגדולה בתור הזהב בספרד (מאה אחת עשרה ומחצית ראשונה של המאה השתים עשרה), כלומר באל-אנדלוס (אנדלוסיה, ספרד המוסלמית). בדרך כלל מתוך ניתוק רב מעולם הטקסט הערבי והאסלאמי, כאילו יצירותיהם של אבן גבירול, אבן פקודה, משה אבן עזרא ואברהם אבן עזרא, הן תולדה של אקלים אירופאי (חצי האי האיברי הלאו מצוי בפאתי מערב) ולא  של הציוויליזציה הערבית, בתוכה גדלו והתחנכו. בד-בבד, כמעט ולא לומדים טקסטים יהודיים שנכתבו באותה התקופה ממש בקירואן (טוניסיה), בגדאד (עיראק), סוריה וארץ ישראל (א-שﱠאם) ועוד. אף חקר הגניזה הקהירית, אולי פרט לעיסוק ביחסי הסחר בין מצריים ובין יהודי הים ההודי, כמעט לא עוסק בשאלות הנוגעות לציוויליזציה יהודית אסייתית, שכתפה המערבית שכנה במצריים,  אלא ממשיכים בהרבה-מקרים להרהר במה שנמצא באוצר שנמצא בעזרת הנשים של בית הכנסת אבן עזרא בפוסטאט לפני 120 שנים, כאיזו התרחשות אלטרנטיבית להיסטוריה הרשמית היהודית, כעין גילויין של המגילות הגנוזות של אנשי קומראן, שכתביהם נתפסים, בדרך כלל, כבנים חורגים לתרבות הפרושית/רבנית המרכזית.

כללו של דבר, מדעי היהדות ומדעי הרוח ככל שהם עוסקים בפרספקטיבות יהודיות עדיין מתרכזים רובם ככולם, רק בלי לקרוא לזה בשם, בהצגת היהדות – בעיקר מתוך פרספקטיבה אירופאית. ומתוך התעלמות, אי רצון להכיר או סתם חשש להישמע אחרת, מן העובדה שהיהודים הינה קבוצה הדוברת שפה שֵמית אשר המיתוסים המייסדים שלה  אירעו בסביבה אסייתית (אור כשדים, חרן, כנען, סיני) ואפריקנית (מצרים), ותפוצות היהודים ביבשות אלו גם קיימו יצירה רצופה, לא פחות, מאשר היצירה האירופאית. יתירה מזאת, כל עולמה של היהדות הרבנית, הוא תופעה שנוסדה בין ארץ ישראל לבבל במאות הראשונות אחר הספירה.  אף שהיה יישוב יהודי באירופה למן חורבן בית שני לערך. קשה לומר כי עד אלף השנים האחרונות הייתה היהדות באיזה מידה פעוטה מערבית או אירופאית. עליית קרנה של יהדות אירופה וההצטרפות אל המערב החלה במאה השתים-עשרה כתוצאה מהקצנה הולכת ונמשכת של המשטרים והממסדים האסלאמיים (השתלטות המרביטון והמווחדון על המגרב ועל חצי האי האיברי), למשל, כלל הנספים הידועים בפרעות תתנ"ו (1096) בקהילות שפירא-מגנצא וורמייזא, שזכו לקינות רבות מאוד, היו כאלף נפשות עד אלף וחמש מאות; חורבן גדול בהחלט אם מביאים בחשבון כי באותה עת היו באירופה אלפים בודדים של יהודים. עם זאת, רדיפות של יהודים בני המזרח וצפון אפריקה, באותן תקופות (למשל, יהוסף בנו של ר' שמואל הנגיד נספה בפרעות בגרנדה בשנת 1066), מעולם לא נדונו בפרספקטיבות כה רחבות כמו שנדונו הפרעות האשכנזיות סביב מסע הצלב הראשון. קשה גם לומר שפרעות הרבה יותר גדולות שנתארעו בגרמניה ובאוסטריה במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה, שמספר חלליהן עלו, ללא ספק, על נרצחי פרעות תתנ"ו, זכו לכזאת כמות מחקרים, אף על פי שגם עליהם כתבו קינות והם מצויים בכתבים רבים.  כיצד ניתן להסביר את התופעה? אולי בכך כי פרעות בדרך למסע הצלב הראשון וכיבוש ירושלים משכו את הלב לאין-שיעור יותר מאשר פרעות סתם שאין להם קונטקסט פוליטי-היסטורי "אירופאי גדול" ואינן חלק ממהלך שזכה לייצוגים רבים בתרבות המערבית.

לכל ההטיה הרבה הזאת מצטרף גם המיתוס ההרצליאני, שפותח ושוכלל,  על ידי בן גוריון, לפיו הארץ עמדה ריקה. כלומר, השיבה הציונית לארץ ישראל לא רק שנמנעה מלהכיר בילידי הארץ כנוכחים וקיימים (ערבים-פלסטינים) אלא גם נטתה להתעלם ממורשת של מאות שנים של יישוב יהודי בארץ ישראל שהתקיים כאן על ידי מארי-דאתרא (מורי-המקום), בני קהילות המזרח. כך למשל, ידוע כי לפחות מאז 1490 התקיים יישוב יהודי בירושלים; המאה השש עשרה הגדילה במאוד את נוכחות היהודים בני מזרח, גולי ספרד ופורטוגל ומֻסְתַּעְרַבִּים (יהודים שעלו מן המגרב, צפון אפריקה) בערים כמו צפת, טבריה וחברון; במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה נוסדו מרכזים יהודיים גדולים גם בעזה ובעכו. חשוב לומר כי ערים כגון עזה, חברון ושכם נעזבו מיהודים רק במאה העשרים (עוד זכיתי להכיר מצאצאיהם של יהודים שחיו לשעבר בשכם ובעזה הרבה טרם היות ההתנחלויות), לנוכח התחזקות הלאומיות הפלסטינית בעשורים הראשונים של המאה, כתגובת נגד לפעולה הציונית (לאומיות יהודית). יהודים נאלצו לעזוב בשל איום על חייהם מצד קיצונים או בצלן של פרעות (הידועות שבהן בחברון 1929), אבל קשה לומר שכל זמן שהתנועה הציונית בארץ לא התחזקה, ולא דחקה את רגלי הפלסטינים, לא יכולים היו היהודים לדור בצוותא בשלום ובהשקט בערים ערביות. הערעור על נוכחותם החל כנראה רק לנוכח דחיקתם של ערבים, מוסלמים ופלסטינים מן המרכזים היהודיים שקמו בארץ. למעשה, הטרגדיה של אותם יהודים שנאלצו לגלות מערים שבהן חיו משפחותיהם מאות בשנים היתה כפולה: עצם כך שנאלצו לצאת אותן כדי להגן על חייהם והעובדה שהזיכרון הציוני מיהר להשכיח את נוכחותם שם ואת העובדה כי יהודים חיו בארץ הזאת בשלום עם ערבייה במשך מאות בשנים. דומה, כי לכך, דווקא המגזר הערבי בארץ, הרבה יותר מודע וער, מאשר המגזר היהודי.

חשוב לומר, לתנועה הלאומית הפלסטינית, יש חלק לא פחות גדול בשינוי המגמות של חיי השיתוף בארץ הזאת מאשר לתנועה הלאומית היהודית (ציונות); זאת, לא רק בשל מאבקהּ ביהודים ובציונים, אלא משום שהכילה בתוכה גם לאומנות אסלאמית ועד עצם היום הזה, כגון: הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, החמאס ועוד, שטענותיהן האקוטיות היא שהארץ כולה קדושה לאסלאם ואין בהּ מקום ליהודים, כל-שכן לציונים. בעצם, רק המקילים בתנועות הללו מוכנים לשוב למציאות שבהּ היהודים החיים בארץ יחיו בה כד'ימים (בני חסות), ללא מעורבות בחיי השלטון הערבי-מוסלמי; ולעומתם, יש בתנועות אלו גורמים המדרבנים לגירושם המוחלט של היהודים מפלסטין, ממש כמו בחוגי הימין היהודיים, יורשי רחבעם זאבי ומאיר כהנא, המעוניינים בארץ נקיה מערבים.

לתנועה זו ולמגמות שרעיות ולאומיות בחברה הפלסטינית יש חלק מתמשך גם בדחיקתו של אסלאם טולרנטי מחיי החברה הערבית בארץ. למשל, כאשר ביקר בארץ ישראל/פלסטין במאה הארבע עשרה הנוסע המרוקאי (בן העיר טנג'יר),אבו עבדאללה מחמד אבן בטוטה (1369-1304) –  הוא תיאר את רובה המכריע של ארץ ישראל כנתון תחת מרות דתית סוּפית בירושלים ובצפון. אנו יודעים כי לצידה של קהילת המקובלים בצפת בשליש האחרון של המאה השש עשרה פעלה שם גם קהילה סוּפית עירה. יהודי עכו ועזה במאות השמונה עשרה והתשע-עשרה הכירו היטב גם-כן את חבורות הסוּפים שמילאו לפנים את הערים הנדונות.  כיום הייתי מעריך את מספר הסוּפים ותומכי הסוּפים במגזר הערבי והפלסטיני כולו במאות אנשים בלבד, כאשר לא-בנדיר מתייחסים פלסטינים למורשת הסוּפית כסוג של מאגיקונים או מרפאים עממיים (כגון, האופן שבו רבים מהחילונים מתייחסים למקובלים), וכלל לא מודעים לחיבורי ההגות הרבים שאסכולה זו הצטיינה בהם, גם  במאה העשרים. למה הדבר דומה? אולי רק למחיקון הציוני-הישראלי של כל אותם זרמים יהודיים שלא נחוו כ"ציונים" מספיק, כגון: בונדיסטים, קומוניסטים במזרח ובצפון אפריקה, חרדים וחסידים ועוד. עד עצם היום הזה. על תיווך העבר היהודי, הופקדו מספר שומרים, לרוב אולטרא-ציונים, והועמדו לרשותן קתדראות אקדמיות מרווחות. אם נחזור לפלסטינים – הואיל והסוּפים לא נחוו כפקטור משמעותי במאבק הלאומי הפלסטיני שגרף אחריו את החברה הפלסטינית במאה העשרים, גם הסוּפים –מגלמיו של אסלאם טולרנטי וא-לאומי, בחלק עולם זה, הושארו מאחור.

בכל זאת, את ההחמצה האקוטית של עברנוּ האסיאתי ניתן להמחיש באמצעות דו"ח שכתב בלב המאה התשיעית, מנהל הדואר והמשטרה באחד ממחוזות השליטה של בית עבאס, אבו אלקאסם עביד אללה אבן חורדאדבה, וזו לשונו:

*

הנתיב של הסוחרים היהודים הרד'אנים, המדברים ערבית, פרסית רוּמית [יוונית], אפראנג'ית (לטינית) אנדלוסית (ספרדית) וסלאבית. הם נוסעים מן המזרח אל המערב ומן המערב אל המזרח, ביבשה ובים. הם משווקים מן המערב עבדים, שפחות ונערים, ובדי משי ועורות ארנב (חז) ופרוות צובל (סמור) וחרבות. הם מפליגים מפרנג'ה (צרפת; הכוונה כנראה לקיסרות הקרולינגית, ש.ר) בים המערבי (הים התיכון, ש.ר)  ויוצאים בפרמא ומובילים את סחורתם על גב בהמות לקולזום, והלאו בין שני המקומות האלה עשרים וחמישה פרסחים (פרסא: 150 קילומטרים); אחר כך הם מפליגים בים המזרחי, מקולזום אל אלגאר ואל ג'ודה, ועוברים אחר כך לסנד ולהנד ולסין. הם מובילים מסין מושק, עץ בושם, קינמון ועוד סחורות שנוהגים להוביל מאותם אזורים; והם חוזרים לקולזום והם מובילים אותו לפרמא, ואז הם מפליגים בים המערבי; ויש שפונים עם סחורותיהם לקונסטנטינופול ומוכרים אותן לביזנטים; ויש שהם נוסעים איתן אל מלך פרנג'ה ומוכרים אותן שם …

[מצוטט מתוך: צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ'יני, המיעוט הנבחר: כיצד עיצב הלימוד את ההיסטוריה הכלכלית של היהודית 1492-70, מאנגלית: אינגה מיכאלי, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2013, עמ' 202-201. מובא מספרו האנגלי של חוקר הגאונים, משה גיל: Jews in Islamic Countries in the Middle Ages, Leiden 2004, p. 618]

*

כמובן, ניתן להתרכז בכך שהסוחרים הבינלאומיים היהודיים האלו התפרנסו, בין היתר, מסחר עבדים (תשובות גאוני בבל, בני הזמן, וכן תשובות מאוחרות יותר מאשכנז, כגון: תשובות חכמי צרפת ולותיר, אמנם עוסקות באיסורים והיתרים שונים הנוגעים לתעסוקת עבדים), אבל לטעמי הדבר שיש לתת עליו את הדעת הוא קיומה של רשת סוחרים בין-לאומיים, בני הקבוצה היהודית, שאיזורי הסחר שלהם השתרעו בין סין והודו במזרח ובין הקיסרות הקרולינגית במזרח והתקדמו באמצעות ספינות, אורחות גמלים. בהמשך הטקסט הארוך מתואר הסחר שלהם עם בית עבאס בעיראק, וכן הוזכרה כאן קונסטנטינופול—בירת האימפריה הביזנטית. כלומר, מדובר בסוחרים יהודיים שלכל הפחות ניהלו מגעים תכופים עם כל האימפריות הגדולות של זמנם, וכך עם הקהילות היהודיות ששהו בתחומן. ניתן רק לשער את ממדי נדידת הידע שהרד'אנים הללו ייצגו (לא ידוע עליהם הרבה; הכתבים הרבניים לא עסקו בדרכם ובמאפייניהם) –  הן בהעברת ידע בין איזורי עולם שונים ובין כסוכני ידע של ההנהגה היהודית בבבל והובלת תשובות הגאונים וכתביהם (בכתבי יד) אל הפזורה היהודים במזרח ובמערב. כלומר, לפני הכל, יש לדון ברד'אנים, כמי שבמידה רבה היו אחראים על כך שעד ראשית המאה האחת-עשרה, כבר הושתת רוב-רובו של העולם היהודי דאז על הוראתם וכתביהם של גאוני בבל.

*

בתמונה למעלה: יהודים סוּפיים מאיראן, 1922.  

Read Full Post »

ריטואל של שתיינים, משכימי-קוּם, היוצאים באביב לגנים

*

מראות ליל, הנראים מחלוני (שבהסגר), בשעות שאין האנשים מתבוננים החוצה או רק חוזים בוירוסים בלתי-נראים מתרוצצים ברחוב בעין הלב.

למשל, לו היו הוירוסים גדולים ועזים כפילים אסייתיים ומתרוצצים ברחובות, היה קל יותר לזהותם; נקל היה לאדם המבקש לצאת לקניות במרכול, לחזות בשעטת פילים במעלה הרחוב, ולחוש אל צמרת העץ הקרוב, שם היה מוצא מחסה-לשעה, עד אשר היו הפילים הממהרים, ממשיכים לדהור במורד. לבלבו אגס וגם תפוח; עדרי פילים חצו את הנהר.

ואם כבר לבלוב, נהגו היוצאים בימי ניסן ורואים אילנות המוציאין פרח לברך: בּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶֹלֹא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וֹבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, לְהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם. מהרבה בחינות, זוהי בעיניי, הברכה היפה ביותר בסידור התפילה. ובכן, השנה בעודי שורה בצילם של כמה אילנות מוציאי פרחים, שנמצאו כמטחויי קשת מהבית, נזכרתי כי לפני כמה וכמה חודשים למדתי מספרו של חוקר הספרות הערבית יהודית, פרופ' יהודה רצהבי ז"ל, על מנהג שהיה קיים בין עיראק לספרד המוסלמית בימי הביניים, אצל ערבים (איני כותב מוסלמים, שלפי דינם שתיית היין היא איסור, אף שבימי הביניים נמצאו לא-מעט מוסלמים לא אורתודוכסים במיוחד) ואצל יהודים – לשתות בימי ניסן יין טוב על יד אילנות מלבלבים.

כך למשל, כתב המשורר אבו נוואס (أبو نواس, 750-815 לספ') את טור השיר הבא:

*

اشرب على الورد في نيسان مصطبحا / من خمر قطربل حمراء كالكا ذي

שתה בחודש ניסן, לעת בוקר, על ורד / מיין קטרבל האדום כעץ הכאד'י

[מצוטט מתוך: יהודה  רצהבי, מוטיבים שאולים בספרות ישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן 2006, עמוד 301]

*

רצהבי ציין שם כי יין קטרבל הוא יין מישוב הסמוך לבגדאד שנודע בבתי המרזח שלו באותה התקופה, וכי עץ הכאד'י היה עץ שפרחיו אדומים.  עם זאת, רצהבי לא הזכיר משום מה כי הריטואל המתואר כאן מתאים ובמידה רבה מקביל, במועדו ובשימושו, לנוסח הברכה הרבנית, שהובאה לעיל (להוציא כוס-היין). יתירה מזאת, הייתי מציע לתקן את תרגום השורה ל: שתה על הורד בניסן השכּם/ מיין קרטבל האדום כפרחי הכאד'י.

   בשירת היין האנדלוסית (ספרד המוסלמית) מצויות הזמנות רבות למשתאות יין בגנים הפורחים, אבל לאו דווקא במודגש בימי ניסן, אם מפני המקום המודגש שהועידה המסורת הרבנית לשתית ארבע כוסות בליל הסדר, ואם מפני שעל פי רוב השעות שמחצות הלילה ועל הנץ החמה נועדו ללימוד, פיוט, ולבסוף, עם אור יום, תפילה. אולם, ר' שמואל הנגיד (נפטר אחר 1056), איש גרנדה, כתב באחד משירי היין שלו כותב: "צאו וראו / במזרח את / מאור בֹּקֶר /כחוט שני // והאיצוּ / בטרם יעלה שחר / והשקוּני"  [דיואן, סימן קל"ז, בתים 4-3; לעיל: רצהבי, עמוד 305]. כלומר, אליבא דדעתו, השכם טרם יאיר אורו של יום היא שעה ראויה לשתיה ואולי אף שעה מובחרת.

שיר נוסף הקושר בין טיול בגנים ובין השעה הצלולה שטרם הזריחה, כהזדמנות מצוינת לצאת אל הטבע, מובאת בשיר מאת המשורר, המתרגם והנווד, יהודה אלחריזי (1225-1165):

*

נכספה וגם כלתה נפשי/ בימי תענוגִי ונפשִי/  ובהיותי כפרא חָפשִי // להתעלס בצללי הגנים/  ולראות בשושנים / /ויהי בקצת הימים, השכמתי בטרם ישכימו המאורים/ו עוררתי שחרים / ויצאתי בכפרים / להתעלס באהבים / תחת צללי הערבים // והנה רוּח שְחָרִים פָּנַי משחרת/ תּגלה לי אהבה מסֻתֶּרֶת … [יהודה אלחריזי, מבחר, בעריכת מאשה יצחקי, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2008, עמ' 132]

*

שירו של אלחריזי זה חסר אמנם את  ציון חודש ניסן ואת שתיית היין אצל השושנים. עם זאת, דומה כי בכל זאת הוא מבקש לשמר את  הריטואל עתיק-היומין ממקורו  הערבי, שהוזכר כאמור על ידי אבו נואס, כארבע מאות שנים קודם. יותר מכך, אם שוזרים את שירו של הנגיד בשירו של אלחריזי מוצאים ממש את ריטואל השתיה אצל הורד בגן השכם אצל אבו נואס, וזו אפשרות מעניינת, לחשוב כאילו אכן נמצאו יהודים שקיימו בארצות ערב את הריטואל השתיינים משכימי הקום היוצאים לגנים, ואפם הולך ומאדים, מאדים והולך, עם כל כוס נלגמת, כעץ הכאד'י.

את עקבי חגיגת האביב האלכוהולית הזאת ניתן לגלות גם בשירה הקלאסית הסינית מתקופת שושלת טאנג (907-628 לספ'), כלומר: תקופת זמן מקבילה, פחות או יותר, לימי יצירת שירו של אבו נואס.

