Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ספרים’

*  

1

"אֵין מִי יִקְרָא בְצֶדֶק / אִישׁ טוֹב נִמְשָׁל כְּחֵדֶק

בַקֵשׁ רַחֲמִים בְּעַד שְׁחוּקֵי הָדֵק / בְּשׁוּם פָּנִים אֵין בֶּדֶק"

[מתוך פיוטי סליחות של האשכנזים (מנהג ליטא) למוצאי שבת; הפיוט בסגנונו של ר' אלעזר הקליר המאה השביעית-שמינית, קריית ספר, ארץ ישראל ואם זהו הקליר או פייטן אנונימי אחר, הוא יכונה בהמשך: הפייטן הארץ ישראלי].

*

    בקריאה ראשונה עולה מבית השיר תמונת איש-פיל או גאנֵשׁ ההודי.

   הפייטן הארץ ישראלי מתווה בפנינו תמונה עזה,  לפיה האנושות היא כשממה חסרת צדק והנה בכל זאת יש בה איש טוב, בבחינת שֹיח או אילן הגדלים ועולים בכל זאת, כנגד כל הסיכויים, גם בתנאי השממה המדברית. אחת המשמעויות הקדומות של חדק ואולי גם זו שהעניקה את שמה לחדק-הפיל בהיות החדק משתלשל מפניו, כענף או כשרך של שיח. כך לכאורה, בלב מקום שדומה כי אין בו חיים; נראה אות לחיים.

     האיש הטוב שבכל זאת "קורא בצדק" מבקש בעד על אותם השחוקים מלחצים וממדוחי-החיים; כל-מי שהתעייפו לגמרי מן המציאות האנושית מחוסר-הצדק ומכל העוולות שבני האדם מעוללים זה לזה. תפילתו של האיש הטוב או האנשים הטובים היא למען האל לא יקפיד על כל עבירה ועבירה, אלא יסבול את עוונות העם, בכלל עוונות האנושות כולהּ. איש כזה ודאי יודע שהאל אינו חפץ בהשחתת העולם, ולפיכך יעניק לאנושות שהות נוספת לשוב מדרכיה הרעות.

     הפייטן לא מציין מיהו אותו "איש טוב", אך נדמה כי נאמן הוא לאבחנתה של הסופרת האמריקנית הדרומית, פלאנרי אוקונור (1964-1925)   Good Man is Hard to Find, כלומר לא נמצא כמוהו בנקל. עם זאת, האדם המתפלל כאן, הוא טיפוס אנושי שונה לחלוטין מטיפוס המטיף האדוק בעל-החזיונות המשיחיים, המאיים לשרוף את עיניהם של אלו שאינם מסוגלים לעמוד בסטנדרטים של הקדושה, הטהרה והאדיקות הדתית, שהוא לכאורה מצוין בהם על פני כל שאר המין האנושי שלאורם הוא מחנך את שאר-בשרו –  בנובלה של אוקונור The Violent Bear It Away  (1960; בעברית: והאלימים יישאוה). נוראות עלילתהּ של אוקונור, מעמידהּ מול קוראיו את השאלה, האם מי שגדל לאורה של תפיסה אמונית-חזיונית, הדוגלת באמת אחת ויחידה, המתגלה בנבחריה, עשוי לחדול אי-פעם מלהיות חלק במעגל האלימות הסחרחר, שעצם תפיסה כזאת יוצרת ומפיצה; והאם הרצון לזכות שוב בחוויות של שטף אור ובתחושות הקדושה אינו דבר ששב ומוליך את המאוחז, אל מעגלי האלימות והרצח. תשובתהּ של אוקונור פסימית. למעשה, אין מוצא. לדידה שורר מתאם פנימי בין תפישׂה עצמית של אדם כנביא או כשליח האל עלי אדמות ובין נכונותו לשרוף את כל מתנגדיו או להפעיל כנגדם אלימות קשה, לכאורה בשם שולחו; בפועל – האלימות מזינה את תחושת-הקדושה והנבחרות שלו. כך ניתן להסביר למשל, מציאויות של אנשים הקמים יומיום להקריב קורבנות לאלוהים על גבי המזבח, וגם את שליחותם חסרת הפשרות של אלו היוצאים להילחם בשם דתם ואמונתם.

    ר' משה בן מימון (רמב"ם, 1204-1138) כתב בפרק השישי מהלכות דעות בחיבורו ספר המדע הפותח את הקודקס ההלכתי הגדול שלו, משנה תורה (נכתב כולו בעברית; נחתם ב-1177 בפוסטאט, הסמוכה לקהיר) כך:

וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיו צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודען ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמננו, או שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי … ואם היו רעים וחטאים שאין מניחין אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונהג במנהגן הרע, יצא למערות וְלַחֲוָחִים ולמדברות ואל ינהיג עצמו כמנהג החוטאים …   

   לדברי הרמב"ם, אם האדם חי בחברה שאנשיה משמימים כל מנהג ישר ומחריבים כל מידה טובה, מוטב שיהגר למקום שבו יש חברה שאמות המידה שלה שונות ומטיבות יותר, ואם אין חברה מתוקנת יותר בנמצא או שאינו יכול לצאת את מקומו מסיבת מלחמה בגבולות או מסיבת מחלה – מוטב יישב יחידי במקומו, אבל אם חמת המציקים אינה נותנת לו מנוח, ואינו יכול לשבת אפילו במקומו אלא אם כן יתדרדר וינהג במנהג קלוקל – מוטב גם שבמצבו זה יתרחק מהם וידור בספר, בפריפריה המדבּרית, במקומות שאין בהם  יושבים רבים, כדי שיוכל לשמור על אמות המידה האתיות המייחדות אותו.

    עם כך,  "האיש הטוב" של הפייטן הארץ-ישראלי אינו טיפוס הפנאט הדתי המתבודד, והמבקש לטהר עצמו מטומאת האחרים ולהעמידם על דרכיהם הרעות–  כבספרהּ של אוקונור, האיש הטוב של הפייטן לעיל מייצג אנושות אחרת. הוא מבקש להתפלל בעד כל אותם אנשים ופונה לרחמי אלוהים שיקיים את החברה ואת הציוויליזציה, למרות שהיא מקיימת נורמות של עוול, שחיתות ואלימות. אם ננסה למקם את "האיש הטוב" בסימן דברי הרמב"ם, נראה כי מדובר באדם היושב במדבר-אנושי אבל לאו דווקא בּסְפַר-מִדבּר-קונקרטי, כלומר: במצב שבו האדם מתבודד בעירו ובמקומו, נוקט כעין "הגירה פנימית" ביחס לבני מקומו וזמנו, המניחים לו בחריגותו, משום שאין לו כל השפעה ממשית על חייהם או אורחותיהם. עם זאת, "האיש הטוב" אינו מבזה או נושא נבואות-זעם על החברה, שבתוכה הוא חי, ומשתדל שלא להלך אימים על שכניו. גם בעולם חסר-צדק על היחידים להשתדל לנהוג בצדק ובהגינות עם סובביהם ואף להתפלל על מעוללי-עוולה, שישובו מדרכיהם הרעות; גם אם העולם הפך בשל רעותיהם הרבות לשממה.

*11

*

2

     ובכל זאת חדק הוא חדק, וכך יצא שדווקא שיר על פיל שקראתי לראשונה לפני מספר ימים, קידם אותי קומה נוספת בהבנת מילותיו של הפייטן הארץ-ישראלי. 

    בספר שיריה החדש של המשוררת והחוקרת, חביבה פדיה, הודו: שירי מסע והשתוות (עורכת: נוית בראל, הוצאת פרדס: חיפה 2022, עמוד 54), מצאתי את השיר הבא:

*

*1

    פדיה ביקרה במקדש הינדואיסטי שקירותיו זכוכית שקופה, והנה נכנס אליו פיל הודי (פיל במקדש זכוכית כאלטרנטיבה לפיל בחנות חרסינה) לאחר ששמע את כהני המקדש תוקעים ומריעים ותוקעים בקונכיות (ממש כמו שהלוויים בבית המקדש בירושלים נהגו לתקוע להריע ולתקוע בחצוצרות), נעצר אל מול הבימה ותקע והריע באמצעות חדקו ואז יצא כפלא ונעלם עם מלוויו. אז ניתן האות לפרוץ חגיגה ריטואלית של שירה וריקודים. פדיה המליאה אסוציאציות לתמונת המקדש היהודית, כפי שמצטיירת במשנה ובמקורות תנאיים ואמוראיים, כותבת: "הַחְזָקַת הַפֶּלֶא בָּעוֹלָם / הַחַיָה הַמָּמַשִׁית הַמַּחְזִיקָה אֶת הָאֱלֹהוּת".  

      הסמיכות המצלולית בין פיל ובין פלא נדרשה למשל בפרק הרואה ממסכת ברכות בתלמוד בבלי, ושם נאמר: "הרואה פיל בחלום פלאות נעשו לו; פילים – פלאי פלאות נעשו לו". [בבלי ברכות דף נ"ו ע"ב].  אף על פי שהאירוע שתיארה בשיר פדיה הוא אירוע קונקרטי, בכל זאת הן נחזות, בעיניהם שאינן מורגלות בו, כהתרחשות סוריאליסטית וחזיונית-חלומית, שכן אין אדם הרגיל להתבונן במבנה מקדש שקוף, והנה בא אל בין דפנות הזכוכית פיל, ממקם עצמו נוכח המזבח, ומריע. אך תחושת הפליאה אינה אך-ורק פרי התרחשות בלתי שכיחה ומשונה (לעיניים מערביות), אלא גם מתעוררת מצד שפע הממשוּת שמייצג הפיל בגופו הפילי ובבשרו העב, כאילו כולו הכרזה של פתיחת הסליחות:  "שֹמֵעַ תְּפִלָּה, עָדֶיךּ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ; יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתָּחווֹת לְפָנֶיךּ ה'" (החלק הנועל את הפתיחה הזאת הוא שיבוץ הלקוח מישעיהו ס"ו 23). חלק מהפלא ומתחושת הפליאה – מתגלמים בנוכחותו הבשרית-גופנית של הפיל, המבטא בד-בבד את הנוכחות האלוהות או את קרבת האלוה. זאת ועוד, גאנש, אל-הפיל (פדיה מקדישה לו שיר אחר בספרהּ), מתואר בספרות ההודית, כמי שמבטא בחזותו וברוחניותו את היקום על כל היבטיו, ראשו את המכלול הרוחני וגופו את המכלול הגשמי. בני הלוויה של גאנש הם עכברים, אולי כעין מקבילה הינדית לדבר האמורא הארץ-ישראלי, ר' יוחנן: "בכל מקום בו אתה מוצא גדולתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל"א ע"א). עם כל זאת, קשה להשתחרר, כשקוראים את התיאור בשיר של פדיה, מן האסוציאציות והאנאלוגיות, לדמותו של הכהן הגדול הנכנס לבית קודש הקודשים אחת לשנה ביום הכיפורים. לפני כן, מזכיר את השם הקדוש באזני באי-המקדש והם משתחווים ונופלים וכורעים על פניהם, ואילו בצאתו בשלום ובלי-פגע מבית קודש הקודשים, עורכים לכבודו חגיגה גדולה – גם משום שנכנס בשלום ויצא בשלום, וגם משום שבכך לכאורה הובטח כי הקב"ה מוחל לעוונותיהם של ישראל.  אבל שלא כמו הכהן הגדול בבית המקדש אין הפיל כאן מזכיר שם קדוש – אלא רק תוקע ומריע, מה שמעלה על הדעת את דמותו של התוקע בשופר בבית הכנסת ואולי גם את המיתוס על אודות תקיעת השופר הגדולה שתקדים את תחיית המתים ["כָּל יֹשְׁבֵי תֵּבֵל וְשׂכְנֵי אָרֶץ כִּנְשׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיהו י"ח 3)]. למשל, המשורר היידי-ליטאי, אברהם סוצקובר, כתב בשנת 1945 במוסקבה, זמן קצר אחר הניצחון על גרמניה ובירור ממדי הרצח, את המלים: "חַפֵּשׂ חִפַּשְׂתִּי אֶת שׁוֹפָרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ / בְּחַדְרֵי-עֵשֶׂב, בְּעָרֵי-שְׁאִיָּה / לְהָקִים אֶת אַחַי לִתְחִיָּה.// אָמְרָה נִשְׁמָתִי הַגַּרְמִית: / הַבֵּט, פֹּה הִנֵּנִי, / בְּךָ אֲנִי דוֹלֶקֶת, / וְלָמָּה זֶּה בַּחוּץ תְּחַפְּשֵׂנִי?"  [אברהם סוצקובר, "תחיית המתים", תרגם מיידיש: אביגדור המאירי, כינוס דומיות: מבחר שירים, ערכה: ניצה דרורי-פרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005, עמוד 151].  כלומר, אם אנו יכולים לתאר את תמונת בעל-התוקע בבית הכנסת המצמיד את השופר כחדק אל פניו (כדמות פיל מריע, או כדמות שרך המשתלשל מפיו)אנו יכולים להבין שלמעש התעוררות הצד האתי והחושב באדם — כמוהו כאותו איש טוב הנמשל כחדק במדבר או בשממה, משום שאותו ציץ-תודעה ראשוני, עלול להפריח את המרחב בו הוא פועל, מתוך כך שיהיו חברים מקשיבים לקול תפילתו, ומתעוררים בעצמם להפריח את סביבתם ולהועידה לחיים טובים, שיש בהם מידה של צדק. כך, אני מבין את תקיעות השופר בבית הכנסת בראש השנה, לא כפותחות שערי שמים, ולא כמבלבלות את השטן או מעוררות מתים ונרדמים, כמו שמצאתי שמפרשים, אלא שהן ביטוי עמוק – דרך, התקיעה, שברים-תרועה ותקיעה גדולה, לכך שהמצב עוד לא לחלוטין אבוד, וכל זמן שנמצאים אנשים טובים הנמשלים כחדק, המבקשים רחמים בשם שחוקי-הדק, הרי שבשום אופן אין בדקומתעוררים רחמים בעולם ויושביו נזכרים לאור ולחיים (אור התמיד של החיים).

עוד בענייני פילים 

*

מדור חדש פרי עטי בגלובס – מבט פילוסופי – שמו, העתיד לראות אור בקביעות אחת לשבועיים

הנה לינק לטור הראשון (לצפיה מיטבית יש להוריד את הקובץ).  

שנה חדשה וטובה לכל הקוראות והקוראים, כמידת פיל המריע או כמידת "איש טוב נמשל כחדק"; ויהי רצון שכל אחת ואחת יפליאו לעשות השנה ובכל שנה; גם יחושו כי הפליאו עמם פלאי-פלאות.   

* 

*

בתמונה למעלה: Ganesh (Ganesha) , Anonymous Basohli Miniature, 1730 Circa 

Read Full Post »

*

והנה מגיח מאלמוניותו הקברניט הקטן מגלן, ומצהיר בוודאות מליאה ובחגיגיות: יש מעבר בין האוקיאנוס האטלנטי לשקט. אני יודע זאת ואני בדיוק היכן הוא נמצא. תנו לי צי ואראה לכם היכן המעבר, ואקיף את כל כדור הארץ בהפלגה ממזרח למערב.  

[סטפן צווייג, מגלן, תרגמה מגרמנית: ליה ניגרד, מודן הוצאה לאור, מושב בן-שמן 2021, עמוד 59]

*

    זה עולם מוזר. אירוע שהרעיש עולמות, ושהכניס אימפריות-עבר לתזזית פוליטית וכלכלית, יכול ככלות כמה מאות שנים לחלוף במשיכת כתף או בהתעלמות. כך החודש חלף ציון 500 שנה להקפה הראשונה של כדור הארץ בנתיב הים (6.9.1522) על ידי פרננדו מגלן מבלי שראיתי על כך ידיעה חדשותית אחת ויחידה. סיפורו של מגלן ומסעו, הואר ביד-אמן על ידי צווייג בספרו מגלן, האיש ופועלו, חיבור שנכתב בימי יושבו של צווייג בגולה ופליט בלונדון, בין השנים  1937-1936; חיבור שביטא אולי, בין היתר, את שאיפתו של צווייג למצוא עולם חדש שבו לא יירדפו בני אדם על-שום השתייכותם הלאומית, דתם ותרבותם. בעצם, השאיפה למצוא מעבר דרום-מערבי בקצה הדרומי של אמריקה שיוביל לאסיה— Terra incognita— לדעת בני-הזמן, קיפלה אולי בחובהּ את שאיפתו של צווייג עצמו, ארבע מאות ומשהו שנים אחר כך, למצוא עולם שבו ספריו שנכתבו גרמנית לא יועלו באש על ידי המפלגה הנאצית; אופרות – שלהן חיבר את הליברית לא יורדו מעל הבמות; ואיש לא יירדפהו על מנת להכותו נפש [בן זמנו האוסטרי-יהודי, גם כן, הפילוסוף קרל פופר (1994-1902) למשל, נמלט מוינה לניו זילנד בשנת 1937 ועבר ללונדון כשנה אחר תום המלחמה]. ובכלל, כפי שעולה מן הממואר, העולם של אתמול,  שחיבר צווייג עוד בשנת 1940 – טרם יצא בהפלגה לברזיל, היתה תקופת מגוריו בזלצבורג – שם אירח בביתו המפואר אמנים ואנשי רוח מכל רחבי אירופה –  התקופה המאושרת בחייו. כל זה הפך לזיכרון רחוק. וכשיצא את ביתו שהיה סמוך לגבול הגרמני, לא שיער לעצמו שלא ישוב אליו עוד לעולם.  זאת ועוד, עם כל אהבתו והערכתו של צווייג לגיבור הספרותי הפורטוגלי האאוטסיידר שלו –  האדנוּת האירופאית היא זו שמביאה על מגלן את מותו (כשהוא יוצא להילחם כנגד מנהיג שבט בפיליפינים שמחולל צרות לראג'ה המקומי, עימו מעוניין מגלן לסחור); ממש כמו, שככל הנראה, אותה זהות אירופאית; ליתר דיוק חוסר יכולתו של צווייג להשתחרר מעבותותיה של אירופה (גם הקוסמופוליטיות שלו התבררה כאירופאית מדיי מבחינה תרבותית), עתידה הייתה להביא לידי ההחלטה לשים קץ לחייו עם זוגתו בברזיל  בשנת 1942.

    מבלי להיכנס לעומק העלילה ההיסטורית, רק אעיר, כי מגלן, עובר חיים שלימים של התמודדות עם קשיים ומאבקים ובעיקר עם אינטריגות פוליטיות, הפורצות סביבו שוב-שוב וגורמות לו להתייחס בחוסר אמון הולך וגובר לסובביו. הפעם הראשונה שבהּ פורטונה מחייכת לעברו היא בעת החלטתו של מלך ספרד לתמוך ברעיון להגיע, לכבוש ולמשול ב"איי התבלין" (איי מאלוקו מזרחית לאינדונזיה); שעתו גם משחקת לו כאשר הוא מתגבר בדרך במסע על מרד קצינים, ולאחר מכן –  כשצוות מטעמו מצליח לאתר את המעבר המיוחל בקצה אמריקה הדרומית (הרחק דרומהּ מהמקום שבו מגלן הניח בתחילה שהמעבר נמצא), ולבסוף,  כשבתום הפלגה מפרכת באוקיאנוס (לימים, האוקיאנוס השקט), רחב הידיים, הוא וצוותו מצליחים למצוא איים שוקקים, שבהתאם להסכמים עם מלך ספרד, יהפכו מגלן וילדיו למושלים שלהם מטעם בית המלוכה. עם זאת, להבדיל מחברו-לנשק שנים קודם,  פרנצ'סקו סראו, איש צבא פורטוגלי, שידע לערוק ולהצטרף לאנשי האיים ולא לתת לפורטוגל לכבוש את דרום מזרח-אסיה ולהחריב את תרבויותיה. דווקא ברגע שההצלחה הגדולה נופלת בחלקו של מגלן, הוא  נזכר במעמדו כשלוחו של מלך ספרד (מגלן הפורטוגלי נדחה על ידי מלך פורטוגל והתקבל לראיון אצל מלך ספרד ומאז עבד בשליחותו), בנאמנותו לנצרות (בהפצת הבשורה) ובהיותו אדם אירופאי – כלומר בכל הגורמים הפוליטיים, דתיים ותרבותיים שעליו לרָצוֹת (ההיררכיה הכוחנית שבשירותה הוא פועל) – והנה דווקא בשעה שבו הוא עובר תמורה אישית מספן, נווד, הרפתקן ומגלה ארצות, עולים בו  מושגים של כבוד, דת, לאום, פוליטיקה וזהות אתנית, הגורמים לו להעריך לא-נכונה את "הפראים" מולם הוא יוצא להילחם. כקולוניאליסט הוא מבטל אותם כלאחר יד (על חימושם הנחשל ועל עצם תפיסתו אותם כאילו שניתן לקנות אותם בחרוזים או לרחוש את אמונם במראות), והנה דווקא הלך-רוח זה מחיש עליו את קיצו, ומביא את שרידי הצוות להמשיך במסעם מערבהּ דרך הים ההודי ומסביב לאפריקה, בכדי להגיע בשבוע הראשון של ספטמבר 1522 בחזרה לסיביליה, 18 אנשי צוות שנותרו בחיים, כאשר לדרך יצאו – 265 ספנים.

*

*

    שני אספקטים נוספים, שצווייג לא מרחיב עליהם בספרו השיטתי, ובכל זאת מאוד מעוררי עניין:                 

  • באותם ימים הכנסיה כבר לא בהכרח נטתה להכיר בצורת הארץ ככדור באופן מוחלט (למרות שכבר אפלטון ציין זאת בטימיאוס – ואריסטו וקלאודיוס פתלומיאוס הלכו בעקבותיו, וכן תומס אקווינס ופילוסופים נוצריים אחרים, לרבות ההומניסטיים האיטלקיים). דווקא העובדה לפיה התגלתה לפתע "ארץ חדשה" (אמריקה) והתברר כי מפות שצוירו (כרטוגרפים ערבים ויהודים בעיקר) בימי הביניים, לא היו מדויקות, בלשון-המעטה (בדיעבד, גם המפות שציירו לראשונה את האוקיאנוס השקט במאה השש עשרה סבלו מחוסר דיוק גדול, שכן תיארו אותו כצר מאוד יחסית למרחביו העצומים) – הביאה יחד עם קנאותם של האינקוויזיטורים בספרד ובפורטוגל, לכך שהעולם יתואר בראש ובראשונה ככר להתפשטות הנצרות כדת-עולם (הוותיקן ברומא וכנסיית הקבר בירושלים תוארו כ-Axis Mundi,, ציר העולם) וכך רוב הדיונים שהוקדשו להתפשטות המעצמות (בעיקר ספרד ופורטוגל ובשלהי המאה השש עשרה גם אנגליה) במרחבים החדשים ובכל זאת כאן כשדובר באפשרות של רווח כלכלי יוצא דופן, היו מוכנים גם הקיסר, וגם נציגיו הכנסייתיים לדון באופן היפותטי באפשרות כדוריותו של כדור-הארץ (כך התייחסו למפות או לגלובוסים שצצו במאה השש-עשרה) – על מנת שהשלל ייחשב, בהתאם להסכם האפיפיורי, לרכוש ספרד (בהסכם טורדסיאס  1494, בחסות האפיפיור, נקבע, כי כל הארצות שתיכבשנה ממערב לנקודת ציון מסוימות יהיו רכוש מלך ספרד; וכל הארצות שתיכבשנה ממזרח לנקודת ציון מסוימת תהיינה רכושו של מלך פורטוגל – בהתאם לכך שהאפיפיור הוקיר את דבקותן הדתית). אפשר כי העובדה לפיה הכנסייה, האינקוויזיציה ובתי המלוכה הקתוליים, הסכימו להעלים עין ממה שיכול היה להיות נדון ככפירה, שימש בהמשך אותה המאה את ניקולאוס קופרניקוס ואת תלמידו רטיקוס, כאשר ביכרו להציג את הדיון בקוסמוס ההליוצנטרי  (שבמרכזו השמש, ואילו כדור הארץ כוכב לכת), בספרו של קופרניקוס, De Revolutionibus (נחתם ב-1543, ראה אור בערך חמישים שנה אחר כך), כהיפותזה מתמטית-אסטרונומית בלבד, שאינה מבקשת לערער  על האמונות המקובלות. כך, גאורג יואכים רטיקוס, כתב במפורש כי יש להבחין בין "מה שנדמה ובין מה שיש במציאות".  כאשר ניסו יוהנס קפלר וגלילאו גליליי לטעון בתחילת המאה השבע עשרה כי זוהי תמונת העולם המדעית האמתית — נאלץ קפלר לפרוש מעבודתו המדעית לשנתיים ולהגן על אמו שהואשמה לפתע בגרמניה בכישוף והצליח להצילהּ מן המוקד; ואילו הוראת הותיקן לגלילאו להימנע מללמד את השיטה ההליוצנטרית, ואחר כך משפטו ומעצר-הבית שלו, נודעים הרבה יותר.  
  • המעבר של רעיון המעגל ואידיאת המעגל והכדור מאגן הים התיכון אל יתר קצווי העולם, תוך תמורה גדולה בסיפור קורותיו ההיסטוריות-אינטלקטואליות של המין האנושי, מסיפור שנסוב עד המאה השש עשרה, בעיקר על המרחב הים תיכוני והמזרח-תיכוני והמערב-תיכוני (בבלים, עברים, פניקים, יוונים, רומאים, נוצרים, יהודים, מוסלמים), לסיפור ההולך ומתרחב ומקיף את העולם ככדור הארץ. באיזור הים התיכון העניקו פיתגורס, אפלטון ואוקלידס לראשונה את הגאומטריה ובכלל זה את הדיונים במעגל ובכדור; וארטוסתנס, הספרן הראשי בספריית אלכסנדריה במאה השלישית לפנה"ס,  מדד לראשונה בהתבסס על צל ועל צורת הכדור של הארץ את היקפו המשוער של כדור הארץ (הוא שגה רק ב-15%), חישוב שנסמך על אינטואיציה מדהימה למדי, שדווקא קלאודיוס פתלומיאוס וממשיכיו במאות הבאות טרחו לקלקל, דווקא משום שהאמינו כי ידיעותיהם יציבות יותר וכלי המדידה שבידם מדויקים יותר. בכל אופן, גם הפילוסופים הנאופלטוניים עם כל חיבתם לתרבויות הקדומות של המזרח התיכון וכן הסטואה ותפישתם הקוסמופוליטית, ובכן גם הנוודים והידענים שבהם לא הקיפו הרבה יותר מאשר את התרבויות שבין איראן ועד מרוקו וספרד ועוד יותר בימי הביניים, כשהמרחב הזה שמסביב לים התיכון, ובפרט האגן המזרחי בין מכה ומדינה, בגדאד, ירושלים, אלכסנדריה, אתונה ורומא הפך למרחב המזוהה עם החכמה ועם ההשגחה האלוהית, וכמרכז היקום, מבלי שאנשים הגרים מעבר לטווח האזורים הללו – לבני תרבות ייחשבו. הרחבת המעגל שבאה, בראש ובראשונה, להרחיב את תחום שלטונה של הדת הנוצרית ואת עושרם של המלכים (ספרד ופורטוגל הקתוליות ומאוחר יותר גם אנגליה האנגליקנית והולנד הפרוטסטנטית) השיאה לידי מצב שבו המעגל שבו היו פזורים "בני התרבות" הלך והתרחב. אני מפרט את כל זאת, משום שאמנם הפלגתו של מגלן יצאה מספרד, אבל רק כתחנת מוצא ושיבה. הים התיכון  לא היווה לראשונה שום פקטור משמעותי במסע למציאת הנתיב המערבי למזרח ובהקפת העולם. זאת, אולי הרבה יותר ממסעו של קולומבוס, היתה נקודת אל-חזור, מפני שלראשונה לא היווה הים התיכון מרכז וציר שסביבו התנהל העולם, אלא מסעם של מגלן וחבריו גילם יציאה מוחלטת ממרחב הים התיכון, הפלגה מתועדת ראשונה במרחבי האוקיינוס השקט (הגדול שבאוקיאנוסים) והגעה לתפיסה היקפית חדשה של כדור הארץ לא התבססה יותר על הים התיכון כמרכז וכציר, אלא אך ורק כנקודת ייחוס. ספינותיו של מגלן עשו בים התיכון רק ימים אחדים מתוך מסע של כשלוש שנים.  

אך מה נורא השקט הזה … שוב ושוב הים זוהר בכחול אחיד, שוב ושוב שמים בוהקים בלי ענן, שוב ושוב אותו אוויר שקט, דומם, שוב ושוב אופק רחוק ורצוף, כחתך מתכתי בין אותם שמים ואותו הים, החותך בהדרגה עמוק בלב. שוב ושוב אותו לא-כלום כחול וכביר ואחיד מקיף את הספינות הזעירות, רק הן נעות בנוף הדומם להחריד …  

[צווייג, מגלן, שם, עמוד 165].

*

50 שנה בדיוק לאלבום ההופעה החיה של המתופף אלווין ג'ונס (2004-1927), Elvin Jones Live at the Lighthouse. בזמן הקלטתו בהרמוזה ביץ' קליפורניה, בתאריך 9.9.1972, חגג גו'נס, הידוע במיוחד משיתוף הפעולה שלו ג'ון קולטריין (1967-1926) בקוורטט המפורסם של המחצית הראשונה של שנות השישים,  יום הולדת 45. אליו חברו בהופעה הזאת שלושה מוסיקאים צעירים, שהיו צעירים ממנו בהרבה: דייב ליבמן (נולד 1946; חגג 76 בתחילת ספטמבר הנוכחי; באלבום — סקסופון סופרן, סקסופון טנור וחליל צד), סטיב גרוסמן (2020-1951, באלבום — סקסופון טנור) וגי'ן פרלה (נולד 1940, באלבום — קונטרבאס). שלושתם הספיקו לנגן עוד קודם לכן בהרכבים שונים עם מיילס דיוויס (1991-1926), אבל גם שנים אחר-כך טענו כי שיתוף הפעולה הזה עם ג'ונס, ובמיוחד הדרך שבהּ עבד איתם על העיבודים, והנהיג את ההרכב, השפיעו מאוד על התפתחותם היצירתית והמוסיקלית.    

*

*

*

בתמונות: Sebastian Münster. Tabula novarum insularum From his Cosmographia universalis. Basel, 1550 ;Matthaeus Merian, America noviter delineate, Amsterdam 1633.  [שימו לב להתרחבות האוקיאנוס השקט ב-83 השנים שחלפו למן המפה המוקדמת למפה המאוחרת, ולהיסק של מינסטר לפיו מגלן וצוותו הפליגו צפונה להודו שאצלו ממוקמת מול הקצה הצפוני של אמריקה לעומת מפתו של מריאן שבהּ לא רואים את אסיה אבל רואים שהאוקיאנוס השקט תופס כבר טווח נרחב ממערב למזרח ; ככל הנראה הודות לידע שזרם למעבר כתוצאה מחזרתו של סר פרנסיס דרייק (1596-1540) על הישגו של מגלן וכן בעקבות הפלגות הולנדיות למזרח ועלייתה של הולנד כמעצמה ימית בינלאומית, דרך פעילותה של חברת הודו המזרחית, בתחילת המאה השבע עשרה]. 

Read Full Post »

*

על יהודי חַבַּאן, מחוז חצ͘רמות, ומנהגיהם; על ריטואלים רב-דוריים; על הבחנה בין הבנה לידיעה; על שפה חיצונית ועל שפה פנימית; על הצל המשותף ועל זיכרון גדול מאיתנו —  קריאה בשיר מאת המשורר, יהונתן נחשוני, לאורם של טקסטים נוספים מאת אדמון ז'אבס, יוליוס לסטר ור' שמואל בן יוסף ישועה העדני.   

*

בתמונה: סדר פסח שנערך בתל אביב בשנת 1946 בביתם של עולים חדשים מֵחַבַּאן (בדרום מזרח תימן) ככל הנראה: בשכונת ידידיה (שכונת החבאנים), שאכלסה באותם ימים (פלסטינה המנדטורית; הבריטים שלטו גם בחצ͘רמות באותה תקופה) כ-250 משפחות עולים, שמשום-מה בתיהם לא חוברו לרשת המים העירונית. אני כבר שנים אחדות קורא וחוקר, בין היתר, הגות יהודית מתימן. די הציק לי שאני מכיר כתבים שנכתבו בצנעא, צעדה̈, ג'בלה̈, דמﱠאר, עדן ותעז, אבל למרות ששמעתי על יהודי חבאן, מעולם לא קראתי חיבור הגותי-רבני משם או מסביבתם של יהודי חצ͘רמות. הסיבה התגלתה לי  רק מאוחר יותר. העיר חבאן מצויה היתה כ-300 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר הנמל עדן וכ-100 ק"מ מצפון לחוף האוקיאנוס ההודי. מצבם המבודד של היהודים שם בנאות-מדבר הביא לידי כך שהיהודים החבאניים נחשבו כשונים במסורותיהם ובחזותם מבני תימן האחרים (מלבושים אחרים, הגברים בעלי שיער ארוך וזקן נטול שפם).  על-פי החבאנים, מייסדי הקהילה הגיעו לדרום-מזרח תימן  לאחר חורבן הבית הראשון (שנת 586 לפנה"ס). המסורת הקדומה הזאת, והשפה המדוברת והנכתבת הייחודית לאיזור, הביאו לידי כך שכתבי היסוד של היהדות הרבנית: המשנה, התלמודים, ואולי גם תשובות ההלכה של גאוני בבל, מעולם לא הגיעו לחבאן או כן הגיעו ולא התקבלו על ידי ההנהגה היהודית שם. דפוסים שבאו מתורכיה לתימן משלהי המאה השש עשרה והביאו לתימן שפע רב של ספרות הלכה, תפילה וקבלה  גרמו לכך שעוד במאות התשע עשרה והעשרים למדו בחבאן קיצורים שונים של חיבורי הלכה ואגדה רבניים, אבל לא הוקמו שם ישיבות, שבהן הפך התלמוד או חיבורי-הלכה קאנוניים, כגון: הלכות רב אלפס (הרי"ף, ר' יצחק אלפאסי), משנה תורה (לרמב"ם), ארבעה טורים (לר' יעקב בן אשר) או שולחן ערוך (לר' יוסף קארו), לטקסטים הנלמדים על הסדר . אגב, מהתמונה לעיל ניתן להבין כי בכל זאת, היהודים המסבים לשולחן הסדר, מכירים ללא-ספק את מנהג החזקת הכוס בחמש אצבעות העוטפות את הכוס; מנהג המובא למשל בראש הקדמת ספר הזֹהר; הם מכירים את מנהגי סדר-הפסח, שכנראה הוצעו לראשונה כריטואל מחייב בימי גאוני בבל (מאה שמינית עד עשירית) – שלוש מצות, ביצים (זכר לקורבן חגיגה כהִלֵל הזקן), ירק (ככל הנראה לשם מצוות אכילת מרור) ועוד [למשל, בקהילת ביתא ישראל האתיופית לא נהגו לקרוא בהגדה או להסב לליל הסדר, מה שמראה כי המנהג הזה לא הגיע לאתיופיה אך כן הגיע לחבאן]. קשה לידע מתי בדיוק מסורות אלוּ הגיעו לחבאן, האם לפני מאה שנים עד שלש מאות שנה, או אם הרבה קודם לכן? אבל האם מסורות משפחתיות שיהודים לא-חבאניים מקיימים שונות במהותן? האם מישהו מאיתנו יודע בדיוק מתי ובאילו נסיבות אחד מאבות המשפחה או אמהותיה החלו לקיים ריטואלים מסוימים? אנחנו יודעים לקיים ריטואליים; לשיר את השירים הריטואליים, לנקוט במנהגים העוברים מדור לדור (למרות, שלא פעם, דומה שאין זאת העברה רציפה אלא כעין טלפון-שבור), אבל אנחנו כבר לא יכולים להעלות בדעתנוּ, פעמים הרבה, מה בני הדורות הקודמים חשבו בליבם כשקיימו את אותם הריטואלים או ריטואליים דומים לאילו שלנו, ואף על פי כן, דרך הביצוע (הפרפורמנס) – אנחנו חשים כי קולנוּ קשור בקולם, חבורים באיזה זיכרון רב-דורי.    

    התמונה הזאת וכל הדיון בהּ,  באו אל דעתי, בעקבות קריאה בספר שיריו של ידידי, המשורר, המוסיקאי והחוקר, יהונתן נחשוני, מִדְבַּר  לב , בו מובא השיר "סבי יודע":

*

סָבִי

קוֹרֵא מִלִּים

כּתוֹבוֹת כְּתוּבוֹת  נִקְרָאוֹת

סָבִי לֹא מֵבִין

*

סָבִי

הוֹפֵךְ בַּמִּלִּים

 שָׂפָה בְּרוּרָה

*

אֵינְנוּ מֵבִין

יוֹדֵעַ

*

אֲנִי

יוֹדֵעַ

לָשִׁיר

אֶת מָה

שֶׁסָּבִי יוֹדֵעַ 

[יהונתן נחשוני, "סבי יודע", מִדְבַּר לֵב: ל"ב שירים, שיירה: שירה נודדת – הוצאה לאור וקהילת משוררות ומשוררים, עורך: יונתן קונדה, איורים: יהונתן ושרה נחשוני, פרדס חנה תש"פ / 2020, עמודים לא ממוספרים]      

*

 שירו של נחשוני, הרשים אותי מאז קריאתי הראשונה בו, בשל איזה רגש מסתורין שעורר בי והתחושה הפנימית כי מה שמספר כאן יהונתן נחשוני על סבו אינו שונה במהותו מדברים שיכולתי לומר על טיב הזיקה שביני ובין סבי [הסב היחיד שהכרתי, 1983-1917, יליד ליטא; נפטר כשהייתי כבן 10]. לימים סיפר לי נחשוני, אחרי ערב ביד בן צבי בירושלים, בו שוחחנו יחדיו מול קהל על שירתו והגותו של שלמה אבן גבירול (1058-1020), כי מוצאו המשפחתי הוא ממשפחה שעברה מצנעא (המרכז האינטלקטואלי של יהודי תימן)  לחצ͘רמות (הפריפריה המדברית המצויה בתווך שבין עריה הגדולות של תימן וחבאן). וכך, שכאשר החלטתי לכתוב על השיר שהובא לעיל,  תרתי תמונות של יהודים מעולי חבאן, ומיד נלכדה עיני בתמונת ליל הסדר משנת 1946, שהובאה בשער הרשימה.  נחשוני מציב בראשית שירו הבחנה חדה השוררת בין מה שסביו קורא בבהירות ובין מה שהוא מבין ממה שהוא קורא. הסב הופך במלים "שפה ברורה" צירוף מלים (אולי נכון יותר, שיבוץ) הרומז די בבירור למלות קדושת-יוצר בתפילת שחרית: "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה, וְנוֹתְנִים רְשוּת זֶּה לָזֶּה לְהַקְדִישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ בְּשָׂפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה". בדרך כלל, נהגו פרשנים (רש"י, ר' אלעזר מוורמס) להבין "שפה ברורה" כלשון הקודש, כלומר: השפה העברית, שבהּ לכאורה נברא העולם ודרי מעלה לכאורה דוברים בה גם-כן, ומקדישים בה את יוצרם כולם יחדיו. אולם העברית של הסב (ודאי קרובה יותר ללשון מקרא) בוודאי שונה הייתה מהאופן שבו בני היישוב העברי ולימים הישראלים דיברו, הגו וכתבו עברית (עברית מודרנית). העברית המודרנית לא כוונה במיוחד על מנת שכל דובריה יקדישו בה את יוצרם, יקבלו עול מלכות שמיים זה מזה, וייתנו רשות זה לזה, במשותף ובאופן שווה ונעים, וכדי לברך באמצעותהּ את יוצר העולם. הסב אפוא היה לכתחילה שונה לא רק בדיבורו, בהגייתו ובכתיבתו, אלא גם באופן שבו הוא ידע את השימוש באותה שפה ברורה. לאו דווקא הבין אותה כפי שהחברה שמסביבו ציפתה. על כן, המשורר, הופך את שפתו של הסב, שבוודאי נחשבה "בלתי-ברורה" באזני בני- הישוב העברי מעולי אירופה, שהקפידו על הגיה שונה לחלוטין ועל אוצר מילים אחר, שהם דגלו בכך שרק בו נאה לדבר ורק הוא נחשב למתוקן ובן תרבות – לשפה הברורה מכולן – שבה פונים אל האל ובה ראוי לעמוד בפניו כמקבל עול מלכות שמים, הבא להקדיש ליוצרו.

     גם הסב, יודע הנכד, לא הבין כיצד השפה (המלים והכתב), פועלים את הזיקה בין ארץ ושמים, אבל הוא ידע זאת ברמה הקיומית ובנימה פנימית; חייו היו קודש לאינטואיציה-הפנימית לפיה כל זמן שהוא עומד נוכח האלוהות כל המלים שבפיו נהפכות שפה ברורה; מה שמוסיף המחבר על זה הוא שכאשר הוא נוהג לשיר כיום כמנהג אבותיו ואמהותיו, הוא חש כי על אף השינוי התרבותי והדתי, שהביאה מדינת ישראל על עוליה, מטבע הקמתהּ כמדינה חילונית-מערבית, הוא אוחז ואחוז באותה ידיעה שהיתה נחלת בני הדורות הקודמים.  

    תוך הנסיון לקרוא ולהבין את שירו של נחשוני ניעורו בי שלוש אסוציאציות נוספות. האחת, דברים שהביא הסופר המצרי-צרפתי-יהודי, אדמון ז'אבס (1991-1912), בספרו, ספר השאלות, על אודות הצל המשותף לכל היהודים ואפשר לכל האדם [ספר השאלות, מצרפתית: אביבה ברק, אחרית דבר: דוד מנדלסון, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1987, עמוד 77]; כעין לא-מודע קולקטיבי המקיים את האדם. מבחינתו של ז'אבס, הצל המשותף הזה, הוא "גם מוקד אור וגם לשון-מתה" (עמוד 78) ואינו אלא "כתם-זכרון גלוי לעין. זכרו של אלוהים – הגדל והולך עִם שאנו מקיימים את מצוותיו" (עמ' 79-78). כמובן, שהזיקה שיוצר ז'אבס בין זיכרון, צל וידיעת אלוהים חוזרת אל המושג צלא דמהמנותא (צל של אמונה) בספר הזהר, המובא בהקשר לחג הסוכות ולשהות בסוכה כמצביעה על חֲלוּת ההשגחה האלוהית. שוררת ודאי הסכמה בין נחשוני ובין ז'אבס על כך שאותה שפה קדומה, שהיא לכאורה "שפה מתה" היא-היא אותה שפה ברורה, מקור אור, המקיימת את זכרו של אלוהים בעולם; שפה, שיותר משהיא דקדוק, פעלים ושמות, מהווה איזו מהות של ידיעה פנימית, הנושאת את האדם מאת דין בני החלוף אל עבר רעיון הגדול ממנוּ ומן העולם. בעצם, אם אצל אפלטון (אליבא דסוקרטס), Episteme Arete Esti (= הידיעה היא המידה הטובה) במובן של ידיעת עולם האידיאות (המטאפיזי והבלתי חומרי); כאן הידיעה היא ידיעת "שפה ברורה", השפה הפנימי והזיכרון הפנימי, המהווים כעין שער אל המטאפיסי והאלוהי. ואכן, למשל גם ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) וגם ר' אברהם אבולעפיה (1291-1240) הדגישו בכמה מקומות את השיוויון הגימטרי בין המלה שפ"ה ובין המילה שכינ"ה (385), כנוכחות האלוהות והשגחתו בעולם, אלא שאצל שניהם ממש כמו אצל ז'אבס ונחשוני, אין המדובר בשפה שימושית, אלא דווקא בשפה הפנימית ההולכת ומתפתחת, ככל שהאדם עוסק בידיעה ובפיתוח תודעתו וחייו הפנימיים.

      אסוציאציה נוספת למקרא שירו של נחשוני הוא קטע מספרו של הסופר, המוסיקאי, פעיל זכויות האדם  והמאבק לשיויון הזכויות האפרו-אמריקני בשנות השישים, יוליוס לסטר. (2018-1939), שהפך פרופסור לספרות במחלקה ללימודים אפרו-אמריקנים באוניברסיטת מסצ'וסטס. בשנת 1982, התגייר, בעקבות התעוררות זיקתו לסבא רבא שלו שהיה יהודי גרמני, שהיגר לארה"ב ונשא שפחה משוחררת (אחרי 1865) ועבר לגור בקהילה אפרו-אמריקנית. לסטר הועבר מאוחר יותר למחלקה ללימודי יהדות והמזרח הקרוב באוניברסיטה לאחר סכסוך ממושך עם דמות אחרת במחלקתו הקודמת, שאותה תיאר במאמר כחוקר אנטישמי.  לסטר הפך לרב קהילה יהודית אורתודוכסית, שרוב חבריה היו יהודים ממוצא אירופאי, ופרסם ספרים על יהדות, שנקראו בעיקר על ידי אפרו-אמריקנים יהודיים (מוזר שעוד לא נתקלתי ולו במאמר אחד העוסק בו כהוגה יהודי). בשנת התגיירותו הוא פרסם את הרומן, Do Lord Remember Me,  המתארת את היום האחרון בחייו של המטיף הנוצרי ג'ושוע סמית', ואת מסע חייו במדינות הדרום; מתוך הספר הנהדר הזה (פעם מצא אותי בני ממרר בבכי תוך קריאתו החוזרת) הנה קטע המתכתב עם שירו של יהונתן נחשוני למישרין:

*

זה לא היה התואר שהעניק לעצמו, ולמען האמת, מעולם לא נחשב בעיני עצמו לזמר מוצלח במיוחד, אבל לעתים קרובות, באמצע דרשה, משהו היה גואה בתוכו, עד כי הדרך היחידה להביע את זה היתה לשיר. זה היה הדבר שסחף את דמיונם ואת רוחם של האנשים, הצורה שבה היה מעורר אותם לשיר את השירים הישנים, השירים שנשטפו בדם העבדות.

זכור אותי, זכור אותי,

זכור אותי, אלוהים.

זכור אותי, זכור אותי,

זכור אותי, אלוהים.

    וכשאמות,

זכור אותי

    וכשאמות,

זכור אותי,

    וכשאמות,

זכור אותי,

זכור אותי.

הוא לא ידע מאין באו השירים; מוכן היה להישבע שמימיו לא שמע אותם עד שבקעו מגרונו. ובכל זאת, באופן קבוע, אחרי התפילה היה בא אליו אחד הזקנים ואומר: "כומר, לא שמעתי את השיר מאז שעזבתי את הבית. הסבתא שלי הייתה שרה את זה. הייתי שוכב לי בלילה במיטה, ושומע אותה בחלק השני של הבית שרה את זה, מאושרת כאילו היא בכנסיה, ביום ראשון בבוקר. לא האמנתי שאשמע את השיר הזה עוד פעם לפני הפגישה שלי איתה בגן עדן.  

[יוליוס לסטר, זכור אותי אלוהים, תרגמה מאנגלית: נורית לוינסון, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, תל אביב 1989, עמ' 150-149] 

*

הקו המשותף בין לסטר לנחשוני עובר בכך שגם הדרשן-המזמר של לסטר וגם נחשוני בשירו, כשהם שרים, הם יודעים משהו שגם אבות אבותיהם ידעו בכל מאודם. זוהי אינה אינטרפרטציה הנובעת ממילות השיר או מהמוסיקה שלו, אלא אולי מתוך מה שכינה ז'אבס – הצל המשותף, הכולל בחובו, גם זיכרון רב-דורי וגם את זיכרו של אלוהים בקרב בני האדם.  גם את האיש בכנסיה – שירו של הדרשן מעורר בו זיכרון. הזמר כלל אינו יודע בשעה שהוא שר שאלו שירים עתיקי-יומין השייכים לתקופת העבדוּת. אולם בא אליו אותו איש ומעורר אותו על כך שסבתו נהגה לשיר ממש את אותו השיר מהחלק השני של הבית, ועד שסמית' החל לשיר, האיש לא חשב שיישמע את השיר הזה שוב בחייו. זה מוזר, ומעורר מסתורין, משום שגם לי קרה, כשילדיי היו קטנים, שבלי משים שרתי להם שיר ערש פשוט ברוסית, במלים שלא הבנתי עד תום (משהו על חתול קטן);  שיר ששמעתי כמה פעמים מסבתי ומאמי, שסבי נהג להרדים אותי איתו בין ידיו, אבל ממש לא חשבתי עד אז שאני יודע את המלים או זוכרן.     

    האסוציאציה השלישית שלי היא בית שיר מתוך פיוט סליחה ליום הכיפורים שחיבר המשורר ומקובל, ר' שמואל בן יוסף ישועה עדני (1862- המחצית הראשונה של המאה העשרים), בעל החיבור נחלת יוסף, חיבור בן דרום תימן, הותקף קשות על ידי החכם ר' יחיא קאפח, בן העיר צנעא, על שום התכנים הקבליים שבתוכו, שבהם ראה שיבוש של מנהגי אבות וכפירה באמונה ובדעת הנקייה. כאמור, העיר עדן, היתה עיר הנמל הסמוכה ביותר לחבאן. וכך כתב שמואל בן יוסף ישועה בפיוט תקיף בעל-היכולת בעקבות י"ג העיקרים המובאים בהקדמת פרק חלק בפירוש המשנה למסכת סנהדרין לרמב"ם (כתאב אלסﱢראג', ספר המאור) ובעקבות נוסח תשליך לראש השנה:  

*

וְתו­רָה תְּמִימָה הִנְחַלְתָּנוּ / מֵאוֹצָרָךְ מְשַׁכְתָּם

הוֹד קוֹלְךָ שָׁמְעוּ / סְגֻלָּתְךָ לְזַכֵּךְ נִשְׁמָתָם

סְלַח וּמְחֹל לְאַשְׁמָתָם / וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם

[חנה כשר ואורי מלמד, "פיוטי י"ג העיקרים לרמב"ם בלבוש קבלי", חלמיש למעיינו מים: מחקרים בקבלה, הלכה, מנהג והגות מוגשים לפרופ' משה חלמיש, עורכים: אבי אלקיים וחביבה פדיה, הוצאת כרמל: ירושלים תשע"ו/2016, עמוד 283]

*

    שמים והד וים יוצרים כאן מן רחש, שניתן אולי לדעת כשניצבים בין שמים לים ומאזינים להמיית הגלים ושאונם ולהתפשטות הקול במרחב. עם זאת, בית השיר הזה כולו – הוראתו לכך כי כל המרחב השמיימי והארצי, למין רום השמים ועד עומק התהום, הם פרי השתלשלות (אמנציה, אצילות/האצלות) אחת, שכולהּ עומדת על הוד הקול האלוהי המסוגל לזכך את נשמותיהם של הקשובים לו. זה דבר שקשה מאוד לתפוס; כל-שכן להבין, אך מי שיודע במה דברים אמורים לא  בהכרח מבין אותם (קשה מאוד להבין אותם) ומי שמבין אותם (או מדמה בנפשו להבין אותם) – קרוב לוודאי, שאינו יודע אותם. ישנן אולי הזדמנויות יחידות שבהן הידיעה (המתבססת על חוויה פנימית) וההבנה (המתבססת על ניתוח אנליטי ןהפשטה) אינן נעות בקווים מקבילים, אלא אולי מצויות כאסימפטוטות האחת אצל השניה, ואולי הן נפגשות באיזו נקודה, או שאנו שואפים לגילוי הנקודה הזאת בתוכנוּ ומתוך כך מאמינים שהיא קיימת. נקודת מפגש בין כוחות נפש/תודעה שונים, שלאו דווקא מתלכדים או מתאחדים, אבל פתאום אנחנו מרגישים הרבה מעבר לעצמנוּ, גם זוכרים הרבה יותר משחשבנוּ או שהעלנוּ על הדעת שניתן לזכור. בסופו של דבר, האזנה ליופיו של פיוט או שיר לעומקיו חשובה לא פחות מהבנתו האנליטית-מילולית-פרשנית. מי כפיוטיהם של ר' שמואל בן יוסף ישועה ושל יהונתן נחשוני כדי להעיד כי לעתים הקשב למלים, גם אם הן אינן רבות, משמעותי הרבה יותר מהבנתן השיטתית והמדויקת.    

*

*

*

בתמונה למעלה: Zoltan Kluger (1896-1977), A Yemenite Habani Family celebrating Passover in their new home in Tel Aviv, 1.4.1946.

Read Full Post »

*

"שני מלאכים מחוטבים בעץ דובדבן כורעים משני צידי מזבח הכנסייה העטוי ארגמן. השולחן ועליו הארון ניצב לפניו. לפקודה הנלחשת "הוֹרֵד" של איש בית ההלוויות, הארון המתכלה המכיל את שרידיה של דבּורה אייבון, מונח ללא דופי על השולחן. בעודו רוכן עימו, מבחין ג'וליאן בחטף במדליית זהב עם סרט ירוק נחה בין הוורדים האדומים שעל המכסה. נגן עוגב חשמלי במראָה שלו  פוצח בקטע סולו עצוב. ג'וליאן סב על עקביו בעת ובעונה אחת עם עמיתיו נושאי הארון, ותופס את מקומו לצד לילי. ידה העטויה כפפה מוצאת את כף ידו, מצטנפת ונחה דרך קִרבה בתוכה. היא לוחשת "אלוהים" ועוצמת את עיניה.  בצידה האחר אדוארד בוהה כסומא נכחו, סנטר מורם, כתפיים משוכות לאחור, פנים אל פנים מול כתת היורים".

[ג'ון לה קארה, שומר אמונים, מאנגלית: אמיר צוקרמן, כנרת, זמורה – מוציאים לאור, חבל מודיעין 2022, עמודים 152-151]

*

    עם השנים אני קורא פחות ופחות מותחנים וספרי ריגול, דווקא משום שעם הזמן הבנתי כי לפחות מבחינתי המציאות מספקת תעלומות בלתי-פתירות העומדות בתווך שבין הנטייה שלי לחוות את עצמי ככאוס, שלפעמים מצליח להתארגן היטב, ובין איזו אינטואיציה של ביטחון שבעולם החיצוני לי, לא דווקא זה החברתי, אלא זה המשתרע מעבר לאדם, ניתן לאתר איזו סיבתיות רציונלית: מכלול של סיבות ותוצאות (לפעמים כמה מארגים אפשריים), המשפיעות אלו על אלו  (אבל אני תוהה אם ניתן לזהות אותן בסביבה אחרת שאינה תודעה רציונלית). פעם האמנתי כי כל עיסוקי בפילוסופיה נובע מאיזה רצון למצוא סדר שיטתי במציאות שיתיר במעט – הרבה מן הכאוס שחוויתי כילד וכנער, ולוּ אם קיומו יהיה אשלייתי. עם זאת, עם השנים, הרבה יותר קשה לי, להתמודד עם מקרי-מציאוּת (ממשיים לגמרי) שאיני מסוגל להתיר באמצעות ידיעותיי והגיוני  (למשל, מערבולת שכזו הכרוכה בכך שארבעה אנשים שהכרתי, שלושה מהם כבני גילי, הלכו לעולמם בתוך חודש). עם הזמן, אני לא זקוק עוד לבלש-הפרטי, לסוכן המיוחד או לאיש הביון, ולפעמים גם לא לפרופסור מהאוניברסיטה או למומחה המקצועי הזה או האחר [פסיכולוג, אנליטיקאי, פסיכיאטר, מומחה לרפואה סינית, שאמאן, אסטרולוג או בעלת-אוב], כדי שיתירו לי את החידות והתעלומות שמטילה לפתחי המציאות. אני בטוח שיהיו אנשים שיתמהו – משל לאנשים המתבוננים בים, ופתאום אחד מתעקש שיש היום לפעמים גלים די-מוזרים, שלא ניתן להסביר או שהסברם בלתי-ידוע, ואילו שותפיו אומרים: מה אתה מבלבל את המח, זה ים ,וגלים הם גלים.

    לכן, שמחתי, שדווקא בזמן הזה, הגיע לידיי, ספרו האחרון, מן העזבון, של סופר המרגלים הבריטי, ג'ון לה קארה (שם העט של ג'ון מוּר קורנוול,2020-1931). כתב-היד נמצא על מחשבו של האב, על יד בנו, ניק קורנוול, שנזכר אחרי פטירת אביו, שאביו דיבר איתו על מציאות כתב יד שלם פחות-או-יותר,בשם Silverview; שנכתב כנראה במקביל או מעט אחרי ספרו, A Delicate Truth, שנכתב כנראה במהלך 2012, וראה אור באנגלית באפריל 2013. קורנוול-הבן כותב כי ציפה  למצוא כתב יד לא-שלם, אולי שלשת-רבעי-ספר, עם טיוטות והצעות שונות לסגירת העלילה, אך לדבריו – מצא כתב יד שלם במירבו, שנזקק רק לעריכה קלה. לדבריו, "נגיעה קלה ומהירה". לא ברור מדוע תורגם הכותר לעברית בשם שומר אמונים.  

      גיבור הסיפור (אף כי הסיפור אינו נמסר בשום שלב מן הפרספקטיבה שלו), אדוארד אייבון,  הוא גימלאי בריטי חביב, ג'נטלמן אמיתי, הנכנס לחנות הספרים של אדם שיכול היה להיות בנו, ג'וליאן לונדסלי, סוכן בורסה מצליח שהחליט לאחר מות אביו – להחיל שינויים מופלגים בחייו ולעבור מלונדון לסביבה כפרית (עיירת חוף, ליתר דיוק). אדוארד, שהיה ידיד נעורים של אביו של ג'וליאן, מציע לבן למלא ספריה שלימה בחנות בספרות קלאסית, ובספרות יפה, שאינה חלק ממפת רבי-המכר, או ספרות המותחנים , הריגול, ספרי הניהול והרומן הרומנטי, הנמכרים תדיר. הם מתחילים לעבוד על זה ביחד. אדוארד אוהב מאוד את טבעות שבתאי של וו.ג. זבאלד. הוא שב ומזכיר אותו בכל מיני הזדמנויות. מה שממקם את העלילה בוודאות בין העשור הראשון והשני של המאה הנוכחית, שכן הסיפור מתייחס למלחמת האזרחים בסרביה-בוסניה-קרואטיה ולהופעת טבעות שבתאי,  כאירועים ותיקים שהשפיעו על חיי גיבורו.

    ככל שהעלילה מתפתחת, הולך ומתחוור, כי אדוארד היה במשך שנים איש השירות החשאי הבריטי. הוא פולני במוצאו והסיבה שהחל לעבוד עם הבריטים היא התנערותו מהקומוניזם. הוא כה הצטיין בפעילותו עד שהועסק כסוכן שטח בכל מיני אזורי סכסוך, ולימים גם נישא לאחת הנשים הבכירות ביותר בשירות. יש להם בת אחת שהיא אם חד-הורית בשם לילי. האם גוססת ממחלה סופנית, ואנחנו נעשים ערים לכך שאיזו ועדת בדיקה מתכנסת על-מנת לבדוק איזו דליפת-מודיעין שאפשר שלאדוארד היה חלק בהּ, אי-אז בעבר.

    מה שמתברר רק בדיעבד הוא שאדוארד, כמו אמן שחמט, מפעיל ומתמרן את האנשים סביבו, בראותו כל-הזמן כמה צעדים קדימה; אבל הוא לא מניפולטור תועלתן ואינו מבקש לפגוע באיש, אלא טווה אט אט תכנית שבאמצעותה ייעלם תחת הראדאר של השירות החשאי, מעט לאחר מותהּ הטבעי של אשתו, ולאחר שעתידם של בתו ושל ג'וליאן ייראו לו טובים ומובטחים; כל זאת, מבלי שייהרג איש או ייפגע או יידרשו קורבנות נוספים. מתברר גם שאדוארד עבר הפיכת-לב בימי מלחמת האזרחים בקוסובו, גם בשל ממדי שיתוף הפעולה של המעצמות המערביות עם הגורמים שביצעו רצח-עם, וגם בשל קשריו האישיים עם משפחה מוסלמית משכילה, שהגיעה לבוסניה מן המזרח התיכון, והוא הפך אצלם בן-בית. מרביתם נרצחו באופן אכזרי בימי ההוצאות להורג ההמוניות שאירעו שם.

      אדוארד לא היה מסוגל להמשיך בתפקידיו. הוא התרחק לתפקידים משרדיים ולבסוף פרש לגמלאות. החשד שהתעורר נגדו הוא שהעביר חומרים מודיעיניים לסלמה, אם המשפחה המוסלמית ששרדה. איש לא נגע לרעה באדוארד, כל זמן שאשתו כיהנה בתפקידה הבכיר בשירות , בשל השערורייה הגדולה שהייתה פורצת בשל כך, אבל אדוארד מבין בפקחותו, שהטבעת סביבו תתהדק, עם מותה של אשתו, דבורה.

    ההפתעה הגלומה בספר היא היציאה מהטופוס האופייני לעלילת הריגול של לה-קארה, שבמהלכן שירות הריגול הבריטי בוגד בסוכניו או במבקשי-הצדק ומפקיר אותם או שולח אותם אל מותם, בשל איזה אינטרס פוליטי-מדיני-כלכלי כזה או אחר, הגובר על הצורך להגן על הסוכן שבשטח, שהוא בעצם סוג של מריונטה המורקדת על ידי מפקדיו ומתומרנת על-ידיהם. כאן, מדובר על סוכן לשעבר, שהתפכח, שמבין את מקומו היחסי המנצל את מעמדו כבן-זוגהּ של בכירה בשירות,  על מנת להפסיק לחולל היזקים בשל האינטרסים "כביכול" של בריטניה, ואז מחליט לפעול עצמאית כדי להפחית עוד יותר את ממדי האלימות והרצח, וסופו שהוא יוצר מציאוּת, בכמה צעדים בלתי-אלימים בעליל, שבהּ הוא מותיר את אהוביו במציאות בטוחה למדיי, ואילו הוא נעלם אחר האופק, בטרם יצליחו מעסיקיו-לשעבר לשים עליו את ידיהם, ואגב כך לפגוע גם במוניטין חסר-הרבב של אשתו המנוחה.

    בדרך כלל, מותחנים מתחילים ברצח אדם או בהיעלמות שלו – הנחקרים על ידי בלש או סוכן, הפותח בכל צעד שהוא מחולל, עוד נדבך בתיבת פנדורה, שמתוכה עולים כל מיני סודות עבר, שהובילו לרגע הרצח או להיעלמות. כאן, נוקט לה-קארה דרך-סיפור אחרת. אנחנו מלווים את הדמות הראשית ואת הדמויות המקיפות אותה, וגם שומעים מדי פעם את ההערכות אנשי השירות הבריטי לגביו. אנו מלווים את התדרדרותה הבריאותית של אשתו, את ההלוויה שלה; את העובדה שכביכול אולי יש לו מאהבת לונדונית (ואולי רק אשת שטח אליה הוא מעביר מסרים מוצפנים), את ההתקרבות בין ג'וליאן ובין לילי, בתם של אדוארד ודבורה — ואם הציפייה היתה, להתרה דרמטית של הדברים בסיום, כאשר אנשי השירות כבר ממש מכינים מארב לאדוארד, בכדי להובילו לחקירה ולמעצר. מתברר כי האיש היה פיקח דיו, כדי לחשוב על הסיטואציה המורכבת בתוכה הוא נמצא, כמה צעדים קדימה. הכל יוביל אל היעלמות שאין בה אלימות, שתותיר את אנשי השירות החשאי בלא-קצה חוט לגבי המקום אליו הלך (הספר מסתיים בכך שלילי אומרת לג'וליאן "הוא הלך למצוא את סלמה שלו וזה הסוד האחרון שאשמור מפניךָ", אבל אין כל הכרח שכך הוא, מלבד העובדה שלילי ראתה את אביה נכנס למכונית שחורה, שבאה לאסוף אותו).

    אדוארד אייבון נשאר עד תום העלילה דמות חיובית ומורכבת, שבעצם סירב לתת לארגונים בהם עבד ופעל את המילה האחרונה ביחס לחייו, חיי אהוביו, וחייהם של אחרים. אם אשוב לזבאלד, יותר מאשר שומעים את הדהודו של טבעות שבתאי בספרו של לה קארה, דווקא הדהודו של המהגרים נשמע היטב, וזאת מפני שבספרו זה הציע זבאלד, במידה רבה, ארבעה סיפורי היעלמות של דמויות יהודיות, תחת הטוטליטריזם שאפיין חלקים נרחבים של אירופה בלב המאה העשרים. אייבון, מהגר מזרח-אירופאי בעצמו, היה פעמיים בחייו קורבנן של אידיאולוגיות פוליטיות, שתמרנו אותו, אבל הוא יודע לוותר על מקומו הנוח בארגונים המבטאים שליטה וכוח, על מנת להימנע מהאלימות המשולחת שארגונים כאלו מפעילים בשם המדינה, העם או הטוב הכללי (The Greater Good).

     ספרו של לה-קארה העלה בזכרוני את דבריו של הסופר וההוגה הפילוסופי הצרפתי, מוריס בלנשו (2003-1907), בספרו השיחה האינסופית"אדם חסר אופק, שאינו מעצים עצמו מתוך האופק, הינו יש ללא יישות ונוכחות בלי הווה" [מוריס בלנשו, השיחה האינסופית, חלק 1: דיבור רב-פנים, תרגום ואחרית דבר: דניאל אפשטיין, סדרת "הצרפתים", הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמוד 103]. דמותו של אדוארד אייבון מאוד דיברה ללבי, משום שבניגוד לאנשים המאוהבים בגלוי ברעיון לפיו הם משתייכים לאיזה רעיון תיאולוגי או אידיאולוגי שגדול מהם ושעליהם לשרתו בנאמנות, ובלא הרהור או ערעור – אני תמיד מחפש אופק חדש, ובמיוחד בימים שבהם אני מרגיש כי איני יכול להישאר יותר באותו מקום (רגע שכזה אירע לי למשל בקיץ 2014 מול ההרס והחורבן שהוסבו לשכונות אזרחיות בעזה),  ונע בהתאמה למול האופק המשתנה הזה (כשאני נע גם האופק נע). גלים אמנם מתנפצים לבסוף על החול או על הכורכר מול יבשה כזו או אחרת, אבל אין פירושו של דבר כי הגלים, או אפילו גל יחידי, נובעים בהכרח מאותו אופק, והאדם לא אנוס ולא מוכרח לבחור בכך שאנשים או מוסדות, גם אם בילה בחברתם אי-אילו שנים, יכתיבו לו אופקים "מתאימים".

*

*      

*

בתמונה למעלה: George Luks, L Street Brownies, Oil on Canvas 1922 

Read Full Post »

*

התמונות הראשונות מטלסקופ החלל ווב, החוקר ברזולוציות חדשות את הקוסמוס (המרחבים המתועדים התקיימו לפני מילארדי שנים) נראות כמו המחשה לשורות השיר שטום ווייטס כתב מזמן Tango 'till they're sore: 

"Let me fall out of the window with confetti in my hair"

    כלומר, המון-רב של מופשט גאומטרי: נקודות, מעגלים, חרוטים, משולשים, שנדמה שיותר משהם מפלסים לתודעה האנושית דרך ואופק להבינם, פשוט נמצאים שם, בתוך תווך אין-חקר, שכעת העין והמח האנושיים יכולים להתבונן ולהתרשם מהם ומנצנוציהם, אבל לא הרבה יותר. כלומר, האסטרונומים והאסטרופיסיקאים ודאי ייראו כאן הרבה יותר; האחרים ייראו קונפטי. כלומר, אם נאמץ לרגע את אותה פרספקטיבה שהציע אלברט איינשטיין (1955-1879) בסביבות 1915 במשוואה T=G  (Things=Geometry), כלומר: כל סידור של דברים בחלל או במרחב מייצר סביבו גאומטריה ייחודית לו. כלומר, החוקרים והבקיאים ייראו בתמונות מטלסקופ החלל ווב, מערך חידתי – הניתן לפיענוח או לפיענוחים מרובים מאוד, של גופים חלליים ושל הכוחות הפיסיקליים המשפיעים עליהם ועל המרחב בו הם מצויים. זה יהיה ניתן לניתוח אנליטי, ולתובנות סיבתיות שיחתרו להבין במה שנראה לעין – הרבה יותר מאשר מרחב אסתטי גלוי לעין או יצירת אמנות הכוללת בחובה טבעים-דוממים רבים. עם זאת, תמיד נוכל להעלות על כך שתי שאלות ספקניוות: [1]. האם התצלום באמת מבטא כל מה שיש שם? שאלה שתנבע מהעובדה לפיה שמה שצילם טלסקופ החלל מוגבל לרזולוציות ולאיכויות צילום מוגבלות ומפאת המרחקים העצומים שבהם מצויים האובייקטים המצולמים גם ממילא אינו מתאר את ההווה שלהם אלא אך את עברם המאוד-רחוק; יותר מכך – לעובדה לפיה מנתחי התצלומים יעריכו את הצילומים קודם-כל מתוך הידע המחקרי הרלבנטי הכולל הקיים בתחום הידוע לנו (למין האנושי) על עומק-החלל, אין אפשרות אחרת; ואילו קפיצות מדעיות שנעשו בעבר לרבות קופרניקוס וגליליי וקפלר; ועד איינשטיין, בוהר והייזנברג וכיו"ב הראו שלעתים דווקא ההיפותזה שמוותרת על תמונת העולם המקובלת, אפילו מבלי שהיא מצליחה עדיין להפריך אותה, חיונית היא ביותר להתקדמות הידע המדעי ולחיפוש דרכים חדשים להבנת המציאות. [2].  האם מרבית בני המין האנושי מצליחים לתפוס בכלל את מה שמגולם בתצלומי טלסקופ החלל? או נשארים פעורי פה מול יופיים של הדברים או רוחקם (במרחק ובזמן) מאיתנו או מן ההשערה שהמין האנושי עושה עוד צעד אל עבר מקורות היקום, כמי שעומדים נרעשים מול מופע זיקוקים ביום העצמאות או מול אולם שופע אורות מרצדים (דיסקוטק) כשמישהו מפזר על החוגגים ענן-קונפטי-מנצנץ; כלומר, נותרים כך שמה שמניע את ההתבוננות היא אך ורק הנאה אסתטית? 

    אני איני אסטרונום/פיסיקאי/אסטרו-פיסיקאי. את קצת ידיעותיי בתחום אני שואב בעיקר מספרות מדע פופולרי, אתרי אינטרנט או מהרצאות הפתוחות לקהל הרחב בטכניון או במכון וייצמן, כך שבוודאי איני יכול להעריך כל מה שניתן יהיה להסיק מתצלומי הטלסקופ, וככזה אני תוהה, ממש כמו אחרי כל פעם שהצצתי דרך עינית טלסקופ לשמיים חשוכים, האם מעבר לחוויה האסתטית, האם התחושה שלי לפיה הצלחתי גם להתנסות חווייתית בדבר-מה שאוכל לכנותו חוויה רציונלית-סיבתית, שבתוכה הצלחתי להבין קמעא משהו על הקשר שביני ובין האובייקט החללי המרוחק, ולהבין משהו על מיקומי ומיקומו ועל מערך הזיקות בין כדור הארץ ובינו, ועל מקומו ומקומנו – היא אכן דבר בר קיימא, ולא משהו שאני מנסה לשכנע בו את עצמי, כדי שלא אחוש לגמרי חסר אונים, שפל-ברך וקומה, מול המרחב האינסופי-כמותי שמגלם היקום. יותר מכך, מה אם מרבית הטכנולוגיה הוויזואלית שהאדם מפתח ושב ומפתח גורמת לו לכך שינסה כל הזמן להאיץ את אפשרויות הצילום ואת איכותן ואת אפשרויות פרסומן – על חשבון הבנתם המדעית השקולה והאיטית. מה אם בסופו של דבר, ממש כמו מרוץ החימוש בין המעצמות, המטרה של סוכנויות החלל הפכה (ממש כמו מערכות עיתונים) – להביא את הצילום הטוב ביותר, באיכות הגבוהה ביותר מאיזו זירת-אירוע; צילום אייקוני – שיביא הרבה מאוד טראפיק וישיא הרבה מאוד תורמים ונדבנים להבין – שזה "השלב הבא". ולבסוף, בתוך המירוץ הזה ל"דבר הבא" תיזנח החשיבות של הבנת הרגע כמכלול סיבתי, ויותר מכך של ההבנה ההגיונית-התיאורטית, לטובת מופע קסמים וזיקוקים, המושך אליו מיליארדים של בני אדם [עובדתית, סירטי גיבורי-על המתרחשים בחלל המליאים וגדושים בפיצוצים גדולים ולאו דווקא בתובנות אינטלקטואליות או מדעיות גרידא – מושכים אליהם המון רב, בין היתר בשל קסמם האסתטי].    

    אני מעוניין להדגים את כל מה שכתבתי כרגע דרך יצירה אמנותית, שעוררה בי תחושה חידתית, כעומד בפתחה של תעלומה (בשל שונותה האסתטית, שמעוררת למחשבה); עבודתה של האמנית מירית כהן (1990-1945) כתב-מח / קשר אטומי (עיפרון על נייר 1975). בעבודותיה של מירית כהן נתקלתי לראשונה באוסף האמנות של האספן, האוצר והחוקר, בֶּנוֹ כַּלֶב, לפני כשתיים-עשרה שנים,  ואני זוכר שכבר בהתבוננות ראשונית עבר בי אותו משפט של טום ווייטס שכבר ציטטתי בראש הרשימה (כהן שמה קץ לחייה בקפיצה ממגדל בניו יורק ובידיה זר-פרחים).  

*

*

 כמדומני (צילום של דף השמור עימי מימי עבודתי בספריה הלאומית) שבספר, שאצר יונה פישר ז"ל (2022-1932) המביא מאוסף האמנות של בנק דיסקונט, נכתב כי האמנית אמרה על עבודתה זאת: "זהו כתב רישום תבניות. תאי-מח, משהו הדומה לתרשימי בדיקה נוירולוגית. פיקטוגרמה זאת חושפת את הרגש האנושי והאישי ומתארת מיקרוקוסמוס מולקולרי תת-הכרתי חסר גבולות; עולם של חלקיקים שבו הקו, כחוט מקשר, מנסה לחבר את הכל, אבל הופך בתוך כך לסבך."

   האמנית עצמה לפיכך, ראתה ביצירתה זאת כעין קוסמוס בזעיר-אנפין – המתאר את העולם המולקולרי (המצריך מיקרוסקופ) או התת-מולקולרי חסר הגבולות. בד-בבד היא ניסתה לצייר גם את מה שמקשר בין הפרטים הגאומטריים המרובים מאוד, והנדמים כאוטיים וחסרי שיטה; כלומר – לשיטתהּ ישנו איזה קו-מחשבה, הגיון המחבר את הכל (כאן, ללא ספק הציור נבע למישרין מתוך תודעה אנושית יחידה), אך בד-בבד, ההופך את הכל לסבך בלתי פתיר בעיני תבונה אנושית, ואולי רק סבך בלתי-פתיר עדיין, אך כזה העשוי להיות פתיר.

   נקל מאוד לעבור מעבודתה של כהן לתצלום מטלסקופ החלל ווב, שאולי מצליח יותר מכל מה שהצליח האדם עד כה, בצילום אל מעמקי היקום ואל חבלי ראשיתו. ובכל-זאת, ממש כמו בכתב-מח של מירית כהן, ישנה כאן אינטואיציה של ריבוי קוסמי  כמותי חסר-גבולות, ועם זאת, חידה או שורת חידות העומדת בפני המתבונן, למשל: האם הסבך הזה פתיר? מה ניתן ללמוד ממנו?  האם יש כאן מערך של הקשרים וזיקות, סיבות ותוצאות, ויותר מזה – סידור שניתן להגדירו כסביבה גאומטרית, שניתן להבינה כמארג של כוחות פיסיקליים המשפיעים אלו על אלו ביצירתהּ?  

      החשש שלי הוא שרוב-רובם של בני המין האנושי יעדיפו להתפעם ויזואלית ואסתטית בלבד מיופיים של הטבעים-הדוממים הרחוקים מאיתנו כל-כך; משל היו מתבוננים בציורי הטבע-דומם של הריאליסט ההולנדי טורנטיוס (יוהנס ון דר ביק, 1644-1589). למשל, הטבע-הדומם המפורסם מאוד שצייר בשנת 1614.         

*

*

בחברה הנוטה יותר ויותר למדע-שימושי, אין ספק כי ברוחם של התצלומים החדשים ייוצרו  טי-שירטס, ספלים, כרזות,פרסומות לקראת לימודים באוניברסיטה; והנופים החלליים הנשקפים יעניקו כנראה השראה לסרטים הבאים של אולפני  Marvel . אבל האם יהיו מי שיענו לאתגרים התיאורטיים שמעמידות התמונות האלה. אם נחזור לכתב-מח של מירית כהן, אני לא ממש משוכנע שעבודתהּ הביאה רבים או מעטים לראות בהּ סוג של אתגר אינטלקטואלי שניתן לפענחו. בשעתו ממש ניסיתי להתבונן ולנסות לפענח – כאילו אני צופה בכתב סימנים (הירוגליפים או פיקטוגרמות), שהרי גם האלפא-ביתות הקדומות לא היו אלא ניסיון לרשום את גרמי השמים. היה מי שאמר לי: עזוב אותך, היא לא היתה בריאה בנפש – או משהו דומה על האובססיביות שניכרה לדידו מן היצירה. בעצם כל הרשימה הזאת, היא סוג של אלגיה על קוצר רוחו של האדם והטיית כל מחשבתו לשימושיות המוגדרת באופן תועלתני וכלכלי, אני כמעט משוכנע לחלוטין שעוד היינו תקועים עם תמונת העולם האריסטוטלית-פתלומאית, לולא פילוסופים, מדענים, מתמטיקאים ואמנים ניסו להתיר חידות בלתי-פתירות או הרגישו שהתשובות שסיפק המדע בן-זמנם לא הניח את דעתם, משום שהשאלה: מהו העולם  ומה מקומנו בו – בערה בהם; ואִילוּ סוגיות – השימושיות, התכלית והרווח – לא היתה בשביל איש מהם/ן לב הדברים. הקוראן כותב: وَيَدْعُ الْإِنْسَانُ بِالشَّرِّ دُعَاءَهُ بِالْخَيْرِ ۖ وَكَانَ الْإِنْسَانُ عَجُولًا [= יש אשר יתפלל אדם לרע כשם שיתפלל לטוב, והאדם הוא קצר-רוח; מתוך: הקוראן, תרגם מערבית והוסיף הערות: אורי רובין, תל אביב תשס"ה, סורה 17 המסע הלילי (= אלאסראא'), פסוק 11, עמוד 227]. אני רוצה לקוות שעוד נשתיירו בינינו אנשים שיודעים להביט בחידות מורכבות או סבוכות – ללא קוצר רוח, בלא חיפזון, בלי הטיות של שימושיות או רווח, ומבינים כי ישנם דברים שאורך להבין שנים ארוכות.  

*

*

*

בתמונות: תמונה מטלסקופ החלל ווב כפי שפורסמה השבוע באתר אינטרנט נורווגי; מירית כהן, כתב מח, עיפרון על נייר 1975; Torentius, Still Life, Oil on Canvas 1614.

Read Full Post »

*

זוהי רשימת זיכרון. יש בה הכרח, וחובה ורצון. גם קצת בלבול ותהום. בשבת נפטר המשורר יחיאל חזק (2022-1936). חיליק היה המורה לספרות שלי בכתות י"א-י"ב. עשיתי חמש יחידות בספרות אף שלא למדתי במגמה הספרותית. חיליק וידידתו המורה לספרות, ציפי גיא, שלימדה אותי בכתות ט'-י', הרחיבו מאוד את דעת בן-העשרה שהייתי. ציפי שלחה אותי לראשונה לקרוא את צ'כוב, קפקא ולורקה ומדי פעם הדליפה לי שמות נוספים. והיא מאוד אהבה את ביאליק; חיליק הקים ידידות ביני ובין ציבור משוררים ישראליים: אסתר ראב, שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, חיים גורי, אמיר גלבוע, ע' הלל (שירתו למבוגרים), אנדד אלדן, נתן יונתן, אבות ישורון, יאיר הורביץ ובפרוזה עם: ברנר, גנסין, ס' יזהר ודוסטוייבסקי – רק לימים שמתי לב שכולם ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד או בספרית פועלים, גם בחיליק עצמו היתה איזו מגמה ציונית-סוציאליסטית (הוא היה בן קיבוץ אפיקים), שחלקה נכזבה בעטיין של מלחמות, התנחלות וחמדת-ההון, אבל בכל זאת הוא העביר תוכנית בחמש יחידות ספרות שחלק מתוכהּ היה קרוי "הטעם והמחיר של החיים בארץ ישראל" – כאח שכול [אחיו המשורר בארי חזק נהרג בקרב סרפיאום במלחמת יום כיפור; את שירו הנודע "ריבונו של עולם" שלימים זכה ללחן ולביצוע של ברי סחרוף (2003); שיר שהכרתי מחיליק, כשהייתי כבן 17] וכלוחם במבצע קדש, שם גם נפצע – הוא הרבה להדגיש את המחיר  על פני הטעם, וניכר בו לא מעט זעף, כקיבוצניק לשעבר, על המקום הקפיטליסטי, הכיבושי (בימים ההם גם לבנון היתה על הפרק) וההתנחלותי, שאליו הלכה והתמסרה החברה הישראלית בשלהי שנות השמונים ובוז שלא הצליח להסוות לאידיוטיזם של המסתובבים במרכזי הקניות הגדולים ורואים ברכישת מותגים תכלית כשלעצמהּ. הייתי אומר, שהיתה טבועה בו בשנים שבהן היה מורי לספרות (1991-1989),איזו תכונה אֶלֶגִית, סופדת יותר מאשר מכוננת. לא אומר שהוא ספד לישראל החילונית, כי אם ספד לישראל החילונית הסוציאליסטית-שיוויונית-פועלית, שבהּ גדל וחונך (בתנועה הקיבוצית) בידיעה שבניגוד לחלומם של מייסדי הקבוצות להקים תרבות עובדת רב-דורית, כל הפרוייקט הזה הוא כבר בבחינת עולם עובר. לפעמים, הכין לי מבחנים ייחודיים שבהן שאלות על יצירות ואמנים שלא נכללו בתוכנית הלימודים ולא קראנו בכיתה; לעתים, נתן לי לכתוב חיבור, נגד הכללים של משרד החינוך, פשוט להשתולל על הדף, וכך העליתי על הכתב איזה סיפור על טביעתה של תל-אביב כאניית מעפילים גדולה, כשהתורן של הקרייה נותר לשקוע אחרון, כמו הפיקווד של קפיטן אחאב. הוא מאוד שמח כשהחלטתי ללכת לגרעין נחל דרך תנועת הנוער העובד והלומד [אבל הגרעין התפרק עוד הרבה לפני תאריך הגיוס שלי ואותרתי לחיל המודיעין]. וכך, מאז 1991 דיברנו בינינו פעם אחת יחידה. בשנת 2013 השתתפתי על גג בית ביפו באירוע באירוע ל"ג בעומר, שם אמרתי דברים על הקשרים וזיקות בין דמותו של רשב"י בספר הזוהר ובין סיפורי הנביאים של המחבר הערבי, בן המאה האחת עשרה, מחמד בן עבדאללה אבן כִּסַאאִ'י. לא הבחנתי בו בתחילה, כי היה זה ערב בנוכחות קהל רב. הוא הגיע על מנת להודות לי על העיון המשווה שמצא חן בעיניו, ושאל אותי מהיכן אני. עניתי בחיוך: "מגבעתיים, תיכון קלעי". הוא חייך את החיוך-שלו שזכרתי. דיברנו קצת על העבר. הוא לא זכר אותי כלל. הודיתי לו על שהיה מקור השראה ואחד היחידים שראה לנכון לעודד אותי ככותב.  בתווך חלפו 22 שנה והוא היה אז כבן 77. 

   חשוב לומר, מפני שלא אמרתי  – היה בו גם הומור סרקסטי דק; כזה מן דודן רחוק של מאיר אריאל (שגם הוא היה קיבוצניק ממשמרות שעבר לדור בעיר), לא רק מצד השתייכותו הקיבוצית ואהבת הנוף והטבע, אלא מין שפע שיבוצים ממקורות שונים, בעיקר מקרא ושירה עברית מימי הביניים ואילך, שהיו מתלווים לדיבורו. ומי שהיה עומד על יסודם היה מתחייך בשובבות או צוחק בקול גדול. זה בא בדרך כלל על חשבונם של אנשים, אבל הם לא היו מבינים ממילא את עומק דבריו, ולמה רמז הרומז; וכך גם לא היו נעלבים מדבריו. 

    אני רוצה לכתוב כמה שורות על שלושה קטעי שירים שכתב (פרסומו הראשון היה בשנת 1959); שבעיני קולעים במדויק ובדקות לאדם שהכרתי, כמו שהכרתי. אלו הם בכוונת-מכוון קטעי שירים ולא שירים שלימים, מפני שלדעתי הם מבהירים את החדוּת שהיתה באיש, ששיריו נטו להיות ארוכים מאוד, לעתים פואמות בנות כמה עמודים, ואילו לשיטתי, הוא תמיד היה אמן הניסוח הקצר (היה בו גם משהו מאוד עמיחאי וגם מרוחו של פגיס, למרות שאני לא זוכר שהוא אי-פעם לימד אותנו פגיס). כל פעם ששבתי לקרוא איזה קובץ, תהיתי אם הוא היה מתפתח אחרת כמשורר – לוּלא היה מתחיל את כתיבתו היצירתית בהשפעת הפרוזה של ס' יזהר, הפואמות של ביאליק והאלגיות של טשרניחובסקי ואלתרמן על המלך שאול (את כל אלו גם היטיב מאוד ללמד), אלא דווקא בנוכחות משוררים סיניים או יפניים קדומים (בדורי כבר נכחו תרגומים משל דן דאור, יואל הופמן, חנוך קלעי ויורי גראוזה; בדורו–  קצת לאה גולדברג. דאו דה צ'ינג תורגם ליידיש הרבה קודם שתורגם לעברית):

*

"כֻּלָּנוּ מַשְׁתִּינִים בַּקִּיר

שְׁלוּלִיּוֹת חֲלוֹם" 

[יחיאל חזק, "ראיתי את השער", בגידה: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב: 1983, עמוד 43].

*

    ראוי להתעכב על אמנות השיבוץ של חיליק. הוא כמובן לא רמז כאן להשתנה קולקטיבית ישראלית אצל איזה קיר סימבולי של זרם החלומות אלא רמז כאן ל דברי הנביא אחיה (השילוני) לאשת המלך ירבעם: "לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ" (מלכים א' י"ד, 10) הנשנים בדברי הנביא אליהו לאחאב עצמו לאחר פרשת כרם נבות ורציחתו: "יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה' / הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל  / וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א' כ"א 22-20) ושבים ובאים בדברי אלישע (תלמידו ממשיכו של אליהו), השולח את אחד מבני-הנביאים למשוח בשמן המשחה, את יהוא בן נמשי למלך ישראל במלים: "וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל" (מלכים ב' ט', 8). כלומר, מדובר בקללה רב דורית החלה על מלכי ישראל, מצד שלא יהיה לאלו המכעיסים את האל משתין בקיר, כלומר: שהאל  יימנע מהם יורש וממשיך לשושלתם. נחזור לשיר – הואיל וכולנו יורשים וממשיכים של הדורות שקדמו לנו, על-פניו מצופה היה שנמשיך את דרכם אבל חיליק כבר הבין שכמו שהוריו יצאו משרשרת הדורות היהודית בשל החלום לייסד חברה חילונית עובדת ושוויונית בפלסטינה (לימים מדינת ישראל); כך גם הוא הלך אחרי חלומו – הספרותי והפואטי; וכך גם ממשיכי דרכו, יטילו כל אחת ואחד בתורהּ או בתורו את חלומותיהם על העולם וינסו להביאם לכדי ממשות. השושלת תתקיים אך תהפוך לטלפון-שבור (כל דור לא מבין עד תום את הכוחות המניעים את קודמו או את זה שאחריו). המציאות לא תיענה לחלומות גדולים מדי על תיקון עולם, חברת-צדק, יצירה חופשית. המציאות עצמה אינה ניתנת לריפוי: הפרנסה קשה; החלודה אינה נחה, ובכל זאת – אנשים אינם מניחים לחלומות וטוב שאינם מניחים. הם אפילו מניחים צאצאים בעולם, לא בהכרח על מנת שיהיו ממשיכי הדרך, אלא על מנת שיוסיפו לחלום על עולם טוב יותר, ואפילו במציאות שבהּ הבערוּת, הבריונות והשחיתות נגסו כבר בכל חלקה טובה. עדיין אפשר לנסות לחלום.

   קטע שיר נוסף לקוח מתוך תיאור קרב:

*

"גַבַּת עֵינִי הָיְתָה קְרוּעָה מִן הַשְּׁבָבִים אֲשֶׁר

נִתְזוּ בָּהּ, וְהַלָּיְלָה כְּמוֹ מַכְבֵּשׁ נָסַע

… אָרְכָה הַמִּלְחָמָה אָרְכָה. לֹא מַתִּי, עַל

עוֹר הַתּוֹף הִבְהִיקָה תְּמוּנָתֵךְ נִשְׁכַּחַת.

הַחַיָּלִים צָלְחוּ אֶת הַנָּהָר כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתִי".

[יחיאל חזק, "מלחמה היתה בארץ", אתה על פניי:  שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1967; נדפס גם בתוך:  שירים ליריים: מבחר מן השירה העברית החדשה, בעריכת מתי מגד, הוצאת מסדה: רמת גן 1970, עמוד 248].

*

המלחמה כאן מתוארת ככח עז, פטאלי. כזה העוקר אדם מחייו, ממעגלי-זהותו, מכל מה שחשב שהם החיים עצמם. הוא נמצא, אפילו בשדה הקרב, תוהה ובוהה על הפער הבלתי נתפש בין חיי הצבא ובין החיים הרחוקים שבהם היתה לו אהובה, שעתה היא רק זיכרון רחוק, עד כדי שצריך הוא לחוויה סינסתטית (לשמוע את תמונתה) על-מנת ליתן לה נוכחות. הייתי אומר, שחיליק כאן היטיב להעביר את התהום הרובץ בין חייו הפנימיים של החייל, שאינו אלא פרט בתוך המוני פרטים נעים ומתנועעים להמית אלו את אלו, ובין עולמו הפנימי – שבו הוא ממשיך לתור ולהיזכר, לעתים בקושי רב, במה שהאמין לפנים שהם החיים עצמם. המוות בשיר אינו המוות הביולוגי דווקא, אלא המוות הוא הרגע שבו עשוי החייל לשכוח את האהבה שבתוכו ואת העולם שבו התהלך טרם התגייס או גוייס. אני זוכר את עצמי, בכמה סיטואציות צבאיות, שבהן חשתי דברים מאוד דומים, מתהרהר בשורות האלה של חיליק חזק לבל אשכח את מיהותי, השוכנת מעבר לתפקיד הצבאי או לפקודה שקיבלתי. אני חושב שלפחות פעמיים האינטואיציה הזאת הצילה חיי אדם, גם כאשר המערכת הצה"לית היתה די אדישה להם.

   לבסוף השורות הבאות מתוך השיר "אות קיץ והבל" מתוך ספרו, להשיב אש לאש (הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003):

*

"הַנְּחָלִים יָבְשׁוּ וְעַכְשָׁו אַכְזָב,

אֵין נְהָרוֹת סָבִיב וְכָל

הַלִּוְיָתָנִים כְּבָר מֵתוּ, אֵין עֲנָקִים וְאֵין

נְפִילִים".

*

    האם יכולתי להבין שורה כזאת בשנים 1991-1990, כשהייתי בן עשרה, או בשנת 2003, מעט יותר מאוחר? כמובן, יש להניח כי הייתי בוחר להבין את הדברים כמוסבים על חיי התרבות והיצירה, ועל התרבות הממהרת תמיד להכתיר מלכים חדשים ומבקרים הרואים בעצמם ממליכי מלכים או מפילי מלכים. אבל עכשיו, מבוגר קצת יותר. קרוב לגיל שבו חיליק היה המורה שלי לספרות בתיכון, אני רואה הרבה יותר – את המורה, אוהב הטבע הזה, נושא קינה על אבדן-הסימנים, על כליון הזיקות וההקשרים הפנימיים, שחיברו את האדם לטבע, וגרמו לו להרגיש עצמו כחלק מן העולם ומן  היקום. עונשו של האדם לא בא עליו משום שעשה את הרע בעיני ה' כירבעם או אחאב, אלא משום שהוא החריב כל דבר, שיכול היה לשמור על קיומו, הפנימי והחיצוני; הכחיד יצורים, תרבויות וסביבות, לטובת איזו דוקטרינה חילונית ברובה של רדיפת נכסים והעדפת הפוליטיקה והפעילות בקבוצות-כוח מדירות ורומסות על פני כל פעילות אחרת. קפטין אחאב (שוב אחאב) לא יימצא יותר את מובי דיק. הוא ימשיך לשוטט במים ריקים תחת שמים שהתרוקנו מציפורים, ויספר לעצמו סיפורים שאין בהם כל נפח או גובה-רום או איזה מעמק. כנגד ההתאבדות הקולקטיבית הזאת וכנגד תהליכי ההשמדה של הכוכב הזה, שרובם המכריע מבוצעים כבר עשרות בשנים על ידי בני אדם, ההצעה לנסות בכל-זאת לחלום ולהמשיך לנסות להציע קול אחר – נדמית בעצמה להיות תמה ונאיבית. אבל אם אמשיך קו בין יצירתו של חיליק ובין כלל היוצרות והיוצרים שאהב, אני חושב שבכולם היה תום שאין בו בלבול; תום התנגדותי שכזה לנוכח חברה שאיבדה את תומתה ואת בושתה. את חיליק קראתי רק מדי פעם, במרווחי זמן גדולים, בשלושים השנים האחרונות.  אבל הקו הדומה-מאוד התבטא באיזה צו-פנימי-אלגי – לפיו, בעולם שבו הנחלים יבשו, אין נהרות, הלוויתנים כבר מתו – על האדם לזכור את יכולתו ליצור, להמשיך ליצור, שלוליות חלום.  

*

*

*

בתמונה: נֵדָּאל ג'בארין (נולד 1975, אום אלפחם), [בריכת חורף], שמן על בד [לא מצאתי את התאריך] ©

Read Full Post »

*

הוֹי עֵמֶק עָכוֹר חֹשֶׁךְ עֲרָפֶל

עַד אָנָה תַּאַסְרֵנִי בּנְחֻשְֹתָּיִם

טוֹב לִי מוּתִי טוֹב הִתְלוֹנֵן בְּצֵל

מִשֶּׁבֶת בָּדָד בִּמְצוּלוֹת הַמָּיִם!

[רחל מורפורגו, מתוך: 'הוי עמק עכור', קול עלמה עבריה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה, בעריכת טובה כהן ושמואל פיינר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006, עמוד 267].

*

ר' אלעזר מוורמס (1230-1165, מכונה גם רֹקֵחַ על שם חיבורו ההלכתי הגדול, שהוא בגימטריה אלעזר) היה ללא ספק מתלמידי החכמים הבולטים באשכנז בימי הביניים, ואולם תהלתו לא היתה על פרשנות התלמוד, כפי שאפיינה רבים מבני-דורו בצרפת ובגרמניה (בעלי-התוספות), אלא על קובץ חיבורים תיאולוגיים וחיבורים בתחום הסוד ובהם גם חיבורי הלכה הנוטים לתחום הסוד, שלשיטתו סיכמו, במידה רבה, את מסורת הסוד של בני משפחת קָלוֹנִימוּס אליה השתייך; בפירוש על התפילות, טען ר' אלעזר מוורמס, כי מסורות הסוד הללו הובאו לראשונה לאיטליה ולאשכנז מבבל, על ידי דמות של נווד חידתי בשם אבּוּ אהרן, ככל הנראה, בשלהי המאה העשירית או בראשית המאה האחת-עשרה.  טענה דומה השמיע במאה העשירית הרופא היהודי-ביזנטיני ופרשן ספר יצירה, ר' שבתי דונולו, שטען כי למד פילוסופיה ואסטרונומיה מפי מלומד ערבי שהגיע מבבל (עיראק) לדרום איטליה, ותלה בידיעות ששאב ממנו את פירושו לספר יצירה; דמותו של אבּוּ אהרן הופיע גם בחיבור מגילת אחימעץ, המיוחסת לפייטן איטלקי, בן מחצית המאה האחת עשרה, אחימעץ בן פלטיאל, בן אוריה שבדרום איטליה, ובו הוא מגולל את סיפורם של בני משפחתו כמאה שנים ויותר לפניו, כולם תלמידי חכמים ובעלי-סוד, המצויים תחת שלטונה של הביזנטים, כשבקרבתם התפתחה ח'ליפות אסלאמית  בדרום איטליה (בראשה עמד, הח'ליף אבו תמים מעד אלמעזﱢ אלדﱢין אללﱠה: أبو تميم معد المعز لدين الله, ששלט באותם ימים גם במצרים ובחלקים מהמגרב). אל הח'ליפות האירופאית הגיע, אבו אהרן היהודי, מאגיקון, מחולל נסים, ובקיא גדול בתורה ובחכמות. האם ניתן להתייחס לאבו אהרן הבבלי באיטליה בהכרח כאותו אבו אהרן שלימים הפיץ את תורת הסוד באשכנז? ובכן, הנוטים למיתיזציה ודאי יישמחו לקבל את התשובה שכן. עם זאת, כתב יד יחידי של מגילת אחימעץ נמצא דווקא במנזר בטולדו שבקסטיליה, ולא ניתן להקדימו טרם שלהי המאה השלוש-עשרה, תקופה בה התקיימה הגירה גדולה של תלמידי חכמים אשכנזים לעיר הבירה הקסטיליאנית, עד שראש הישיבה הגדולה בעיר (העיר הגדולה ביותר דאז בתפוצות היהודיות) היה "רבנו דן אשר מאשכנז", מתלמידי המהר"ם מרוטנבורג. כמובן, אפשר שאחד מהמהגרים האשכנזים הביא את מגילת אחימעץ עמו למקומו החדש בספרד. ברם, אפשר להסביר את הופעת המגילה בטולדו דווקא כניסיון ליצור נראטיב לפיו מקורותיה של תורת הסוד היהודית הקדומה הינן בבל, איטליה ואשכנז. ואכן, בחיבור הפילוסופי, שנכתב בטולדו, עזר הדת, מאת ר' יצחק פולקר, נשמעת ביקורת קשה על כל מיני מסורות סוד קבליות שהובאו לספרד על ידי אשכנזי, המבלבלות את המוחות; זאת ועוד, בין שאלות ותשובות ר' שלמה בן אדר"ת (שו"ת הרשב"א סימן תקמ"ח), מופיעה האגדה על תלמיד של ר' אלעזר מוורמס, ר' אברהם מקולוניה (קלן), שהגיע לברצלונה וכשהיה מדבר אל ארון הקודש; הנוכחים היו שומעים קול המשיב לעומתו. כך שבאותם ימים שבהם התפשטה הקבלה בקרב חוגי המלומדים היהודים בספרד,  נמצאו גם מי שהדגישו את חלקם של האשכנזים בשימור מסורות הסוד הקדומות ובהעברתן (כמופיע גם בכתבי ר' אלעזר מוורמס), וכך ייתכן שגם מגילת אחימעץ אינה אלא יצירה מאוחרת, שהוצגה כעתיקת יומין, השייכת לאותה מגמה. אם לסכם, מה שניתן לומר, במידה-רבה של  וודאות, הוא שישנן עדויות יהודיות להתרחשות נדידות ידע בתחום הפילוסופי, התיאולוגי, האסטרונומי והמאגי, מעיראק לדרום איטליה, במחצית השניה של המאה העשירית ומשם לאשכנז; וכן נדידת ידע דומה במחצית השניה של המאה השלוש עשרה בין אשכנז וצרפת לממלכות קטלוניה-אראגון וקסטיליה ליאון בספרד.    

    בספרו, סודי רזי סמוכים, הביא ר' אלעזר מוורמס, מ"ט שערי בינה בתורת הסוד ובפרשנות התורה, כפי שקיבל מבני הדורות שלפניו. לדבריו: "והיה לי לכתוב ספר על כל בינה ובינה כמו שקיבלנו השערים, אך אין לי השגת יד לכתוב מפני לימוד התלמוד ולא זכיתי לבני היחיד אשר קבלם והלך בחצי ימיו … ולא זכיתי ללמד השערים לאחרים, כי פסקו אנשי המעשה ונתמעטו הלבבות" [ר' אלעזר בן יהודה מגרמייזא, סודי רזי סמוכים, מהדורת דוד מתיתיהו הלוי סגל, ירושלים תשס"א, עמ' ט'-י'; והשוו: הנ"ל, "סודי רזי סמוכים ערוך מחדש עפ"י כתב יד", ספרי ר' אלעזר מגרמייזא, מהדורת מכון "סודי רזיא": ירושלים תשס"ו,  כרך ב' עמ' א']. ראשית, חשוב לעמוד על כך, שר' אלעזר אינו רואה במסורות שהעלה על כתב מסורות שהן פרי-יצירתו העצמית אלא פרי קבלת הסוד ממוריו, בני הדור הקודם. הוא מקונן על מות בנו בעודו צעיר לימים ובטרם יכול היה להעביר לו את מסורות הסוד שבעל-פה (אשתו ושתי בנותיו של ר' אלעזר נרצחו על ידי פורעים ובנו נפצע קשה; ממקורות נוספים עולה כי ר' אלעזר צלע על ירכו כל חייו, אולי בגין פציעה באותו מאורע). הוא מצר על כך שהיה ראוי שיכתוב חיבור על כל שער/בינה בפני עצמו, אך "מפני לימוד התלמוד" ומפני שאין בפניו תלמידים אליהם הוא יכול להעביר את תורתו או בגין מיעוטם הבטל, הוא ביכר להעלות על כתב ראשי פרקים בלבד. את המלים "מפני לימוד התלמוד" נדמה כאילו הכרחי להבין על דרך המסורת הרבנית-הישיבתית. כך שר' אלעזר שם יהבו בלימוד מרובה בתלמוד הבבלי ובפרשניו (תורה שבעל פה בנגלה), ולפיכך לא מצא פנאי לכתוב חיבורי-סוד. אולם מפני, שמרבית החיבורים המצויים בידינו ממנו, הם במידה זו או אחרת, חיבורי סוד, נראה כי המלה "תלמוד" משמשת אצלו בשימוש שונה לחלוטין מהוראתה המקובלת היום בקהל-הלומדים, ועל כך נעמוד מיד.

    בפתח שער הנולד, ׁׁׁהשער הראשון, מתוך מ"ט שערי בינה הכלולים בחיבור (סודי רזי סמוכים, עמוד י"א), הציג ר' אלעזר סוג של טבלה בת שלוש עמודות בה הוא ביקש להציע ספקולציה לפיה מתוך המלה "אמת" נולדת בהכרח המלה "תלמוד". אנו מכירים את האגדה לפיו חותמו של הקב"ה הוא אמת (תלמוד בבלי מסכת שבת דף נ"ה), ולפיכך מה שניסה ר' אלעזר להנחיל לקוראיו, הוא שנוכחותו של הקב"ה בעולמו ניכרת ב"תלמוד", תלמוד תורה בכלל, או לימוד התלמוד, ואולי כפי שאציע להלן לימוד ספציפי של תורה, שממנה עולה אמיתת ייחודו של הקב"ה. הנה הטבלה בפניכן/ם:

א

מ

ת

לף

מ

יו

מדה

מ

ודו

מלתי

מ

ולתו

ממדיווד

מ

ומדיוו

ממלתודוולת

מ

ומלתודוו

   ננסה לעקוב אחרי הלך מחשבתו של ר' אלעזר. בשלוש העמודות הוא כותב אות אחת משלוש אותיות אמ"ת ואז משלים בשורה הבאה את יתרת איות שם-האות בכתיבה מליאה. כך, בשורה הראשונה של העמודה הראשונה הוא כותב: א', ומשלים בשורה השניה: לף (האותיות הנותרות של אלף) בשורה השלישית הוא משלים את ה-לף ל-ללמ"ד פ"ה ולכן כתוב בה: מדה. בשורה הבאה הוא משלים את מד"ה (מם דלת הי) ולפיכך כתוב בה מלתי, וכך הלאה: עד שבשורה החותמת נחתם המסע מ-א' באותיות ממלתודוולת הכוללות בתוכן את המלה תלמוד.  העמודה האמצעית כוללת את מ' שתשלומה הוא מ' (מ"ם) ולכן לכל אורך שורותיה מופיעה האות מ' המשלימה את קודמתהּ. בעמודה השמאלית נשנה אותה מהלך שאפיין את שתי העמודות הקודמות. ברם, באמצעות החלתו על האות ת' (תיו) ואילך, עד ששוב מופיעות לעינינו רצף אותיות: ומלתודוו האוצר בתוכו את המלה: תלמוד" .  

   כללו של הניסוי הלטריסטי הזה הוא די פשוט; מן האמת נולד תלמוד; ומן האותיות – ראשן (א') וסופן (ת'). לפיכך, חותמו של הקב"ה בעולם (אמת) הוא התלמוד. זהו מסר שכל ראש ישיבה בן ימינו (הטקסטבוק העיקרי בעולם הישיבות הוא התלמוד הבבלי) וגם מחזיר בתשובה (האמת היא התלמוד שממנו יצאה הוראת ההלכה), היו שמחים לסמוך עליו ידיים. עם זאת, עולים בפנינו כמה קשיים המקשים על הקריאה הפשוטה הזאת: [א]. זהו חיבור סוד שמחברו הועיד אותו לקוראים יחידים המעוניינים לרשת את תורת הסוד ולהמשיך לעסוק בה במחשבותיהם [ב]. המחבר (ר' אלעזר מוורמס), אמנם נודע גם כבעל הלכה וכפרשן מקרא, אגדה ופיוט, אבל לא נודע כלל כפרשן תלמוד. שני הקשיים הללו אכן מרמזים שאפשר כי בדברו על "תלמוד" כיוון ר' אלעזר את תחום ידע תורני, השונה לגמרי מלימוד סוגיות התלמוד, הפרקים, המסכתות והסדרים, הנוהג בישיבות (גם נהג בימיו).    

    למשל, ראוי לציין כי הרמב"ם (1204-1138) בהלכות תלמוד תורה שלו מתוך ספר המדע הפותח את חיבורו ההלכתי הגדול משנה תורה (1178) חילק בין מקרא (תורה שבכתב), משנה (תורה שבעל פה) ובין תלמוד, שהוא מבחינתו: הבנת דבר מתוך דבר והרחבת דעתו; תחום שבו כלל גם את הרחבת הידע הפילוסופי-מדעי באופן תימטי, כחלק ממצוות תלמוד תורה [הלכות יסודי התורה, פרק א' הלכות י"א-י"ב]. כמובן, אין הרמב"ם כר' אלעזר מוורמס, שלא היה תלמיד פילוסופים, ונהנה ממסורות אינטלקטואליות אחרות. אולם, הבאתי כאן את דברי הרמב"ם, כדי להראות שגם בדור הקודם לר' אלעזר מוורמס (שכנראה הכיר את משנה תורה בערוב-ימיו, שכן תלמידו, ר' אברהם בן עזריאל מביהם, כבר ציטט בהרחבה מחיבורו של הרמב"ם, בספרו ערוגת הבשם, באופן, המעלה על הדעת, שבשורת חיבורו של הרמב"ם כבר פשטה גם בגרמניה וגם באוסטריה וצ'כיה של אותן שנים) – היה מי שהבין את המילה תלמוד לא כמוסבת על החיבורים הנקראים תלמוד, אלא על עצם התלמוד ועל סדר-הלימוד ומהות-הלימוד שעל לומד התורה להשלים, על מנת לקיים את מצוות תלמוד-תורה.

*

    באופן אינטואיטיבי, דומני כי כוונתו של ר' אלעזר במילה "תלמוד" חוזרת להוראת המילה תלמוד במדרש האגדה, מדרש מְשׁלֵי, מדרש מאוחר על ספר החכמה המקראי, שנתחבר או נערך, כנראה באיטליה, במאה התשיעית או העשירית, כימי דור קודם, אך בקירוב זמנים, לאותם מסעות אפשריים של אבו אהרן (אם אכן היתה דמות כזאת) ובקרוב-זמנים לתקופת פעילותו של ר' שבתי דונולו (ראו לעיל), עת פעלו ישיבות בדרום איטליה, שבאותה העת עדיין הסתמכו הרבה על מקורות הלכה ואגדה ארץ ישראליים, כגון: משנה, מדרשי הלכה, מדרשי אגדה ותלמוד ירושלמי וכן על קובץ חיבורי הסוד שיוחסו לגדולי התנאים, אך הוא כנראה מאוחר יותר, הקרוי: ספרות ההיכלות והמרכבה. על כל פנים, במדרש משלי הובא כך:    

  

ואיזה זה תלמוד? בא מי שיש בידו תלמוד; הקב"ה אומר לו: בני, הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפיתָ במרכבה, צפיתָ בגאווה שאין הגיה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקין בדברי תורה ומציצין ומביטין ורואין והוגין המון-התלמוד-הזה: כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל ראשון במה הוא משתמש, רגל שני במה הוא משתמש, רגל שלישי במה הוא משתמש, רגל רביעי במה הוא משתמש ; חשמל – היאך הוא עומד וכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת; לאיזו רוח הוא משמש; כרוב – היאך הוא עומד לאיזה רוח הוא משמש; גדולה מכולן: עיון כסא הכבוד היאך הוא עומד; עגולה הוא כמין מלבן; מתוקן הוא כמין גשרים. כמה יש בו. כמה הפסק בין גשר לגשר. וכשאני עובר, באיזה גשר אני עובר. באיזה גשר האופנין עוברין. באיזה גשר גלגלי מרכבה עוברין. גדולה מכולן – מצפורני ועד קודקודי היאך אני עומד; כמה שיעור בפיסת ידי; כמה שיעור אצבעות רגלי; גדולה מכולן כסא כבודי, היאך הוא עומד ולאיזה רוח הוא משמש. וכי לא זהו הדרי זהו גדולתי זהו הדר יופיי (שבני אדם) מכירין את כבודי במידה הזאת, עליו אמר דוד: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' " (תהלים ק"ד, 24) מכאן היה ר' ישמעאל אומר: אשרי תלמיד חכם שמשומר למודו בידו כדי שיהא לו פתחון פה להשיב להקב"ה ליום הדין, לכך נאמר "אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר" (משלי י' 17) שלא יאמר אדם, הואיל ונתחכמתי בתורה בתחלה, אלך מעכשיו ואתעסק בממון ובנכסים והוא אינו יודע שאינן מועילים לו כלום, שנאמר: "לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע" (משלי י', 2), ומה שיועיל לו דברי תורה שנמשלו בחיים, שנאמר: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (שם,שם).   

[מדרש שוחר טוב על משלי עם פירוש ר' יצחק ב"ר שמשון כ"ץ חתן מהר"ל מפראג, הוצאת מדרש: ירושלים תשכ"ח, פרשה י', דף ח' (עמודים 16-15)]

*

הדרשן כאן, שדבריו חוזרים עד לתנא ר' ישמעאל בן אלישע, שהוא כביכול מראשי המדברים בספרות ההיכלות והמרכבה, מבקש להעמיד את שומעיו על טיבו של "תלמוד" שיש להולך לבית עולמו ליטול עימו לעולם הבא, על מנת להיכנס בתחומן של ישיבות של מעלה (ישיבות של מעלה נזכרו עוד בהיכלות רבתי, מדרש כונן, וזכו לימים לפיתוח בספר מלאכים לר' יהודה בן שמואל החסיד מרגנשבורג, מורו של ר' אלעזר מוורמס וכן בספרות הזֹהרית). אליבא דהדרשן כאן, לא המשא ומתן ההלכתי ולא הידיעות שבנגלה הן עיקר, אלא אדרבה – הידע שהוא-הוא התלמוד הוא הידע הבא ומופיע בספרות ההיכלות והמרכבה ולימים גם בספרות חסידות אשכנז: צפיית-מרכבה, כסא הכבוד ורגליו, הכרוב, האופנים, אופני המעבר בין ההיכלות ובין הגשרים ושיעור קומתו של האל ותיאור שמותיו המרובים ואבריו, נושא שהוציא מדעתם כמה הוגים מחוגי הקראים, כמה פולמוסנים אסלאמיים, ולימים גם את הרמב"ם, שראה בכל דיון בשיעור קומת האל, תוארו ומידותיו, הגשמה ואנתרומורפיזם (ראיית האלוהות כדמות אדם), ואולם כאן מתוארים עיסוקים אלו כעין מקבילה יהודית סודית ומופנמת, לעיסוקם של הפילוסופים במטאפיסיקה, כלומר: במה שאחר הטבע. זאת ועוד, צפיית מרכבה מתוארת כאן לא רק כתחום דעת הכרחי על מנת שהאדם יידע מקצת ייחודו של האל ואת דרכי הנהגתו את העולם, אלא כתחום דעת הכרחי על מנת לזכות בהישארות הנפש ובקניין מהותי של התורה, בריחוק מהבלי העולם הזה, ומצבירת הנכסים ותאוות הבצע המאפיינת את יושביו. כל הדבק בתחומי העיון הללו, כך על פי הדרשן, זוכה להיכנס לישיבות של מעלה ולחסות האל, גם מעבר לחייו, והם גם מבטיחים שבעולם הזה לא יידבק בדרכי רשע, אלא ייקרב לדרכי מוסר וצדקה. כשמביאים בחשבון, כי בספריו המרכזיים של ר' אלעזר מוורמס, סודי רזיא – על חמשת חלקיו וספר רֹקח, מיוחדים פרקים וחלקים שלימים להלכות הכבוד, מרכבה, כבוד אלוהי, שיעור קומה, חשמל, מלאכים וכרובים ועוד, ובאופן המרחיק את כל אלו מתפיסות של הגשמה, סביר להניח כי כך בדיוק הבין את הוראת "תלמוּד" לאמתו, בעקבות מדרש משלי שהובא כאן, לא כהוויות אביי ורבא אלא כמעשה מרכבה, ואכן תיקנו גאוני בבל, שהפטרת הנביא ביום חג השבועות היא מעשה מרכבה (יחזקאל א'-ב'), כלומר ברוב-עם קוראים אחר עשרת הדברות, דווקא את אחד הטקסטים שהעמידו את היסוד לתורת הסוד היהודית; כך עולה גם מהפיוט, אקדמות מלין, לר' מאיר בן יצחק נהוראי, בן המאה האחת-עשרה, הנוהג בקהילות האשכנזים (בדרך כלל שליח הציבור קורא את תשעים טוריו שורה אחר שורה ובקהילות החסידים – חוזר אחריו הקהל), טרם קריאת התורה ביום חג השבועות, ומתנהל מתוך קירבה יתירה למדרש משלי ולספרות ההיכלות והמרכבה, תוך הדגשת מקומם של דרי מעלה המוצאים בתורה הנלמדת בעולם הזה נחת-רוח מרובה.

    רציתי עוד להאריך על מעמד האות אלף שממנה נולד לבסוף "תלמוד" בכתבי ר' אלעזר, ובמעמד האות אלף כתבי כמה מן המקובלים הפרובנסליים, הקטלאנים והקסטיליאניים בדורו –  ואולם, זהו חומר העשוי להסתכם לפחות ברשימה אחת ארוכה כמו-זאת או אף במאמר ארוך (יש שייצגו את האות א' בַּייחוד (ייחוד האל), הקודם לאות ב' שבה נברא העולם בחכמה, כלומר למהות שמאחדת את הנביעה, הזרם ואת השתלשלות הנמצאים; יש שהבינוהו כדמות אדם עליון שכל הספירות חקוקים בו ועוד ועוד). לפיכך, אחתום בכך, שגם ככלות כרבע מאה מאז החילותי לעסוק בתורה, ועדיין איני יודע להתבונן בהּ כדרך שתיארוה רבים מהמשוררים – אם כאשת חיל, כשכינה, וכמטרוניתא ואם כשולמית, ימימה וכיעלת-חן וככלילת-יופי. עד עצם היום הזה, אני שומר בתוכי, את האבחנה הראשונה שהייתה לי: זוהי חברה קצת מוזרה, מעוררת יראה, צופנת סוד (Spooky Girlfreind); אני לא מבין אותה; לא-לגמריי. ולמרות שאני מוסיף ולומד, כנראה שאף פעם לא אבין, אפילו לא לשיעורין; ודאי שלא עד תום.  

*    

בתמונות: Shoey Raz, An Undeclared Place On Earth  , 26.4.21

Read Full Post »

*

"אני .. בדיוק חשבתי על יערות הצעצוע שיש לנו בבית" גִּמְגֵּם סימפסון, שב אל הדבר שקנה לו שביתה במחשבותיו, ונרתע מהשאלה, "והשוויתי אותם ל … לכל זה" הוא פרש את זרועו בחצי גורן, להורות על מעבה היער המקיף.

 *

השתררה שתיקה, איש לא דיבר. "לא משנה, במקומך לא הייתי צוחק על זה" אמר דה פגו והשקיף על הצללים שמעבר לכתפו של סימפסון, "יש שם מקומות שאפ'חד לא יסתכל לתוכם אפ'עם – אפ'חד גם לא יודע מה נמצא שם".

[אלג'רנון בלקווד, ונדיגו, מתרגם: יהונתן דיין, עורכת התרגום: חבצלת שפירא, פרדס הוצאה לאור: חיפה 2020, עמוד 32]

*

   השאמאן, עוטה עור איל או צבי– ציור קיר ממערת שלושת האחים,  Trois Frères (דרום-מערב צרפת על יד הנהר וולפּ; נתגלתה על ידי שלושה נערים אחים למשפחת בּגוּ ונחקרה על ידי חוקר הפרה-היסטוריה, אנרי ברווויל) המתוארך ל-13,000 לפני הספירה, כלומר לפני כ-15,000 אלף שנה, עלה בדעתי  כאשר קראתי את הנובלה הקצרה של הסופר הבריטי (בילה שנים בנדודים בצפון ארצות הברית ובקנדה), אלג'רנון בלקווד (1951-1869), ונדיגו (1910), וזאת מפני שהציור נחשף מחדש, עם גילוי המערה בשנת 1914, שנים אחדות ממש  לאחר שבלקווד הביא לפרסום את סיפורו. ונדיגו עומד בסימנהּ של יישות מיתית, המרחשת ביערות צפון קנדה, כעין רוח, הניכרת בדמות אדם מקורנן, שמראהו כשל איל. היא מזמנת אליה את אנשי-היערות, שליבם אחוז מלנכוליה, אלו שליבם רחוק מהערים, הרוצים להתאחד עם המרחבים  הבלתי-מיושבים ונכספים אל אבדנם, בשלגים וביער הנדמה כאין-סופי; על פי העדות, תחילת הופעתו של הונדיגו בריח עז של חיית בר הממלא את היער, האדם שבשמו קורא הונדיגו נמשך אחריו כמכושף; אזי אותו אדם, הנמשך כביכול בכבלי-קסם, מעופף בעקבות הונדיגו באמצעות רגלי-אש; מראהו משתנה  בעקבות המרחקים העצומים אותם הוא גומע ביעף והוא הופך ליצור כלאיים בן איל ואדם, כאשר המסע השמיימי כלה והאש, מכלה את האדם – מי שהלך עם הונדיגו נופל מת לאדמה או לחלופין חוזר אל חברת בני האדם ושב לצורתו – מרוקן לחלוטין, עיניו מדממות, הוזה ונוטה למות, ואכן המוות בא לפוקדו עד מהרה, ללא יוצאים מהכלל.  

    כמובן, גם הונדיגו וגם דמות האדם-האיל, יש בה הדהודים רבים, בין לתרבויות מיסטיות ובין אם למסורות דמונולוגיות.  למשל בדת האורפאית – נהג ראש החבורה, לעטות עור אייל מקורנן, ואז נהגו לעובדו כהתגלמותו של פאנס-זאגורוס, האל העליון, המאיר לעולם;  בנוסף, דמותו של אלכסנדר מוקדון, שהוזכר בתרבות הערבית והיהודית בימי הביניים, כד'ו אלקרנין (=בעל הקרניים), כאילו שקרני-איל או צבי, מעידות על כוח ועוצמה ייחודיים (בעברית המלה איל וגם המילה אל פירושן גם כוח); כמו-כן, הויקינגים מפורסמים גם הם בכובעיהם המקורננים, אולי מזכרת למוצאם הרחוק ביערות סקנדינביה. יתר על כן, שאמאנים ממקומות שונות בעולם נהגו וכנראה עדיין נוהגים, ללבוש עורות בעלי-חיים. זאת ועוד, כפי שהראה יאצק הוגו-באדר בספרו, קדחת לבנה, עד עצם היום הזה, שאמאנים רוסים-אסיאתיים במרחבי הטאיגה רואים באנשים הלוקים ב"מחלה השאמאנית", אנשים מועדים לפורענות. הרוחות כביכול מסמנות את הנועד לחיים שאמאניים ואם הוא מתנגד הן שוברות אותו ומביאות עליו אסון אחר אסון, עד שהוא מוכן ללכת אחריהן. הוגו-באדר גם מספר  על האווֶנקים, עם מזרח סיבירי, העוסק בהובלת עדרים של אילי הצפון, ההולך וכלה, כתוצאה מהתמכרות לוודקה. רוב מקרי המוות המרובים של רועי האיילים בא עליהם מחמת תסמינים של delirium  tremens, פסיכוזה של הזיות התוקפת מכורים לאלכוהול, כיומיים או שלושה לאחר שהפסיקו לשתות. הם רואים מראות משונים לרבות בעלי-חיים מוזרים וענקיים או שומעים קולות הפוקדים עליהם, לעתים הם מתחילים לירות ללא הבחנה בכל מה שסביבם ולעתים הם יוצאים מהאוהל לריצה אל תוך השלג מתוך פאניקה בלתי-מוסברת, המחישה עליהם פעמים רבות את הקץ. אמנם מה שתיאר הוגו-באדר בטאיגה הסיבירית מאוחר למה שמוסר בלקווד בכמאה שנים, מה שגם שונדיגו מתרחש בקנדה, אבל הסיפור דומה ברבים מפרטיו, עד שניתן לראות בגורלו של דה פאגו והחבורה ההולכת לחפש את האייל הקורא ומוצאת את הונדיגו, איזה וריאנט על המתחולל אצל האוונקים.

    עם כל אלו, בלקווד מנסה להסביר את הופעת הונדיגו ואת התופעות העוברות על המדריך ואיש היער, דה פאגו, במהלך הסיפור, במלים הבאות:

*

היה זה סימפסון, פרח הכמורה, אשר הגיע כנראה לסיכום המסקנות המוצלח ביותר, גם אם סדר הדברים אינו מדעי במיוחד. שם, בלב השממה הלא-נושבת, הם פגשו במשהו ראשוני ופרימיטיבי במהותו. משהו ששרד בדרך כלשהי לאחר עליית האנושות, הגיח באורח פלאי וגילה טפח מצורת חיים מפלצתית, שעודנה שרויה במצב התפתחות קדום. הוא דימה זאת להצצה חטופה אל עידנים פרהיסטוריים, שבהם אמונות הבל, עצומות ממדים וגסות, עוד דיכאו את לב האדם; עוד לא ידעו רסן, והעוצמות שרדפו את היקום הקדמוני עוד לא נסוגו. עד היום הוא מהרהר באותו רעיון שטבע לימים בדרשה " כוחות פראיים ואיתנים האורבים מעבר לנשמת האדם, אפשר כי אינם רעים כשלעצמם, אולם מטבעם הם עוינים כל אנוש באשר הוא".

[שם, עמ' 84-83]   

*

   ההסבר שהניח כאן בלקווד הוא אונטולוגי יותר מאשר פסיכולוגי או אפיסטמולוגי, קרי: מדובר במפגש עם יישוּת ממשית, המצויה הרחק מהציביליזציה והגיונותיה; זהו כוח פראי, קמאי וכאוטי המוליך את האדם אחריו, שורף אותו בעוצמתו העודפת ומביאו עדי כיליון. קרוב להניח כי בלקווד קרא את הולדת הטרגדיה מרוחה של המוסיקה  (1872) של פרידריך ניטשה (1900-1844). יוער, כי הסופר, ג'ק לונדון (1916-1876), בן דורו האמריקני, וקודמו של בלקווד בכתיבת ספרות מסעות ביערות המושלגים של צפון קנדה, ודאי קרא את ניטשה ולכן לא רחוק במיוחד כי בלקווד הכיר גם הוא את החיבור. אלא שבמקום ההרמוניזציה ששיחר ניטשה בין האפוליני, השמיימי-רציונלי, ובין הדיוניסי, האדמתי-כאוטי; אצל בלקווד, המפגש עם עוצמותיו של הטבע ועם רוחם של המרחבים הבלתי-מיושבים, מביא את האדם לצאת מדעתו המיושבת, ולבקש אחר אותם רוחות או כוחות, המביאים אותו לידי טשטוש מוחלט של יכולותיו האנליטיות, המפרידות בינו ובין הטבע. זהותו הולך וחומקת ממנו, דעתו נטרפת; שום דבר בו לא נותר כשהיה. אם כוחותיו הרציונליים והאנליטיים של האדם מבדילים אותו ומבחינים אותו מהטבע הסובב (גם אם ההבדלה הזאת מצויה אך ורק בתודעה האנושית ולא בשום מקום אחר) הרי משטושטשה ההבחנה ושוב אין האדם שואף אלא להתאחד עם המרחבים  ועם מראות, קולות, ריחות – תחושות ורגשות הניעורים בו ומציתים אותו, הריהו נעשה אולי כאחוז-דיבוק הממהר להתרחק בריצה ולהיעלם בתוך היערות המושלגים או כפי שמתאר זאת בלקווד – להיעשות יצור הגומע מרחקים גדולים ביעף, הזועק כי נעשו לו רגלי-אש בוערות. בנוסף, הטרגי קשור בטראגוס (שעיר/תיש) ובהקרבתו לדיוניסוס/בכחוס, אבל גם בדמויות הסאטירים או הפאונים (חציים אדם חציים תייש), בני לווייתו של דיוניסוס, המתוארים אצל היוונים והרומאים, כמתהוללים בקרחות יער; ובדמותו של פאן, שצליל חלילו הבוקע מהיערות בלילה, מעורר בעתה (פאניקה) בלב שומעיו. נובלה נוספת החשובה לענייננו היא   Heart of Darkness מאת ג'וזף קונרד (יוזף קוז'ניובסקי, 1924-1857), שבהּ גיבורו מרלו המפליג  לאורך הנהר  קונגו, הולך ונבעת מפני מרחבי הג'ונגל, הנהר והשממה ומעשי האכזריות שמבצע האדם בשל תאוות הבצע וחדוות השליטה, ומפני הטירוף חסר הקצה של האכזריות הקולוניאלית, , המתבטאת במעשיו של הסוכן המסחרי קורץ, שהפך עצמו לראש שבט ומפעיל כעין קולוניה בתוך קולוניה הנשענת באופן בלעדי על סמכותו ועל הכאוס ההרסני ההולך ומתפרץ מתוכו. למעשה, מאיזה צד ניתן להקביל בין דמותו של דה פאגו אצל בלקווד ובין דמותו של קורץ אצל קונראד ובין סימפסון אצל בלקווד ומרלו אצל קונרד; המפגש עם יערות קנדה ועם הונדיגו ופרשת מותו של דה פאגו הופכת את חייו של סימפסון, פרח הכמורה, מהקצה אל הקצה; כך, מרלו של קונרד, שב לאירופה בסיום הסיפור, אבל שוב אינו מצליח למצוא בה את מקומו. מנגד, יש גם הבדל יסודי בין קורץ, שדעתו נטרפת מרוב כוח ושחיתות, ובין דה פאגו, שבבירור, המיסתורין הקמאי של הטבע, המשיכה בחבלי-קסם אל עובי היערות המושלגים ובד-בבד הבעת מפני המרחבים הבלתי-מתוירים, הרחוקים מכל אנוש ומכל תפיסה אנושית, הם שמחישים עליו את הקץ. 

*

          

    אשר לתחושת השריפה או הבעתה שבמפגש עם כוח קמאי, העצום מכוחות אנוש, תיאורן של "רגלי-האש" של דה פאגו הדהדו בזכרוני כמה וכמה מקורות הנמנים עם תורת הסוד היהודית הקדומה: ספרות ההיכלות והמרכבה מצד; וספרות חנוך מצד (שתיהן יצירות יהודיות-הלניסטיות, ככל הנראה). למשל, בספרות ההיכלות הובא: "והוא עומד על פתח ראשים / ומשמש בשער הגדול / וכשראיתיו נשרפו ידי ורגלי / והייתי עומד בלא ידיים ובלא רגליים" [פטר שפר, סינופסיס לספרות ההיכלות, טיבינגן 1981, סעיף 420]. הכוונה כאן כי המפגש המיסטי או התודעתי, ככל-הנראה עם מלאך הנושא את שם ה' צבאות, מפגש שהיקרותו גורם תחושת בעתה וכיליון, אפשר גם ביטול הציביון הגופני האנושי הציבילטורי (גוף וצורת גוף) –  לטובת סדר אחר, המצוי מעבר לחוק האנוש ולשיח המילולי הרגיל; יותר מכך, כעין תחושה של היעלמות של יֵשׁ קטון ביֵשׁ עצום שכוחותיו אדירים לאין שיעור. כאמור, גם בספרות האפוקליפטית, באחד מספרי חנוך, מתוארת התעלותו של חנוך בן ירד לרקיעים והיעשותו מטטרון, מלאך הפָּנִים, כאילו נעשה כל גופו לפידים, ואש וזיו; כלומר: הפך מגוף אנושי ליישוּת מאירה וקורנת, כשמש, שכל המביט בהּ עליו לחשוש מפני השריפה והכיליון.

   לפני כמה חודשים תיארתי כאן את תפיסתו הקיומית של המיסטיקון הסוּפי הבגדאדי, אבו אלמע'ית אלחסין בן מנצור אלחלאג'  (922-858), לפיה יש אך ורק את אללﱠה, ככח היחיד שיש; כעין נחשול השוטף את האדם ומשנה אותו לחלוטין. מי שהפך לחלק מאללﱠה   שוב יודע שהעולם הוא בדיה, החברה היא בדיה וגם ה"אני" הוא בדיה – יש רק אותו. לא איכפת לו לכלות ולמות, משום שהוא מעולם לא נברא, ואילו אללﱠה קיים תמיד ולעולם יתקיים. בעצם, התפיסה המוצגת בונדיגו ודאי אינה רואה באלוהות כוח יחיד או בלעדי, אבל התפיסה הרוחשת בסיפור כולו, היא שיש בלב הטבע, איזו רוח קמאית, הנגלית רק למוכנים למסור נפשם עליה; משעה שהתגלתה לפני אדם – היא קובעת אותו ושוב הוא אינו יכול לחיות מבלעדיה; לכאורה, נטרף הוא ומתכלה, ממש כמו אלחלאג', רק לא באור האלוהי או ברוח האלוה, אלא בדבר מה הקיים בעומק הטבע, המשותף אולי לכל אותם מרחבי אי-חקר על פני כדור הארץ באיזורים גאוגרפיים שונים, ובין אם מדובר במרחבים האינסופיים כמותית של הקוסמוס; אללﱠה של אלחלאג' כמובן הוא אלוה שאינו חומרי או פיסיקלי; ואילו כאן מוצג הכוח הגדול או הרוח הגדולה הזאת, כמשהו שאינו יוצא אף פעם מהיותו קשור לפיזיס ולטבע. די מובן מדוע בני אדם הרואים באלוהות לא-פיסית ומצויה מעל הטבע את הכוח או הרוח המתוארים כאן כבדיה או להבדיל כאיזו יֵשוּת דמונית שבאה להסיר מהאדם את אנושיותו ואת אמונתו, ואכן יש מבין הדמויות בסיפור מי שרואים בתחילה בונדיגו איזו אמונה טפילה של ילידי צפון-אמריקה. עם זאת, בעברי הרחוק, נהגתי לטייל בטבע במקומות רחוקים מיישוב לבדי בלילה, והיו בטיולים הללו איזו איכות ממגנטת, שבהּ הלכתי ונמסרתי בתודעתי לאורך הלילה להיות פשוט חלק מהכָּל, החושים נפקחים, העיניים מביטות אחרת (העולם נראה שונה לגמרי לנוכח מערכות הכוכבים), האזניים שומעות דברים שלא שיערו (כל רחש קרוב או מרוחק), ובאיזה שלב גם חוויית ה"אני" משתנה לחלוטין. לעתים, רק לפנות אור, כשהתקרבתי לאורותיו ההולכים וקריבים של יישוב או של עיר, נזכרתי בעצמי והתחלתי לחוש פחד, כי פתאום כבר לא הרגשתי חלק מהכול; אלא כיצור יחידי בחושך ובקור, לפנות בוקר, ההולך, עייף וחלוש, לבדו.     

*

*

   לבסוף, ונדיגו של בלקווד הזכיר לי פואמה עברית, המתחילה באותן הנסיבות ממש, אך מתרחשת ביערות ירושלים, געזאַנג פון הירש [שירת הצבי] מאת המשורר הרולד שימל (נולד 1935), היוצא לתור צבאים ואיילות מתמעטים ביערות הקרובים לקיבוץ צובה; אמנם לא לצוד כי אם  להתבונן בהן, וככל שהוא מאריך להתבונן או להתרחק אל תוך היער כך נדמים לו היחסים בין האדם לצבאים, כאילו שניהם חלק מדבר אחר, וכאילו הם מתבוננים זה בזה בשווה:     

*

מֵעֵבֶר קְלִיטָתֵנוּ   הֲוָיַת יַעַר גַּם

בְּהֵעָדְרוֹ   שֶׁמֶשׁ רִאשׁוֹן תּוֹפֵס גִּזְעֵי

אֳרָנִים מֵעַל מְחָטִים גְּמִישִׁים שְׁזוּפִים

פִּטְרִיּוֹת מִתַּחְתָּם     עֲרָפֶל    רְטִיבוּת בֹּקֶר

              …   אַתָּה אָכֵן רוֹאָן

אַךְ לֹא מִתּוֹךְ תְּמוּנָה רִשְׁתִּית

אַתָּה שׁוֹמֶעַ אוֹתָן רוֹאוֹת    אִם

מְאֻלָּפִים מַסְפִּיק הָיִינוּ    הַאִם הָיוּ

פָּחוֹת זְהִירוֹת     יוֹתֵר סַקְרָנִיּוֹת    אֵיךְ

*

יָכֹלְנוּ לְהִפָּגֵשׁ בִּיחָסִים שָׁוִים    הָיוּ

כָּאֵלּוּ זְמַנִּים הָיִינוּ רוֹצִים לַחֲשׁ͘ב

אֵיךְ הָיִינוּ חַיָּבִים לְשָׁנוֹת אֶת

הֵרְגֵּלֵינוּ הַבִּלְתִּי צְבִיִּים כְּדֵי לְהַווֹת

*

עַצְמֵנוּ הַחַיָּתִי  …   

[הרולד שימל, געזאַנג פון הירש: שירת הצבי, צילומים: אביגיל שימל, הוצאת אבן חושן: רעננה 2017, עמ' א', י"א-י"ב]  

 *

    להזכיר, ספרו של בלקווד מתחיל בבשורה על כך שלא נראים איילים-קוראים בשטחי המרעה הרגילים ולפיכך נאלצים חברי המשלחת האירופאיים ומדריכים היערן הקנדי ממוצא צרפתי, להרחיק אל תוך היערות, מקומות עליהם מסופר כי אנשים "פגשו את הונדיגו". גם כאן, נאלצים המשורר ובני לווייתו להרחיק אל היער, יער שבו הוא עשוי להיפגש מתוך יחסים שווים, ןמתוך "העצמי החייתי" בצבאים או באיילות. כמובן, שדה המשמעויות אצל שימל שונה לחלוטין מזה של בלקווד. הצבי הארץ הישראלי מעלה מייד את הדהודה של "ארץ הצבי" ושל "הצבי ישראל על במותיך חלל" ושל "ברח לך דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים" והאיילות הירושלמיות את משל הזוהר על האיילה או את שירי לאה גולדברג. אבל "העצמי החייתי" הזה שונה מהעצמי החייתי הטורף עליו אנו חושבים מייד בסימן דברי תומס הובס (1679-1588), Homo homini Lupos (=אדם לאדם זאב) או בסימן "חיית האדם" שאנו רגילים לחשוב עליה בצמידות למעשי טבח, רצח-עם או רצח סדרתי. כאן אצל שימל האני החייתי אינו טורף, אלא הוא טבעי, אורגני ושיוויוני יותר, הנושא את הידיעה כי האדם ממש כמו הצבי או היער הוא רק כל אצטרובל או קוץ או פרח הוא רק חלק מהכל. איני בטוח כי כך הוא אצל בלקווד, כי אצלו בכל זאת, השלת העצמי הציבילטורי, משמעהּ הוא טירוף, כיליון ובעת גדול, מה שאין כן אצל שימל. ובכל זאת, קריאה בשימל תורמת להבנת סיפורו של בלקווד, ולהבנת משיכת הנפש האנושית להשתוות מחדש לבעלי החיים ולצמחים ולתפוס את עצמהּ לא כמנוגדת וכנבדלת,  אלא אדרבה כשבה להיות חלק מהכל.

   רבים מהפילוסופים ומן המדענים ביקשו שהאדם יהפוך להיות חלק מהחכמה האנושית לגילויה או מהתבונה הקוסמית או העל-קוסמית; רבים מהתיאולוגים ביקשו שהאדם יהפוך להיות אלוהי על-ידי הידמות לאלוהים במגבלות הטבע; נראה שבלקווד (באופן מסויג ומבועת משהו מן הפנתאיזם) ושימל (באופן סקרני, השם ליבו להתמעטות הטבע ולהכחדה ההולכת ונמשכת בדורנו של החי והצומח) –  מסוקרנים מהאפשרות שהאדם יגלה מחדש את רוחו החייתית, אך לא על דרך היות חיה טורפת ומכחידה את סובביה, אלא דווקא על דרך היות חלק מהטבע, ועל דרך משיכתו הבלתי ניתנת לריסון של החלק אל השלם.   

*

*

*

בתמונות: איורו המפורסם של הארכיאולוג וחוקר המערות, אנרי ברוויל, את דמותו של השאמאן (The Sorcerer) במערת Trois Frères ; צילום הציור עצמו כפי הוא מצוי במערה [צלם לא ידוע, שנת צילום לא ידועה].  

*

Read Full Post »

*

*

אֵצֵל סַתָּת-אֲבָנִים

שָׁם פָּגַשְׁתִּי אוֹתוֹ

לָקְחוּ אֶת מִדּוֹתָיו

לְדוֹר-יָבוֹא.

[ז'ק פרוור, "האיש הגדול", משירי ז'ק פרוור, עברית: אהרון אמיר, ציורים פנחס מורנו, הוצאת עקד: תל אביב 1968, ללא מספור עמודים]

*

ספרו הפרשני של הפילוסוף האנדלוסי הפריפטטי, בן קורדובה, אַבּוּ אַלְוַלִיד אִבְּן רֻשְׁד (1198-1126 לספירה), על הדיאלוג, פוליטיאה, לאפלטון (347-427 לפני הספירה), מטיל אור על העובדה לפיה, באופן מסתמן, ראו פילוסופים רבים, ממשיכיהם של אפלטון ואריסטו, את המדינה או עיר-המדינה ואת השלטון המרכזי כגורמים שספק אם האנושות כציביליזציה וכתרבות תוכל להתקיים מבלעדיהם. כמובן, ביקורת רבה הושמעה בעבר על אפלטון כהוגה פוליטי ועל פּוֹלִיטֵיאַה שלו (וכן על חיבור פוליטי במובהק נוסף: החוקים), כמי שלמעשה מעניקות לשליט כוח כמעט בלתי מוגבל, מתוך תפיסת עולם לפיה מלך-פילוסוף-מחוקק, הוא הדבר היחיד שמכוח סמכותו, עשויים החלקים השונים המתקיימים בכל חברה, על דרגות השגותיהם השונות, ויכולת ההפשטה והאנליטיות המשתנה שלהם, לשתף פעולה אלו עם אלו, על מנת להוציא את הטוב הכללי של בריאות, ביטחון והשכלה (מדע וידע) מן הכוח אל הפועל. כל התפיסה הזאת עברה במרחבים הנוצריים, הערביים והיהודיים בימי הביניים, שורת התאמות והטמעות, כאשר הפונקציה המלכותית נתפסה כמי שנבחרה למשול ברצון אלוהים (השגחתו) והחוקים נתפסו אף-הם כפועל יוצא של ממשלת-האלוה. את היסוד הראשוני לכך ניתן לאתר כבר בשיטתו של אפלטון, בדיאלוג טִימַיְאוּס, שם הדמיורגוס, טכנאי-על, מסדרו של הקוסמוס הפיסיקלי ומארגנו (זאת בניגוד לאלוהות הגבוהה, המתוארת בדיאלוג, סוֹפִיסְטַס, השקועה בעצמה שאינה מתערבת כלל במה שמתחולל מחוץ לה ועליה לא ניתן לומר דבר, כלומר: אפילו לא ניתן לייחס לה חשיבה) מתואר במלים: "הוא היה טוב". כלומר, אליבא דאפלטון, כל המכניס סדר שיטתי, ארגון וחוק הוא מגלמו עלי-אדמות של אותו סדר-על, השורר בקוסמוס, והוא שלוחו ומתאמו בספירה הפוליטית האנושית.

בפתיחת פירושו על פוליטיאה ניבט אבן רשד במלוא הברק המחשבתי המאפיין חלקים מהגותו. הוא מספר לקוראים כי בחר לקצר דיונים ארוכים ודיאלקטיים אצל אפלטון ולהביא את דבריו הלכה למעשה באופן תכליתי, כך שיובהר לקוראים באופן ברור מהן כוונותיו של אפלטון בחיבור. הוא הוסיף כי בחר לפרש דווקא את הדיאלוג האפלטוני הזה משום שספרו של אריסטו, פוליטיקה,  לא נודע בגרסא ערבית, ולפיכך החיבור הפוליטי היווני המרכזי לדידו ולדידם של הפילוסופים הערבים, ולוּ גם של פילוסוף אריסטוטלי במגמותיו כמותו, היה ונשאר פוליטיאה. ואכן, רק במהלך המאה השלוש עשרה, אחר פטירת אבן רשד, תורגם לראשונה ספרו של  אריסטו מיוונית ללטינית באירופה, ומשם הגיע לראשונה לארצות האסלאם, וכך הוגים פילוסופיים מרכזיים בני המאה השתים-עשרה כאבן באג'ה, הרמב"ם, אבן טֻפַיְל ואבן רשד, כלל לא קראו את החיבור, אבל הכירו את ההגות הפוליטית האפלטונית, למשל דרך כתבי הפילוסוף הערבי הגדול, אבו נצר אלפאראבי (951-870 לספ'), שגם בהם, הרבה קודם לאבן רשד, רומם מעמד המלך-הפילוסוף-המחוקק, כגורם הבלעדי העשוי לגרום לחברה פוליטית להגשים את ייעודיה ולהביא לכך שנחלת האושר הפוליטי יהיה נחלת-הכלל של כל המשתתפים בה. אבן רשד אמנם לא הזכיר אלפאראבי בפתיחת החיבור, אבל אין ספק, כי הוא הסתמך על בחירתו של אלפאראבי שכונה "אַלְמֻעַלִם אַלְתַ'אנִי" (המורה השני), בבחינת היותו משני בחשיבותו רק לאריסטו, להביא, באין בפניו את הפוליטיקה את אריסטו,  את המסורת הפוליטית של מורו של אריסטו, אפלטון.

אבן רשד מתחיל את דבריו בשאלה חכמה: לשם מה האדם זקוק בכלל לסדר פוליטי ומה זה מועיל לו בחייו? יש לציין, כי עצם הצבת השאלה והמענה השיטתי-תימטי-תכליתי של אבן רשד עליה, מעוררים את הקשב של הקורא (Evocation). בחלק זה, מתגלה אבן רשד כרב-אמן, המוליך עימו את הקורא, ממקום השאלה והספק אל מקום התשובות התכליתיות, שלכאורה אינן מותירות ספק. דא עקא, אבן רשד מתגלה, ברגע שפיזר את ענני-הספק, לא כפילוסוף תכליתי בלבד, אלא באופן מרובה הרבה-יותר מאפלטון כ"ביצועיסט" המקנה לשליט המגלם לכאורה את הארגון השיטתי, החוק והסדר, השוררים, בחסד תבונתו של אללﱠה, שליטה ללא מצרים על עיצוב החברה והרחקת מתנגדים פוליטיים. אם כבר אפלטון כתב (ספר שלישי) על כך שהמלך הפילוסוף עשוי להחליט על גירוש המשוררים מהעיר (הפוליס), משום שדמיונם המפותח (רוב המשוררים בעולם היווני היו במידה גדולה, משוררי מיתולוגיות או אפוסים) משבש את תפיסותיהם ואת כושר חשיבתם של אנשי העיר ובמיוחד את זה של הילדים, אצל אבן רשד הרחקת סיפורי דמיוניים מהחברה ובמיוחד מחברת-ילדים, הופכת לחלק מתוכניות הלימוד.

וכך כתב:

*

אפלטון סבור כי הדבר המסוכן ביותר לילדים הוא שמיעת סיפורים בלתי-אמִתיים במהלך ילדותם, משום שבשלב זה של חייהם הם מוכנים לקבל בקלות כל סיפור שמספרים להם … אם יישמע ילד בתחילת חינוכו שישנם שדים, המזעזעים קירות, הנופלים על בני אדם, שאי-אפשר לנעול אותם במנעולים, שהם רואים ואינם נראים, שהם נמצאים בכל מקום שהם רוצים, ושהם מתלבשים באיזו צורה הנראית להם, כי אז סביר שמילד זה לא ייצמח שומר מצוין, זאת משום שסיפורים אלו יִטְּעוּ בנפשו רוך לבב ופחד. יותר מגונה הוא לספר לילדים על מלאכים המסוגלים להשתנות לצורות שונות באופן נִסִּי … אתה יודע שהפואמות של הערבים מליאות בדברים מגונים אלו. לכן, להרגיל את הילדים להן כבר מתחילת תהליך החינוך הוא יותר מזיק מכל דבר אחר. זהו סיכומו של הדיון בנושא האגדות הנהוגות [במערכת החינוך].   

[פירוש אִבְּן רֻשְׁד לספר המדינה לאפלטון, תרגם מחדש והוסיף מבואות והערות יאיר שיפמן, עורכים מדעיים: פרופ' זאב הרוי ופרופ' שמואל הרוי,  הוצאת אדרא: תל אביב 2021, עמ' 42-38 בדילוגים]

*

כרציונליסט חסר-פשרות, ביקש אבן רשד, לפסול את האפשרות לפיה, ילדים יישמעו מינקותם סיפורים על מציאות שדים ומלאכים, הממלאים את חללו של העולם, שכוחותיהם טמירים ועלאיים על פני חוקי הטבע הידועים לאדם. לדעת אבן רשד, תפיסה כזאת בהכרח ממלאת את האדם פחד מפני הנעלם והבלתי-ידוע, ומפני שיבושים בתמונת עולמו העשויים להתרגש עליו בכל רגע-ורגע. הואיל והעולם הימי-ביניימי שבו חיו אבן רשד ותלמידיו הערביים, היהודיים והנוצרים במערב ובמזרח, היה עולם שהמערכות הדתיות מילאו במלאכים ושדים. קשה שלא לחוש ברדיקליות של תביעתו – להוציא את האגדות הללו ממערכות החינוך, וזאת הואיל והמערכת התיאולוגית האסלאמית, מליאה בהן, וכי מציאות מלאכים ושדים נתפסה באותם ימים כעיקר תיאולוגי, אלא שאבן רשד והדומים לו (למשל, הרמב"ם במקרה זה) נטו שלא לבטל את מציאות המלאכים, אלא לראות בהם חלק מהמערכת הטבעית המטאפיסית או האסטרונומית, אם כשכלים ואם כגלגלי השמים וכוכבי הלכת ואם כארבעת היסודות, העושים כרצון האלוה (ולכן הם מלאכיו-שליחיו). עם זאת, נטו לראות במציאות שדים פרי דמיון משובש. על כל פנים, דרישתו המשתמעת של אבן רשד, שמחוץ לפעולתו הפילוסופית — היה גם קאצ'י (שופט דתי ופוסק הלכה אסלאמי) בקורדובה להוציא בפועל את התכנים הללו מתוך ספרי הלימוד שבהם מלמדים את הטף, מעבר לכך שהיא חוסמת כנראה את התפתחות דמיונם של הילדים, הריהו ניסיון להחיל סדר רציונלי לחלוטין על כל אגפי המציאות, בלא תת פתח לאנשים שונים להתפתח כפי עצמם ונפשם. מה שאפלטון הציע, אבן רשד מציע לישם לאלתר, וזאת על מנת ליצור דור של אזרחים שאינו חושש מיצורים שאינם בני קיימא, ולפיכך מסוגל לצאת למלחמה ללא מורך לב. בעצם, ההנחה של אבן רשד היא שפילוסופים כמוהו, רציונליסטיים, המתייצבים בכוח שכלם מול איתני הטבע, פועלים באומץ; שעה שמספרי-הסיפורים על שדים ומלאכים, העשויים לרומם את האדם או להוריד את כל מעשיו לטמיון, הנם אנשים פחדנים, החוששים לראות את המציאות עין בעין. אני מניח כי לוּ אבן רשד היה חי בתקופתנו, כיהודי בישראל, הוא היה מבקש למנוע מהילדים לא רק את איליאדה ואודיסיאה ואת רוב אגדות חז"ל אלא גם את הארי פוטר, בורחס (שכתב על אברואס, Averroes, הלאו הוא אבן רשד; אבל גם את ספר הישויות הדמיוניות), קפקא, בקט, וכל ספרות פנטסטית כלשהי או ספרות מדע בדיוני או סרטים על גיבורי-על, משום שאלו מגרים את הדמיון המיתי, ולא מציגים את המציאות, כפי שעולה לעיני השכל, כהווייתה. כמובן, שגם בימאים כדיוויד לינץ' או כדיוויד קרוננברג או כווים ונדרס או ככריסטופר נולאן לא היו זוכים לביים דבר, בשל דמיונם החולני והמסוכן. יתירה מזאת, על פי דרכו, שהרזאד, המספרת באלף לילה ולילה, לא היתה מאריכה לחיות יותר מלילה אחד, והמלך שהריאר, היה מוסיף לעשות, כרוצח נשים סדרתי, כפי שנהג, עד שמספרת הסיפורים המחוננת הזאת, באה להושיעו מעצמו.

אבל עמדתו של אבן רשד אף הקצינה והחמירה עוד-יותר כשהוא פונה (שוב בעקבות אפלטון) לטפל בגורלם של המוסיקאים. וכך כתב:

מסיבה זו יש להיזהר מאוד מלחולל שינויים [בתוכנית הלימודים] במוסיקה, פרט לאלה אשר קבעו החוקים הקדמונים. משום שאם נעשה כך ייגרם חולי למדינה מבלי שאיש יחוש בכך. חולי זה לא יגביל את עצמו בכך שיתבסס בנפשם של אנשים לאט ובשקט, אלא ימשיך לחלחל בחברה עד אשר יהרוס את החוקים והתקנות [הנהוגים בהּ].

ובהמשך:

ההרמוניה בנפש האדם תושג באמצעות מוסיקה והתעמלות. ההתעמלות מחזקת את הכוח המתאווה אשר בנפש ונוטעת בה אומץ, בה בשעה שהמוסיקה מטמיעה בה את המשמעת ואת המשמעת להיגיון. אם שני כוחות אלו מתפתחים בנפש האדם לפי התיאור הזה הם יכפפו למשמעתם את החלק השלישי. כך ייחשב האדם הפרטי לחכם ומבחינה זו הוא דומה למדינה והמונחים "אמיץ" ו"מתון" משותפים לשניהם. זאת משום שהאדם האמיץ פועל תמיד בהתאם למה שהחלק המחשבתי מצווה עליו, ובאמרי "תמיד" כוונתי למצבי פחד, חרדה ותשוקה. בדברינו אלה הגדרנו מהו אומץ מדיני.

[שם, שם, עמ' 61, 65].

*

זהו טקסט מסויט. משום שהוא קובע עולם שבה אוטופיה של אחד היא דיסטופיה מוחלטת של האחר. יותר מכך, לתפיסתו של אבן רשד, הדרך היחידה שאין בלתה היא צייתנותו של הפרט למדינה – חוקיה וסדריה. על האדם לכתחילה להביא את עצמו לכך שיימצא "דומה למדינה"; כלומר, על האזרח ועל הנתין להתאוות בנפשו להידמות לטבע, לקוסמוס או לאל. הוא גם אינו יכול להידמות לשליטו, הואיל וההנחה היא כי השליט הוא מגלמם הארצי והפוליטי של הסדרים המטאפיסיים. עליו פשוט לציית. להתעמל, לעמול, וגם להאזין למוסיקה הרצויה בעיניי השלטון, הטבועה, כך הוא נדרש להאמין, בחותם חוקי ההרמוניה הקדמוניים (הכוונה הנה למרווחים המוסיקליים המתמטיים, שהפיתגוראים איתרו כמתואמים עם הקוסמוס). יתירה מזאת, יצירתיות מוסיקלית או נגינה "אחרת", נניח: מוסיקה א-טונאלית או כל אלתוּר חופשי שאינו כפוף לקונוונציות המוסיקליות הנוהגות, הופך בעיניי השלטון לפעולה שמגמתה גרימת חולי למדינה וקלקול החוקים והתקנות. אדם שנדרש להידמות למדינתו ולציית להוראת השלטון בנאמנות עיוורת — הייתה ממש תמונת העולם בכמה משטרים פוליטיים מהגרועים ביותר שידעה המאה העשרים, וגם מהגרועים פחות. למשל, מדינת ישראל בשחר ימיה. כמובן, שראיית המוסיקה הלא-שגורה ולא רצויה בעיניי השלטון יותר מאשר מהדהדת בזכרון של יחסם של הנאצים לג'ז אפרו-אמריקני או ל"מוסיקה יהודית" כתרבות דקדנטית והרסנית. גם באפרטהייד הדרום-אפריקני, נאלצו מוסיקאים לברוח מהמדינה, שכן התעקשו לנגן ג'ז או מוסיקה אפריקנית שבטית – ועצם העיסוק הזה הפך אותם לגורמי חתרנות רדיקלית בעיניי השלטון.

יתירה מזאת, מדברי אבן רשד עולה כי כל גורם שאינו עולה עם תקוותיו או רצונותיו של השלטון הופך לגורם אנטגוניסטי, העלול לגרום לחולי-חברתי ולפורר את רקמת החיים המדינית שיוצבה בעמל רב. אבן רשד, בעקבות אפלטון, אבל במידה קיצונית ויישומית ממנו, מצייר לעינינו חברה שבה הציות, הנאמנות, והשאיפה להיות חלק מהמדינה היא עיקר תעודתו של האזרח/נתין בחייו. כשאני קורא את דבריו אלו אני נזכר ברוסים או בצפון-קוריאנים או באיראנים או אפילו בחברי הציבור החרדי-ליטאי או החבד"י או הקוקניקי, ובמגמת יישור השורות ואחדות הדעות, המופצות בתוכן, כאילו שתכלית האדם היא הערצת המנהיג וקיום התיאולוגיה או האידיאולוגיה הנדרשת, מתוך אמונה כי זהו הסדר ההכרחי לקיום הדתי ו/או הפוליטי ו/או האנושי. אם אחזור לאבן רשד, זה הופך גרוע יותר משנזכרים כי אבן רשד שירת בחצרותיהם של מלכים משושלת הַמֻוָּחִﱢדִין שדאגו בשנת 1148 (אבן רשד היה אז כבן 22) להעמיד בפני יהודי ספרד המוסלמית את הברירה להמיר את דתם או לצאת מן המדינה, מה שהביא לכך שיהודים פליטים רבים נמלטו לצפון הנוצרי (למשל, משפחת המתרגמים אבן תיבון) או לחלופין מצאו את דרכם למרוקו ומשם נמלטו לאגן המזרחי של הים התיכון (למשל משפחת הרמב"ם). אבן רשד אמנם לא ראה בנאמנות שרירותית ערך כשלעצמו, אך סבר כי בכל זאת, המלכים, ביוצרם סדר שלטוני, ארגוני, משפטי ודתי עלי-אדמות הנם שלוחיו של היסוד התבוני הפועל באמצעות חוקי הטבע בכל תחומי הקוסמוס. אין הוא מנסה לערער על החוק ועל האופן שבו מדינה (מוסלמית) מפעילה את חוקיה. כשבוחנים את תקוותו של אבן רשד שיהיו למדעים ובפרט למדעים המדויקים עוסקים רבים, וכי הפעילויות האמנותיות יצטמצמו רק למה שרצוי בעיניי השלטון – נקל להבין את אבן רשד כאב-טיפוס קדמון של המחשבה החברתית הנפוצה בת ימינו הרואה בחברה תעשייתית הייטיקיסטית, שרוב משתתפיה אינם מתעניינים באמנויות, קוראים את אותם ספרים רצויים (או מדוברים), צופים באותן תוכניות ומאזינים לאותם תכנים מוסיקליים את  המידה הטובה והראויה להצלחה חברתית וכלכלית, ניתן לחשוב על כך, שעוד הרבה טרם היות המהפכה התעשייתית והרבה טרם דקארט, היו הוגים פוליטיים, שבפירוש ראו את בני האדם בחלקם הגדול, כאוטומטים ממושמעים, שאין ברירה אלא לחנך להערצה עיוורת של המדינה וראשיה, וכי בכך (בהערצת הכוח הריכוזי שאוצרים השליט והמדינה) טמון האושר הפוליטי והחברתי. אולי מוטב להתחיל לספר לילדים עד-כמה השאיפה של בני אדם לשלוט ללא-מצרים בחייהם ובגורלם של בני אדם כמוהם, ועד כמה בחברות שבהם ישנם שליטים מסוג זה, עלולים להפציץ, לגרש, או להמית בני אדם, בשם התבונה, המוסר, הצדק והמידות הטובות המגולמות במנהיג הנישא, המגלם לכאורה את רוח הקוסמוס ואת רוח החוק. כפי שרואות עינינו, גם עמוק אל תוך המאה העשרים ואחת, עדיין שרירה וקיימת הרוח הכוחנית הזאת.

*

*

בתמונה: Osman Hamdi (1842-1910), Ilahiyatḉi (Metaphysician), Date Unknown

Read Full Post »

*

ביוני 1610 הגיש יצחק פאלאצ'ה, "יהודי מפס", תלונה בבריסל נגד אנריקה גרסס, סוחר פורטוגזי בן 43 מפורטו, שהתגורר באנטוורפן והיה חתנו ואחיינו של דוארטה פרננדס.  גרסס, אחד מסביו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, השתקע באמסטרדם בסביבות 1605. עד יום מותו שמר על ריחוק מסוים מחיי הדת היהודיים, עד כדי כך שאחרי מותו בשנת 1619 נאלצו למול אותו מפני שביקש להיקבר בבית העלמין שבאואדרקרק על האמסטל. לטענת יצחק, גרסס קיים קשר עם שגריר מרוקו ועם שמואל ויוסף פאלאצ'ה. הם נתנו לו כמה תכשיטים ואבנים יקרות שעליו היה למכור באנטוורפן. גרסס לעומת זאת הכחיש שקיבל את חפצי הערך … בעקבות כך גבו הרשויות עדות מכמה סוחרים פורטוגזים שטענו כי אינם יודעים אם אי-פעם היו לגרסס תכשיטים למכירה … הם מכירים את יצחק רק מראייה, "בנו של אחד הבֶּרבֶּרים הגרים באמסטרדם ונקראים פלאצ'ס", וזרם הרבה דם רע בין היהודים מבֶּרְבֶּרְיָה, יהודים "בני האומה", לבין הקונברסוס הפורטוגלים הללו.

[מרסדס גרסיה-ארנל וחרארד ויכרס, שמואל פאלאָצֶ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש לאמסטרדם, תרגם מהולנדית: רן הכהן, תרגם את התעודות ואת הנספחים מספרדית: אור חסון, עריכה מדעית למהדורה העברית: מירי אליאב-פלדון, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2021, עמ' 109-107 בדילוגים]  

*

1

    ספרו של הסופר הפורטוגלי, ז'וּזֶ'ה סאראמאגוּ (2010-1922), מסע הפיל, שנכתב בשנים 2008-2007 מתוך מחלה קשה ותחושת אי-וודאות של המחבר לגבי עתידותיו בארצות החיים, אוצר בחובו את סיפורו של סולימָאוֹ (סולימאן), פיל הודי, ומטפלו המסור, סוּבְּהְרוּ (שמיד מדביקים לו שם נוצרי). שנתנו במתנה למלך פורטוגל והוא מעביר אותם לארכידוכס לבית הברסבורג. מאחר שכבר כל-מי שהיו עשויים לראות בו אטרקציה שאין-כמוה, חזו בו, ולפיכך הוא הולך והופך לנטל בעיני בעליו. וכך, אי שם באִבּה של המאה השש עשרה, יוצאים הפיל, מטפלו ופמליה חמושה, לחצות את אירופה במסע לבעלים-החדש, שם הם צפויים לעבור שוב את אותו התהליך. לשמש לזמן קצר כאטרקציה טרנדית, בכל מקום שבו יעבור הפיל, ולאחר מכן להיעלם בהדרגתיות מחיי החצר, עד שיישלח לבעליו הבא. במהלך המסע ניתן לראות ולהבין כי הפיל ומטפלו ניחנים ברגישויות אנושיות פשוטות, שאנשי הגינונים והמעמדות, העסוקים כל הזמן בשיפוטים ובמדידות, מזמן איבדו. המסע מסתיים בהצלחה, אבל האפילוג מגלה כי הפיל נפטר כשנתיים אחר-כך ומטפלו שזוכה לאיזו מתנת-פרידה לקראת צאתו חזרה להודו, נעלם עוד אי שם בתוך אוסטריה, יש להניח, משום שהאוסטרים לא ראו בעיין יפה, אדם הודי לא-נוצרי, העובר בעריהם, משולל הגנה מלכותית.

   נזכרתי במסע הפיל של סאראמאגו  כאשר קראתי לאחרונה את ספרם המבטיח של ההיסטוריונים האירופאיים, מרסדס גרסיה-ארנל (חוקרת במועצה העליונה למחקרים מדעיים במדריד) וחרארד ויכרס (פרופסור ללימודי דתות באוניברסיטת אמסטרדם), שמואל פָאלָאצֶ'ה: סוחר, שודד ים ודיפלומט בין מרקש ואמסטרדם, חיבור המבקש להטיל אור על דמות חידתית: שמואל, יהודי מקיים-מצוות יליד מרוקו (1616-1550), צאצא לקונברסוס (אותם יהודים ספרדים או פורטוגזים שבתחילה המירו דתם והמשיכו לקיימה בהיחבא עד שהצליחו להבריח את עצמם ואת רכושם מעבר לגבולות שיפוטה של האינקוויזיציה), שדברי ימיו הביאוהו לעסוק בסחר ימי בין מרוקו לאירופה כשליח מדופלם של הסולטאן המרוקאי במרקש, מולאי זִדאן. כך, נדרש גם לכהן לעתים כדיפלומט וכמגשר בין כוחות פוליטיים וכלכליים שונים באירופה ובצפון אפריקה. בצוק העתים, במהלך שנותיו האחרונות, נדרש להפליג כקורסאר (קברניט ושודד ים ברישיון). פאלָאצ'ה גם הירבה להסתבך, כפי שמראים החוקרים, בכל מיני פרשות משפטיות, שנסובו על כסף, כוח ואלימוּת, באופן שמקשה מאוד על מנייתו בין אנשי-המידות-הנעלות, אבל (וזה אבל גדול), נדמה לי, שגם החוקרים, על כל מחקרם הענף והיסודי, יצרו הטייה של ממש בייצוג דמותו – כתולדת בחירה מודעת להתעלם מפרספקטיבות מסוימות שהן רלבנטיות מאין-כמוהן. בכך הם הזכירו לי את סיפור הפיל ומטפלו אצל סאראמאגו, רק כאילו היה מסופר אך ורק על-ידי תיעוד חילופי האגרות בין השליטים או בין החצרות שהיו מעורבות בעלילה, ובלי תת מקום לפרספקטיבות אותן מייחד הסופר לדמויות הלא-אירופאיות בעליל. זאת ועוד, במלאכתם ניכרת מדיניות של טאטוא והסתרה  של עובדות לא-נעימות הקשורות לאותן מוסדות מלוכה ושלטון.

   כך, החוקרים ראו להזכיר, כי שמואל פאלאצ'ה מכונה בספרות מחקרית, שנתחברה על ידי חוקרים האמונים יותר על ספרות עברית ורבנית, ר' שמואל פלאגִ'י או ר' שמואל פלאח. כלומר, אולם, הם לכתחילה בחרו לנקוב בשמו, כפי שהוא מופיע בתכתובות האירופאיות בלבד. הם מזכירים שהיה באופן מתמיה יהודי ירא-שמיים שדאג לאכול מאכלים כשרים וגם התפלל בספינתו, אבל משמיטים לחלוטין את תואר הרב שיוחד לו בכמה מחקרים וספרים קודמים. יתר על כן, אין לקונטקסט הרבני-תורני, לדידם, משקל כלשהו בהבנת דמותו. שום פרק אינו מיוחד לשאלות כמו מה קרא, במה עיין, במה גילה בקיאות, מיהן הדמויות הרבניות שאצלן למד בנעוריו בפאס (בין היתר פעל בשנות נעוריו של פלאצ'ה בפאס, המקובל והפרשן החשוב ר' שמעון לביא, מחבר הפירוש הפיוטי, כתם פז, על ספר הזֹהר, אשר היה צאצא למגורשי ספרד ופורטוגל). הם אפילו לא מנסים להתעמק בשאלה מדוע ניסה שמואל בכל מאודו להשיב למרוקו אוסף כתבי יד ערביים שנבזזו על ידי הספרדים מספינה של מולאי זִדַאן. הם בוחרים לראות בזה אות לשירותו הנאמן של מטיבו, אך בו-בעת עומדים על כך שלימים "בגד" כלאחר-יד במטיבו זה, והעלה בו חימה להשחית (זאת מבלי להביא בחשבון, כי באותם ימים, מצבם של יהודי מרוקו הורע מאוד ועתידם היה לא ברור, וגם שלטונו של מולאי זִדאן נראה היה, לזמן קצר, כעומד על כרעי תרנגולת). כגון אלו חקירות אודות תחומי אוריינותו של שמואל, שאלת זיקתו לכתבים יהודיים-רבניים או ערביים-מוסלמיים לא מצויות בספר, והחוקרים אינם תוהים על עצמם, כשהם נדרשים שוב ושוב לתעודות הולנדיות, אנגליות וספרדיות שיצאו מידיהם של אישיים שהיו מסוכסכים אישית או משפטית עם "היהודי" ואגרותיהם מליאות התבטאויות אנטישמיות על אופיים  הקלוקל של היהודים כפרטים וכקולקטיב; אלו בעיניי החוקרים מהוות תעודות היסטוריות-משפטיות אמינות לבירור דמותו מליאת-הסתירות של מושא חיבורם – אך לא תרבותו, ידיעותיו ומקורותיו, שנותרות בגבולות הדעה הקדומה לפיה: יהודי עוין לא-יהודים  ומעדיף יהודים, ובמיוחד – יהודים הדומים לו. למותר לציין, כי שום חיבור יהודי או ערבי בן המאות השש עשרה או השבע עשרה או אילו חילופי מכתבים עבריים או ערביים אינם משמשים אותם כתעודות היסטוריות החשובות לבירור הנושאים העומדים בלוז מחקרם. מדוע אני משווה זאת למסע הפיל? משום שגם השליטים האירופאיים שמתאר סאראמאגו, אינם מתעניינים לא בנפש הפיל ולא בנפש האדם ההודי המטפל בו (הם לא מבינים בזה), אבל יש להם את האינטרסים שלהם להחזיק בכאלה יצורים – להחיותם או להמיתם; כשנתקלים בהיסטוריונים, בני תקופתנו, הנוקטים באותם דפוסים ממש, ומחליטים מראש להגביל את מחקרם למסמכים אירופאיים בלבד (הם אמנם סוקרים את שלטונו של מולאי זִדאן וכמה מאנשי חצרו הבולטים – אבל זהו דיון קצר הנושא מאפיינים היסטוריים-פוליטיים בלבד), וספרם זוכה להדפסות ולהדפסות חוזרות (הספר ראה אור לראשונה בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות שונות, והמהדורה החדשה בעברית – הינה מהדורה מעודכנת שעליה הוסיפו המחברים תיקונים, תוספות ונספחים), ובפרט שהם מדגישים את היותו יהודי מרוקאי, שבילה במרוקו חלק נכבד מחייו – זה מעורר תימהון.  

    חשוב להעיר כי בכל-זאת, יש בהצגת הדברים בספר, חידוש גדול ביחס למגמתם ההיסטוריוגרפית של חוקרים וסופרים יהודיים וציונים, שתיארו את ר' שמואל, כלוחם לאומי, בן-חילופי המאות השש-עשרה והשבע-עשרה, שביקש לנקום בספרדים על גירוש ספרד ועל האסון הגדול שבא על עמו עקב כך, ולכן הפך לשודד ים בשירות מרוקו. זוהי מגמת ספרו של דן צלקה (2005-1936), פרחיה בין שודדי הים (עם עובד: תל אביב 1984); וכך עלה גם מהפרק שיוחד לדמותם של סִנאן ראיס, גדול שודדי הים היהודיים באימפריה העות'מאנית, בין שנות השלושים לשנות החמישים של המאה השש עשרה, ושל שמואל פלאח (Fallaḥ), בספרו של אדוארד קריצ'לר: שודדי ים יהודיים בקריביים: סיפורם של הרפתקנים יהודיים, שהקימו אימפריה בעולם החדש, בחיפוש אחר אוצרות, חופש דת ונקמה (מאנגלית: גרשון גירון, כנרת זמורה-ביתן: חבל מודיעין 2017). נראה שגם צלקה וגם קריצ'לר הוטו אחר המיתוס על שודד היהודי היוצא למלחמת נקם על שנעשה לעמו, והאדירו את הדמות, ועל-כן הציגו אותו כלוחם-חופש העשוי ללא-חת, שזהותו היהודית הוותה נר לרגליו. ספרם של גרסיה-ארנל וויכרס, אכן שופע פרטים המעמידים בספק גדול את המיתוס היהודי-לאומי הזה. שכן ספרם מציג תמונה קוטבית. הם אמנם לא מבקשים להכריע בסוגיית דמותו של פאלאצֶ'ה, אבל בכל זאת מציגים אותו השכם וערב, כמי שרגיל במעשי הונאה, שוד, התחזוּת, הוראה על נקיטת מעשי-אלימות, ואת משפחת פאלאצֶ'ה שלו, כסוג של משפחת פשע בזעיר-אנפין, שבניה מסוכסכים אלו עם אלו, אך בכל זאת משתפים פעולה כנגד נוצרים או יהודים אירופאיים שאינם מוכנים לראות ביהודים הלבושים כמוסלמים מרוקאים שותפי-תרבות. הם גם מרבים להציע כי בעצם פאלאצ'ה הרבה לעשות שימוש במעמדו כנציג מיוחד של סולטאן מרוקו, גם בבואו לדין אירופאי, וכי למעשה רוב-מעשי שמואל ובני משפחתו באירופה נעשו מכוח היותם נציגים דיפלומטיים רשמיים ולכן זכאים למעמד מיוחד. הם גם אינם מתעלמים כי בכל זאת בהזדמנויות אחדות צוטט שמואל גוער בחוקרים ובמאשימים "כי שושלת היחס שלו כיהודי, מפוארת היא מזאת של מלכים אירופאיים", מה שמלמד, כי היה בטוח מאוד, בכך שלא ייפגעו בו כשליח הכתר המרוקני, ומעבר לכך – שהאיש ראה בעצמו כיהודי גאה ונפגע מאוד מכך שבני שיח אירופאיים הטילו בו את דעותיהם הקדומות אודות יהודים או אודות מוסלמים.  

*

2

*

 

*

הפיל מת כעבור כמעט שנתיים, כאשר שוב היה חורף, בחודש האחרון של אלף-חמש-מאות-חמישים-ושלוש, סיבת המוות לא נודעה … מאמן הפילים סוּבְּהְרוּ קיבל מיד מנהל המשק, חלק השכר שהיו חייבים לו, ונוסף עליו בהוראת הארכידוכס, תשר נדיב למדיי, ובסף הזה קנה פרדה כדי לרכוב עליה וחמור שיישא את התיבה עם רכושו הדל. הוא הודיע שהוא עומד לחזור לליסבון, אבל אין ידיעה על כך שנכנס למדינה. גם לא על ששינה את דעתו, או מת בדרך.

[ז'וז'ה סאראמאגו, מסע הפיל, מפורטוגזית: מרים טבעון, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה: תל אביב 2010, עמוד 213]

*

     נקודת תורפה אחרת של הספר שלפנינו, מתבטאת בכך שמחבריו לא מדגישים בשום מקום שבאותה תקופה שבה עסקינן אסרו רשויות הולנדיות מתנגדים פוליטיים או כופרים בדת הנוצרית פרוטסטנטית, כעניין תדיר, על כל דבר של מה-בכך, וכי היהודים שהורשו להימצא בהולנד, הורשו לשבת בה, רק כל זמן שלא יחרגו בתפיסותיהם הפומביות במאומה ממצוות הדת והמלך ולא יערערו במאום על החוק ועל המוסכמה החברתית. לפיכך, יש להניח, כי הופעתו של יהודי הלבוש כערבי, כשליח סולטאן מרוקו, לא עורר חמדה גדולה לא בנוצרים ולא בבני הקהל היהודי, שראו בו ובפמלייתו – איוּם גדול על יחסיהם עם השלטונות ההולנדים ועם הממסדים הכנסייתיים –  לפיכך, לא מיהרו להזמין את הדיפלומט-הסוחר לבתי התפילה שלהם או לראות בו באורח רצוי בקהל. כשיוצאים מנקודת הנחה שבאותן שנים עדיין העלו בספרד ובפורטוגל קונברסוס שנתגלו ביהדותם על המוקד, וכי אירופה כולה רצחה-נפש באותן שנים מאות אלפי גברים ונשים באשמת כישוף, כפירה, חילול הקודש ועוד, אין כמעט ספק כי דמותו של היהודי הזר והמוזר, המדבר ערבית, עברית ולשונות אירופאיות, ונמצא מחוץ לטווח ידיהם של מוסדות החקירה והמשפט האירופאיים והנוצריים, הבעירה את חמתם של לא מעט אנשים שהכירו את שמואל. עם זאת, דומה כי המחברים מתעלמים כמעט לחלוטין מהאפשרות הסבירה, לפיה לא מדובר בטריקסטר נכלולי, אלא  שמדובר בדמות מורכבת של יהודי משכיל ופעלתן, שניצל את כישוריו העודפים, על-מנת לצאת מחיי המלאח בפאס ולהקים ארגון מסחרי-כלכלי-דיפלומטי פעיל, תוך סיכון עצמי וסיכון חיי בני משפחה, ואגב שהות חוזרת ונשנית במצבי קצה (מצוקה כלכלית, משפטית וקיומית), כאשר המציאות במקומות בהם חי ופעל – נטתה להשתנות במהירות, והצדיקה פעמים נקיטת צעדים הישרדותיים קיצוניים, כגון: עיסוק בשוד ימי, סחר עבדים, או אפילו הצעה לעבור לעבוד עבור אויבים לשעבר, בערוב-ימיו (כך עולה ממסמכים ספרדיים). כל אלו אינם מעידים על דמות של ארכי-שודד או של ארכי-נוכל, אלא על דמות של בן מיעוט מינורי, שזכויותיו החוקיות היחידות נבעו מהיותו שלוח בית המלוכה המרוקאי באירופה, ומידיעותיו בשפות ובחיי המסחר הימי בדרום-מערב הים התיכון, שניסה בכל-זאת לחיות חיים עצמאיים נוכח מציאויות דינמיות, משתנות ביעף, שדרשו אותו לפעולות רבות, שקשה היה לצפות מראש. כל שכן, משום שכל אותם שינויים באו על אדם , בעל-תודעה, שבה התקיימו בחדא מחתא (=באותה נשימה, בו-זמנית) – סוחר ודיפלומט נשוא-פנים עם פליט, מגורש, נתין-זר, נאשם ואסיר, הנע כל חייו במרחבים שבהם חיים יהודים, נוצרים ומוסלמים, מבלי שאיש רואה בו (אולי רק מוסלמים הקרובים לסולטאן), כבן ברית נאמן. על כל פנים, החוקרים בספר שלפנינו מציגים את שמואל פאלאצֶ'ה, כאיש רצוף סתירות, נאמנויות סותרות, אינדיפרנטיות מוסרית, ולעתים גם תאוות בצע, בעיקר משום שכך עולה ממרב המסמכים האירופאיים שהם איתרו וניתחו, מנגד, בי התעצמה והלכה, במהלך הקריאה, תחושה  שניתן למצותה במילה הטעונה "אוריינטליזם" – אותה תודעה אירופאית הבוחנת את המוסלמי או את היהודי בן המזרח מלמעלה למטה, ונוטה לגלות בו שחיתות מוסרית, חוסר נאמנות, ונטייה לגוזמאות, פנטזיות והפרחת שקרים [רק פחות מעשרים שנים טרם נולד פאלאצ'ה, נאסר בהוראת הקיסר, קרל החמישי, ומת בבית כילאו, דוד הראובני, יהודי בן-אתיופיה (ככל-נראה) שהגיע לספרד ופורטוגל וניסה לקדם ברית פוליטית יהודית-נוצרית כנגד הסולטאן העות'מאני ולמען  שיבת ציון]

     למשל, הספר לא מדגיש בכל אתר, כי אפשר שלפאלאצ'ה היה עולם פנימי שנבנה כתולדה מן המקום שבו נולד וגדל (פאס, מרוקו), וכי אפשר כי ניסה כמיטב יכולתו לשמר את הזהות היהודית-מרוקאית שלו, משום שהזכירה לו את אלבּלאד (המולדת) שלו (לעתים היתה זאת עיר או שכונה בלבד), ולפיכך כל זמן שישיבת היהודים במרוקו ובפאס – הייתה אפשרית ניסה לקיים את נאמנותו אליה. נכון שמעמדו כדיפלומט אכן הגן על חייו באירופה ושימש גם כעוגן לארגון הכלכלי שהקים, ובכל זאת, המחברים  לא ניסו כלל להציע את מה שנראה לי מאוד פשוט, והוא כי נאמנותו של פאלאצ'ה למרוקו הלכה והתערערה באחרית ימיו, משום שהבין כי מצבם של היהודים שם בימי מלחמות אזרחים (1613-1610), מול אנשי הסולטאן ובין אנשי אבן אבי מחלי, מנהיג אסלאמי משיחי, הולך ורע, ונעשה בלתי-אפשרי, עד שאין לו שוב בָּלָאד לשוב אליה. הם גם לא כרכו את ניסיונותיו האחרונים של פאלאצ'ה (בשנים 1616-1615) להשיג  מעמד מחודש של דיפלומט בשירות העות'מאנים ולבסוף בשירות הספרדים (ניסיונות שלא עלו יפה) בנסיונו לשמר את ארגונו הכלכלי, שהלך והסתבך, בשנים שבהם שהה במאסר באנגליה ועמד למשפט בגין שוד ימי (אוקטובר 1614-אפריל 1615). כללו של דבר, ניכרה בעיניי לכל אורך הספר, מגמת-מחבריו לאמץ  את הפרספקטיבות של אותם טוענים אירופאיים על אי-אמינותו ונכלוליו של פאלאצ'ה, מבלי להשתדל להעמיק חקר במה שמחוץ לפרספקטיבה אירופוצנטרית במובהק. בכלל זה, התעלמותם הכמעט מוחלטת של גרסיה-ארנל וויכרס, מתרבותו היהודית והערבית של שמואל, תוך הזנחת חקר הרעיונות והמקורות האינטלקטואליים היהודיים והערביים שאפשר שהיוו נדבך מרכזי בעולמו הפנימי. והלאו אפשר, כי דווקא שם במעמקים, מעבר להיסטוריה הפוליטית של יחסי הולנד-ספרד-אנגליה-צרפת-מרוקו בתקופה האמורה – נמצא המפתח להבנת דמותו המורכבת ולהתרת חידת-אישיותו.

   כמובן, ביקורתי הנחושה אינה מצמצמת כמה מהישגיו המחקריים של הספר לפנינו, ואכן ראוי הוא להיקרא כמחקר היסטורי-פוליטי אירופוצנטרי,המגלה לא-מעט על האופן שבו הרשויות האירופאיות בראשית המאה השבע-עשרה התייחסו לדמותו "האקצנטרית" של יהודי-ערבי מלומד, שהופיע על אדמת אירופה כשליח מסחרי ודיפלומטי של סולטאן מרוקו והעז לגלות עצמאות מחשבתית ויזמוּת עסקית; וכמה תרעומת, מבוכה ובוז דמות שכזאת עוררה בין נוצרים ובין אותם יהודים, שהמשיכו לראות בנצרוּת, דת-אחות, קרובה ליהדוּת, ובאסלאם – דבר מרתיע, רחוק ומאיים. עם זאת, כפי שתיארתי, הספר גם סובל מכמה חסרונות גדולים. אני מקווה, שיהיו מי שישלימו אותם בעתיד.  

*

*            

 בתמונות: Jan Porcellis (1583-1632), Ships in a Storm in a Rocky Coast, Oil on Canvas Circa. 1614-1618 ; 

School of Rapahel Sanzio (1483-1520), The Elephant Hanno, Pen and Brownish Black Ink over traces of Black Chalk 1516

Read Full Post »

Older Posts »