Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ס' הזהר’

The Green Donkey 1911 by Marc Chagall 1887-1985

*

טוב, מעשה שהיה כך היה. לפני מספר שבועות נשלח אליי הסרטון הזה המתעד טקס פדיון פטר (בכור) חמור, שנערך ביום העצמאות 2014 בבית הכנסת הגדול בחולון בנוכחות רב העיר חולון ורב העיר רחובות. זוהי מצווה עשה מהתורה (שמות י"ג, 13) ובאם לא פודים את החמור הצעיר בשה הניתן לכהן בשלימותו, יש לערוף את ראש החמור (גם השה גם החמור יוצאים בריאים ושלימים מהסירטון). בפעם הראשונה בה צפיתי בסרטון הונעתי על ידי סקרנות אנתרופולוגית ומצאתי את עצמי גועה מצחוק לפרקים (פרצים בלתי נשלטים). בין היתר, הואיל וחשתי עצמי כצופה בטקס דתי, המתנהל על כוכב אחר. דת שמזכירה קצת את הדת שלי. ככל הנראה, הדת הכי קרובה אליה.

[כאן היה הסרטון, שבינתיים הפך לסרטון פרטי ב-Youtube והגישה אליו לא מתאפשרת]

אנשים מסוימים אליהם שלחתי את הסרטון הגיבו כמוני. אחרים, ציינו שבכל זאת מדובר ב"מצווה מן התורה" ולא יפה להציג את זה כדבר ליצנות. ועדיין, האם אדם אמור לחבב ולהתקהל על כל מה שכתוב בתורה? אולי עדיף להימלך במצפון ובכח השיפוט עוד בטרם יוצאים להשליך סוכריות על כבשים וחמורים חתני-מצווה? כלומר, אני מניח שגם אם היה מדובר בטקס גילוי פרה אדומה (לאחר שחיטתה ושריפתה של פרה אדומה שלא השתמשו בה בכל עבודה שהיא לרבות חרישה, משמש עפרהּ המעורב במיים כדי להשיב טמאי-מתים לטהרתם; על-פי: במדבר פרק י"ט) או במצוות שילוח הקן (הפרדה בין האם הדוגרת ובין גוזליה—כאשר נוטלים הביצים או את הגוזלים ומותירים את האם; על פי: דברים כ"ב 7-6)  או אפילו מצוות מצויות בהרבה, כהכנסת ספר תורה— לא הייתי טורח להדר אחר המצווה ובוודאי לא לתעד אותן באופן אובססיבי (כל אותם צלמים הטורחים לתעד את הרבנים ואת בעלי החיים מכל פוזיציה אפשרית. זהו מצחיק ומחריד כאחד). אני מניח שהייתי רואה בכל השמחות הללו דבר מוגזם ומופרז, כעין גרוטסקה. כלומר, הייתי מעדיף שכל אותם משליכי סוכריות ועוני אמן היו טורחים אותה שעה על חידוד חשיבתם, על עומק תלמודם, או אפילו על מעשה טוב , מענטשי שכזה, בין אדם לחברו. אפשר, כי חלק מהנוכחים הנם אנשי קשיי יום, והואיל ואין להם במה להמתיק את מצוקתם, מעמדים כאלו בבית הכנסת משמשים להשבת רוחם, לגרום להם לשכוח מכל הצרות. אני די משוכנע כי מישהו ודאי קרא לקהל הקדוש להשתתף במצווה ובמעמד כולו, כי יש בה במצווה 'חביבה ונדירה' זו (ראו השלט הענק בסירטון) סגולות נסתרות, ברכות ותועלות (קל להבטיח). איני יודע, מבחינתי זוהי סגולה מנוסה לצחוק עד כאב בטן.