וכך למשל  שיר של ד'ו פו (770-712):

 *

מִצָפוֹן וּמִדָּרוֹם מוּצֶפֶת הַבִּקְתָּה שֶׁלִי גִּשְׁמֵי אָבִיב

וְכָל יוֹם כָּל הַיּוֹם אֲנִּי רוֹאֶה רַק לַהֲקוֹת שְׁחָפִים

עֲדַיִן לֹא טִאטֵאתִי אֶת הַשְּׁבִיל מֵהַפְּרָחִים לְמִקְרֶה שֶׁיָּבוֹאוּ אוֹרְחִים

שַׁעַר הַנְּצָרִים שֶׁלִי הִתְחִיל רַק זֶה עַתָּה וְלִכְבוֹדְךָ  רַק קְצָת לְהִפָּתֵחַ

יֵשׁ לִי צַלָּחוֹת אֲבָל הַשּׁוּק רָחוֹק אָז אֵין מִגְוָן רָחָב שֶׁל טְעָמִים

יֵשׁ כָּדִים שֶׁל יַיִן אַךְ בֵּיתִי עָנִי לָכֵן הֵם יְשָׁנִים וְלֹא מְסֻנָּנִים

וְאִם תָּסְכִּים יֵשׁ לִי שָׁכֵן זקן נוּכָל לִשְׁתּוֹת אִתּוֹ

אֶקְרָא לוֹ  מִמֵּעֵבֶר לַגָּדֵר נִשְׁתֶּה עַד שֶׁנִגְמֹר אֶת כָּל הָיַּיִן

[ד'ו פו, 'בא אורח',  לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תירגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת הליקון ואפיק – ספרות ישראלית: תל אביב 2017, עמוד (151)]

*

אצל ד'ו פו ישנה הסמיכות בין בוא האביב (ואולי הוא האורח הבא), הפריחה ובין שתית היין, אבל אין  הדגשה על שעה או מועד. יש כאן גם חגיגה הנקבעת עם בוא פנים-חדשות (אורח) ותקופה חדשה (אביב). היינות ישנים, וגם השכן הזקן שיוזמן למשתה. הרעיון הוא לסיים לאכול את כל מה שנותר, כל-שכן לסיים לשתות את כל כדי היין הישנים, בטרם יחודש המלאי.

וכך גם אצל חברו של ד'ו פו, לי בּאי (762-701):

*

כַּד שֶׁל יַיִן בֵּין פְּרָחִים

אֲנִּי שׁוֹתֶה לְבַד וְאַף אֶחָד לֹא פֹּה לִשְׁתּוֹת אִתִּי

מֵרִים כּוֹסִית מַזְמִין אֶת הַיָּרֵחַ הַמָּלֶא

עִם הַצֵּל שֶׁלִּי נִהְיֶה שְׁלֹשָה

 אֲבָל הַיָּרֵחַ לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לִשְׁתּוֹת

כָּל מַה שֶׁהַצֶּל שֶׁלִי יוֹדֵעַ הוּא רַק לְחַקּוֹת

אֲבָל כֵּן בֵּינְתַיִם הֵם הָיוּ אִתִּי שָׁם הַיָּרֵחַ וְהַצֵּל שֶׁלִי

הִתְעַנַּגְנוּ וְשָׂמַחְנוּ וְהָיָה אָבִיב

אֲנִי שָׁר וְהיָּרֵחַ מְרַחֵף

אֲנִי רוֹקֵד וְהַצֵּל שֶׁלִי קוֹפֵץ

כְּשֶׁעוֹד הָיִינוּ עֵרִים הִתְעַנַּגְנוּ וְנָגַעְנוּ

וְאַחַר כָּךְ שִׁכּוֹרִים נִפְרַדְנוּ

בִּנְדוּדַי תָּמִיד אֲנִי נִפְגָֹש כָּךְ עִם הַעֲצָמִים הַדּוֹמְמִים

יוֹם אֶחָד אוּלַי נָשׁוּב וּנִפָּגֵשׁ עַל גְּדוֹת שְׁבִיל הֶחָלָב

[לי באי, 'שותה לבד לאור הירח', לבי נבהל מהירח: שירים סיניים מתקופת הטאנג, תירגמו מסינית, ערכו והעירו: יובל אידו טל ויואב רפופורט, הוצאת הליקון ואפיק – ספרות ישראלית: תל אביב 2017, עמוד (103)]

*

כאן השיר שוזר יחד פריחת אביב, ליל ירח מלא (כלומר שעות טרם הזריחה) ושתיה לשוכרה; מעניינת גם השלישיה –  אני (המשורר), הצל והירח, כאילו כולם חבורים זה בזה, וכאילו גם הירח וגם הצל מסמלים כוחות בנפשו של המשורר, האחד מושכו לאדמה (ולחשכה); האחר – לשמים (ולאור). היין מבסם את המשורר. הוא חש עצמו חלק מהעולם על כל פניו וצדדיו. שוב אינו בודד, אלא הוא חלק בעולם או שום-דבר מהכל.

במצב האביבי הנוכחי, טרם מצאתי זמן (בעיקר בנפש) למשתה אביב. מה שכן, באחד הערבים האחרונים, טרם שקעה החמה, ישבתי עת קצרה על ספסל, בצילם של אותם אילנות מוציאי-פרחים שהזכרתי לעיל וקראתי קמעא בספר אל מול אור כתום ואז סגול של ערב ונוף שדירה ריקה לחלוטין; יצא מזה שיר.

 

ערב יורד על רחובות ריקים

חָתוּל רָחַץ בַּשֶּׁמֶשׁ.

הָיִיתִי לְבַדִּי בָּרְחוֹב.

 *

תָּנִין נִכְנֶס לַנָּהָר

כַּמְּדֻמָּה, לֹא רָחוֹק.

 *

קָמְתִּי מִמְּקוֹמִי

סָגַרְתִּי אֶת הַסֵּפֶר.

 *

עָלִיתִי הַבָּיתָּה.

סָגַרְתִּי אֶת הָרְחוֹב.

*

שלוש המלים הפותחות (המוטות), מתוך: ברונו שולץ, 'ליל מכירת העונה', חנויות קינמון / בית המרפא בסימן שעון החול, תרגמו מפולנית: אורי אורלב ורחל קליימן,מחבר אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת שוקן: תל אביב 1979, עמוד 82. שלוש המלים לעיל חותמות את הסיפור שהוזכר ואת הקובץ חנויות קינמון כולו.

*

*

חג אביב שמח לכל הקוראות והקוראים

*

בתמונה: Nainsukh, Two Elephants fighting in the  courtyard of Muhammad Shah, The Mughal Empire between 1730-1740.

Read Full Post »

אין שווקים למלאכת השיר

*

ובעוד משרד פרסום מכריז ברחובות תל-אביב על מות הפילוסופיה ויותר ויותר בתי הוצאה חדלים להדפיס ספרי שירה ומקומם בחנויות הרשתיות הולך ופוחת. כל שכן, כשמתחוור כי יש אדם בישראל שהצליח לרכוש מתאגידים עולמיים את זכויות ההשמעה בישראל של כחצי מיליון שירים, ולא זאת בלבד אלא שהוא מייצג אמנים מסוימים, הזוכים (כמובן) למלוא הפרגון בתחנות (אחרת איך יוכלו להשמיע מוסיקה אחרת?) מה שהופך את כל עניין הפלייליסט ברדיו ל"משחק מכור" – נזכרתי בדברים קצת שכוחים שהביא המשורר והפילוסוף היהודי-אנדלוסי, ר' משה אבן עזרא (1140-1055 לערך), לעת זקנתו, חוליו ועוניו, בשעה שנדד בין ערי ספרד הנוצרית, אחר שנאלץ לעזוב את מולדתו, בשל מלחמותיה הרבות ומאבקי הכוחות התמידיים בתוכה:

*

אמנם אין שווקים למלאכת השיר, אף-על-פי שהייתה עוברת לסוחר קודם לכן וחשכו פני המשוררים, אחרי שהיו מאירים; נדעך נר האצילות ואזלו מי הנדיבות, חדלו בני-האדם לעזור איש לרעהו, ואינם רוצים להשאיר שם טוב בארץ ולהנחיל את המחשבה אל-מוות … ולפנים היו אומרים: 'אין אומנות יפה פוסקת מלהיות עוברת לסוחר אלא בזמן היותר גרוע'. אמנם הגיעו צרות על בני-אדם  בהִפָּקֵד הנדיבים, והספרוּת מתה במיתתם, ועט הסופרים נשבר … באמת חי אני בדור ששער החכמה אינו גבוה בו, והבריות אינם מתנהגים כהוגן עם החכמים והסופרים.

[משה אבן עזרא, שירת ישראל, תרגם ב"צ הלפר, ליפסייא (לייפציג) תרפ"ד, עמ' פ"א-פ"ב]

*  

לפני שאעבור לקריאה בדברי משה אבן עזרא ובנגיעתם לזמן הנוכחי. –  אזכיר הערה ביבליוגרפית. ספרו זה של משה אבן עזרא, כתאב אלמחאצ'ארהֿ ואלמד'אכרהֿ (ספר העיון והדיון), נמצא גם במהדורת א"ש הלקין – בה מופיע המקור בערבית-יהודית מול תרגום מוער לעברית מאת המהדיר (הוצאת מקיצי נרדמים: ירושלים תשל"ה, עמ'  89-86 מקור ותרגום).תרגומו של הלקין על אתר, אמנם מדויק יותר מבחינה מילולית, אבל תופס פחות-טוב את עולמו הרעיוני של המשורר הקדמון ובמידה רבה, על-אתר, מעמעם את דבריו. הנוסח של הלפר תופס יותר את כוונת המחבר, גם אם לא מתרגם מילולית, ונאמן גם לתפיסתו אשר לתרגום מערבית לעברית, לפיה  מוטב שהמתרגם יבין את רוח הדברים ואז יתרגם, ויעדיף תרגום המבוסס על הבנה על פני תרגום מילולי דייקני.

מבחינה היסטורית, משה אבן עזרא חי בשלהי התקופה המכונה לעתים תור הזהב. קצת פחות מעשור לאחר פטירתו של משורר-פילוסוף זה, תיפול קורדובה, הגדולה שבערי אלאנדלוס, בפני המווחידון הצפון-אפריקאים שינהיגו בה משטר אסלאמי קנאי: יהודים לא יוכלו לדור שם אם לא ימירו דתם, יהודים שייתפסו ביהדותם יוצאו להורג (משפחתו של הרמב"ם למשל תצא למסע נדודים של כעשור, נמלטת ממקום למקום, עד שתצא לצפון אפריקה ומשם למצריים). בעצם, הברירה היחידה שתעמוד בפני יהודי ספרד המוסלמית תהיה: לברוח או להמיר את דתם לאלתר. עם זאת, אבן עזרא, כבר עשור קודם לפני-כן, מדבר על זהב שהועם. מדוע? אם משום מלחמות שקרעו את הארץ, ואם משום שאי-הרוגע הפוליטי המתמיד והתחושה שאין לדעת מה יילד יום – הביאה את "הנדיבים", הפילנתרופים-מצנטים לענייני אמנות ותרבות, להפסיק ולפזר את ממונם בין אנשי תרבות ורוח, והשתקעו בביצור-מעמדם הכלכלי והביטחוני במקום. זאת מדגיש המשורר: נדעך נר האצילות ואזלו מי הנדיבות. כלומר, אם בעבר לדידו עשויים היו אמנים ואינטלקטואלים לסמוך על שולחנם של מנהיגים ולהנות מתמיכתם ביצירה – הרי שבנסיבות הפוליטיות הנוכחיות, כבר הפכו דחויים, ובאין להם מקורות אחרים לסמוך עליהם, נאלצו למעט את יצירתם ועיוניהם, מה שגרם לדעיכה תרבותית מהירה.

יושם אל לב לתפיסתו של המשורר את ירידת קרן התרבות כהחשכה, האפלה או עמעום האור. הן התרבות היהודית והן התרבות המוסלמית של אותם זמנים ראו בהוויה כולה האצלה של אור אלוהי הקורן אל תוככי ההוויה כולה, מחייה ומוליך אותה. ההיפוסתזה הראשונה שנאצלה מהאל, השכל הכללי, הוגדר כעין מאגר כל הידע שיש בקוסמוס וכל מה שמחוייב מבחינת קיומו; כנגדו –  בנפש האדם מצוי הכח השכלי, המוביל את האדם אל הידע האינטלקטואלי ואל העשייה האתית; ההאפלה שתיאר אבן עזרא כאן פירושה אפוא, בראש ובראשונה (כל כמה שהדברים ייראו משונים בעיני בני המאה ה-21), ירידה מהירה בכושרם של הבריות להגיע אל השלימות האנושית (האינטלקטואלית והאתית) המאפשרת את הקשר שלהם עם המהויות העליונות, וקבלת שפע האור האלוהי במיטבו. המצב החברתי אפוא לגבי-דידו של המשורר אינו ירוד רק בספירת התרבות האנושית גרידא, אלא משמעותו העמוקה יותר הוא ניתוק הולך וגדל של מערך הקשרים והזיקות בין הבורא ובין נבראיו.

חשובים בעיניי מאוד דברי המחבר: "חדלו בני האדם לעזור איש לרעהו". כך, בספרו על התוקפנות האנושית  כתב האנתרופולוג האנגלי אשלי מונטגיו (ישראל אהרנברג, 1999-1905), כי במידה רבה סגולתו היותר-גדולה של המין האנושי, המבססת את קיומו, היא כושרו לשתף פעולה עם בני-הקבוצה האחרים, באופן שמועיל לקבוצה כולה – הישרדותהּ והתפתחותהֹ. הנה מקצת דבריו של מונטגיו:

*

במשך כל אותם מיליוני שנים, בנסיבות שונות ומשונות ועל פני מרחבי-ארץ עצומים, ניכר חותמו של מכנה משותף אחד ובלתי-משתנה – שיתוף פעולה וסיוע הדדי. אילמלא פעל גורם מכריע זה את פעולתו, ואילו תפסו את מקומו התחרות והאיבה ההדדית – לעולם לא היינו זוכים לדרגת אנוש. אילו היו אבותינו רוצחים את בני מינם מטבע בריאתם, היו בוודאי מתקשים מאוד להתמיד בקיומם, ואילמלא פיתחו את התכונות הגופניות ואת התבונה לשתף פעולה זה עם זה – היו בוודאי נטרפים בפי טורפים אחרים. סיוע הדדי היה תנאי הכרחי לאבולוציה האנושית; בלעדיו לא היינו מגיעים עד הלום.   

[אשלי מונטגיו, על התוקפנות האנושית, תרגם מאנגלית: יורם שדה, הוצאת עם עובד: תל אביב 1978, עמוד 120]

*

בעצם, טענתו האקוטית של מונטגיו היא ששיתוף הפעולה האנושי לא רק שהועיל למין האנושי כדי לשמר את עצמו ולפתח את תרבויותיו, אלא שהוא התנאי בהווה להתמדתו ולהמשך התקדמותו של המין האנושי. מכאן, שאיפת צבירת הון ושררה על ידי יחידים אינה מייצגת את האינטרס הקבוצתי או הכלל-אנושי ותורמת את חלקהּ בנסיגה תרבותית, כמו גם בסכנת כיליונו של המין כולו. מגע בין תרבויות כשלעצמו מעורר את האדם ללמוד דברים חדשים (שפות, מנהגים, קורפוסים ספרותיים). כל אלו בתורם מעוררים אותו לחיי מחשבה עירה ופעילה, ולעירנות וסקרנות, ללא עוינות מיידית למה שאינו מיוצג על ידי קבוצת ההשתייכות המיידית שלו. הנהיה ללמוד את מושגיהן או את מהותן הרוחנית של תרבויות המצויות מעבר לגבול קבוצת השייכות המיידית, אף הוא מהווה במידה מובהקת סממן של שיתוף פעולה, שבו אנשים משתתפים בתרבותו של האחר ללא סייג וחציצה.

כך עולה גם מהמשך דבריו של מונטגיו על הלמידה:

*

התפקיד החשוב ביותר, שמילאה הקבוצה באבולוציה של בני-האדם הקדמונים, היה בלי ספק, בתחום ההתנהגות הנלמדת. גם יצור בודד מסוגל, כמובן, ללמוד משגיאותיו, אולם ללמוד מהתבוננות בזולת— זוהי דרך קלה ומהירה הרבה יותר. זוהי גם דרך בטוחה יותר, המגבירה את הסיכוי להאריך ימים, משום שלימוד משגיאות עצמך הוא דרך אטית, ולעתים – עד שאתה לומד את הלקח, כבר איחרת את המועד …

[שם, שם, עמוד 126]

*

על תפקיד המימזיס בתרבות כבר לימד אריסטו (בפואטיקה). עם זאת, מונטגיו הופך את היכולת ללמוד ולחקות את האחר (על דרך לימוד) לאינטרס חיוני לצורך הבטחת אריכות ימיו של הפרט ושל מכלול הפרטים המתייחס על קבוצה אנושית מסויימת (חברה). לפיכך, לדידו מבחינה אבולוציונית יש יתרון גדול לחברות המקיימות מוסדות של למידה מסודרת, העברת מסורות באופן בין-דורי ורב-דורי, ומעניק מקום חיוני לתפקיד החונך של המבוגרים את צעירי הקבוצה. אם נשוב בחזרה לדברי משה אבן עזרא "חדלו בני האדם לעזור אלו לאלו" ונבין אותם כעולים עם דבריו של אשלי מונטגיו על החשיבות של שיתוף פעולה בין גורמים שונים בחברה, של העברת מסורות ולמידה בין-דורית, ובמיוחד של הוראת מבוגרים לצעירים, נבין מדוע המשורר שגלה מאלאנדלוס, ותקוותיו מעשירי הערים בספרד המוסלמית ומנהיגיהן נכזבו, חש עצמו עומד נוכח חורבן חברתי ותרבותי שיבוא במהירה. כל המסתגר עם כספו, השם כל יהבו בקיבוץ עוד ממון –  פוגע בעניי הערים, פוגע בתרבותן, פוגע במסורותיהן, ובמידה רבה, גם מבלי-דעת, מחבל ביכולת העמידה של החברה ושל הקבוצה, ובכושר התמדתן.

דבריו של משה אבן עזרא אכן הגשימו את עצמם בתוך כעשור או עשור וחצי במלואם. אזי יצא  מספרד המוסלמית כל הדרהּ, ולהוציא אנשי רוח יחידים, תוצרים מובהקים של מסורות הלימוד בספרד המוסלמית, כגון: אבו באכר אבן טפייל (נפטר 1186) אבו אלוליד אבן רשד (1198-1122), שני פילוסופים ששירתו גם כקאדים (ערכאה שיפוטית) בקורדובה, ונאלצו להלך בין הטיפות בין עמדותיהם כפילוסופים ובין החוק הדתי המחמיר, וכן האסטרונום והקאדי, נור אלדﱢין אלבטרוג'י (נפטר 1204), כמעט לא נותרו במהירה אנשים שהמשיכו לקיים את מסורות העיון, המדע והשירה של בני הדורות הקודמים. עם זאת, יהודים שנמלטו לצפון הנוצרי, המשיכו פעמים רבות שם את תרבותם הלימודית, אך זו כבר התמזגה לרוב בתרבותהּ של הקהילה הקולטת, מה שהביא לאבדן מסורות עיון ויצירה לבלי-שוב.

מה שחשוב לזכור. היא שחברה שבהּ אין עניין מהותי בפילוסופיה, שירה ואמנות; חברה שבה בעלי ההון אינם מפזרים כספים למטרות השכלה, העשרה, יצירה ועיון, אלא עסוקים בצבירת עוד ועוד הון מבלי לתת לאחרים להנות ממנוּ, הריהם פוגעים לא רק בכושר התמדתה של החברה כולהּ ובעתידה, אלא גם בכושר ההתמד של בני ביתם ומקרבים את כיליונם.  אפשר כי אבן עזרא לא היה משורר גדול בלבד או אינטלקטואל בקיא בכתבי הפילוסופים הערביים עד תקופתו, אלא שנהנה גם מפקחות וראיית הנולד. לפיכך דברים המעציבים: "באמת חי אני בדור ששער החכמה אינו גבוה בו, והבריות אינם מתנהגים כהוגן עם החכמים והסופרים" אפשר שכוחם יפה לא רק לזמנו (למרות שבדורו חיו בספרד המוסלמית עבדאללה בן מחמד אבו סיד אלבטליוסי, אבו באכר אבן באג'ה, ר' יהודה הלוי, ר' יוסף אבן צדיק, ובן דורם הצעיר – ר' אברהם אבן עזרא שיצא לארצות הנוצריות), אלא יפים גם לזמן הנוכחי.  900 שנים אינם אלא כהרף עין בתולדותיו של מין האדם.  

*

*

אמן הנאי, הקמנצ'ה, העוּד, הטאר והגיטאר, יגל הרוש, יופיע בבית הקונפדרציה בירושלים ביום חמישי הקרוב 4.7.2019 בשעה 20:30 עם שירי ספרו, "דיואן יגל בן יעקב – שירים לחצות הליל", ואולי גם עם שירו של ר' ישראל נג'ארה שהובא לעיל.

לפרטים ולכרטיסים

*

בתמונה: Samuel Bak (Born 1933), New Moon for an Old Landscape, Oil on Canvas, Date Unknown©

 

Read Full Post »