Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עדי רנרט’

    *

   מכל פרקי הפרוזה של המשוררת תרצה אתר (1977-1941) אשר ראו לאחרונה אור מעזבונהּ באסופה פתאום כבו כל האורות (ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010)  הולכות עימי כבר חודש ויותר השורות הבאות המופיעות בסיפור הקצרצר ירוק וסגול, לא מניחות, כאילו מדובר באיזה זיכרון ילדות כמוס, אשר בקע פתאום מנשייה:

*

הסגול והירוק אינם משלנו. הם אינם מן העיר שלנו. נכרים. נוודים הם. לפני שנים רבות באו לכאן, כשהיו ילדים. יתומים היו והרחוב הצהוב גידלם. עכשיו, לכשצמחו כל-כך, שנואים הם על הכול. משונים הם.  יש להם צללים צבעוניים, אינם נפרדים לעולם איש מעל אחיו. אינם מרבים לדבר. אינם עושים דבר. גם בית אין להם. ביום ישוטטו מכאן לכאן. בלילה ילכו אל העץ שלהם. אינני יודעת מדוע, אך העץ הזה, שלהם הוא.  

[תרצה אתר, פתאום כבו כל האורות: פרקי פרוזה, ערכה והוסיפה אחרית דבר: שירה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 85]

 

   אחד הדברים שובי הלב בפרוזה של אתר, היא דרישתה-קירבתה אל הנכרים-נוודים-שנואים-מנודים; הלך רוח המשותף לרוב סיפורי העזבון (חלקם ראו אור בבמות ספרותיות שונות עוד בחייה); אבל יותר מכך, דווקא העובדה לפיה כאן היא מותירה את הסגול והירוק חסרי פנים, כמעט צבעים אסבטרקטיים, מפנה היא את דרישתהּ זו אל מארג זכרונותינו. על מנת לראות צבעים העין צריכה כמות מסוימת של אור, אשר מבלעדיה לא תוכל לראות, גם לא לעמוד על דקותם של הצבעים והתפרטותם אלו מאלו. באותו אופן, דומה כי אתר, ציירת של מלים, מבקשת אותנו להאיר את מאורת זכרונות הילדות של כל אחת ואחד מקוראיה, ולהבחין שם בנקודה שבהּ כבר לא מתקיימת "ילדוּת" (כחוויה טוטלית-מונאדית), אלא ילדוּת מליאה פָּנִים שונות, חוויות שונות, שגם בה היוּ מעמדות חברתיים, שגם בהּ התייחסו בזלזול או בניכור למי שנתפש כזר ושונה. מה שמשונה וקסום באגדה הזאת שטווה אתר, הוא שהיא אינה מגלה האם בזכרון רחוק מדובר, שמא אך בחוויה פנימית בלבד של עין המתבוננת בחברת האדם, שמא באירוע קונקרטי קרוב, שבו אותם דחויים עדיין סובבים בקרבתהּ. אתר שומרת זאת לעצמה משום שכל האפשרויות נכונות: הירוק והסגול הם כל אותם אנשים שנדחו מן החברה, שהתהלכוּ בשוליה, תהא הסיבה אשר תהא; הם מציאות פנימית בליבה של אתר; והיא גם מציאות שגורה בחברת האדם, יום יומית למדיי. האסונות, שברונות הלב, שאנו מפנים עליהם את גבנו, כמעט מושכים כתף ומבטיחים לעצמנו, כי סבלו של האחר (כמו שלנו) אף הוא חלק מסדר העולם. פעם אנחנו, פעם הוא. אם כן, ניתן להמשיך במשחק.

*

סגול: אנחנו הולכים הביתה.

ירוק: לעיר שלנו.

סגול: היא בהרים.

ירוק: רחוקה מאוד. יבשה מאוד. אנחנו מתגעגעים.

 

ואחר כך הלכו. נותרתי לשבת שם זמן רב מאוד. עד שירד הערב. צדקתי. לא ירד גשם. לא היה קר. החורף התקרב לסיומו. כולם יצטערו שהם הלכו מכאן. הברודים, החומים. וגם שלנו. כולם יצטערו מאוד. אולי בעצם, לא שנאנו אותם כל כך, יאמרו, פשוט, לא הבנו. הם לא נתנו לנו לגשת אליהם. תמיד היו מתבודדים ומתיהרים.

 

אני לא חושבת כך. אני חושבת שהם פשוט התגעגעו מאוד.

 

[…]

 

אפילו שלום לא אמרו. אפילו לא שלום. המבחשת היתה למגלב של כסף, שהשליך בי הירח, מגלב קשור ומהודק היטב לקצהו של חוט. הירח רוצה לדוג אותי. הירח הטיל בי קרס זערער, שננעץ בזרועי ודקר אותה קלות.

 

קמתי ללכת. החוט הוליכני הביתה. כשנכנסתי הביתה התחלתי פתאום לבכות.   

 

[שם, עמ' 86-85)

*  

   אתר (או בת דמותהּ) מודעת לחוסר יכולתהּ לשנות את דבר הליכתם של ירוק וסגול מן העיר לעולם; הגעגוע אל המקום אליו הם שייכים באמת מוליך אותם הלאה. געגועיהם שאיש מעולם לא הבין הופכים להיות געגועיה שאיש לא יבין, שאנשים יפטרו במלים כמו: מוזרה, מתבודדת, יהירה. שכן מי ששייך, מי שחש בהויה כבן-בית, כנראה לא יכול להבין לליבו של מי שאינו חש את מקומו בעולם כמותו. ובכל זאת, האם גיבורת הסיפור בוכה בסוף מתוך געגוע חונק או שמא מתוך ייאוש על שאין בכוחהּ לשנות את החברה ואת האדם, לפקוח עיניו אל מציאויות שליבו ערל מלהבין.

כאשר קראתי את השורות האלה נזכרתי במשהו שכתבתי פעם: יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען. מלים אלו נחוות אצלי כנכוחות בכל האמור לגעגועים האמורים במעשה הכתיבה. געגועים המוסבים אל פָּנים וחוויות ראשונות, שאולי לא אשוב ואחווה לעולם;  געגועים למקום העשוי להכיל גם ירוק וסגול, וגם כמה גוונים שונים ומשונים אחרים, מבלי שיחוו עצמם שנואים, דחויים, מתבודדים או מתיהרים, גם אם איני נהנה מיכולות ההשתייכות וההסתגלות המצויות, ועודי מתגעגע בכל מאודי.

*

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, סמטה ביפו, שמן על בד 1925.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »