Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ספר הזֹהר’

*

*

"נראה שדיברנו על כל דבר כמעט פרט לאלוהים. כדאי שנשאיר אותו לשעות הקטנות של הלילה."

"אתה לא מאמין בו, נכון?"

"לא."

"מבחינתי אין לדברים שום משמעות בלעדיו."

"אני לא מוצא משמעות בדברים גם איתו."

[גרהם גרין, האמריקאי השקט, תרגם מאנגלית: יואב כ"ץ, פֶּן הוצאה לאור ומִשֹכּל הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 137] 

עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם?

בִּלְתִּי נִתְפָּס?

הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב.

[רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011,  עמ' 52]   

 

1

*

להרצל היה פנצ'ר בגלגל באמצע כביש שש. ללודמילה היה פינצ'ר במושב האחורי במכונית של הרצל. זה היה אז, כשניצב מול הגדר שנועדה להפריד בין הכביש ובין כפר ערבי וניסה להחליף את הגלגל, כשנעור בו הרעיון שעתיד לשנות את העתיד היהודי, מדינה יהודית. העובדה לפיה מדינת ישראל קיימת כבר כשישים שנים ויותר לא הפריעה לו לדמיין את עצמו נוסע בבירות העולם,פוגש מנהיגים,מעצב דגל,מייסד את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, תומך בהקמת מדינה יהודית באוגנדה. וכל אותו זמן שרק האויר החוצה מן הגלגל, כחיים אשר עוזבים את הגוף. הכלב של לודמילה גרגר בקולי קולות, כאילו היה שלשה כלבים, או עיבורו של קרברוס, השומר על פתחי האדס. לודמילה טלפנה בסלולארי לחברתהּ סדיג'ה (לשעבר אירינה), שהתחתנה עם ערבי- ישראלי והתאסלמה, לשאול אולי היא מכירה איזה פנצ'ריה טובה בסביבה- לפני שיצטרכו להזעיק גרר.

לפתע נדמה היה להרצל שהוא אינו הרצל עוד.הוא כארון, איש המעבורת, המסיע את ששה מליוני נשמות המתים בסירה על הנהר סטיכס בדרכם אל גדת- האדס. בדמיונו הוא נמשך פתע אל חרטום סירתו, השעין את פלג גופו העליון קדימה והביט בדגים השוחים בתעלה ללא אומר. למחרת היום אמצו הוא ולודמילה, דרך צער בעלי חיים, כלב קטן נוסף, ציוואווה, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט.

'זה בסדר' אמר הרצל  'גם לפלוטינוס ולאבן גבירול היו מחלת עור'. לודמילה שתקה.

'קרלוס זה שם של טרוריסט' אמרה לודמילה בעצב אחרי הפאוזה. 'נקרא לו אפוא, יצחק' הציע הרצל, 'זה שם של קורבן'.

בשעה שישבו הרצל ולודמילה לקרוא את עתוני סוף השבוע, התחיל הכלבלב לחבר בחדר השני ביאור חדש על ספר יצירה.

מלאכים הורידו עליו דמעות אש בשחק.

*

2

*

  לאחר גסיסתו הממושכת של הרצל עזבה לודמילה את ארץ ישראל דרך נמל התעופה של לוד בלי לאמר מילה. נטְלָה עימה את הפינצ'ר ונטְשָה הצ'יוואווה. יומיים כבר, היא מעסיקה עצמה במלמול רפה: 'הרצל פנה אל הים בלי כעס; אין מָצוֹפִים לזרועותיו. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, הרצל לא ישוב; אף אני עוד אבוא בּשעריךָ'.

'כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהוֹר אל תאמרוּ מים מים' אומר השלט,והיא עומדת בשער בית הקברות, ודומה שהרוח מנשבת מאת גופה והלאה, כאילו היתה מאוורר ענק, אשר אם מתקרבים היטב שומעים את מנועו מזרים את ההברות 'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'.

 

3

הספק מכרסם, כמו עכבר בגבינה צהובה עטויית צלופן במרכול שכונתי ישן.המוכר ואשתו בודקים את המלאי. הוא אינו חושב שהיא יפה, ואף היא אינה מעריכה את עצמה ביותר.הספק מכרסם בליבם.אולי יכולים היו להוליך את חייהם אחרת.בלילות,במיטה הזוגית,שכמו מונחת בשלווה דמומה על לוֹע של חיה נאנחת,העיניים לא נעצמות.צרצרים מצרצרים קלושות מרחוק,רעש ירוק,הולך ונמוג.אם מקשיבים היטב ניתן לשמוע את הספק מכרסם, מכרסם.

קראתי הבוקר באיזה מקום,כי הספק כרסם אותם כליל מבלי הותיר זֶכֶר.הוא נפטר ממחלה קשה (יש שאמרו: טבע או טיבע עצמו בים); היא עזבה את הארץ, נוטלת איתה את הפינצ'ר ושוכחת מאחור את הצ'יוואווה.

אימצתי את יצחק, הכלב העוור שלהם, דרך צער בעלי חיים. כעת אנו דרים יחדיו: איש-חתול די-אבוד וכלב עיוור,המחבר בהסתר ספרי קבלה ושירה יפה. יצחק סיפר לי את כל הדרוש לי על מנת שאוכל להמשיך לחוש צער, או חמלה לעתים, על חורבן האדם ועל נחמותיו.

היום הראה לי יצחק שיר ישן שחיבר, אך לא הרחיב האם היה זה בתקופה בה שהה בביתם של הרצל ולודמילה או בתקופה שקדמה לכך. יצחק, החפץ בעילום שמו, ביקשני שהשיר יישאר לעיניי בלבד, אך פתע חשתי לעשות כמעשה מקס בּרוֹד, להציל אוד מוצל מאש, שאין אדם יודע שעתו, מי בקיצו מי לא בקיצו (כל שכן כלב עיוור הסובל ממחלת עור); אני מביא כאן את השיר בראשונה לעיניים רואות (מלבד עיניי שלי)

 

חתול עומד מול חדר זבל נעול

,מול שער אשפות,

,ביום הכִּפּוּרים,

שִלדוֹן קטן יקר

 

ואין רחמים עוברים ושבים

מול שער הרחמים

אשר כולו חתום בפניו של

חתול יהודי 

מול שער נִסְגָּר

*

   קשה היה לשמור על עיניים יבשות מול כלב שעיניו שחורות וריקות, הקורא בהתכוונות-רבה שיר על חתול יהודי מזה-רעב מול חדר אשפה נעול ביום הכיפורים. שיבחתיו, טיפה מזועזע; אחר כך פרש יצחק בלב מבין ללימודיו.

    הייתי זקוק לשהות, לאיזה משקה משיב נפש, לאיזו נעימה של שמחה או לשמע צחוק מתגלגל מן הרחוב, כדי להסדיר נשימה; כדי להכריע כי אני מעוניין לפעול כנגד עצת המחבר. לא להותיר את השיר הזה נשכח ונאבד, ככתובת על קיר דוהה עד העלם. לא סיפרתי לו על כך דבר, והואיל ושלום עומד בינינו בימים כתיקונם, איני מאמין שאבקשו ערב יום הכיפורים זה סליחה ומחילה על שהבאתי את שירו-יחידו לעיניכן/ם.

*

 

מראי מקום והרחבות:

השורה: 'ציוואווה קטן, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט' הוא תרגום שלי לשורות:

had a little Chihuahua named Carlos
that had some kind of skin disease
and was totally blind

השורות לקוחות משירו של טום ווייטס Frank's Wild Years (האלבום Swordfishtrombones משנת 1983). בשיר יורה פרנק, שכיר אמריקאי מן היישוב, במצחה של אשתו הפטפטנית ומעלה את ביתם באש, עליה ועל כלבם העיוור, בעודו צופה בלהבות המכלות את הבית ואת חייו הישנים מבעד לחלון מכוניתו. העילה היחידה למעשה של פרנק הניתנת בשיר היא שהוא מעולם לא סבל את הכלב. כמובן, באיזה אופן, פרנק ועלילותיו מתחברים לדמותו של The Quiet American, מייקל פייל, בספרו של גרהם גרין, שציטוט מתוכו הבאתי בפתח הדברים, או למצער, מתכתב עימה

פלוטינוס ושלמה אבן גבירול, מלבד היותם פילוסופים נאופלטוניים, אכן סבלו ממחלות עור, שהכבידו כנראה על יחסיהם החברתיים.

יצחק סגי- נהור בנו העיוור של ר' אברהם בן דוד מפוסקייר נחשב לדעת רבים כמייסד הקבלה בפרובנס בשלהי המאה השתים עשרה; ספרו היחיד שנשתמר בשלימות הוא ביאורו על ספר יצירה; נדפס במלואו בידי גרשם שלום, בסוף ספרו, הקבלה בפרובאנס.

ספר יצירה מיוחס מסורתית לאברהם אבינוּ (אביו של יצחק). ברם, כבר ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי,  גאון סורא (רס"ג, 942-880 לערך) ור' משה קורדוברו (רמ"ק, 1570-1522) כתבו כי הוא נתחבר או נערך, כפי הנראה, רק בתקופת התנאים, במאה השניה לספירה.  ישנן כמה וכמה הצעות נוספות משם חוקרים שונים. המקדימים גורסים כי מדרש זה נתחבר כבר במאה הראשונה לספירה; דעת הביניים גורסת כי זמן חיבורו הוא המאה השלישית לספירה; ואילו היו שאיחרו את זמן חיבורו עד לעיבוריה של המאה השביעית לספירה לאחר התפשטות האסלאם.

יצחק בנו של אברהם (אבינו), מתואר במדרש בראשית רבא (נערך בקצרין בראשית המאה החמישית לספירה), כמי שנפגם מאור עיניו בעת העקידה, עת אל תוך  עיניו הפקוחות נטפו דמעות האש של מלאכי מרום, אשר ריחמו על הנער, העומד לאבד את חייו, וראה: בראשית רבה, פרשת תולדות, פרשה ס"ה סימן י' (האחים ראם והאלמנה: וילנה תרל"ח, דף קכ"ח ע"ב): "בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת […] ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו'.

מלמולה של לודמילה הוא פרפרזה על הנאמר על ידי שליח הציבור והקהל בחזרה על תפילת נעילה של יום הכיפורים: 'היוֹם יִפְנֶה, הַשֶּמֶש יָבוֹא וְיִפְנֶה, נָבוֹאָה שְעָרֶיךָ'

אזהרת המיים המפורסמת דבי ר' עקיבא לנכנסים לפרדס, 'כשאתם מגיעים אל אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים, מים', מובאת בתוך: תלמוד בבלי, האחים ראם והאלמנה: וילנה תרמ"ו, מסכת חגיגה פרק ב', דף י"ד ע"ב.

השורה'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'לקוחה מתוך: דליה רביקוביץ, 'שוכבת על המים',כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 229.

השורה: "מִי בְקִצּוֹ, מִי לֹא בְקִצּוֹ" לקוחה מן הסילוק ונתנה תוקף קדושת היום, הנאמר בחזרת שליח הציבור על תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים.

פרנץ קפקא כנודע ביקש את מקס ברוד להשמיד את כל כתביו מלבד המעטים שכבר ראו אור, וגם אותם ציוה שלא להדפיס מחדש. מקס ברוד, למרבה המזל, לא קיים את צוואת רעהו; נוסח הצוואה נדפס בסוף הכרך: פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.

"ומה טעם נקראת הנשמה יצחק? מפני שמשחקת ומשתעשעת עם הקב"ה בגן עדן" אלה דברי המקובל יוסף הבא משושן הבירה (למעשה: מן העיר הפרסית המדאן), מקובל מסתורי בן המחצית השניה של המאה השלוש עשרה שהגיע כנראה מפרס לקסטיליה שבספרד ונמנה, ככל הנראה, עם יוצרי ספר הזהר. הדברים לקוחים מתוך: אלכסנדר אלטמן, 'מדרש אלגורי על-פי דרך הקבלה הפנימית על בראשית כ"ד', פנים של יהדות: מסות נבחרות, הוצאת עם עובד: תל אביב 1983, עמ' 72. 

השיר Yesterday is Here לקוח מאלבומו של טום ווייטס, Frank's Wild Years, שראה אור בשנת 1987.

*

*שנה טובה, כתיבה טובה וחתימה טובה

*

בתמונה למעלה: Nicolas De Stael (1914-1955), Marine au cap, Oil on Canvas 1954

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

*

בספר שיריו היפה והמקורי להפליא של בנימין שבילי, שירי הַתַּיָּר הגדול, הובא השיר הבא:

*

שָלוֹם רַב לָךְ אוֹרָה בּוֹאֵינָה

שָלוֹם רַב לָךְ אַנְגֶ'לָה וִיטָאל

שָלוֹם רַב לָךְ אֶסְתֶּר לוּרְיָא אַשְכְּנָזִי

מִמֶּרְחַקִּים סוֹף הָאֶלֶף הַשִּשִי

שָלוֹם רַב לָךְ גָּמִילָא וִיטָאל

שָלוֹם רַב לָךְ מִירָא חַיָּטִי

שָלוֹם רַב לָךְ זִבְדָּא אֵשֶת קוּאִינְקַאש

מִמֶּרְחַקִּים תַּחַת עֲנָנִים וְגֶשֶם עַל רֹאשִי

שָלוֹם רַב לָךְ פָּלוֹמְבָּא הַיְהוּדִיָּה

שָלוֹם רַב לָךְ פְרַנְסִיזָא שָרָה

שָלוֹם רַב לָךְ רָחֵל הָאֵבִרְלִינָא

מִמֶּרְחַקִּים בְּגָלוּת הַחַיִּים שְנוֹת אַלְפַּיִם

שָלוֹם רַב לָכֶן כָּל הַנָּשִים שֶאָהַבְתִּי

הַסּוֹנָדוֹרוֹת

אִמְרוּ לִי מַה יִהיֶה גּוֹרָלִי

וּכְתודָה קַבְּלוּ מִמֶּנִּי מִמֶּרְחַקִים פְּרְחֵי שְקֵדִיָּה וְרוּדִים

[בנימין שבילי, 'שלום רב לכן נשים', שירי הַתַּיָּר הגדול, הוצאת שוקן: ירושלים 1999, עמ' 110]

*

   שבילי משמיענוּ אינוונטאר של שמות נשים ואינו מפרש. לאמיתו של דבר הוא מקדיש את שירו לשורה של נשים יהודיות עלומות למדיי, המוזכרות ביומן חלומותיו של תלמידו המובהק של ר' יצחק לוריא אשכנזי (האר"י, 1572-1534), ר' חיים ויטאל, ספר החזיונות. מהן עולה כי בתקופתו נשים מיסטיקוניות, מגלות-עתידות ומלומדות בנסים היו תופעה מצויה למדיי. ככל הנראה אף הממסד הרבני בצפת ובדמשק העות'מאניות השלים עם מציאותן ועם פעילותן של הנשים הללו עימן היה הצבור מרבה להתייעץ. מעניין כי שבילי מגביל את רשימתו לתקופה מסויימת ולאיזור גיאוגרפי מסויים, שכן היה ודאי יכול לכלול ברשימתו גם את אינס הנביאה מהיררה, בת אנוסים בשלהי המאה החמש עשרה, שהועלתה על המוקד על ידי האינקוויזיציה הספרדית בשנתהּ הי"ג, לאחר שטענה לגילוי אליהו הנביא, שבישר להּ כי הגיע זמן מועד גאולת ישראל; וכן יכול היה לכלול ברשימתו את שרה האשכנזיה, אשת-שבתי צבי, אישה שבאה אל שבתי צבי בידיעה כי גורלהּ הוא להיות אשת המשיח; שורת נביאות שבתאיות שהתנבאו על הגאולה ועשו נסים באותן שנים; חוה (אוה) פרנק ביתו של המשיח-המומר, פוקר-התורה, יעקב פרנק, שנועדה על ידי אביה להיות משיחה שתגאל את העולם כולו מן הדתות המעוורות (היא אמנם מתוארת כעושה- נפלאות, אך לאחר פטירת אביה הכאריזמטי התדרדרה לידי עוני וחסרון); רחל גורדון, נכדת ר' משה חיים לוצאטו שעסקה בקבלה; והבתולה מלודמיר, שהיתה מנהיגה רוחנית, והאדמור"ית היחידה שהקימה תנועת החסידות במזרח אירופה מקירבהּ.

   שבילי נוקב בשמן של תשע נשים בדיוק.כאילו הן מבטאות לגבי דידו סוג של פרסונליזציה (כדרך ששבתי צבי,במידה רבה,ראה כנראה בעצמו סוג של אינקורנציה של ספירת תפארת)של תשע ספִירוֹת בקבלה התיאוסופית, מספירת כתר עד ספירת יסוד שזוהו כגוף אלהי בעל מאפיינים מגדריים זכריים; או מספירת חכמה ועד ספירת מלכוּת [ספירות אליהן ניתן להתייחס כ"יש" שעה שספירת כתר נעלמת וכינויה "המאור הנחשך" ("בוצינא דקרדינותא") או "אין]"; בקבלת רמב"ן למשל זוהתה ספירת כתר עם עצמוּת האלהוּת הנעלמת, והשגתו של האדם התחילה אך ורק מספירת חכמה ולמטה]. שבילי הופך על פיה את התפישה המקובלת, ומכנה אותן בכינויי נשים, היוצרות יחד עם הספירה העשירית, מלכוּת (שכינה, נקבה, כנסת ישראל), בה שוכנים כל דרי- עלמא, הויה קדושה שמהותו כל-נשית; מרחקיו – מרחק הזמן (סוף האלף השישי), האקלים (אחדות אפור של עננים וגשם)  ומרחק הקיוּם (גלוּת-החיים, קרי: גלוּת הזכרי מעולם האלהוּת הנשי-האידיאי, המרוחק). כל אלו ממחישים את מרחקו של שבילי המשורר-המיסטיקון-הגבר מעולם האלהוּת, אשר הביטוי העמוק שלו, כך אליבא דשבילי,היא "הנשיוּת הקדושה"; כשם שבקבלה התיאוסופית (בין עם הספירות מבטאות תארי-עצמוּת או כלים) הספירות מבטאות את התבטאויות-גילוי דרכי האל, הנובעות ויוצרות את ההויה לפרטיה, כך תשע הנשים הללו,מבטאות אליבא דשבילי את שער הכניסה אל האלהות הנשית; ומה הספירות, יוצרות יחוּד שלם בהיותם בניין שלם, והן מאוחדות זו בזו; כך הנשים הנמנות, יוצרות פה את בניינה של האלהוּת הנשית אליה יש לערוג אף לנהות. זאת ועוד, אפשר כי תשע הסונדורות הן בנות-דמותן של תשע המוזות היווניות, המעניקות השראה ליוצרים באשר הם. בין אם אלו ספירוֹת בין אם אלו מוזות, כך או כך הן המשפיעות אורן על המיסטיקון-הכותב, המבקש את השער לעולמן,  כדי לחוות התאחדות עם כללוּת האלהות הנשית.

*

אֱלֹהַי רְחוּמָה מִשְכִנִי אֶל שָדַיִךְ כְּשִפְחָה אָנוּס אֶל בֶּין רַגְלַיִךְ

מַה יַעַרְבוּ לְטִיפוֹתַיִךְ נַפְשִי חוֹלָה לַחֲזוֹת זִיוַיִךְ בְּעַד לְפַרְגוֹדַיִךְ

יֶהֱמוּ נָא רַחֲמַיִךְ יחוּסוּ חַמּוּקַיִךְ כִּי נִכְסַפְתִּי בּוֹא פְּנִים עוֹלָמַיִךְ

['מזמור לילה', שם, עמ' 111]

 *

   על פי שבילי, אין מוצא למיסטיקון הגבר, אלא לכסוף ולחשוק באלהות הנשית, הכניסה אל הקודש היא במעשה הסקסואלי של נפשו של המיסטיקון החודרת לפני ולפני האלהות הנשית. דומה, כי על פי שבילי, אין לגבר המבקש להיות איש רוח שום מוצא אחר, אלא להימשך חושק אחר הגוף הנשי האלהי; ראוי לציין, כי אליבא דמירב כתבי הקבלה עשר הספירות יוצרות בכללותן כעין גוף אלהי זכרי המשפיע זרעו ומעבר תבל ומלואה [כתר, חכמה, בינה= ראש; חסד= זרוע ימין; גבורה= זרוע שמאל; תפארת= גוף; נצח= רגל ימין; הוד= רגל שמאל; יסוד= איבר מין זכרי, ובאשר למלכות קיימות כמה דעות: חלקן רואות בהּ את איבר המין הנשי, וחלקן את כפות הרגליים הזכריות]. אל לתמוה על ציורים אלוּ – כבר במדרש שיעור קומה המיוחס לר' עקיבא ולר' ישמעאל (ואינן להם) מתוארות מידותיו האסטרונומיות של אבר המין הזכרי האלהי [לא ייפלא כי הרמב"ם ביקש להעלות באש את החיבור הזה, אשר עבורו, הפילוסוף הדוגל בטרנסצדנציה האלהית,ובהיות האלהות, אינטלקט טהור, היתה זו כפירה שאין כדוגמתהּ]; ואילו בביאורו של ר' ברזילי, בן דורו של הרמב"ן בברצלונה (העשורים הראשונים של המאה השלוש-עשרה) על עשר הספירות, תוארה ספירת החכמה כאישה המיניקה בדדיה עולם ומלואו. יש לקבל כמובן את הציורים הללו כמשלים מכוונים, המנסים להנהיר, את התלוּת הקיומית של האנושות באלהוּת, אם לצורך קבלת שפע עליון בעיבורהּ של הנקבה האלהית (אם זה היקום, השכינה ו/או כנסת ישראל) או לצורך התפחות העולם, השבעתו, וגדילתו הסדירה (פעולת ההנקה הנקבית של עולם הספירות אליבא דספירת החכמה).

  שבילי עוקר את תמונת הספירות כגוף זכרי- עלאי,כפי שהובע ברוב כתביה של הקבלה התיאוסופית,ומבקש לשוב אל תמונת האלהות כאישה שאינה רק מניקה את העולמות כולם,אלא אף מתעלסת עם המיסטיקון-המשורר עלי אדמות.דומה כי לדעת שבילי,אך במעשה- האהבים עם האלהוּת הנשית הופך מעשה היצירה של הגבר-היוצר לבעל-משמעות.  מבחינה זאת ממשיך שבילי כותבים יהודיים בני המאה החמש-עשרה והשש-עשרה כגון סעדיה אבן דנאן ואברהם אבן גבישון, אשר ראו במתת השירה, דבר-מה הדומה לנבואה או לקבלת רוח-הקודש; אלא ששבילי שוב אינו רואה בכותב השירה יוצר, משורר או עושה, אלא מאהב; מאהב לשעה, להרף, של האלהוּת הנשית; כל תקוותו וכוספו היא לבוא אל פנים האלהוּת-הנשית, המרוחקת והנחשקת (בבחינת מה, שבילי תופס את תפקידהּ של הרעיה הנכספת בשיר השירים); פרחי השקדיה הורודים אינם אלא מתנותיו של מחזר, היודע את מקומו, הרחק מן האלהות-הנשית, בזמן ובמגדר.

*

בשישי-שבת הקרובים,15-16.10.2010, ייערך במנזר "האחיות מציון" בעין-כרם בירושלים אירוע פתיחת שנת הפעילות החדשה ב"דרך אברהם", מסדר יהודי-סוּפי לפעילות רוחנית משותפת ולקידום השלום; האירוע, יומיים של הרצאות, עיון, ופעילויות מגוונות יעמוד בסימן "נשים במיסטיקה והמיסטיקה של הנשים". 

לפרטים נוספים, תכנית מפורטת והרשמה:

elqayam@gmail.com

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נערה ספרדיה (פריס), שמן על בד 1925.

 *

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

1

  בספרו ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי (1668), תיאר שליח הכנסיה הקאלוויניסטית בעיר איזמיר, תומס קונן, בין היתר, את השתלטותו של שבתי צבי וסיעתו על בית הכנסת הפורטוגזי באיזמיר בשנת 1665 והכרזתו של שבתי צבי על עצמו כמשיח בו ביום. בתוך כך, תיעד קונן, כנראה על סמך עדים נאמנים, סיטואציה ייחודית: הוצאת ספר תורה מארון הקודש על ידי שבתי צבי במהלכה זימר בקולי-קולות שיר שמקומו לא יכירנו, אליבא דהלכתא, בבית הכנסת:

 מכאן הלך לארון הקודש ששמור בו ספר-התורה. בגפו נשאו ושר שיר ספרדי שאביא להלן עד כמה שאוכל לתפוס את משמעותו ולפרש מילותיו: "בעלותי אל הר/  ברדתי לנחל/ פגשתי את מיליזלדה/ בתו של הקיסר/אשר באה מן המרחץ/ מרחיצתהּּ/ פניה מבהיקות כחרב/ עפעפיה כקשת פלדה/ שפתיה כאלמוגים/ בשרהּ  כחלב". את השיר דרש, כפי שאומרים, על כמה מזמורים ופסוקים משיר השירים ופירש אותו בדרך הסוד, אבל פירוש מאולץ מאוד. לבסוף הכריז על עצמו שהוא  המשיח.

 [תומס קונן, ציפיות שווא של היהודים כפי שהתגלו בדמותו של שבתי צבי, תרגמו מהולנדית: אשר ארתור לאגאביר ויאפרים שמואלי, הוסיף מבוא והערות יוסף קפלן, בעריכת רות טוויג, הוצאת מרכז דינור: ירושלים תשנ"ח, עמ' 57-56]

 

   שבתי צבי מתואר כאן כמי שמוציא ספר תורה מארון הקודש ושר בקולי-קולות שיר-עממי של יהודי ספרד, שיר עגבים (כפי שעוד נראה), המוקדש למיליזלדה ביתו של הקיסר, העולה מן הרחצהּ, בלווית תיאורים ססגוניים של גופהּ (קונן חוסך את ההמשך מקוראיו). לבסוף, הוא דורש את השיר-ההמוני כביכול כמוסב על דמות השולמית בשיר השירים (מגילה אותהּ כנה ר' עקיבה, 'קודש קודשים'), אהובת הדוֹד. ומכריז על עצמו כמשיח אלהי ישראל.

   השיר מיליזלדה הוא כפי הנראה ביסודו מזמור אהבים עממי שמקורו בקסטיליה (צפון-מערב ספרד) בימי הביניים. לא מצאתי פרשנים המנסים לרמוז מיהי אותה מיליזלדה, מושא אהבתו של הטרובאדור. אפשרות שעלתה לפניי היא כי מיליזלדה אינו אלא שיבוש הגיה של יורשת העצר ומלכת ירושלים, מיליסנדה (1161-1105), ביתו של בלדווין ה-II, מלך ירושלים, ואשר מלכה אחריו על ממלכת הצלבנים יחד עם בעלהּ פול מאנז'ו.  מעניין לציין, כי בין הממצאים שנותרו מתקופת שלטונהּ של מליסנדה בירושלים, נמצא ספר התהלים של מליסנדה (ספר תהלים הוא בכלל כתבי הקודש של הכנסיה) ובו בין היתר מצוי איור של המשיח (בן דמותו של ישו) הנכנס לירושלים רכוב על גבי חמור לבן. דבר זה מעניין עוד יותר, משום שתומס קונן מציין בחיבורו כי בין הדברים שאמר שבתי צבי לרבני הקהילה בבית הכנסת הפורטוגזי באיזמיר באותו יום היה: "מה עשה ישו הנוצרי כי התעללתם בו כה? אני עוד אנסה להכניסו במספר הנביאים" (שם, עמ' 56).כמובן, קלושה מאוד האפשרות כי שבתי צבי הכיר את סיפור מליסנדה, וספק גם עד כמה קונן היה ער לו, בהעידו את ששמעו אזניו לגבי הוודעותו של שבתי צבי לבני הקהל כטוען להיות משיח בן דוד.   

   על כל פנים, את נוסח השיר כולו, שהיה שיר זמר עממי פופולרי בקרב קהילות יוצאי ספרד ופורטוגל במזרח, פרסם בראשונה בהקשרו השבתאי, חוקר השבתאות ושירת הלאדינו, משה אטיאש, אותו מצא במלואו בין ספרות השירות והתושבחות של כת הדוֹנְמֵה (מתורכית: המהופכים), השבתאים שקיבלו עליהם בעקבות משיחם שבתי צבי את דת האסלאם, והמשיכו לחיות חיי-אנוסים כפולים, הנוהגים כמוסלמים מצד אך מקיימים טקסים יהודיים בנוסחם השבתאי מצד. אביא את השיר במלואו בתרגומו של אטיאש:

*

מיליזלדה מיליזלדה

זו בתו של הקיסר

אשר שבה מן המים

ממרחץ בו רחצה

 

את גופה אם כן הביאה

כשושן בורדינה

מתנוצץ קורן המצח

חרב מתוקות יחתוך

 

זו לחיה זכה נוהרת

כמותה חלב ודם

גבותיה קשותות הן

כקשת דרוכה

 

לה עיניים שחורות

כשחרון טהור עינן

אף לה חד ומחוטב

כצפרן כתיבה

 

שפתותי חכלילות

כאלמג טהור צבען

פיה קט שנון ודק

בגלעין אחד נסגר

 

סנטרה כה עגלגל

תפוחים להשתעשע

והלוח לשדיה

למשחק תרי ותלת

[משה אטיאש, רומנסירו ספרדי, ירושלים תשט"ז, עמ' 83-82, מקור מול תרגום]

*

לפני כארבע שנים ויותר פרסם חוקר הלדינו, ד"ר אבנר פרץ, תרגום משלו לזמר האמור, אותו כלל במסגרת קובץ שערך של שירה מיסטית שבתאית:

 

מליזלדה, מליזלדה, זו ביתו של הקיסר

עת מן המרחץ עלתה היא, מלטבול בתוך מימיו.

 

ככה את גופהּ הביאה, כמו ורד מהֻדר

זה מצחהּ קורן, בוהק הוא, כִּבְרַק החרב כֹּה יזהר.

קלסתרהּ בהיר כשחר, אֹדם דם בתוך חלב

מה קמורות הן גבותיה, כקשתות ביד קשת.

 

כה שחורות הנן עיניה, מבהיקות הן כפחם

אף עדין ומחֻטב להּ, כחֹד העפרון כה דק.

 

לשפתיה גון של אֹדם, כמו אלמֹג חכליל הִנָּן

פיה מה קטן, זעיר הוא, ימלאנוּ גם צנובר.

 

סנטרהּ מה עגלגל הוא, כתפוח למשחק

החזה שלהּ מתוח, הוא כמו לוח למשחק.

 

[מים אש ואהב"ה: גזאלים ושירים מיסטיים אחרים של השבתאים, תרגם וערך אבנר פרץ, הוצאת מכון מעלה אדומים לתיעוד השפה הספניולית ותרבותה בשיתוף עם מרכז משה דוד גאון לתרבות הלדינו באונ' בן גוריון בנגב, מעלה אדומים 2006, עמ' 39-38, מקור מול תרגום]

 

   אמנם שיר השירים על פסוקיו שאינם נמנעים מלתאר את יפי הגוף הנשי נקראים בערבי שבתות במרבית בתי הכנסת; ברם, הצבור, על פי רוב, מעניק לשיר לכתחילה, פשר אלגורי, האהובה הנה כנסת ישראל ואילו דודהּ הוא הקדוש ברוך-הוא; מי מן הבאים בקהל המכיר פרקי יסוד בקבלה כבר יכול לדמות בלבו בקראו את שיר השירים את חמדת ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, קרי: ספירת התפארת בספירת המלכות דרך ספירת יסוד. ברם, דומני כי בימינו לו היה נכנס מתפלל אל חלל בית הכנסת, מתנפל להוציא מן ארון הקודש ספר תורה ושר עליו זמר אהבה פופולרי היה הדבר גורם לזעזוע רבתי בקרב ציבור המתפללים. עוד יותר, הטענה המדהימה כי השיר המתאר את חמדת הגוף-הנשי מתאר למעשה את גופהּ של השולמית בשיר השירים, ועל כן פשר חדש זה, כמו מחליף את שיר השירים בהיותו 'קודש קודשים', כמבטא את חמדת התייחדותם של עליונים עם תחתונים.

   עם זאת, יושם אל לב, כי השיר עצמו מתאר את מליזלדה ויפיה רק מקדקד ראשה ועד שדיה ואינו יורד מטה מכך אלי איבריה המוצנעים; מן הבחינה הזאת, שבתי צבי אמנם מעניק לשכינת האל ציוויון של בת-קיסר, עלמה כבוּדה, החושפת טפח ומעלימה טפחיים (זהו צירוף בין הצגת השכינה כבת-מלך בספר הבהיר ובין הצגת השכינה כעלמה כבודה ונסתרת בספר הזהר). שבתי צבי עצמו נישא בימי חייו לכמה נשים. ברם, שתי נשותיו הראשונות התגרשו ממנו לאחר שסירב לקיים עימן יחסי מין, כל שכן לתנות עימן אהבים (הוא לכאורה נתבשר מלמעלה שהן אינן הנשים שנועדו לוֹ). אף על גב, ששבתי צבי מתואר באחד המקורות כבועל-נער ותפילין לראשו. עדיין, נשאלת השאלה האם סיפור-מעשה זה אינו בבחינת דמוניזציה שבאמצעותהּ ביקשו הרבנים להתנער מן הניהיליסט הלזה, ולגרום לכך שהעם יזדעזע מפני מעשיו האנטי-הלכתיים. משום שמושא אהבתו של שבתיי צבי כפי שעולה משירת מליזלדה, היא השכינה, התורה המתגלה בעולמנו, כנסת ישראל, כאישה ממש, אשר בהּ חושקים כאחד, גם אלהי אמונתו של שבתי צבי (ספירת תפארת, הקב"ה) ואף משיחו ונביאו האנושי, בא-כוחו על הארץ, שבתי צבי עצמו.

   מהלכו הפרשני הנועז של שבתי צבי נועד לטעמי, בראש ובראשונה, לחדש את התורה. התורה לדידו אינה ספר-גוויל של אותיות מתות, אלא אישה חושנית ונחשקת, FemmeFatale. התפילות הרבניות הותיקות, המגלמות את הריטואל העבש, אינן מספיקות כדי לסמל את חשק-תאוותו של שבתי צבי; שבתי צבי מבקש אפוא לנער את תודעתם קהל שומעיו, לעוררם להבין כי עליהם ללמוד מחדש לחשוק בחיוּת ובפראוּת בתורה, באופן החורג לכתחילה מן הדפוסים המאובנים הקיימים, שהותירו את התורה מזקינה וחסרת-חיים לדידו משך-זמן ארוך מדיי.  מבחינתו של שבתי צבי אפוא הוא הינו הגואל, משום שהוא מקים שכינה מעפרהּ ממש, מחייה את המתה, ומעניק לה חיים ארוטיים חדשים, באהבתו-תשוקתו משוללת הרסן.

   קשה גם שלא להבחין בדמיון הרב בין שיר-הזמר אודות מליזלדה ובין טורי –שיר משל המשורר לואיס די גונגורה (נפטר 1627), מן המשוררים הנערצים על פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899). למשל שורות שכתב גונגורה בשנת 1581, בהתייחסו לקלסתר פניה היפות של עלמה אחת בה התבונן:

8

דלתית קטנה של אלמֹג נדיר

אור כוכבים של מבט בוטח

שמאזמרגד עדִין, ירֹק זורח

הפכת לבדֹלח הבהיר

[מצוטט מתוך: פדריקו גרסיה לורקה, 'הדימוי השירי של דון לואיס די גונגורה', משחק הדואנדה ותורתו, תרגמה מספרדית והוסיפה מבוא והערות רנה ליטוין, הוצאת ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1988, עמ' 85]

*  

אפשר כי אותו זמר-הטרובאדורים הקסטיליאני, רוחו ומבעו, מצאו מקום בלבבם של גונגורה ושל שבתי צבי כאחד.

*

2

   בסרטו של אדוארד באזל והאחים מארקס,( AttheCircus(1939,  נשברת התימטיות-העלילתית בשיר עגבים-קומי (בודאי בסטנדרטים התסריטאיים של אותם ימים) המושר על ידי גראוצ'ו מארקס המספר-משבח את גופהּ המקועקע להלל של לידיה אשת הקרקס, אותה היא מציגה לקהל בעבור תשלום. לידיה עצמהּ אינה דמות נוכחת בסרט וכל הטקסט המובע בשיר גם אינו מתחבר אל קו עלילה כלשהו. לידיה היא זיכרון רחוק של אישה נחשקת, גדולה מהחיים,ששולב בה יופיין של כל הכוכבות ההוליוודיות הגדולות של התקופה, וסופה, כך סח השיר, שעזבה את הקרקס ונישאה לקברניט, שצפה באניות המרקדות על ירכיה.

*

  שיר זה הפך לאחד מרגעיו הבלתי-נשכחים של גראוצ'ו מארקס וליווה אותו כל הקריירה שלו. קשה שלא לערוך אנלוגיה בין שבתי צבי ומליזלדה ובין גראוצ'ו מארקס ולידיה. איני יודע האם המפיקים או הצנזור ניסו לעדן את הטקסט של השיר אם לאו. אבל משמעות השיר בקונטקסט הקולנועי-היסטורי שלו ברורה. מסר שלוח לקהל ולמפיקים, כי קומדיה אינה דבר מה תבניתי-צפוי- מעודן-ותימטי. הקטע עצמו הופך את Atthe Circusמקומדיה טובת לב ומליאת חיים נוספת של האחים מארקס, לקומדיה מטורפת ממש. לא ייפלא אפוא כי שנים אחר כך יתבקש גראוצ'ו מארקס באחת מהופעתיו הטלוויזיונית האחרונות לשיר את השיר מחדש. אף רובין וויליאמס בסירטו של טרי  גיליאם FisherKing (1990, המגלם את דמותו של פרי, מרצה להיסטוריה לשעבר, שנטרפהּ עליו דעתו לאחר שאהובתו נרצחה לעיניו, מפזם את השיר לידיה, בעודו הולך ומתאהב בבחורה העונה לשם זה, הרחוקה מלהיות Femme Fatale, ובכל זאת בעיניו של פרי היא כליל השלימות הנשית ממש.

   גם מליזלדה של שבתי צבי וגם לידיה של גראוצ'ו מארקס עונים על אותו מהלך; עם שבתי צבי לתודעתו העצמית מקים שכינה מעפרהּ; גראוצ'ו מארקס מחייה בשיר בלתי-צפוי את רוחהּ הנצחית של הקומדיה.

*

   ביום ראשון הקרוב (26.9.2010) בשעה 20:00, יתקיים במתחם הסוּפי-ישרוּטִי בעכו, במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחֵר (מוגדר כאחד המופעים בפסטיבל), ערב חווייתי ומיסטי, ביזמתם ובארגונם של חבריי למסדר הסופי-יהודי "דרך אברהם" בנושא: המסע הפנימי והמיסטי בקבלה ובמיסטיקה הסוּפִית. בתכנית: מדיטציה בהנחיית פרופ' עודד מימון; קטעי מוסיקה בנגינתו של האמן יאיר דלאל; ריקוד סוּפי בהנחייתה של אורה בלחה; רב שיח בהשתתפות ד"ר אברהם אלקיים, השיח' ע'סאן מנאסרה וד"ר עמר רייס; ומעגל רוחני לשלום (טקס ד'כר מיוחד של "דרך אברהם") בהנחיית השיח' ע'סאן מנאסרה.  דמי השתתפוּת/כרטיס: 50 ₪.  לפרטים נוספים ניתן לכתוב אליי באמצעות האתר. 

לכל הקוראות והקוראים, ברכת חג שמח.

נתברך כולנו ברוח השלום.  

*

בתמונה למעלה: Edward Munk, Lady from the Sea, Oil on Canvas 1896

בתמונה למטה: פריט מאויר מתוך ספר התהלים של מליסנדה המתאר את המשיח נכנס בשערי ירושלים.

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

*  

הארכיון שלי נתקע באיזו תקלת-מעבר, ועד שהוא יעבור, החלטתי להתחיל לכתוב כאן בלעדיו. ולפי שהאתר הזה כולו דומה כעת לקרקס-נודד או לקרון מִטלטֵל של צוענים, החולף בדרכו מעם האתר הישן של "רשימות" אל מיקומו הנוכחי, אמרתי בינתיים, להקל את מצוקות המעבר, בשיר של איציק מאנגער (1969-1901), צוענים, המברך את הדרך, שאיבדה זה-מכבר מובן, ואין לה פשר, כי אם במה שאבד ואיננו:

*

קְרוֹנוֹת שֶל צוֹעֲנִים. בַּדֶרֶךְ- עֲנָנִים.

ו"לֵךְ לךָ" פָּסוּק שֶיֶש עוֹד לְפָרֵש

הָרעָמִים – צְלִיפוֹת שֶל שוֹט, בְּרָקִים שָל אֵש

וְרֵיחַ שֶל הֶפְקֵר וְגֶשֶם מִתְקָרֵב.

 

לְעֻמָּתָם שָטוֹת עָרִים בְּתַרְדְמָה

אֵי שָם אָבַד אוֹרוֹ שֶל שִיר הָעֶרֶשׂ

לְאִמָּא, בֵּין שָׂדוֹת אֲשֶר קָמְלוּ מִזְּמָן.

"בָּרוּךְ אַתָּה", הִיא תְמַלְמֵל, "הַמִיתוֹס שֶל הַדֶּרֶךְ".

 

קְרוֹנוֹת שֶל צוֹעֲנִים מְקֻרְזְלֵי זָקָן

חָכָם חֲסַר מְנוּחָה כָּאֲדָמָה

שָאֶל חִקְרֵי-עָצְמָהּ הִיא מִסְתַּחְרֶרֶת

 

הָרְעָמִיםצְלִיפוֹת שֶל שוֹט, בְּרָקִים שֶל אֵש

וְ"לֵךְ לְךָ" – פָּסוּק שֶיֵּש עוֹד לְפָרֵש

הַצוֹעֲנִים הֵם הַכְּתַב-רַשִ"י שֶל הַדֶּרֶךְ

(איציק מאנגער, 'הצוענים', מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 167)

 *

   לטעמי, שיר זה מתאר התבוננות בשמים בעת סערה, כאשר עבי הגשמים השועטים שם נדמים למשורר, מתוך זכרונות עוממים, כקרונות מסע של צוענים. הנה הוא שומע את צליפות השוט, ואת הגשם הכבד העומד ליפול, ושם, אי שם הבהוב נואש של זכרון. ערים, שדות, שאבדו בזמן, ושם האם עדיין עומדת ומברכת את הדרך, ואת 'המיתוס של בדרך', קרי: ההנחה כי יש לדרך תכלית, ופשר יש לנדודים ולסבל. מאנגער  לטעמי הבדיל בין הווה שכולו שבר, סער, נדוּדים ופליטוּת, ובין נצח שבזכרון-עבר, של ערים הנתונות בתרדמה בהן אבד אורו של שיר הערש, ושל שדות אשר קמלו מזמן, בתוכם האם יכולה עדיין לברך את הדרך שנתאררה בינתיים, אך ברכתהּ עדיין איכשהו-כלשהו, נמשכת.

   "לך לך" אליבא דדרשות ר' אבא ור' יוסי בספר הזֹהר (דפוס וילנה: חלק א' דף ע"ז), אינו מוצג, כלל ועיקר, כפי שעולה על דרך הפשט, כצו אלהי לאברהם לילך אל ארץ כנען, אלא צו כללי לאדם להימנע מן החולף עובר ולהתבונן במהויות הדברים בלב פתוח, באזניים כרויות ובדרישת שלום; נאמן לתפישה הניאופלטונית של ימי הביניים לפיה מידיעת האדם את נפשו יגיע לידיעת העולם ולקרבת אלהים האפשרית, מציע ספר הזֹהר לאדם להיטיב את התבוננותו הפנימית (כך הבין את הפסוק המקובל האיטלקי בן המאה השבע עשרה ר' משה זכות); על כן, אדם המביט החוצה אל מהפכות העולם התדירות, יחוש בנקל כי הכל תלוי על בלימה כל העת. ואמנם, גם אדם סחוף-חרדה שכזה, עשוי באמצעות מסע פנימי וקשב לדברים, לגלות מחדש אמון בעולם: לדעת את הזעזוע ואת החלוף, לחוש כמי שהולך ועובר כל העת ממקום למקום, כמסע עננים או כמסע צוענים, לכל רוח.  כגון מה שהביאו תלמידי הבעל-שם-טוב מפי רבם בספר הליקוטים, כתר שם טוב, על הפסוק 'נע ונד תהיה בארץ' כי משל הוא למעמד האדם הנע תמיד בין מעליות ותהומות, אך מצליח לדבוק בעולם הזה מתוך הכרה פנימית באיזה טוב יסודי השוכן במהות הדברים, גם אם נסתר מעיין ונעלם עתים מדעת. כמעט אלף שנים לפני כן, בעראק ובפרס, כתבו שיח'ים סוּפיים כי על הפּרוּש לראות עצמו כאילו הוא זר בעולם הזה. יש אומרים, בכדי שלא ינהה אחר החומרנות, ויש שאמרו בכדי שיכוון ליבו בכל עת להתבונן, ככל הניתן, במהויות הדברים עצמן.

   השורה הנהדרת החותמת את שירו של מאנגער 'הצוענים הם כתב רש"י של הדרך' צריכה ביאור. כי מה לאותיות המשונות של כתב-רש"י ולמסע העננים-צוענים הזה. אלא שכתב רש"י לאמיתו של דבר, אין  לא כל קשר  עם דמותו ההיסטורית של פרשן התנ"ך והתלמוד,  ר' שלמה בן יצחק מטרויש (1104-1040), המכונה רש"י, אלא שבשעה שהודפסה דפוס ראשון של התלמוד  הבבלי בונציה על ידי המדפיס הנוצרי דניאל בומברגי, הודפס בה פירושו של רש"י באותיות דמויות כתיבת-יד ספרדית, כלומר: דמויות האופן שבו נכתבו כתבי יד על ידי יהודים ספרדיים, אשר רבים מהם מצאו את ביתם החדש אחר "גירוש ספרד" באיטליה. עוברים יהודים-מגורשים-פליטים כצוענים ממקום למקום, נושאים את שפתם ואת צורת הכתיבה והאות המיוחדות להם.

   הצוענים- עננים של מאנגער, הנדמים להיות אותיות יהודיות-ספרדיות שהתגלגלו מחמת הגירוש מספרד  להיות אותיות 'כתב רש"י' העלו בזכרוני את שורות החתימה של  רומנסה על הלוּנה לוּנה למשורר הספרדי-אנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899): 'הצוֹענִים קוֹלָם הרימוּ/בית-הסדנה סוֹאֵן מבכי/אל לוּנה צופיה הרוח/והרוח לבדה מִשמר להּ' (פ"ג לורקה, רומנסרו ספרדי, תרגם: רפאל אליעז, ספרית פועלים: תל אביב 1967).  והנה גם לדעת לורקה, על אף התהפוכות והרצח אשר על הארץ (אצל לורקה, הצוענים הם מקור הסכנה הנשקפת ללוּנה ולנער, עימו היא מהלכת), ניתן עוד לזהות את הלבנה העומדת בשמים והרוח לבדה משמר להּ. מעניין לציין, באופן בלתי תלוי בלורקה או במאנגער, כי על פי חיבורים יהודיים וערביים אנדלוסיים מתקופת ימי הביניים, נמשלת רוח האדם ותבונתו ללבנה במילואה, וכך גם בספר הזֹהר הספרדי-קסטיליאני, בן שלהי המאה השלוש עשרה,שהושפע מאותם חיבורים ממש. קו סהוּר-כסוּף שוזר אפוא בין מאנגער ובין לורקה. חוסר היציבות, הבלהה הקיוּמית, מסע הנדוד חסר הקץ כל אלו הם המציאות של העירות לדידם, ומעברו האחר, הלבנה החלומית, אשר תמיד מצויה שם, אליבא דלורקה, או אם נצחית העומדת לעד בשדה אבוד ומברכת את הנוודים ביוצאם לדרכם, אליבא דמאנגער, הן מקור נחמותיו ותקוותיו של האדם.

*

בתמונה למעלה:  Christian Rohlfs, Two Gypsies, Oil on Canvas 1921

© 2010 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 

*

לזכרם של גבריאל ורבקה הולצברג שנרצחו בפיגוע הטרור

בבית חב"ד במומבאי שבהודו לפני שנה

 "כי אל אחד בראנוּ- אב אחד לכולנוּ"

לאור תמיהותיו הקטנות של קורא ומגיב, החפץ בעילום שמו (איני יודע במי מדובר), על המקורות עליהם אני נסמך כאשר אני טוען כי בעבר היו בקרב היהדות הרבנית קולות שהעלו על נס את אחריותם של ישראל לא רק לאחיהם בני ישראל בלבד אלא לכל באי עולם; אף לנוכח שיחה טלפונית שקיימתי לפני ימים אחדים עם אחד מותיקי המגיבים באתר, שנסבה, בין היתר על הפער שבין לשון תפילת העמידה (אותה מתפללים יהודים אורתודוכסים שלוש פעמים ביממה), המוסבת רובה ככולה על 'ישראל' בלבד, ובין ערכים שלאורם אני מהלך ואשר אני שב וחוזר עליהם בוריאנטים שונים בין רשימותיי. החלטתי להביא כאן, כתבו כלשונו, את דבריו של ר' שמריה צוקרמאן, בן-מחותנו של ר' אברהם בן הגר"א [הגר"א= ר' אליהו בן שלמה זלמן (1799-1722), הנודע לשם: הגאון מוילנה, על אף שהתנגד לתארים שכאלו כל ימיו], במהלך הקדמת מהדורתו לתיקוני זּהרשנדפסה יחד עם ביאור הגר"א וביאור ר' אברהם בנו, על הקדמת התיקונים. בעיר וילנה בשנת 1869. ואלו הדברים:

 

וגם בזאת צריכים אנחנו להעיד כי ידוע אמרם ז"ל 'ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה וזה ספר תולדות אדם זה כלל גדול ממנו' (ספרא פרשת קדושים פרק ד';בראשית רבה, דפוס האחים ראם והאלמנה: וילנה 1878, פרשה כ"ז פסקה ז', השוו: תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט' הלכה ד', גמרא) ולמדונו חכמינו ז"ל לדעת בזה, כי מחויבים אנחנו בני ישראל לאהוב את כל בני האדם הראשון, כי אל אחד בראנו- אב אחד לכולנו, לבד משבעה העמים הקדמונים אשר היו עובדים כוכבים ומזלות ולא קיבלו ז' מצוות בני נח והשחיתו מעשיהם מאֹד. החמירה עליהם התורה וצוותה לאבדם. וכן עמלק אשר קרָנוּ בדרך בצאת ישראל ממצרים ויילחם בנו. והתורה צוותה לכתוב זכרון רשעתו בספר ולאבד שמו. ואדום גם הוא אשר נהפך לאויב לבני ישראל והחריב בית מקדשנו. והוא המכונה סתם בשם מלכות או הגלות הרביעית גלות רומא. ואם ימצא לפעמים במדרשי חז"ל ובתלמוד ובספרי קבלה המדברים בגנות עמים שלא מבני ישראל המה סובבים והולכים רק על ז' העמים, מפורש ברובם תיבת פלחי כוכביא או עובדי כוכבים,  או על עמלקים. וכמפורש בזהר בכמה מקומות ובפ' משפטים (דף ק"כ ע"ב). עירבוביא דאומין (=עירבוב האומות, ש.ר) וכולי, דאינון עמלקים (=שהם עמלקים, ש.ר) וכמה מקומות בזוהר חדש ובזוהר דאסור לן לאנהגא קְלָנַא [=שאסור לנו לנהוג בביזוי ובקלס, ש.ר] בכמה מקומות כל שכן באומין דאינון קריבין ביחוסא לישראל [=כל שכן באומות הקרובות ביחוס לישראל, כלומר: צאצאי ישמעאל ועשיו, ש.ר],  ובהם המה מדברים (=כלומר רק בעמלק ובשבעת עממין שישבו בכנען), להראות מקורם המושחת מראשית היצירה. ועיין הרמב"ן ז"ל (=ר' משה בן נחמן, 1270-1198 לערך) בפירוש התורה בפסוק 'ותמנע היתה פלגש' (בראשית ל"ו, 12) שכתב, וזאת לשונו: והנה אנו נצטווינו בבני עשו שנאהוב אותם ולא ניקח את ארצם כו' הוצרך הכתוב להודיעינו שהן דווקא בני הגבירות מנשיו, אך בן הפילגש אף שנכלל בכלל בני עשיו ונצטווינו בהפך (=הכותב מסביר מדוע יש לכבד את בני עשיו כולם, אבל התורה בקשה לאבד את את עמלק שהיה בנהּ של הפלגש תמנע) וכל מקום שנזכר ברבותינו זכרונם לברכה עשיו לגנאי הכוונה על עמלק שנכלל בזרעו כו'. ועיין רמב"ן בפסוק 'לא תתעב אדומי' (דברים כ"ג, ח') ובספר העקרים (=חיבור תיאולוגי פילוסופי לר' יוסף אלבו, 1444-1380, ש.ר) חלק ג' פרק כ"ה. וכבר חדלו העמים האלה מן העולם  כמו שכתב רמב"ם זאת לשונו: 'ואין להם שם ולא זכר'. אבל כל העמים זולתם הם בכלל האהבה, המוטלת עלינו לאהוב את כל בני האדם, ובפרט העמים אשר אנו חוסים בצילם, היודעים את ה' ומאמינים בהשגחה ובנבואה ובגמול ועונש אחינו הם, וחלילה לנו לפגוע בכבודם ומה גם לבזותם. ולפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה היינו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים שבעים פרים על שבעים האומות. וגם עתה נשלם פרים שפתינו ואנחנו מחויבים גם היום להתפלל בשלומם, אֹשרם וטוּבם, ובשלומם יהיה שלום גם לנו. 

[שמריהו בן מרדכי צוקרמאן, 'הערה לפני הקדמת  שיויתי ה' לנגדי תמיד', ספר תיקוני הזהר עם תיקונים מזהר חדש עם ביאור הגר"א  ועל הקדמת התיקונים מצורף ביאור בנו מורינו הרב  אברהם מגוף כתב יד, נדפס לראשונה: וילנה 1869  , דפוס צילום: ירושלים 1979,  דף השער הפנימי] 

**

מובן כי כל הרוצה להתייחס לטענתי הרואה בטקסט זה טקסט כן לחלוטין, וירצה לראות בו אפוליגטיקה רבנית בלבד כלפי הצאר, או כלפי הצנזור הכנסייתי וכיו"ב, לא אתווכח איתו. רק אדגיש, כי הקורא הבקיא ישים אל לבו כי אין מדובר כאן בתפלה לשלום הקיסר/צאר בלבד או בהערה הידועה והקצרה האומרת כי כל הכתוב בספר באשר לעובדי כוכבים ומזלות ולמינים אין כוונתו לעמים הנוצריים. תובנותיו של הכותב כאן מעמיקות יותר, למדניות יותר, הוא היה צריך עיון בכדי להעמיד את דבריו. אפשר יכול היה להסתפק רק בהערה, כדרכם של ספרים אחרים וכאן בחר להאריך להזכיר כי אהבת כל האדם, צאצאי אדם הראשון, היא מצווה החלה על כל ישראל. הוא גם אינו מסתפק בתפילה שגורה לשלומה של מלכוּת (=השלטון), אלא פונה לקורא להתפלל גם היום 'בשלומם אֹשרם וטובם' של העמים כולם, ובפרט אלו שבקירבם ובקירבתם חיים ישראל. זאת ועוד, הערתו לגבי הקירבה היתירה שצריך בן ישראל לחוש כלפי העמים הקרובים לו ביחוס, רלבנטית היא גם לזמנינו, משום שישמעאל היה אחיו החורג הבכור של יצחק, ואף בו ובצאצאיו דיברה תורה (סוף פרשת חיי שרה), ולא זאת בלבד אלא שהתורה מציינת כיצד ישמעאל ניצל בהשגחה אלהית עם הגר אימו ממוות בצמא במדבר. פרשה זו אודות ישמעאל והצלתו מוקראת אגב, ברוב עם, בכל א' דראש השנה, בכל שנה.

   את התיבה 'ובשלומם יהיה שלום גם לנו'  איני מפרש גם כן כאפולוגטיקה, אלא כראייתם של ישראל כחיים בקרב אומות העולם ועל כן חייבים לכוון לשלום ולביטולם של מעגלי שפיכות הדמים האנושיים, אשר כל זמן שהם מתקיימים, גם סכנתם של ישראל אינה חדלה.

   דבריו של ר' שמריה צוקרמאן מצדיקים כמובן באופן בעייתי את מחיית שבעת העמים הכנענים ואת עמלק משום שהיו 'מושחתים מראשית היצירה' (הצדקת הציווי למחייתם בתורה). עם זאת, כדאי לשים לב ללב דבריו האוסרים איסור חמור על מעשים, כגון אלו, מאז אבדו העמים הללו מן העולם והטלתם על עם זולתם בימינו אנו ואילך. לא על עמים ולא על פרטים.

   יתירה מזאת, בכדי להדגיש כי הטקסט בן בית מדרשו של צאצאי הגר"א אינו יחידאי, אלא ביטוי למגמה מסויימת ששררה בקרב אחדים מתלמידיו ומקורביו,  אביא לפניכן/ם שני מקורות נוספים בני דורות קרובים, המבטאים את אותה הגישה ממש.

   ר' אברהם דנציג שהיה פוסק ההלכה של וילנה בדורו של הגר"א ומחוּתנוֹ, גם אחד מאבות אבותיי, כתב בספרו ההלכי חיי אדם, באשר לחובותיו של היהודי המתעורר משנת הליל אל יום חדש, כי:  

*

יקבל על עצמו בפרטות לאהוב כל אחד ואחד מבני האדם כגופו, כמו שכתב (ויקרא י"ט, 18) "ואהבת לרעך כמוךָ" ועל ידי זה יכלול תפלתו בכלל תפלות ישראל ויהיו לאחדים

[ר' אברהם דנציג, חיי אדם, הלכות ברכות ותפלות כלל א' הלכה ו']

*

   ואילו ר' אברהם נוסף, הוא ר' אברהם בן הגר"א, אבי-מחותנו ר' שמריה צוקרמאן, אשר דבריו המרשימים הובאו לעיל כתב בביאורו הייחודי על התפלה השמיט, כנראה בכוונת מכוון את התיבות 'ומביא גואל לבני בניהם (=של אברהם יצחק ויעקב) למען שמו באהבה' והותיר תחתיהן בביאורו פירושו: 'ומביא גואל למען שמו באהבה' (ר' אברהם שם מפרש את כל הברכה הראשונה מלה אחר מלה ומדלג דווקא על צמד התיבות האלה: 'לבני בניהם').  אמנם אין מוציאין מסקנות משתיקה, אך אם אכן היה נוסח תפילתו של ר' אברהם בן הגר"א 'ומביא גואל למען שמו באהבה' פירושו של דבר הוא שתפילתו הוסבה לכך שאלהי אברהם יצחק ויעקב יביא גואל לכל המין האנושי ומתוך רצון להיטיב עם כל בני המין האנושי ולא עם בני- בניהם של שלשת האבות בלבד.  ואם כן, מכלל אהבתו של ה' לכל בני המין האנושי ורצונו להיטיב עמם נגזרת האהבה עליה דיבר ר' שמריה צוקרמאן, 'האהבה המוטלת עלינו לאהוב את כל בני אדם'.

 

 

בתמונה למעלה:  עכו בשקיעה. בעכו בילה הרמב"ן, אשר הוזכר בדברי ר' שמריה צוקרמאן, את אחרית ימיו.

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

ziona 

1

 

בשבת התארחתי עם משפחה מורחבת בקיבוץ הדתי טירת צבי בעמק בית שאן לרגל אירוע משפחתי. אחר הקידוש של שבת בבוקר, שוכב על הדשא הירקרק מול חדר האוכל, חובש כובע בוקרים חום ונהנה מזמירות השבת של הצפורים, נכנסתי לשיחה עם בני זוג, מן האורחים, והנה הסתבר לי כי הם חלק מועדת הקבלה של הישוב 'שבות רחל' בשומרון; ישוב שהצליח להוציא בשנים האחרונות שני רוצחי פלסטינים. אחד מהם, הוא יעקב (ג'ק) טייטל (הוא ומשפחתו הגיעו ליישוב עוד לפני בני הזוג עימם שוחחתי); לשאלתי הסקרנית, האם יש איזה מסמך של קריטריונים המגדירים מי זכאים להתגורר בישוב ענו בני-הזוג בשלילה. לשאלה, מה עמדתם ביחס לשיעור הפשיעה החמורה הגדול יחסית בכל האמור בישוב כה קטן (כמאה משפחות לערך) ולאלו שאולי יקשו על מציאותם של רוצחים שכאלה בהתנחלויות ענו: 'צריך לזכור מאיין הגיע אסף גולדרינג'. עתה, מובן שניתן לצרף לרשימה כזו גם את רוני רון ואת רוצחם של בני משפחות אושרנקו. ברם, עדיין לא הבנתי מדוע בתשובתם ישנה מגמת התעלמות מן המעשים החמורים המיוחסים לטייטל, והשלכה מיידית על רוצח חילוני תל אביבי, כאילו אומרים: 'הרצח אינו בעייה שלנו… הרי לא היית שואל שאלה דומה את אחד מתושבי המרכז.'  בן הזוג הגדיל והוסיף: 'ראה, אנחנו מאמינים בכך שהחוק האמתי הוא התורה, חוק המדינה הוא המלצה נכונה, כל זמן שהוא אינו סותר את התורה.' כמי שמקיים אי-אילו מצוות בעצמי השבתי: 'לתומי, חשבתי כי זו מערכת חוק וזו מערכת חוק'. בת הזוג מצידה הקשתה עליי לגבי הרשות שאני נותן לבני לקרוא בספר על המיתולוגיה היוונית, והאם איני חושש כי חלילה הוא עתיד להאמין בקיום של אלילים יווניים.

   לדברי בן- הזוג, כי אין לו ספק כי תיאמו את פרסום פרשת טייטל בשבוע בו חל יום הזיכרון של יצחק רבין וזאת בכדי להעצים את הגל האנטי-מתנחלי. 'אפשר כי 'מחלקה היהודית' בשב"כ קשורה בזה' אמר. תמהתי על כך שבתור מייצג של המתנחל-השומרוני-המתוּן הוא אינו חש צורך להידבר עם הצד האחר,לדידו,עם התל-אביבים ודומיהם.דומה הוא,הרהרתי בצער, למי שחש עצמו כה רדוּף עד שברגע שבו יאסוף מחנהו די כח (וזה קורה אט-אט בצבא ובמסדרונות השלטון), הוא יתחילו לרדוף. דומני כי גם אז,הוא וזוגתו לא יחושו באמת לזכויות האדם המתדלדלות, וגם לא לסבלו של האחר, אלא ידברו על מדיניות מסויימת, כזכות שלימה שהמחנה המסויים קנה והשיג לאחר שנות רדיפה רבות, כחלק מן 'המהפכה האמונית'. שמא לא יחושו כלל בכפיה ובכוחניות פעליהם מפני שלתומם אוחזים הם בדרך אמת, שאין בלתהּ, ואשר טובתהּ שמורה עימה לכל האוחזים בה, והלא: דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. שמא כבר עתה, הרהרתי לעצמי, אנו מולכים שולל על ידי ממשלה.אשר רבים מיועציה, באים משורות אנשי ארץ ישראל השלימה, אותו מרחב יהודי דתי-משיחי, שיש הטורחים על הרחבתו דבר יום ביומו ומנצלים כל תחום אפור בחוק על מנת לקדמו. כדרכן של דיקטטורים, מנהיגיהם ששים על הסבּרה ברוח 1984 של אורוול. תמיד ישנו אויב האורב לתורה הקדושה ולבני בריתהּ,וכל פעולה מוצדקת להגנת התורה ולהגנתו של של העם והארץ, הלאו ככלות הכל מדובר לדידם בהגנה עצמית מפני מבקשי רעתם בלבד.  

    זאת ועוד, בקרב ציבור אשר קצת רבניו נוטים לראות במעשי הרצח שחוללו ברוך גולדשטיין וממשיכיו—מסירוּת נפש דתית ולא רצח מטורף. בציבור הטוען כי ישיבתו בהרי יהודה ושומרון היא בעצם האינטרס של כולנו, אבל שוכח כי בה-במידה, הישארותו שם מעכבת ומונעת כל אפשרות להניע תהליכים מדיניים בתמיכת העולם; הסכמים שבהם אפשר שקיומה של ישראל יעוגן בערבויות בין לאומיות כמדינה יהודית דמוקרטית, קשה שלא לראות במתיישבים, אידיאולוגים מסורים ככל שיראו בעצמם, סוג של קנאים מודרניים המתבצרים והולכים על מצדה דמיונית, שהולכת וקורמת אור וגידים. התיאולוגיה שמניעים רבניהם היא תיאולוגיה דיכוטומית של הבחנה בין בני אור ובין בני חושך, וכך אם בעבר עמד חוק המדינה לעיניי ה'ממלכתיים הדתיים' מקדשי המדינה (ראשית צמיחת גאולתינו), הרי דומני כי הדורות הצעירים יותר של תושבי יהודה ושומרון היהודיים כבר השלימו לראות את חוק המדינה, כנאה ומחייב, רק כל אימת שהוא עולה עם דין התורה (כזאת שמעתי לדאבוני בכמה הזדמנויות), ובאשר דין התורה לשיטתם של המתיישבים תלוי בפסיקת הרבנים; השאלה היא בכמה אלימות אנו עומדים לחזות בעתיד, אלימות שתוכשר על ידי רבנים כ'מסירות נפש דתית עילאית', או כקידוש השם' לכל דבר ועניין, ובעיניי המתיישבים היא תיתפס כהגנה עצמית על ערכי הדת, הלאום והארץ.   

 

 

2

 

איני עוין את ציבור המתנחלים (יש לי גם בני משפחה וגם חברים יקרים הדרים בהתנחלויות, המתנגדים להחזרת שטחים/פינוי ישובים בכל ליבם, וגם אם איני מסכים נחרצות עם דרכם, הייתי מבכר על פני הסכמים מדיניים מצב אידיאלי בו יהודים ומוסלמים ייחיו יחדיו בשלום בערים מעורבות). הדרך התיאולוגית שבה הלכו ר' צבי יהודה קוק ותלמידיו אנשי "גוש אמונים" נראית לי כמשגה חמור, וכהשררתן של נורמות-דתיות שואפות משיחיות אפוקליפטית,כדרכו של ר'יעקב משה חרל"פ.אבל ההקצנה האידיאולוגית הנוספת המתמדת אצל תלמידי-תלמידיהם וסחיפתהּ את הציבור הדר ביהודה ושומרון נדמית לי כערעור מתמיד על אופיה הדמוקרטי והליברלי של מדינת ישראל, ובאופן אישי – דומני גם כי לחינוך ולהוראת התורה באופן דוגמטי צר, כאילו מצוות ישוב ארץ ישראל הינה חזות הכל. התנהלות זו גובה כבר מחיר כבד באשר לאוריינותם ולכושר החשיבה הביקורתי- עצמאי של בני החוגים הללו , גם בקרב המתונים שבהם, והלוואי שאתבדה. דומה כאילו המשולש: תורת ישראל, ארץ ישראל, עם ישראל, לא היה השיקול היחיד שהנחה את העלית הרבנית לדורותיה, וכי בעבר נתפסה התורה במשמעות כללית נרחבת, והובהרה תעודתה, בין היתר, באופן הרואה בקיום חיי שלום עם אומות העולם ערך רצוי ומקווה. דבר נוסף, דומני כי מקום תורת האלהות (תורת הקבלה לגילוייה, ספרות פילוסופית יהודית המעצבת תורות אלהות והשגחה) נזנח כמעט כליל על ידי חוגים אלו, או למצער שועבד לצרכים פוליטיים. רבני יהודה ושומרון במירבם עסוקים באובססיביות מה בהיבטים הפוליטיים הצרים של הקיום היהודי, ועוד יותר—בהפצת היהדות באמצעות החזרה המונית בתשובה, שהינה לאמיתה: השפעה פוליטית בשם הדת, קרי: הבניית 'החוזרים בתשובה' בכדי שיצטרפו בהמוניהם למפעל ההתנחלויות ויקימו דווקא שם את משפחותיהם. כללו של דבר, דומני כי בציבור "האמוּני" הולכת ורווחת ההשקפה לפיה הפוליטי קודם ללמדני-אינטלקטואלי.לטעמי,עתידה מגמה זו לפגוע באוריינות, וכבר פגעה שיטתית במגמות מסוימות בהבנת התורה ובהנחלת התורה שאפיינו את בני הדורות הקודמים. 

 

3

 

   אחר הצהריים לעת צללים התארכו והלכו והיום נטה לערוב הלכתי לי מחריש לבדי על הדרך המקיפה את הקיבוץ צופה לאורות הדולקים והולכים אצל הערים הירדניות בממלכה ההאשמית שמנגד. שני טווסים חלפו על פניי על מדשאה,כשני רעים המשוחחים ביניהם,לבושים מיטב מחלצותיהם על ענייני דיומא,שקועים בשיחתם ואינם מסיבים תשומת לבם לכך שהאור הסגול נוגה בקצה זנבם,כמו מאחז בהם אור עוֹמֶם-חוֵּר; בהמשך הדרך המעוגלת, על יד אזור תעשיה עמוס קוביות-ענק של קש זהוב חצו את דרכי שתי נמיות, אפורות- כעורות, בדרכן לצייד הלילי. הרהרתי על הזוגות האלה, הנקבצים ודאי אל תוך תיבת נח דמיונית העומדת אי-שם, מי יודע. הריי קריטריון הקבלה היחידי עבורם הוא שיבואו בזוגות.גם חוות החיות של אורוול הבהבה על סף דעתי לרגע באור אחרון;גם האופן שבו אנו נוטים להעלים עין מן הקרובים לנו, בכדי שלא נצטרך להיבהל מן הדרך שבהּ הם הולכים ומסגלים לעצמם. ובסוף, מעט מדיי מאוחר מדיי, ניגרר שוב אחר תושבי יישובי יהודה ושומרון "הנרדפים","הצדיקים המיוסרים ומסורי הנפש" ברגל רועדת ובזרוע מאוגרפת אל שדות הקרב והקטל,המָפרִים את ימי הזיכרון והשכול הלאומיים (אלו שבקונצנסוס הכללי הרחב ביותר, העשוי לכלול גם את תושבי יהודה ושומרון: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום השואה והגבורה), בכדי שנוכל להרגיש לרגע אחוות אחים חולפת ורגעית. אולי תהליך דומה עוברים מזה שנים אחדות הפלסטינים, הבוחרים ללכת לאור הקולות האידיאולוגיים האסלאמיים והבלתי מתונים בקרב קהלם. פתע נזכרתי כי גם רוצחיו של יוסף ק' באו כצמד מסתורי, אפילו העבירו ביניהם את המאכלת הלוך ושוב. ברם, שמא שם הנרצח היה יוּסוּף ק', ורוצחיו רק פעלו בהתאם ל'הלכות שחיטת גוי' שחיברוּ רבניהם?

 

הערה למגיבים מהירי-חימה: פנו לעיין ב- רעיא מהיימנא (ס' הזהר חלק ב' דף צ"ב)העוסק בסוד השבת שהיא כללות התורה ("רזא דשבתא דאיהי כללא דאורייתא"), תּוּרוּ שם זכר לישיבת ארץ ישראל,מפעל ההתנחלות, פוליטיקה-דתית, הלכות מדינה, הלכות מלחמה, קידוש האדמה –ואם אלו אינם מנויים וגמורים שם בסוד השבת (שהיא לדעת המחבר שם כל התורה), אולי לא מקרה הוא, שכן השבת מטבעה מזוהה עם השלום ואיכא דאמרי אף עם הרחמים, החירות והפדוּת. שמעו-נא ודעו לכם, אפוא, כמה רחקתם. ולא אזכיר עד כמה הזהיר ס' הזהר בעוון החימה, ודימה אותה לעבודה זרה ממש.  

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, קריית מאיר, שמן על בד 1928, 

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »

 

 

   לפני כשלוש עשרה שנים התחלתי מרצוני החופשי וללא תיווכו של זרם מסוים או השפעה מכוונת מאוד לקיים מצוות וגם ללמוד תורה. מעט לפני שנישאתי החלטתי גם מתוך לימוד וגם לטובת אחדות המנהגים במשפחתי העתידית לקבל את מנהג הגר"א (=הגאון אליהו בן שלמה זלמן מוילנה) ותלמידיו, כמנהג חותני לעתיד ובני ביתו. מנהג זה,ליטאי,כמובן חסר את רוב בקשות ה'יהי רצון',ומסתייג לא מעט מכל מיני ברכות,סגוּלוֹת,השתטחות על קברי צדיקים,התרפקות על צדיקים חיים,המנעות מתפילות בקשה ממלאכים,ומיעוט בתפילות ובקשות שאינן מעם נוסח התפלה.

בניגוד,לאמונה רווחת לפיה הסתייגו הליטאים מן הקבלה,ריבוי המקובלים שהגיעו מחוגי הליטאים מעיד כי לא זו היתה המציאות,אלא שאצל הליטאים,על פי רוב,השתדלו לעסוק בקבלה בסתר ולא להתפרסם לכתחילה כמקובל, אלא לראות בקבלה תחום עיסוק עיוני עלאי השמור למעטים, ואינו פתוח לכתחילה לעיונו של כל המבקש לעסוק בו, אלא אם למד קודם תורה הרבה. אכן פרשנותם של הוגים ומקובלים, כגון: הגר"א (ביאור על ספרא דצניעותא, ביאור היכלות דס' הזהר, ביאור על תיקוני זהר),ר' חיים מוולוז'ין (נפש החיים),ר' מנחם מנדל משקלוב (מיים אדירים), ר' יצחק אייזק חבר (פתחי שערים), ר' שלמה אליישיב (לשם שבו ואחלמה),ר' נפתלי הרץ הלוי (ברית עולם),ר' שריה דבליצקי,מעידה על עמקות עיונם בקבלה התיאוסופית ובקבלה הלוריאנית, ובהתייחסם אליה כסוג של תיאולוגיה מטפיסית של היהדוּת, יותר מאשר תורה איזוטרית מגית-תיאורגית.

   לפיכך הופתעתי מאוד לגלות בדפוס של חיבור נדיר למדיי סידור התפילה הקבלי של ר' אריה לייב אפשטיין,שנדפס בראשונה בקנינסברג,תחת ממשלתו של פרידריך השני מלך פרוסיה, בשנת  1765, וזכה בהסכמה נדירה מאוד של הגר"א (שהיה באותה עת כבן 43 שנים)תפלת-בקשה שאינה קבלית-אזוטרית ברוחה, ומביעה דאגה כנה, כזו היוצאת מן הלב, לשלומה של האשה המעוברת ושל העובר אשר ברחמה,ללידה קלה ולרפואתם המהירה של הולד ואימו.התפלה מחולקת בין תפלה המיועדת למי שמעוניין להתפלל לשלומה של האשה המעוברת ובין תפלה שיש לאישהּ של האישה רשות להתפלל לשלומה ולרפואתהּ.

   מפני ההפתעה שבגילוי תפילה כזאת בסידורו של ר' ארייה לייב אפשטיין שהיה מקובל לוריאני, לפי דרכו של בעל משנת חסידים, המקובל האיטלקי,ר' עמנואל חי ריקי, ועוד יותר מפני שמצא מקום להביא בסידורו תפילת בקשה כנה לשלומה של האישה והולד.תפילה שכולה דאגה ורגש של קהל המקובלים (הסידור לא הופץ למיטב ידיעתי בחוגים נרחבים)החלטתי להביאהּ כאן ככתבה וכלשונה:

 

וזו נוסח התפלה:

יהי רצון מלפניך ה'=אלהינו ואלהי אבותינו שתקל מעל האשה מרת פלונית בת פלונית את צער עיבורהּ ותוסיף ותתן לה כח בכל ימי העיבור שלא יותש כחה ולא כח העוּבּר בשום דבר בעולם ותציל אותה מפתקהּ (=גורלה,ש.ר) של חוה ומְקִלְלָת 'הרבה ארבה את עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים' ולא יהיה בעת לדתה ולא לולד. ויהא נולד בשעה טובה ובמזל טוב לחיים ולשלום ולבריאות לחן ולחסד לעושר וכבוד ויקוים בהּ מקרא שכתוב 'לא תהיה משכלה ועקרה בארצך מספר ימיך אמלא'. והאשה פלונית בת פלונית ובעלה פלוני בן פלונית והעובר לא יוזקו לא בגוף ולא באיברים ולא בעורקים ולא בעור ובשר ושאר כל הבנין בני האדם ולא בתוך חלל הגוף ולא חוץ לחלל הגוף ותבריא כחה ורוחהּ ועצמותיה כמו שנאמר רפאות תהיה לשריך ושקוי לעצמותיך אמן כן יהי רצון.

תפלה לבעל על אשתו מעוברת כשבאה לחודש השביעי עד שתלד: 

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתקל מעל אשתי פלונית בת פלונית את צער עיבורה ותוסיף ותתן לה כח כל ימי עיבורה שלא יותש כחה ולא כוח העובר בשום דבר בעולם ותציל אותה מפתקה של חוה ויהא עת לדתה כי ימלאו ימיה ללדת ולא יהפכו עליה צירי לידה ויצא הולד לאויר העולם ברגע קטן ותלד בנקל כתרנגולת בקלות בלי שום היזק לא לה ולא לולד ויהא נולד בשעה טובה ובמזל טוב לחיים ולשלום ולבריאות ולחן ולחסד ולעושר וכבוד שלא תלד אשתי בשבת שלא יצטרכו לחלל שבת חס ושלום בשבילה ותמלא כל משאלותיה במידה טובה ישועה ורחמים בקרב כל ישראל הצריכים רחמים ואל תשיביני ריקם מלפניך; יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

[סידור הפרד"ס: סידור תפילה עם כוונות האר"י הקדוש כפי שערכם וסדרם הרב 'משנת חסידים', חיברו וגם חקרו אריה לייב הלוי עפשטיין, קנינסברג תכ"ה (1765), מהדורת צילום, המכון להוצאת ספרים וכתבי יד אהבת שלום: ירושלים תשמ"ו, עמ' שכ"ג-שכ"ד]

 

   מה שמעורר לכתחילה עניין ורגישות בתפלה זו היא העובדה לפיה אין המקובלים ו/או אבי הולד מתפללים אלא ללידה הקלה ולרפואתם המהירה של היולדת ושל הולד. אין כאן בקשה כי הילד הנולד יהיה גדול בתורה או שיקיים את המצוות קלה כחמורה. אפשר הואיל וטרם נודע מינו של הולד. אבל לטעמי יש כאן יותר מכך, משום שאזיי יכולים היו לבקש על היותו של בן, אם יוולד, תלמיד חכמים והיותה של בת, אם תוולד, בעלת צאצאים רבים ונשואה לתלמיד חכמים. ההימנעות מכך וההתמקדות ברפואתם ובבריאותם של האם היולדת ושל הולד, מרמזת על ההימנעות מהכברת בקשות ותפילות. ההתמקדות כאן היא בישועתם הבריאותית של האם והעובר הנולד. עם זאת, יפה בעיניי בקשת האב על כך שלא תלד אשתו בשבת כדי שלא יצטרכו חלילה לחלל שבת בשבילה מתוך פיקוח נפש. אבל ברור מנוסח התפילה כי אם אכן תלד היולדת בשבת יחללו עליה את השבת בנפש חפצה.

   ההיבט הקיומו בולט הוא אפוא בתפלה זו, הנמנעת לכתחילה מאזכור שמות קודש, מאזכור שמות מלאכים, מייחודים וכוונות קבליות.לשונה,היא שטיחת בקשה קיומית מאוד. בקשה ישירה מאת הבורא על רפואה, בבחינת פתיחת הלב לדאגה לזולת, התגברות על החרדה שמא הדברים לא יעלו יפה (במאה השמונה עשרה לא מעט נשים נפטרו בלידתן, והרבה מאוד תינוקות לא שרדו את הלידה). יש לטעמי, דווקא בתפילה ישירה זו ללמד, עד כמה האשה יקרה היא בפני אישהּ, ועד כמה הוא אינו רואה בה רק יולדת ואם, אלא שותפה לחיים על כל נדבכיהם.   

 

 

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon. Girl No. 109336. Oil on Canvas 1950

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

le.brocquy

*

אתה לא מוצא

לא מוצא את הבית, שיכור

מאבק שריפה ואור

(רונה קינן, 'כשהקוצים היו קוצים//יואל רץ אל האור', שירים ליואל, 2009)

1

   רונה קינן ואביתר בנאי הוציאו במרוצת החודשים האחרונים אלבומים חדשים. את אלבומי הביכורים שלהם למשל, קניתי ביום הוצאתם. בהופעותיו הראשונות של אביתר שהתרחשו מעט אחרי שהתחלתי לקיים מצוות לפני כשתים עשרה שנים הייתי כנראה, ככל הזכור, הדתי היחיד בקהל. את רונה קינן אני אוהב מאז שמעתי לראשונה את 'Train' ואת 'מבול' (במקור האנגלי, דווקא: Earthquake), שירים מופתיים. אלבומהּ לנשום בספירה לאחור מהווה עבורי יחד עם בעברית של רות דולורס וייס את העדית שבעדית של האלבומים העבריים שיצאו בעשור האחרון. אלבומה השני עיניים זרות כלל כמה טקסטים יפים מאוד של אהבה לסבית גלויה (נס, עיניים זרות, במערכת הדם), מן החשופים, העדינים והמורכבים שנשמעו במקומותינו, אשר הצליחו להנגיש את האהבה החד מינית גם לקהלים שאינם מורגלים בהם.

   מהאזנה חוזרת בחודש האחרון ל-שירים ליואל לרונה קינן ול- לילה כיום יאיר של אביתר בנאי שמתי לבי למוטיב החוזר ועולה בשני האלבומים גם יחד: הנסיון להחיות את זכרו של האב ההולך ונעלם, להנכיח אותו בתוך המציאות ההולכת ושוכחת. אצל קינן מדובר באביה הקונקרטי, עמוס קינן ז"ל, אצל בנאי מדובר באביו שבשמיים (אביו החי של אביתר בנאי, יצחק בנאי, מזמר עימו את הפיוט בן המאה השש עשרה, שימו לב על הנשמה ברצועה השמינית באלבום) .יותר מאשר קינן מדברת על יחסיה הרגשיים עם אביה היא בוחרת לספר עליו, על משפחתו, על אבדניו, לספר על התרחקותו, העלמו בתוך מחלתו, התרחקותו/היפרדותו מן העולם והליכתו אל הנעלם (היער האפור); בנאי לעומת זאת, שב ומדבר על האל כאב שמיימי, שהוא צריך את אישורו, את אהבתו, קרבתו, עזרתו. המינוחים לכתחילה אמוציונליים-רגשיים אצל בנאי. יותר משיש כאן ברית, מביע בנאי אהבה יוקדת, מחוייבות גלויה לאב שבשמיים. ברם, כמו אצל קינן, ניכרת אצל בנאי נואשות מסויימת, זעקה למשמעוּת הבאה לידי נחמה באמצעוּת כיבוד/מסירות אין קץ לאב (האל) ולאם (התורה האין סופית), המשפחה השמיימית. כאבהּ של קינן עצור לכל אורך האלבום. היא מעדיפה להתבונן. לרשום קוים לדמותו של אביה בימיו האחרונים ותהליכי שקיעתו, ולצייר מעט מקורותיו הביוגרפיים. עם זאת, אין פה ניכור, כי אם תהליך נפשי-רגשי של השלמה עם הפרידה הממשמשת ובאה לצד היווצרות של פער ושל חסך, הנובע מכך שיחסים בין בני אדם, ודאי יחסים של קירבה, אינם באים לעולם לידי מיצוי. מבחינות מסויימות הזכיר לי המהלך האמיץ של קינן את יצירתו המשובחת באמת של פול אוסטר (לדידי הספר הטוב והשלם באמת מבין ספריו) המצאת הבדידות: 'חמש עשרה שנה חי לבדו. בהתמדה עיקשת, אטומה, כחסין מפני העולם. הוא לא נראה כאדם הממלא חלל, אלא כגוש חלל בלתי חדיר בדמות אדם. העולם ניתז עליו, התנפץ אליו, לעתים דבק בו, אך מעולם לא חדר פנימה. חמש עשרה שנה שוטט כרוח רפאים בבית העצום, הוא לבדו, ובאותו בית הלך לעולמו' (הוצאת הקיבוץ המאוחד וסדרת סימן קריאה: תל-אביב 1995, עמ' 11). אוסטר אף פעם לא היה קרוב ממש לאביו. באשר לקינן, מן השירים עולה כי היא נהגה לשוחח עם אביה אחת ליום. אבל קשה למאזין להעריך את הקִירבה, רק את הקשב הרגיש ואת הדאגה העולים מתוך הפער ומתוך המרחק. גם מתוך התובנה כי אביה היה במידת מה הלוּם קרב רוב ימיו, והיה מתעורר מדי לילה בלילה כשפקדוהו חלומות על אשר ראה בשדות הקרב.   

 

2

 

   החוויה  הבסיסית אליה מושך אביתר באלבומו היא חווית חדוות הגילוי של ההורים המטפיסיים. נראה כי אביתר עדיין רחוק מטרמינולוגיה תיאוסופית ואינו מזהה בין אבא ואמא ובין חכמה ובינה בקבלה הספרדית. קרוב הוא יותר לזהות את אבא כקב"ה ואילו את האם כאורייתא, כלומר: התורה, כפי לימודהּ בנגלה ובנסתר. אמנם, על דרך הקבלה, לפי תלמודו של המעיין כך מידת דביקותו באלוה, ועל כן כפי העיסוק בתורה נמדדת מידת מחויבותו של העובד לריבונו. תפישה זו דומיננטית היא הן בספר הזהר ששם תלמודו וחידושיו של תלמיד חכמים יוצרים רקיעים חדשים של תובנות ממש. עבור דרך תפישתו המובהקת של ר' משה קורדוברו;  אך גם הולמת את התפישה הליטאית, כפי שעצב אותה בספר נפש החיים ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מוילנה. ושוב, על אף שההתרפקות על התורה נדמית כאילו שאובה היא מעולמם של הליטאים, גילויי הקרבה ההורית, של הבן אל אביו השמיימי, מסמנים את אבייתר כקרוב דווקא גם אצל הקוטב החסידי-ברסלבי, בעולמם של ליקוטי מוהר"ן. הפיוט שימו לב אל הנשמה המושר בניגון הפרסי, מצביע על כך שבנאי לא התנתק ממקורותיו בבית הוריו, וכי היהדות שבחר לעצמו הנה יהדוּת מורכבת, שאינה מקבלת בהכרח לכתחילה את מרותו של זרם ו/או חצר מסויימת, אלא שיש בה מן הבחירה ומן היצירה. למי שמאזין היטב, רוב קשב, מתקבל הרושם לפיו האלבום מתאר את מסעו האישי של בנאי אל עבר היהדוּת. שיבוצי הפסוקים משיר השירים המופיעים למשל בשיר הפותח אבא מעידים על מסע נפשו של בנאי ('יונתי בחגווי סלע, השמיעיני את קולך') עבר קרבת האב המקווה לדידו, וחשוב להדגיש כי אין זה שיבוץ בעלמא—הבא לשאת חן בעיניי מאזינים דתיים הרגילים לשמוע פסוקים מספרי הקודש במוסיקה החסידית-יהודית. גם השיר אב הרחמן לדידי הטוב בשירי האלבום, הן מוזיקלית והן טקסטואלית, אינו בא להציע למאזין את נחמות הדת אלא דווקא פורט באופן מדוייק ומעודן על נימי הנפש. התיאור של החזרה בתשובה, של הפיכת הלב והזהות, כמו מי שמשליך עצמו מצוק, אינו פראזה בלבד. גם לא שורה כמו 'אני מוזר לכולם, זר לעצמי' (אותיות פורחות באויר). בדרך מן החיים החילוניים לחיים דתיים עובר ההלך שלב מפחיד מאוד של טרנספורמציה, כעין זחל מתגלם, שבו שוב דבר בזהות אינו ברור עוד, ואף העתיד לוט מאוד בערפל. זהו רגע מפחיד מאוד, שאלמלא עשיתיו-חציתיו לפני כשתים-עשרה שנים, אפשר כי לא הייתי מבין במה מדובר. ואף על פי כן, למרות שבנאי כדרכו הוא זמר נהדר המצליח שוב להעביר לשומע מהרהורי לבו וממשאות נפשו באופן כן, ישיר וחודר, דווקא הלחנים מהווים את נקודת התורפה של האלבום. חלקם נשמעים בפירוש כעין בנות- קול, הדהודים של Radiohead, Coldplay,ו- The The. לילה כיום יאיר הוא אלבום המתעד את מסעו האישי של יוצרו אל היהדוּת, וכדרכו האישית והנוגעת של מחברו- יש בו גם הרבה בירור טעייה ותהייה על המשך הדרך המוסיקלית/אמנותית וסימנים מתגבשים של דרך חדשה. 

 

3

 

   את קוי פרידתהּ מאביהּ החלה קינן לרשום כבר בשיר שינה ישנה מאלבומהּ השני, עיניים זרות: 'אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך/וכמו שכתוב בשיר: אין קץ לאין שובך/את הקוים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף/אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר'. השורה שצטטה שם קינן 'אין קץ לאין שובך' שאובה משום המשוררת הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (בלילה הזה בעולם הזה בתרגומהּ של טל ניצן).שינה ישנה היא שנת ילדים הבוטחים בהוריהם שבחדר האחר, בחסנם בכוחם. קינן מתארת בשיר את היפרדותה מן האב השוקע והולך, הולך ומתנתק מסביבתו. באלבום שירים ליואל יש משום העמקה של הפער ושל המרחק, אין כמעט ביטוי ישיר לרגשותיה של קינן בתהליך, זולת אולי בשירים אתה מתעורר, הסולם II, ובשיר החותם: למה הלכת ליער האפור. חשוב לקינן מאוד לתאר את אביה כאיש מלחמות שהפך לאדם שונא קרב. כאיש שהתענה כל ימיו משום הפעולות הצבאיות בהן נטל חלק. אף את המנון ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל, חיילים אלמונים) המושר על ידי קינן ברוך ובכאב בסיום השיר כשהקוצים היו קוצים מסבה קינן באופן נוגע ללב מהיותו שבועת אמונים מיליטריסטית ללח"י, למשל על חיי האדם וכליונם בכל אתר וזמן: 'כולנו גוייסנו לכל החיים/משורה משחרר רק המוות'. כל הטעיות, כל תקוות השווא, הזיות הגאולה מתאיינות בעת המוות, או למעשה עוד לפני כן, בשלהי ימי הזקנה, כאשר הגוף קמל, והזכרונות נסוגים—והאדם צריך אולי פה אחר שידבוב במקומו, וייתן פנים ושמות אחרים לזכרונותיו.

   לקמילת הגוף רומזת קינן גם באתה מתעורר,בוסה נובה המצטטת באחריתהּ משום אנטוניו קרלוס ז'ובים. קינן מדברת שם על אביהּ המצטט לה שורה משיר של אבידן בהיותו מצוי במטבח, מתבונן על כתם קפה על הקיר (ככל הנראה מדובר בשיר: הכתם נשאר על הקיר). עם זאת,  אני התהדהדתי דווקא לשירו הנודע של אבידן ערב פתאומי, המתחיל בשורות: 'אדם זקן מה יש לו בחייו?/הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם/הוא מדשדש אל המטבח, ושם/ המים הפושרים יזכירו לו/שבגילו,שבגילו, שבגילו'. את ההומורסקה האבידנית של ראשית השיר מחליפה האחרית כבדת הראש, שיש בה מן הכאב ומן הנהיה: 'אדם זקן—מה יש לו בערבו?/ לא מלך/ ויפּוֹל/לא על חרבו', המהדהדת כמובן בחוּבּהּ את האלגיה של נתן אלתרמן על שאול המלך: 'הנה תמו יום קרב וערבו/והמלך נפל על חרבו'.  בניגוד למלך שאול, השולח יד בנפשו, בכדי שפלישתים לא יכו אותו נפש, מכוון אבידן אל הקמילה, אל התהליך הדֶמנטי-דועך של הזקנה, את המסע האחרון הזה אצל אבידן מאמצת קינן אל חיקה. יודעת כי אין מה לעשות, ואין איך להתקומם כנגדו. כדרך שאביו של אביה עמוס (או יואל, כפי שהוא נקרא באלבום, עוד שם של נביא מתרי-עשר נביאים אחרונים) שכל את אביו, כך היא כעת הולכת ומאבדת את אביה, ההולך אל 'שנתו העתיקה' או 'אל היער האפור' מבלי לחזור. היא עוד מרשה לעצמה מחאה שקטה אחרונה:'אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר'.

   העיבודים, כדרכם, באלבומיה של קינן, משובחים, עשירים ומורכבים במיוחד. גם הטקסטים הומי משמעויות. ועם זאת, לפחות בראשיתו של האלבום, מורגשת מאוד נטייה חרזנית, באופן שלא אפיין את כתיבתה של קינן עד כה, שתמיד היה בה חספוס, אבל גם כנות בלתי מצויה, ומוסיקליות של רוק ובלוז, שאינה תרה אחר הפתרון המילולי המצלולי-הרמוני ביותר, אלא דווקא אחר זה המביע-חודר ביותר. דומה גם, שאם על צמד אלבומיה הקודמים של קינן ניתן היה לומר כלשונה של אלחנדרה פיסארניק 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת', הרי בשירים השני והשלישי, נעדרת משפתהּ של קינן הבלוזיוּת המשגעת, ואת מקומהּ תופסת חריזה מצלולית מוטעמת, חגיגית מדיי לטעמי. אייכשהו, וגם די מלאכותית- מנוכרת (קראנו לו יואל/במלרע ולא במלעיל). ברם, הדברים משתפרים מאוד בהמשך האלבום. ודומה, כי אם בראשיתו נשמע האלבום יותר כהפקה מיוחדת לפסטיבל ישראל, הריי ככל שהוא הולך ומתקדם הוא מעמיק וחוזר אל המימד האינטימי, קיטון ההופעות הקטן והחמים, שבו אני מעדיף, על כל פנים, להאזין למוסיקה של קינן ולמילותיה.

   מה עוד אוכל לכתוב על האלבום הזה? רצועותיו החותמות 15-11 גורמות לי לעצב רב, וזה יותר מהסתיו עם הענן, וגם אינני ציניקן, אז זה צובט מאוד בלב. כאב העובר דרך האזניים אל הלב, ומותיר אותו בתהיה מובסת: לאן הולכים האבות העולים על סולם ושוכחים איך לרדת? ואיך יחזרו אם לא יזכרו לאן לחזור? ברגעים כאלה הופך אלבומהּ של קינן למה שכינה הסופר והמסאי היהודי (מצד אביו), ז'ן אמרי: 'נסיונותיו של אדם מובס לגבור על תבוסתו' , ויש בתהיות הקיומיות האלה, משום מה שהורס כל ניכור, ומוסך כעין פשטוּת עמוקה, רצינות כנה מאוד, על נפשו של המאזין, כי עוד לא נמצאה הדרך לשאת את מותו של אדם אחר, להיפרד מאדם קרוב באמת לשלום אחרון, או להוביל את היחסים למיצוי השלם, ואחר-כך: אחר-כך נותר רק העדר נורא, ושקט שאין לו קצה או מובן.

 

דברים חשובים של טלי (טלילה) לטוביצקי והתכנסוּת חירוּם, הערב 19:00, בגינת לוינסקי כנגד תכנית העיוועים הממשלתית לגירוש ילדי מהגרי העבודה כאן.

*

בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Torso, Oil on Canvas 1964

*

© 2009 שועי רז

 

Read Full Post »

 
 
*
 

1

 

*

'לוּ הייתי דג/פלום פלי/שֶמֶךְ ירקרק/פלום פלי/ לוּ היתי דג/שֶמֶךְ ירקרק/אז מאומה לא חסר לי'

 

[תרצה אתר, 'לו הייתי דג', הולחן על ידי אלכסנדר (סשה) ארגוב, ובוצע לראשונה על ידי אילי גורליצקי ויונה עטרי]

*

*

נוסע עם משפחתי הקטנה על כביש החוף אחר חצות בחזרה מצפת אל המרכז. על יד זכרון יעקב, על כביש החוף דרומה, אצל מגל הירח השבור, המאיר קלושות את בריכות הדגים בשולי הדרך ואת הים התיכון מאחורי כל זה, נוגע ולא נוגע, סתים וגליא, אני נזכר בצִ'יַאן מוֹ, הפילוסוף הסיני, המדמה את ההשגה המטפיסית לכדור צף על פני בריכת מים- יש בו חלק מגולה וחלק נסתר (שקוע במים). אבל יש שנדמה כי השמש קורנת עד כדי כך שניתן גם להציץ מבעד המים אל החלק המכוסה, ויש גם לעתים משב רוח המגלגל את הכדור, ומה שהיה לפנים גלוי הופך למכוסה. הדגים שבמים ודאי הוגים עתה המנוני שבח לסהר הזה. השבוּר, חוט להט שמיימי. כמו אומת הצבאא', בחרן שבסוריה, שעבדו את אלת הירח. הוא נדמה להם הרחק, כאידיאה של הדג המושלם. כל אחד ואחת מהם נוטלים בו חלק. דג מעופף שעזב לתמיד את הקיוּם הדגי, את נשימת הזימים, ונקבע במרומים, ירקרק כאבן מפולמת, כמבראשית הבריאה.

 *

*

2

 *

*

*

בַּר יוֹחַאי בְּקֹדֶשׁהַקֳּדָשִׁים/ קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים/ 

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹדחֲמִשִּׁים// קָשַׁרְתָּ, קִשְׁרֵי שִׁי"ן קְשָׁרֶיךָ

[שמעון אבן לביא (אלמע'רב, המחצית השניה של המאה השש-עשרה) מתוך: הפיוט 'בר יוחאי', כאן נרמזת ספירת בינה, שהיא סוד ספירת העומר וסוד היובל הגדול]

*

בחג ובשבת קראתי כמה ספרים טובים ומרחיבי לב ודעת. אולי אכתוב על חלקם כאן בקרוב. על כל פנים, בשעת העיון, באשמורת השניה, דרך חלון בית חותניי בצפת יכולתי לראות את הלבנה מהלכת בכנרת, כאחד הסהוּרים- הסהרוּרים. דומני כי תמיד מדובר בלילות שקטים מאוד. איש אינו הולך שוּב על פני הכנרת כמלקדמין. אבל ישנם דייגים המנסים להעלות את הלבנה ברשת חלומותיהם. על האר"י (ר' יצחק לוריא אשכנזי, 1572-1534) סוּפר כי הִשִיט בדוגית את תלמידו חיים ויטאל בתוך ימה שלטבריה אל מקומה הנסתר של בארהּ של מריים. רק לאחר ששתה ממנו התלמיד, כעין אינטיאציה (הקדשה), ריטוּאל המבטא מהפך רוחני, החל עיקר תלמודו אצל האר"י תחת אשר היה לפני כן תלמיד לא בולט מדיי של המקובל, ר' משה קורדוברו (1570-1522). לעתים ברי לי, כמו שניים ושניים, כי האר"י השיט את הסירה האגדית הזאת בכח מחשבתו בדיוק אל המקום בו נוגעת הלבנה בלילות ירח מלא בפני המיים. שקט שקט. את המסע הלילי ודאי ערכו השניים בתצפית מזרחהּ מאחד מבתי צפת. מבלי שנאלצו לעזוב את מקומם ומבלי שאיש מלבדם חש במעשה.

   בצפת, התחלתי לקרוא בעין יעקב, המעין הרביעי מספר אילימה למקובל הצפתי, יושב בית הדין בעיר, ר' משה קורדוברו (1570-1522, חברו תלמידו של ר' יוסף קארו; עוד הספיק לראות את האר"י בצפת בטרם נפטר), אשר ראה כעת אור לראשונה בדפוס במהדורתהּ של פרופ' ברכה זק וחבורת תלמידות חברות (אוניברסיטת בן גוריון ומוסד ביאליק: ירושלים 2009). והנה חלק זה מן האילימה (על שבעים תמריה ותריסר מעיינותיה) מיוחד, רובו ככולו, לשכינה היא ספירת מלכוּת הנקבּית, המדומה באסופה הזוהרית, גם כעין ים וגם כעין הלבנה. גם כעין מסעה הלילי של הלבנה, המהלכת על ים כנרת מבעד לאשנב בבית חותניי בשעה מוקדמת לפנות בוקר. אני תוהה, מוכה שרעפים, האם אני קורא בספר או מתבונן בעד החלון, המשקיף אל הכנרת. איני יודע מה להשיב. אף לא לעצמי.

   יוסף בן שלמה היה ראשון חוקרי הקבלה לטעון כי ניתן לגלות בקורדוברוֹ פנים פנתאיסטיים (באשר לרצון האלהי הפועל בהויה לכל שלביה; כמרים ותיאולוגים כנסייתיים אירופאיים טענו כי קורדוברו הוא אתאיסט עוד בראשית המאה השבע עשרה), ועם זאת, כתבי קורדוברו מאוכלסים המה במטבעות לשון המדגישות את הטרנסצדנטיות האלהית. במיוחד, המעיין הראשון מן האלימה, עין כל חי, הנוקט נסוחים מיימוניים (רמב"ם) שאינם משתמעים לשתי פנים. ואף על פי כן לדברי זק וחברותיה, אליבא דקורדוברו בספרו המאוחר, מתעלות הנשמות האנושיות המעולות ביותר מעלה אל האין סוף האלהי, הופכות חלק מן השעשוע האלהי, וכך מיתתן של עשרת הרוגי מלכות למשל, היתה מיתה מעולה, שהעשירה לכאורה את האלהוּת ואת עולם הספירות (!). ר' יוסף קארו, מורו בהלכה של קורדוברו, כתב אמנם ביומנו הקבלי הקטון מגיד מישרים כי הלוואי יזכה לאיתוקד (=להישרף) על קדושת ה' .אפשר שהתכוון לעוצם האהבה בלבד, פנים לכך, כי נתקנא במקדשי השם (המרטירים) מבין אנוסי ספרד, ובמשיח הכוזב ר' שלמה מולכו (ספר המפואר) שהועלה על מוקד מטעם הכנסיה והקיסרות הרומית הקדושה והציצית שלו עוד נשמרה כמאה שנים ויותר בעיר רגנסבורג שבגרמניה, משל היתה אחד משרידי הקדושים בעולמה של הכנסיה. כל זה זוקק עדיין עיוּן גדול. עם זאת, באם צודקת זק, לפנינו מופיע לראשונה הסבר מניח את הדעת לגבי הבסיס העיוני לתפיסתם של מקובלי פראג, ר' ישעיה הלוי הורביץ ור' שבתיי שפטיל הורביץ, בדבר נצוץ עצמוּת האלהוּת הנמצא בכל נשמה יהודית. ומה שנראה אולי כהקצנה של הלכי רוח שמצויים עוד באסופה הזהרית, אפשר שהוזנו ולובנו על ידי הקריאה האינטנסיבית אותה ייחדו שני המקובלים תושבי פראג בכתבי קורדוברו. עם זאת, ראוי להזכיר, כי תפישה דומה מובאת באופן עצמאי וללא קשר לקורדוברו דווקא, בין כתבי ר' יהודה לוואי בן בצלאל (המהר"ל, 1609-1520) מפראג.

   זאת ועוד, באמצעות תפישה שכזאת ניתן להסביר גם קווים במשיחיות הפרסונאלית של ר' חיים ויטאל (ספר החזיונות, ספר הגלגולים ובו העיד כי מורו האר"י יעד אותו להיות משיח בן דוד). אם אכן רווחה התפישה לפיה נשמות מסוימות מסוגלות לחדור אל עמקי האלהוּת בראשיתהּ, אפשר גם כי מקובלים אחדים ראו את עצמם כנשמות כאלוּ. אמנם בראשית דרכה של הקבלה, דיבר ר' יצחק סגי נהור על האפשרוּת להעלות את המחשבה מעלה-מעלה עד האחזהּ באין סוֹף ולעילא, אבל תופעות כאלה עודנו כבר על ידי ר' משה בן נחמן (1270-1198), המנהיג והמקובל הקטלוני ארגוני (ההשגה העלאית לדידו היא קבלת רוח הקודש, קרי: ספירת חכמה, בעד ספירת תפארת), עד שגם בקבלת ס' הזוהר, שלוש הספירות הראשונות (כתר, חכמה, בינה) הן מעבר להשגת אדם.

    הדברים על כל פנים צריכים עוד עיון גדול, כאשר אמרתי, וקשה לי להביע עמדה כל אימת שטרם קראתי את החיבור במלואו. פעם הייתי לומד בקלוּת עד לשעת הזריחה. לאחרונה, אני מתעייף במהירות. כמי שאינו מעוניין לותר על הלבנה השטה בשמיים ומהלכת על שלולית הצל הזאת, הכנרת. יש אומרים שמליאה היא הכנרת במים. יש גם המעיזים לטעון כי מרבית שותי מימיה הם צאצאיהם וצאצאי- צאצאיהם של אותם מקובלים שהשקיפו מצפת על הכנרת לפני כארבע מאות שנה, וראו בישיבת ארץ ישראל דבר הקשוּר בהתנהלות אתית מחמירה, השגה יתירה, ובהשתלמות בקבלת רוח הקודש. שחיו חיי דוחק, וכי העיר נוסדה ופעלה כמרכז טקסטיל ים-תיכוני עות'מאני ראשון במעלה. אז עוד לא חלמוּ כי כל זה יתנקז ברבות כארבע מאות שנה לעיר פיתוח שרבה בה ההזנחה. עיר אשר בה הקמת מרכז מסחרי שוקק או הקמת מבנה ישיבה מצופה חרסינה ורדרדה פרי יוזמתו של תורם אמריקאי עשיר, בעל קו אשראי דולרי פעיל במיוחד, היא תכלית החזון וגאוּת היצירה.

3

 

בּמוֹת שֶמֶש, וְקָם לַיִל כְּתַנִין/ לְהָשִים עַל פְּנֵי שַדֶה חֲמָרָיו

וְהַסַּהַר לְבוּש חֹשֶן יְרַקְרַק/ שְאֵלוֹ מֶהַדַר שֶמֶש וְאוֹרַיו

(שלמה אבן גבירול, 'כשורש עץ', טורים 39-38)

 *

   טרם האזנתי לאלבומם החדש של ברי סחרוף ורע מוכיח אדמי השפתות בו הם מנעימים זמירות גם שירים אורגים מרקמי שיר מפוארים שהותיר אחריו שלמה אבן גבירול (1058-1020), גדול משוררי אל-אנדלוס בעיניי [יש שיבכרו את יהודה הלוי (1141-1075 לערך), אבל לבבי מסור לאבן גבירול, המשורר הפילוסוף]. אבן גבירול מתואר בספרו ההיסטוריוסופי- מדעי של המלומד אבו סעד אלאנדלוסי, כאחד מגדולי המלומדים היהודיים בדורו: מלומד גדול בכל המדעים, לוגיקן חריף, ומתבודד גדול. ר' משה אבן עזרא, המשורר האנדלוסי, בן הדור לאחר אבן גבירול, תיאר אותו כמשורר צעיר בעל מזג לא יציב, שהתנצחויותיו עם אנשי קהילת סרגוסה וראשיה הביאו אותו שוב ושוב עדי פחי נפש. גם פטרונו מגינו של אבן גבירול, הנדיב יקותיאל אבן חסן, נהרג בדמי ימיו, והמשורר העלם נותר ללא משפחה, מגן או סעד. ידוע-חוֹלִי היה אבן גבירול (בעל מחלת עור כרונית) ועל אף תדמיתו המתבודדת היה גם בעל תלמידים ואוהבים. רק דומה כאילו תמיד נדחה לבסוף מפני הרשוּת, אם מפני הידע הרב והכישרון הגדול שהיה מנת חלקו שהרשים מאוד את שומעיו, ואם מחמת נהייתו אחר המדעים הפילוסופיים באל-אנדלוס, מה שהוציא לו בקהילות היהודיות שם של 'מתייוון' וסופו שנאלץ לגלות גם מעירוֹ. את השניוּת הזאת שבין גדלותו השירית והפילוסופית בקרב בני זמנו לעומת גילו הצעיר הביע בשורות 'יום ששוני הוא יום אסוני, ויום אסוני הוא יום ששוני'. תחושה של מי שכבר יודע שלעולם לא ימצא את ביתו בעולם. והנה כל מה שנותר לוֹ בעולם החומר התניני המתנכר, היא הלבנה המאירה ירקרקה, כחושן ירקרק, לבנה שאין לה אור משל עצמה, והיא נדמית כמאירה מפני שהשמש מאירה עליה. והנה, כאשר התבונן הפילוסוף אבן גבירול בלבנה ראה את הנפש הכללית המקבלת מאורו של השכל הכללי, ואליבא דהחלק השלישי מן האנצקלופדיה המדעית פילוסופית רסאא'ל אח'ואן אלצפאא' (=אגרות אחי הטהרה), הלבנה הופכת לאשנב, לצֹהר, דרכו מתבונן הפילוסוף אל השמימי ואל המטפיסי העליון. הלבנה, כתבונה האנושית המקבלת מן החכמה השמימית בסקירה אחת/מבט אחד.  ככלות תשע מאות וחמישים שנים אני מביט מן החלון בצפת, או מתבונן בספר קבלי שנדפס לראשונה זה עתה, ורואה בכולן את את אותה האפשרות ואת אותו המבע-  של הנפש האנושית השלימה, ככהן גדול  עטור חושן בבית המקדש של המחשבה; או כפילוסוף וסוּפִי- יהוּדי, ההוגה בלַוְּח אלמַחְפוּט' (=הלוח השמוּר), שבו רשום הידע אודות העולמות כּוּלם. ועין אנושית אל עין שמיימית נבטת. ודג שמך ירקרק קופץ על פני המים גם פה בברכות התחתיות וגם שם בברכה העליונה. הנה בפתח השער החמישי מספרו הפילוסופי מקור חיים תיאר אבן גבירול את אצילות העולמות כולם כנביעת מים, עין נובע אל עין. 

 *

4

 

פתאום נבטה בי הבנה. 'לו הייתי דג' הוא תשובה של תרצה אתר לאביה, (כעין 'שיר הנשמרת' על 'שיר משמר'), שנכתב כתשובה ל-'זמר שלוש התשובות' שלו. שהרי דג הזהב מן האגדה מעניק לדייג שמעלה אותו בחכתו שלוש משאלות בדיוק. ומאומה לא חסר לדג, מאומה. האוטו ממשיך לזרום בתוך הנתיב, כמו דג סלמוֹן נחוש בדרכוֹ. עוד מעט נחלוף על פני הארובות של חדרה.

 

*

 

בתמונה למעלה: Jean Jansem, The Fishmongers, Oil on Canvas 1964

© 2009 שוֹעִי רז

 

 

 

Read Full Post »

תנו רבנן: מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו וביקשו לגנוז את ספר יחזקאל (תלמוד בבלי מסכת חגיגה פרק שני דף י"ג). 

קשה לשאת ספרים. אדם רואה עץ וכותב ראיתי עץ. וישנם ספרים אודות ספרים […] תארו לעצמכם יהודי והיהודי יושב על כסא והכסא בעולם. את בדידותו הגדולה של היהודי. לכמה חלל נזקק אדם עם כסא וכמה חלל ניתן לו. (יואל הופמן, Curriculum Vitae, הוצאת כתר: ירושלים 2007, פסקה 41, ללא מספור עמודים)

 

   הזדמנתי באחד מימי השבוע שעבר לרחובה של בני ברק על מנת לרכוש עותק מן המהדורה החדשה שערך המקובל ר' יעקב משה הלל, ראש ישיבת חברת אהבת שלום בירושלים, לחיבור הקלאסי שער הכוונות (שער התפילה, שער א'  מספר הכוונות) לר' חיים ויטאל משום רבו, ר' יצחק לוריא אשכנזי (=האר"י). חיבור נאדר זה, המעתיק את עולמו המחשבתי- תיאוסופי של ספר עץ חיים לשדרתה הפנמנולוגית של ההלכה, ועיקרו מסירת סתרי תורה בעניין קיום המצוות וכוונתן הרוחנית, ראה אור במהדורות אחדות, ממהדורה שנערכה על ידי ר' שמואל ויטאל בנו של ר' חיים ויטאל, יצא כעת לאור לראשונה מכתב יד ערוך על ידי ר' חיים ויטאל, משמע: הקורא יכול תוך עיון בחיבור להתקרב עוד לקבלה הלוריאנית גופא, באופן שעל פניו קרוב יותר למקור העלום והחידתי ולפני שהוטלו בה שינויים והגהות מאוחרות (מן האר"י גופו, כמעט ולא נותרו כתבים, זולתי פרגמנטים וביאור קצר על ספר יצירה שחיבר בנעוריו, ושאינו מלמד עדיין על עתידו של הנער כאחד מגדולי המקובלים שחיו מעולם).  

   רגיל ומחבב אני כמה חנויות ספרים בני ברקיות, יותר את אלו, השוכנות רחובות צדדיים, אשר יכול הקורא לעמוד בהן עת לא קצרה, ולעיין באלפי הספרים העומדים על המדפים; אוהב אני ממש, חנויות שמרחבן גדול, ציבור לקוחותיהן קטן אך נאמן מאוד, ומגוון הספרים רחב- וכולל זולתי באורים על התלמוד ועל המקרא, וספרי הלכה ופסיקה (שאלות ותשובות) גם ספרים חדשים גם ישנים בתחומי ההגות היהודית. עוד יותר מחבב אני שיחות בלתי צפויות שהתרחשו אגב שסקרתי את המדפים, כך הכרתי לפני שנים מספר מקובל ואינטלקטואל חרדי גדול ורב, צנוע מאוד בהנהגותיו, שביקש לבחון מדוע זה בחור צעיר אשר כמוני אוחז בחיבור הקבלי, קל"ח פתחי חכמה לר' משה חיים לוצאטו, ומה הוא מקווה ללמוד ממנו? בשיחה שראשיתה נסב על אשכנז של המאה השתים עשרה [חסידי אשכנז] עבור דרך איטליה ואמסטרדם של המאה השמונה עשרה [אברהם היררה והרמח"ל] וסופה בליטא של המאות השמונה- עשרה והתשע-עשרה [מהגאון מוילנה ועד ר' יצחק אייזיק חבר], חלפנו יחדיו דרך עשרות חיבורים, אישים ודעות. הנה כי כן נוצרה לפתע סוג של ידידות אינטלקטואלית שהצליחה לגשר על פני פער גילאים של כחמישה עשורים תמימים בכוחה של אהבת תורה, אדם וספרות; ואולי, כפי שטען תמיר גרינברג, בשירו על היש הפיסיקלי [נדפס בספרו: על הנפש הצמאה, עם עובד: תל-אביב 2000]: 'בין חניות הספרים שרה הרוח/את שיר תהלתו של האדם' )שם, עמ' 35),

   ברכתי את בעל החנות לשלום ונכנסתי אל תוככיה. כמה מסדרונות של ספרים. האחרון שבהם כולל שלשה ארונות שניים מהם מקבילים זה לזה ארוכים ועוד אחד קצר המגשר ביניהם כתבנית שער ארוך וצר: מחציתו חיבורים בקבלה מחציתו חיבורים בחסידות [מדור קבלה וחסידות, כמו שמכנים זאת, בכמה מן האוניברסיטאות בארץ] אתרתי מייד את החיבור שחיפשתי וכבר פתחתיו בכדי לבחון את חידושיה של המהדורה ולעמוד קצת בסודם של דברים הנכתבים שם, כאשר נחו עיניי על ילד חרדי, כבן עשר לערך, רוכן אל מדף חצי ריק, גבו פונה למעבר ומעיין בשקידה בספר עב כרס. תחילה חשבתי כי מעיין הוא בספר חסידות, אבל משהו בתנועותיו לימד כי הוא נתון בלחץ, מצוקה או בהתרגשות ניכרת, כמו קורא דבר מה בגניבה, ומגונן בגופו על הספר לבל ייראו במה הוא עוסק, כמי שיודע שהדבר אינו מותר לו. בשלב כלשהו הרגיש בנוכחותי, סגר את הספר, וכמי שנתפס בקלקלתו ניסה להחזירו במהירות למקומו. המדובר היה בספר עב-כרס למדיי וגדול בתבניתו, ומחמת הצפיפות על המדף וזרועותיו הקצרות התקשה הילד מאוד בהחזרתו למקומו הראשון. נסיתי לגייס חיוך ידידותי וקול רגוע ומרגיע ככל הניתן ושאלתיו האם הוא זקוק לעזרה בהחזרת הספר למקומו. בשלב זה הרים הילד את פניו אליי, הבעה חוששת משהו אך מוקסמת ממה שגילו עיניו בספר קודם לכן, כפה שחורה ללא פיאות מסולסלות. הניח את הספר בחופזה, שוכב על טור ספרים, נשא רגליו, חלף על פניי, ונמלט בריצה מן החנות.

   בשבריר הרגע אחר כך ניסיתי לחשוב על שאירע. הפכתי את הספר שהילד השאיר.  היה זה ספר  עץ חיים, חיבור היסוד של הקבלה הלוריאנית (קבלת האר"י), חלקו הראשון של הספר שהחזקתי תחת זרועי, קרי: שער הכוונות. חשבתי על הילד. היות שמדובר היה בשעת צהריים דומה שהתגנב מן המוסד החינוכי אשר בו הוא לומד על מנת להציץ בספר זה בהיחבא. אפשר שפחד להיתפס. החברה החרדית אינה רואה בעין יפה ילדים המנסים לעסוק בדברים שאך מבוגרים מעטים זוכים לעסוק בהם על בוריים. האיסור על עיסוק בדברי קבלה עד ההגעה לגיל ארבעים שריר ועומד בשדרות מסויימות של הציבורים הדתיים בארץ. מקורו-  בתפישה ימי ביניימית, שמוצאה דווקא בפילוסופיה, לפיה השכל האנושי מגיע לשלמותו דווקא בגיל זה. הואיל ויצריו של האדם נחלשים בשוך הנעורים, אזיי מהווה תקופה זו עידן של התגברות כוחותיו הרוחניים (והאינטלקטואליים) של האדם על כוחות הגוף, עת רצון לעיון בסודות עלאיים. ברם, בציבורים רחבים, הפך איסור זה לאיסור מיתי מאיים. למשל, ממיודעיי: אדם המחזיק בביתו את ספר הזהר אך אינו מתכוון ללמוד בו עד שיגיע עדי גיל ארבעים, ולא לפני כן. אותו אדם העיר לי הרבה בשעתו, על התיימרותי לשיטתו, לקרוא ולהבין בספרות הזהרית ובספרי קבלה אחרים עוד בגילי הצעיר, ואף אמר לי שדומה אני לתינוק (=ילד) עליו מסופר בגמרא (=תלמוד בבלי) במסכת חגיגה פרק שני, שכאשר עסק בסתרי מרכבה (דספר יחזקאל פרק א'), יצאה אש מן החשמל ושרפתו. בעד אגדתא (=אגדה) זו שבתי שוב לילד שזה עתה נמלט מן החנות. אולי חשש כי אביישהו ברבים. אולי חשש כי אסגיר את סודו לבעל החנות וזה יטלפן להוריו או מוריו שיענישוהו. אולי פחד, שמא אש אכן תצא מן הדפים מחד גיסא, ומהוקעתו ברבים, מאידך גיסא, על שההין לעסוק בדברים שנאסרו ברבים, ושנועדו כביכול, רק ליודעי בין ולנבוני לחש.

 הואיל והיה נטול פיאות ארוכות ולא נשא סימנים מעידים להשתייכותו לאחת החצרות החסידיות (לא כיפה ברסלבית,לא פוזמקים שחורים של חסידות גור גם לא לבנים של חסידות סאטמר) הסקתי כי הינו בן לציבור הליטאי. רבני הליטאים נוטים להצניע את עיסוקם בקבלה. וספרייתם הקבלית על פי רוב מוצנעת היטב. תלמידי הגאון מוילנה (החסיד ר'  אליהו בן שלמה זלמן) הביאו מסורת משום רבם בספר כתר ראש על כך שכבר בגיל שלוש- עשר ניסה לברוא גולם על דרך ספר יצירה, אך הרגיש שעליו לחדול ממעשיו. אפשר כמובן שמדובר בילד סקרן מאוד, שהוקסם מדבר קיומה של ספרות סוד המגלה סודות אלהיים כמוסים ורצה לבוא בסודה; אפשר כי מדובר בעילוי תורני צעיר, אשר יבוא יום ויתפוס את מקומו בינות המקובלים, ומי יודע, כך חשבתי, אולי יהיה גדול וגאון כקודמו הוילנאי. אפשר גם שאת אותה חמדה שמוצאים ילדים רבים (ביניהם ילדיי) בספרי הארי פוטר, ובפנטסיה של היות קוסם ומכשף טוב הנלחם בכוחות הרע, איוה אותו ילד לאתר ולמצוא בין דפי ספר עב- כרס ועתיק יומין, ספרו של האר"י, טעם לרגע מפרי עץ חיים ותקן בדמיונו עולמות, אחוזֵי טוב ורע, שבורים ומשוברים.  

   דבר אחד ידעתי בודאות, הצטערתי מאוד שלא התעכבתי קמעא, מעניק לו שהות להשלים את עיונו בהשקט ובבטח. עוד ידעתי, כי סקרנותו האינטלקטואלית של הילד, יהו מניעיה אשר יהיו, עשויה עוד לחולל בו דברים נפלאים. שכן הוא במודע ובהעמידו עצמו בסכנה (חברתית, לכל הפחות) בחר להתגנב מבית תלמוד תורתו וללכת שבי אחר חלום אינטלקטואלי או רוחני- משהו שמעבר לסדר היום השיטתי של הלעטת תלמידים בדפי גמרא ובהלכה פסוקה, על ידי רבנים חמורי סבר, בין אם נפשם של התלמידים מתאווה ללמוד מקצועות אלו ובין אם לאו. ידעתי כי מסוגלות זו לברוא (או למצער: לברור) לו חירות משלו, גם בין כתלי העולם התרבותי הנוקשה והנוקדני שבו הוא גדל, עוד תביא עליו טובה מרובה בהמשך חייו. שילמתי למוכר את דמי שער הכוונות ויצאתי את החנות. נושא את החלק השני של החיבור, שבו עיין הילד קודם לכן. יהי רצון, קיויתי בליבי, שעוד יזכה הנער לרכוש לו עץ חיים משלו ויזכה לעיין בו מתוך רוחב רוח ועין טובה וימצא בו את אשר הוא מבקש. 

*

סדרת כתבי האריז"ל השלם: שער התפלה [שער הכוונות], דרושי הכוונות לרבינו האר"י ז"ל בעריכת הרח"ו ז"ל היוצאים לאור לראשונה על פי כתיבת ידו, יוצא לאור פעם ראשונה על ידי המכון להוצאת ספרים וכתבי-יד אהבת שלום ויד שמואל פרנקו, ירושלים תשס"ח.

  

©2008 שוֹעִי רז.

Read Full Post »

« Newer Posts