ואז חשבתי על השיר Jewish של זאב טנא ועל Learn to be a Jew של דניאל קאהן, ועל דמות היהודי האתיקן הקוסמופוליטי העולה מהן (אצל קאהן וטנא היהודי אינו דווקא בן הדת או בן הלאום היהודי, אלא כל מי שחש שותפות-גורל עם המנודים, הנרדפים והעשוקים בכל מקום שהם). היהודי החס על האחר מפני שהוא עצמו יודע את אחרותו, אינו רודף משום שהיה מנוי על קהל הנרדפים, ואינו תר אחר היבלעות בהמון צווח גם אינו תולה את קיומו בהוראת רבניו. כמה עיתות עוד יינקפו עד שאיזשהו קהל בבתי כנסיות (ריבוי של בית כנסת) במקומותנו יוכל להאזין לטקסטים כאלו ולנהל איתם איזה משא ומתן קשוב ופנימי, שאינו כולל חרפות וגידופים. כי בימינו אין  קהלים רבים שומעים החכמה ממי שאמרהּ, אלא מעדיפים את הסגולה ואת הברכה על פני עיון-החכמה ובינת הלב. אין תרים אחר לימוד אלא אחר חגיגות ופסטיבלים (בידור-מצווה). זו תרבות אנשים המשחרת אחר חמורים וכבשים, ההולכת ומתרחקת מכל מה שנוגע ל"אחר" שאינו מקיים מצוות או שאינו יהודי. תרבות המכשירה כל דבר אם הוא כתוב בתורה (כאילו היתה התורה מנואל טכני להפעלת העולם). תרבות המקדשת קברי צדיקים, קניין ברכות וסגולות בכסף מלא, תרבות שבה אנשים מאמינים באמת ובתמים שקריאת פרקי תהלים מועילה לכל דבר ועניין, החל בזיווג, המשך בביטחון אישי ובסיכול פיגועים, וכלה בעילוי נשמת המת. תרבות של אנשים הממלמלים דפים שלימים מס' הזהר בלי להבין מילה (כי מעולם לא למדו ארמית ומעולם לא התקבצו ללמוד את עולם הסמלים של ס' הזהר)— רק מפני שהובטח להם שקריאה כזו צופנת בחובה סגולות נוראות וברכות עילאיות. תרבות? תכנית בידור בפריים-טיים. יש שיגידו, סדרת דרמה יקומית, הזוכה לרייטינג נוסק. כל אותם רבנים צדיקים הינם המקבילות הדתיות לאותם סרטי סופר-הירוז (גיבורי-על) או לאותן סדרות על סוכני החרש המצילים את העולם ברגע האחרון (שהלא הקהילה תופסת אותם כמלאכי אלוהים עליי אדמות,שעל פיהם יישק דבר).

 *

*

אפשר, יש כאן מפתח לתהיה היאך אנשים יראי שמיים לא מסוגלים לראות ולהבין אל סבלם ועגמתם של לא-יהודים החיים במדינת ישראל או תחת שליטה ופיקוח צבאי-ישראלי; או היאך חושבים לעצמם אנשים מסוימים כי כלל הציבור חייב לממן את תלמוד תורתם, כאילו כך נקבע מבראשית. כמובן, תשובתם תהיה, יש להניח: "כך כתוב בתורה" "כך פסק הבית יוסף בשולחן ערוך" וכיו"ב. הציפיה לפיה תתעורר בהם מחשבה עצמאי, עירנות פשוטה, לשאלות, כגון: צודק/ לא צודק— אינה מציאותית. כאשר עסוקים בפטר חמור, בשילוח קנים,  איתור פרות אדומות, ואמירת התיקון הכללי (תודה לברסלב) המסוגל לתקן כל עוון וכל עוול. כאשר משתתפים בכל מעמד מצווה ובכל הילולת צדיק— כעין בידור-מצווה למחוסרי טלוויזיה, אין ספק שלא יקום  דור של אתיקנים, הוגים ופרשנים— רק דור של גרופיז-רבניים הממלמלים אמן ונתקפים אמוק כאשר הם מפספסים את ברכת הרב או את שיעורו השבועי באינטרנט, כמו חרב עליהם עולמם. את חורבן בתיהם של אחרים, או את עיכובם שעות על גבי שעות מול המחסום, או אפילו מצוקות פשוטות של מי שאינו חברי הקהילה ורחוק מקיום המצוות— אין סיכוי שייראו ויתנו אל ליבם. לא יידעו ולא  יבינו. שהריי לא כתוב טובות על לא-יהודים או על מי שאינו מקיים מצוות בפרשת השבוע, גם לא בהלכה היומית, וגם הרב לא מדבר עליהם בשיעור השבועי ולא נוהג לברך את שכמותם. ומה שאינו כלול בתחום המקודש של ברכת הרב, כלל לא ראוי לעיון (הוא מחוץ לדרמה היקומית). אם כן, מדוע שאיזה בת קול מוסרית מנהמת או איזו נעירת שינוי (במובן: ניענוע והתנערות) תתעורר בקרקעית ליבם?

*

*

 

בתמונה למעלה: Marc Chagall, Green Donkey. Oil on Canvas 1911

 

Read Full Post »

*

"כצפור נודדת מן קִנהּ כּן איש נודד ממקומו"(משלי כ"ז,8): ולית צפור אלא שכינתא דאיהי מתתרכת מאתרהא (תרגום:ואין צפור אלא שכינה שהיא גוֹלָה ממקומהּ)[תיקוני זהר,וילנה תרכ"ז,דף ב' ע"א].

*  

ביום ל"ג בעומר בטיול בוקר, דרך בני ברק לכיוון רמת גן, ריח מדורות חזק מאמש עוד מלא את האויר, כמו אלכוהוליסט המקיץ מיינו, ומגלה כי ראשו כואב וגרונו ניחר, ושום דבר שהותיר במקום לא נראה כמונח במקום שבו נשאר. הרחובות ריקים מן הרגיל. על לוחות המודעות בדרכי: המוני הודעות על הסעות לציון ר' שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר במירון. חידוש עולמי: ניתן השנה לחייג ולהזמין ברכה על ציון הצדיק הגלילי-צפתי הרצוי. כלומר עם תשלום סכום מסוים יוזעק בחור להתפלל על ציון צדיק עבור המזמין. TakeAway של תפילה ושל ברכה. בין הצדיקים האפשריים, שניתן להזמין תפלה ובקשה על ציונם: התנא ר' יהונתן בן עוזיאל אשר ציונו נמצא בעמוקה ותפלה על ציונו מסוגלת להושיע רווקים ורווקות שנלאו מחיי רווקותם ולהוביל במהרה בימינו לבניין בית נאמן בישראל; התנא ר' יהודה בן אלעאי אשר התפלה על ציונו סגולה היא לפרנסה ולראיית ישועות ונחמות;  עולה על כולנה, התפלה על ציון רשב"י במירון המסוגל לכל בכל ימות השנה,ובמיוחד לרפואות, כדאיתא בתלמוד: 'כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק' (תלמוד בבלי ברכות ט'].  אני שואל את עצמי אם המשלם עבור בקשה בציון שני צדיקים מקבל את הצדיק השלישי בחינם.

   כמובן שאין מוחים כנגד מנהג ישראל, ובמיוחד באם אלפים הרבה טענו וטוענים כי סגולות התפלה על אתרים אלו בדוקות ומנוסות ואין מערערין אחריהן כלל. בפרט כי ס' הזהר האריך הרבה באידרא זוטא על יום הסתלקותו של הרשב"י, ל"ג בעומר (כך מקובל), וסודות שנאמרו בו ביום לבני החבורה. כמובן שאין טעם של ממש להתווכח האם זהו ציונו האותנטי של רשב"י אם לאו. מיתוסים הם לעולם אמיתיים עבוּר מאמיניהם. באשר שגור הוא כי האר"י נהג להתפלל בציון הרשב"י ופעם אף דימה לרקוד עימו בלהב אש סמוך לציונו, כולם רוצים חלק ברשב"י. אם לא זכו לאחוז בתלמוד ובדרכי קבלה, לפחות יקחו חלק ביום הילולתו של צדיק יסוד עולם ויזכו בברכתו; וכך,  ערי קודש על גלגלים—  רוחשות-גועשות, אוטובוסים עמוסים חולפים בזה אחר זה, עוד זה יוצא וזה בא, משך שעות על גבי שעות. הרשב"י כמרצ'נדייז-אמוני-רוחני. משען ישועות ומפגן אמונות. ואמנם, אלפי –אלפים יהודים מכל רחבי הארץ נוהרים בערב ל"ג בעומר אל ציון הרשב"י ופוקדים בו-ביום ציוני צדיקים נוספים בכל רחבי הצפון.יום הזיכרון לצדיקי ישראל. עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע. אני מניח כי בשביל צעירים חרדים רבים הנסיעה לרשב"י עם החבר'ה היא סוג של מסע-נעורים, כמו אצל צעירים אחרים. אירוע הדומה לירידה לאילת ו/או לינה מול הכנרת. יום עצמאות קטן. פסטיבל בצל ההר.

   איני יודע האם זה מועיל לבקר בציונו של בוצינא קדישא (=המאור הקדוש, כינויו של רשב"י בס' הזהר). ובכל מקרה להתווכח עם רבבות-עָם זה מעל לכוחי. זה חג שהמונים רבים נוהגים לציינו ובאשר הוא כן, אני מכבד את חגם ואת האופן בו הם בוחרים לחגוג אותו. אני לא נוסע. לא בהתרסה. אני לא נוהג לעלות לקברי צדיקים ודי לי בכך. מבחינה אנתרופולוגית, ודאי שניתן למצוא עניין רב בבחינת הטקס השנתי הזה, מבחינת חקר הדת מעניינת השאלה כיצד אנשים בונים את נסיעתם לציון הרשב"י בל"ג בעומר, האם כהרגל, מסורת נקוטה בידם, או שמא רק בתום מסכת עיון מדוקדק בס' הזהר המיוחס מסורתית לרשב"י. אני רוצה להניח כי בין המהגרים למירון בליל המדורות, יש גם וגם; וישנם נוספים רבים המאמינים כי זאת עת רצון מיוחד, עת שערי שמים להיפתח לשמוע אל הרנה ואל התפלה

   במידה רבה, ל"ג בעומר בציבור היהודי-דתי, הפך לחג המיתוס הזהרי, והוא שואב אליו ומרכז אליו את כל אותם אלו שרשב"י וחבורתו והאר"י וגוריו יקרים לליבם, בבחינת ציון קדוש אליו עולים לרגל, או למצער מבעירים מדורה, לפני בית מדרשם, כדי לציין את יומו של 'המאור הקדוש', אשר סודו מהדהד מעל ומעבר לחומות הזמן.

   עוד מעט, פסולת הנייר תלָּקֵט ותֵאָסֵף על ידי עובדי העיריה; החיים ישובו אט אל מסלולם ואל אבקם, הצפורים הנודדות ישובו אל ביתן או יגלו ממנו עד השנה הבאה, וכמונו החוגגים מדי שנה בשנה ביום העצמאות את יום המיתוס הציוני-מדיני, יחוגו רבים, כמדי שנה, את יום המיתוס הזהרי במירון, וישמח בו  לבבם [יש שאינם חוגגים לא את זה גם לא את זה. יש החוגגים גם וגם].

*

והנה בלוז תימני (ככתיבת כותביו) בעל אלמנטים אפריקניים בולטים של הרכב ישראלי לגמריי  בהנהגתו של רביד כחלני, המשמח את ליבי מאוד מזה ימים אחדים:

* בתמונה למעלה: לאו רי, צפור, תצריב קו 2007.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »