*
אב ובן הולכים בתוך עולם חרב.לא אל הר המוריה גם לא אל גולגלתא שמים הם את יהבם.האם התאבדה היכן שהוא אחר הולדת בנהּ לאחר חורבן הציביליזציה (ככל הנראה מחמת שימוש בנשק גרעיני).לא יכולה היתה לשאת יותר את האבדן, את הזכרונות על שהיה ואינו עוד, את החיפושים היום יומיים אחר מזון ומיים, את הפחד המשתק מפני חבורות שודדי דרכים וקניבלים, העושות את דרכן בדרכים, ומתייחסות אל בני האדם החולפים בהן כעל טרף וצייד. כך נותרו האב והבן לבדם צועדים, רוב ימיהם דוממים, על הדרך מערבה אל האוקינוס, לחפש אולי מוצא, אולי שרידי אנושות ואנושיות בעולם שאיבד את זו אף את זו.
הם שקועים רוב זמנם בחיפוש מזון ומשקה ובהישרדות מתמדת,עגלת סופרמקט מקרקשת לפניהם כשריד אחרון של תרבות צריכה אשר חלפה עברה מן העולם. האדם נקרע בין שאיפה ליסד מחדש חברת אנוש ובין היות חיית טרף המתארגנת בלהקות לצוד שללהּ.ישנו אתוס המוליך את המצעד המסויט:דברי האב לבן לפיה הם נושאי האש האחרונים,הטובים,מבין אלו ששרדו.האב מנחה את בנו להימנע מגרימת סבל מיותר,אבל בחלוף הזמן זה הופכת משימה זו לקשה יותר ויותר. הם מחלקים את מזונם הקצוב עם הלך עיוור וסחוף דעת, אך נאלצים למשל, להותיר את מי ששדד את מזונם חסר בגדים בקור המקפיא. גם מניחים אחריהם ילד ניצול שהיה יכול לחבור אליהם במסעם. דבר אינו ברור עוד. אין להם מפלט אפילו בחלומותיהם. באקדח ששומר האב נותרו שני כדורים (ועוד כמה כדורי דמה),להגנה עצמית,לעת בו יותקפו על ידי אוכלי האדם.אחר כך ישָּאר רק כדור אחד בתוף.ישנה אהבת אב רבה לבן,אחריות ודאגה,התבוננות על הבן כסוג של עולם הבא,אפשרות לכינון חברה אנושית חדשה מתוך הכאוס, מתוך האכזריות הבלתי נתפסת של האדם, נסיון להעביר משהו מן התבונה ומן המוסר האנושי הלאה.לא להיכנע ליצרים החייתיים, התובעים לאכול מכל הבא ליד,לנטוש כל נומוסים מוסריים של ימים עברוּ. נסיונו של האב לשמר ניצוץ של אנושיות בכל זה ,למסרו לבנו מוצג כמעשה ראוי,כמעשה אמיץ.אבל יותר מזה,זהו סיפור עקידה. של אב הנכון לעקוד עצמו בכל עת, באם יבטיח הדבר את הגיעו של הבן אלי חוף מבטחים, כאדם אחראי לגורל האדם.
האב והבן הולכים.שומרים זה על זה. דאוגים זה לזה. נשארו זה לזה יחידים בעולם אחרי שנשמט ממנו הכל.הילד נולד לאחר החורבן וכבר אינו זוכר את הציביליזציה.האב אינו מוצא טעם לדבר על מה שהיה ואינו עוד.כאשר הם מוצאים סוכריה או פחית קוקה קולה מעניק אותן האב לבן להנות מן הטעם ואינו דורש שוב לטעום ממה שאבד.כאילו כל חברת השפע מעולם היתה כעין ריחיים על צואר האנושות ולא הבטיחה דבר למעט נוחות.דווקא האבדן של הכל.של הממסדים,של החברות המאורגנות,של המדינות עצמן אינו מהוה כאן את נקודת הכובד,המועקה, הטרדה נסבה על הצורך להעביר הלאה את הלפיד:את המוּסר,את הקירבה האנושית,כעין ידע נצחי-אוניברסלי,הטמון בלב יחידים,כל שנותר לאחר שדתות ואידיאולוגיות היו לאפר ואבק.החוט המוסרי שלא במהירה יינתק כמו פועם ומחבר את האב לבנו. כאילו הוא עמד ביסוד האנושי. ביסוד האבהות והבנהות, מאז ומעולם. על אף שמשעולי הדרך עשויים להביא את האב ואת הבן בכל עת לידי קץ מבעית, הדרך היא דרך לחיים, דרך של חיפוש אחר עוד בני אדם כמותם בעולם, הנכונים ליסד חברות. חבורה בה תשרור ערבות הדדית,יושרה ולמצער הגינות ושכנות טובה. כל הערכים שהושלכו בקלות רבה מדי אל שולי הדרך במהלך המירוץ התרבותי-חברתי אחר ממון, מעמד ופרסום, שבחברה טרם היכחדה, היו חזוּת הכל.
האב והבן אינם מחכים לגודו תחת העץ.זוהי פוסט-אנושות, דיסטופיה שבה פודזו לא רק מתעלל בלאקי אלא צולה אותו לתיאבון על מדורה, ובה שני פליטים מעולם ישן.האחד, שבאמת שהה בו והשני שיודע עליו רק מעט מאוד הולכים עד הים.הם יגיעו לאוקיינוס וימצאו שם סירה. ואז ילכו דרומה.שם התקווה תזדחל אחרונה בשארית כוחותיה מתוך קרקעיתה של תיבת פנדורה, מוכנה אולי לקראת אנושות מתהווה, משפחה מייסדת חדשה, אפשר כי גם הפעם יקום קין על הבל.אולי אין מזה מוצא. נשמתו של אלהים עוברת דרך כל בני האדם, בלאו הכי, כל עוד פועם ליבו של אדם אחד.
איפוקו של מקארתי, כמעט epoche הוסרליאני,שימת העולם בסוגריים, גם הדיאלוגים קצובים מדודים מינוריים, נוטים לאלם,המספר כמו כולא בגרונו כל העת רגש עז, קולח מלה אחר מלה, כיופיה האיטי-חידתי-אפל של מערת נטיפים, הנבנית אט אט מתוך טפטופים זעירים. סיעות מחשבות, רגשות, תוגות עמוקות, באות אף הן אל הקורא, אם מכוחם של תיאוריו של העולם החרב- הגוסס ואם מתוך התבוננות איטית ומהורהרת במה שעשוי היה להיות סיפור ריאליסטי,אבל ביסודו של דבר הינו אלגוריה למסע האנושי כולו, על כל תקופותיו,על היסטוריה מלאה אלימות, אנושות מלאת יסורים; על בחירתה המתמדת של החיה הזאת, ההולכת על שתי רגליה, להיהפך לבת תרבות, להיות ראויה לשם אדם, לבחור בטוב .
ניכרת גם התפתחות הגותית אצל מקארתי. העולם ההיידגרייני שעמד בבסיסו של לא ארץ לזקנים לכאורה לא השתנה. עדיין מדובר במרדף אלים לחיים או למוות שבו אדם נאבק על העת על מנת לאחוז ביישות. עם זאת ניכרת כאן תמורה כמו-לוינסיאנית, כאשר דומה כי 'האחר' הוא שמכונן את האני, וכי דאגתו האחראית של האב לבנו היא המכלכלת את מעשיו. האתיקה הבין אישית נתפסת כאן כעומדת לפני הכל, כמי שתמיד עמדה ביסוד החיים האנושיים, כעין מטפיסיקה אליה נוהה האדם מתוך קשיי הקיום ומוראותיו. עקבות אלוהיים או עקבותיו של צלם אלוהים הנגלים על פני הזולת (אם כי מקארתי עדיין רחוק מאוד מן האוטופיזם הלוינסיאני). גם הזמן בחיבור, יותר משהוא זמן השעונים או זמן שבתנועה, או זמן הנע על בסיס יחסי הבן-אב, הוא זמן הניקווה בתווך בין שני בני שיח המייסדים ביניהם קירבה, אולי בסיס חדש ליסודהּ של חברת אדם.
אני מעדיף שלא להעריך את הספר בשמות תואר ולעטרו בסופרלטיבים. מלאכת הקריאה בו לפרקים כאובה, לפרקים דאובה. אך שכר יש בה וגם פרי. הדרך נכונה היא לקוראיה, המהלכים בה, כבני לויה, כהבל-נשימה המשגיח- מלווה את מסעם של האב ובנו. הדבר הקרוב ביותר להשגחה אלהית שעוד נמצא, שעוד נותר, בין עיי החורבות של מה שהיה פעם עולם מתוקן ומשגשג.
קורמאק מקארתי, הדרך, מאנגלית: אמיר צוקרמן, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2009, 207 עמודים.
לסקירה שהקדשתי לספרו של מקארתי, לא ארץ לזקנים, ראו כאן.
עוד בענייני ילדים ואחריות חברתית: קראוּ את הקול הקורא המובא באתר של שחר שילוח באשר למחאה/מאבק כנגד גירושם של כ-1,800 ילדי עובדים זרים החיים בקרבנו בחזרה לארצם (חלקם נולדו בו והתחנכו במוסדות ישראליים וכל שהם מכירים היא התרבות הישראלית). מיועד למי שלבם דואג בקרבם. אני מניח כי ישנם רבות ורבים כאלה.
למעלה בתמונה: עדי נס, ללא כותרת (אברהם ויצחק) 2007.
© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 