Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סרז' גינסבורג’

hammershoi

*  

*מומוס (ניק קארי, נולד 1960 סקוטלנד; מתגורר כיום באוסאקה, יפן) יופיע במוצאי שבת  (7.6.2014) באוזן-בר בתל אביב (22:30). מי שעוקב אחרי בלוג זה בטח שם לב לכך שאני מרבה לצרף קטעים מוסיקליים שלו מאז היווסד הבלוג  בשלהי רשימותיי (בשנת 1990 שמעתי שימעו לראשונה ; ומשנת 1995 התחלתי לאסוף את האלבומים) . בכל אופן, הזדמן לי בשבוע החולף (כבר חלף), לעקוב אחרי מה שנכתב בעיתונות ובאתרי אינטרנט לקראת ההופעה. מומוס הוצג בשלל הכתבות כליצן החצר הפרובוקטיבי-קונטרוברסלי של הפופ; כדמות קווירית, אלטרנטיבית, אפילה; כאינטלקטואל רחב אופקים ואמן רב תחומי (מוסיקאי-סופר, אמן מיצג- מעצב-בלוגר-עיתונאי); גאון-ציניקן-מיזנטרופ, בעל חוש הומור תמוה. הכל אמת ויציב ושריר וקיים. ובכל זאת מכל הכותבים חמק מימד אחד עיקרי, שמבלעדיו כנראה לא הייתי נקשר כל-כך לאמן המיוחד הזה. מומוס בעיניי הוא אחד מכותבי שירי האהבה הנדירים  בעשורים האחרונים. מורכב, חשוף, מקורי ונוגע ללב (לא קט בעיניי הדבר).

כמי שמנה בעבר את ז'ק ברל  וסרז' גינסבורג כמי שהשפיעו על כתיבותיו, נראה כאילו מומוס ממשיך את דרכם  בתיור אחר אופנים לתאר באופן חדש ומזוויות חדשות מערכות יחסים ו/או תשוקה מינית; ניסיון כן לדובב תחושות ותשוקות מפרספקטיבות חדשות בלתי שגורות לעייפה. נדמה לי כי מומוס נוהה אחר מישהי שלא-באמת-קיימת. כל מיני נשים מגלמות אותה לאיזה זמן, אחר כך הוא ממשיך לחפש. כל שירי האהבה שמובאים פה מלווים אותי בין שנתיים לתשע עשרה שנים. כל אחד מהשירים השתדך למפרע לאירוע מציאותי, וכך, בכל עת, שהזיכרון משיב  אותי לאחור, אני מיד שומע שם צלילים של מומוס.

אני מקווה שתסלחו לי על שלשם שינוי איני מצרף הסברים איך וכיצד ובאילו סיטואציות בחיי תפס אותי כל אחד מן השירים הבאים בדיעבד (נראה לי חשוף מדיי; אני חס על עצמי וגם עליכם/ן). אני מקווה כי מי שיקשיבו לשירים הבאים יצליחו להבין מדוע אני אוהב את מומוס ללא-תנאי, ומדוע נקשרה נפשי מזמן בשיריו.

*

*

*

*

מתוך הקושי לדבר על אהבה.  אני מכיר עד כמה זה קשה להביע בשיר את רגש האהבה מבלי שהדברים יגיעו לכדי קימוט הנייר והשלכתו, למחיקת הקובץ לאלתר, לתחושה שכל מה שנכתב הוא חבוט ולעוס ומוטב שלא היה נכתב;  לקושי המתמיד הזה להישיר מבט ולהגיד כך הרגשתי אז, כך אני חש היום, ללא כל עידונים והנחות—  מתוך כך, אני יכול להעריך בכל לב את המיניאטורות הרגשיות החושניות שמציב מומוס ולראות בהן אמנות בלתי שכיחה.

*

בתמונה למעלה: Vilhelm Hammershoi, Interior with Woman at Piano, Oil on Canvas 1901

*

Read Full Post »

  

   מומוס (במקור: Nicholas Currie, יליד 1960) בן דמותו של אל הלעג והביקורת החברתית אצל קדמוני יוון, מלווה את חיי כבר 13 שנים. אמנם, שירים מתוך אלבומיו הראשונים שמעתי כבר קודם לכן, אבל את העותקים הלגיטימיים של האלבומים: Circus MaximusThe Poison Boyfriend  Tender Pervert, Monsters of Love:Singles השגתי רק מעט אחרי שהשתחררתי מעול השירות הסדיר בשנת 1995. מעט אחר כך, התוודעתי גם לאלבומיו האלקטרוניים המאוחרים יותר, ובראשם לטעמי: Timelord  ו- The Philosophy of Momus ,אשר שירים 19-8 בו מהווים יצירת נהדרת. אלבום נפלא נוסף הוא :The Ultraconformist המבוצע כולו בהופעה חיה, אך כולל חומרים חדשים מראשיתו ועד סופו. בעזרת חברי הטוב, גל ובר, התוודעתי גם לאלבומים נוספים של הגאון הסקוטי בו עסקינן (מאחוריו עשרים אלבומים בעשרים שנות קריירת סולו; עוד הלחין והפיק כמה וכמה אלבומים נוספים לאמנים נוספים ואף הוציא אלבום נוסף כסולן ההרכב The Happy Family  בשנת 1982). מאז 2003 מתגורר מומוס בברלין (עם בת זוג) ושם אף הוציא את שלשת אלבומיו האחרונים. הוא מרבה לפרסם רשימות בבלוג הפורה שלו: Click Opera.

קשה להציג באופן מדויק את דמותו של מומוס. מדובר בנסיין כפייתי, פורץ גבולות, הנהנה לבחון בכל פעם מחדש את כושר ההמצאה שלו לא פחות משהוא נהנה לאתגר את יכולת קליטת החומרים הבלתי רגילים שהוא מוציא תחת ידו אצל מאזיניו. מדובר באמן של סאונדים דיסהרמוניים; אחד מאמני הפופ היחידים המסוגל לבנות שיר פופ על אדני מוסיקה א-טונאלית. סאונדים חריגים ולעתים מופלאים המתנגנים על רקע דיקלום/שירת טקסטים הנסבים לא-מעט על סיטואציות מיניות, חלקן ייחודיות למדיי, בהשראת סרז' גינסבורג, וספרות אירוטית מגוונת. בשלהי שנות התשעים ובתחילת העשור הנוכחי הוציא מומוס סדרת אלבומים שהתבססה על מוסיקה- אותה כינה Analogue Baroque ("בארוק אנאלוגי"), מוסיקת בארוק המנוגנת על גבי סינתיסייזר בלווית סאונדים בלתי אפשריים וטקסטים שנשאו גוון של חמשירים מתוחכמים משהו אבל בוטים למדיי בהקשרם המיני והחברתי. מומוס שעבד אז הרבה ביפן (הוא כתב מספר אלבומים לכוכבת הפופ היפנית, קאימי קארי) הושפע כנראה מתרבות הקריוקי בטוקיו, מסרטי האנימה, מחוברות המנגה, מדוקטרינת הוואבי-סאבי (מציאת פגם בכל יופי ובכל קיום//יופי בכל דבר פגום). אך, גם בתקופה הזאת הקפיד מומוס למלא כל אחד מאלבומיו במספר שכיות חמדה במיטב המסורת, ואף אם חשדתי לפרקים כי הבחור התחפף/ עומד להתחפף. כעבור זמן עמדתי על דעתי, כי הנסוי הצליח, הבעיה היתה לא בו אלא בי. אייכשהו, מומוס תמיד מקדים את זמנו , וברור לי כבר לגמריי כי כאשר ייתגלה על ידי חוגים רחבים (האם יש עוד תקווה?), יוכר כאחד המוסיקאים הגדולים של המאה העשרים (בכל הנוגע למוסיקה קלה). את תסכולו המיוסר (אך המבריק) על חוסר הצלחתו להגיע לפרסום נרחב שחרר מומוס בשיר, How to get and to stay famous, שהוא טקסט הלקאה עצמית יפהפה בכנותו ובאכזריותו, ויוצא דופן בחדותו. דומה, כי לא מקרה הוא שאלבומו הבא אחר כך, Stars Forever, היה בלשונו נסיון לצייר פורטרטים מוסיקליים. האיש הוא אמן ורסטילי מורכב, ובהקשר לציור ומיניות: כעין אגון שילֶה של זמנינו, רק במוסיקה ומלים (כרזת תערוכת הציורים הראשונה של שילה בוינה, כמו גם עטיפת אלבומו הראשון של מומוס, נשאו את דיוקן האמן כסנט סבסטיאן, ירוי החיצים).

Ocky Milk (דצמבר 2006) , האחרון שבאלבומיו, לפי שעה (אלבום חדש אמור לצאת בדצמבר 2008), ממשיך את תהליך היפרדותו של יוצרו מאלבומיו של ראשית העשור. אגב נטישת הקו המיני הבוטה, לטובת רומנטיקה ואירוטיקה עדינה, שאפיינו את אלבומיו עד אמצע שנות התשעים (להוציא את ,אלבומו, Hipopotamomus , מראשית שנות התשעים שניסה להתיז מיניות אנטי-בורגנית לכל עבר). הסאונדים הולכים ומתעמקים ודומה כאילו מומוס תופס כעת את עצמו בראש ובראשונה כאמן המצייר בסאונד, יותר מאשר מלחין את שיריו  (התהליך החל כבר באלבומו המשותף עם האמנית הגרמניה אן לפלנטין, Sunmmerisle). עם זאת, מעבר לאוונגרד פופי סוריאליסטי, כולל האלבום גם מספר שירים קליטים ומלודיים ועדיין מורכבים ויפהפיים למדיי, במיוחד: Nervous Hearbeat , ו- Hang Low המזכיר מעט את ה- Pet Shop Boys בימי תפארתם. למיטיבי הדאו של מומוס, מומלץ בחום לתת אזנם ל: Dail Phone הבארוקי, ל- Permagasm  ול-7000 BC  האוונגרדים-סוריאליסטים, ל- I Rfuse to die הקברטי- צ'רלסטוני, וכן לרצועה החותמת Ex-Erotomane ('בעל תשוקה מינית בלתי ניתנת לריסון לשעבר'), שאומרת כמעט הכל על היוצר יוצא הדופן הזה,  שאינו מפסיק לחקור את העולם ואת תודעתו, ואינו חדל להתחדש, להפעים או להרעיש את מאזיניו בכל פעם מחדש.

 

Μomus, Ocky Milk, Analog Baroque: Berlin 2006

 

*

ָָ

 

 

 

 © 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »