Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עוּד’

*

הצער הזה הוא כמו אֶתר. מי שמתבונן בו בשום לב אינו רואה דבר או רואה מדי [מיכל בן-נפתלי, על הפרישוּת: ארבע מסות, הוצאת רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית: תל אביב 2008, עמ' 53] 

*

   תמיד הבלוז והזמן נטויים כמי נהר, על נהרות בבל ישבנו ובכינו (פרת? חידקל?); לא ייפלא כי ר' חיים פלאג'י, רבה של איזמיר, פסק בספר פסקיו הגדול, כף החיים, לבנות בתי כנסיות על נהרות, בקירבת מקורות מים לקיים מדרש הקובע כי אין מוסרים את השם (המפורש) אלא על המים. התורה, המשנה וס' יצירה גורסים כי העולם נברא בדיבור או בעשרה מאמרות. מחיי אלדין אבן ערבי כתב כי העולם כולו עומד על נשימת הרחמן, אבל דומני כי לא בדיבור ולא בנשיפה דובר, כי אם בנגן מפוחית, ספק אנחה או יבבת בלוז ראשונית, לאחריה בקעה פריטת בלוז, כשטף מי-נהר, הקול בא רק הרבה אחר כך, הרבה אחר כך, על יד השפך אל הדלתא. אומרים היה ר' יצחק לוריא מתבודד ולומד יחידי בצריף בבית כנסת על הנילוס; אף בכמה כתבי יד מן הגניזה נשתמר זכרו של בית כנסת אחד נטוש אצל הדלתא של הנילוס שהיה נקרא על שם אליהו הנביא. אפשר אולי— בחובו התבודד האר"י בבקשו אחר גילוי אליהו; על כל פנים, כל השר פיוטי שבת המיוחסים להאר"י לומד ומכיר כי נפש בלוזית היתה גם היתה לו.

   והנה גם לשון המקרא מורה כי נקוו המים רק ביום השני, על כן ביום הראשון עוד לא נשמע שאון של שטף מים, אלא רק אור, המסתנן בעד תריסים, מציץ מן החרכים, פועם דרך סדרי המפוחית, הנופחת אש ונגן. רבים מאנשי הבלוז היו עיוורים, סגי-נהורין, כגון ר' יצחק סגי נהור שבפרובנס, אבי הקבלה הספרדית, שודאי ודאי ישב על נהר. כיצחק שהתעוור מנהר דינור של דמעות מלאכים, וכיבה אותו במוֹ-דמעותיו.

   ובא לי זיכרון ישן: קרוב משפחה סלוניקאי, ניצול מאושוויץ, מטלטל גופו במחול יווני אחר ליל הסדר, כאילו חוגג מחדש כל שנה את ההצלה והפורקן, כאילו זוכר בטלטלותיו את כל שהיו ואינם, וכל פנימו בוער, עולה כרכב אש, עובר ושב, כמו על קו, בסערה לשמיים.

   אנחנו, בלוז ומקאם (חג'אז/הומיון), קלים בעינינוּ, חושבים כמה אקורדים ומקצב, מלים פשוטות של סבל, עייפות,יגון ונהיה. ומבכרים אנו מפץ גדול, או דיבור סמכותני, מקצבי מחשב ואפליקציות סלולר, על פני פרץ מפוחית מעוות, המותיר רישום סופי בחלל האינסוף, ומכל מקום נשמעים הדי הגיטרה או העוּד מיבבים, כמנבאים קול מים אדירים ושיטפון, המשבר כל גדר וסכר, ואת הלב, ורק אחר-כך יש לדבר בכּלים שנשתבּרוּ, כי הכיסופים הומים בנוּ, כדגים החולפים במצולות. הצריכים מים כדי חיוּתָם, נשאים בזרמים הגדולים שבמצולות, ללא קץ ותוחלת.

   אי שם בעולם, אני צועד בגשם, מזמזם איזה נִגֶן נוכח שלוליות— בהן מהבהבות פניי השוחקות. מדמה לרגע שאני אחד הדגים הכסופים האלה, שאינם חוששים מן המים, לא מן הרטיבות, לא מן הברקים,  ולא מן הרעם המרמז, כי שוב נחרץ דינו של הסכר; הכל זורם מים, או זמן, או בלוז שמבראשית: OhBabeItain't NoLie. וזהו המרב שניתן לקבוע ממילא על הממשוּת הזאת.

*

*

*
*

*
**

יום שלישי, 31.1.2012, 19:30, מרכז דומיה-סכינה, הישוב-השתוּפִי נוה שלום (על יד לטרוּן)

"שירת האותיות"

מופע מוסיקלי עם אמנית הקול ויקטוריה חנה

בלווי נגן הסנטור עדי פורטי

לפני המופע תיערך מדיטציה בהדרכתו של פרופ' עודד מימון

עלות כרטיס: 60 ש"ח

 *

*

בתמונה למעלה: Arkady Rylov, Sunset, 1917

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

                                           

 א

'הוּא הָיָה צַדִּיק/שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי-עָרָק/וְחַי בָּהֶם' לחשו שפתיי האיקו, מעין אלגיוּם של שבח, שנבע מחדרי אלקלב (=הלב), בחולפי, שתוי למחצה, על פני ציון קברו של התנא בנימין הצדיק על יד אכסניית הנוער, באִבַּהּ של שכונת מגורים בצפת, מתנודד לאחר אחר-צהריים אינטלקטואלי- אלכוהולי שלווה בדיונים שנעו ונדו, כגלי הכרה סחוּפים, בינות היוגה סוטרה לפטנג'לי ,אנאדות לפלוטינוס, כתבי השיח' אבן מדין (מורו של המיסטיקון הסוּפי הדגול, מחיי א-דין אבן ערבי) וכמה מחכמי צפת הותיקים. בני שיחי, היו שניים מחבריי לחבורה: השיח' והסניור. ישבנו עלי בלקוֹן שהשקיף אל המצודה העתיקה. לרגליה נבנתה עיר הטקסטיל והמקובלים היהודית של המאה השש-עשרה. נהנים מן השמש הסתוית. 'כַּאֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ הִתְחִילָה לִצְלֹל אמודאית מֵעֵבֶר לָהַר סְגֻלָּה/איילת הַשַּׁחַר נתחלפה לִי בְּעָרָק אַיָּלָה' המשכתי לשורר, מבוסם משהו, מדדה בעצלתיים זיגזגית, מגשש את הדרך חזרה אל בית מארחיי. הרהרתי עוד רגע קט בשירת היין של משוררי אל-אנדלוס. השמש אכן כבר אדמה כאילו לבשה תולע למכסה.

 

ב

   ערב קודם, הלכתי עם כמה מורים וחברים, המבוגרים ממני ימי דור לשמוע אל הרינה ואל התפילה בערב שירת הבקשות החגיגי, שנערך בבית הכנסת אבוהב בעיר העתיקה של צפת בהשתתפות הפייטן יחיאל נהרי, מפייטניו של בית הכנסת עדס אשר בשכונת נחלאות בירושלים.  

   בית הכנסת אבוהב, על פי ההגדה הצפתית הרווחת, הועבר, מספרד לצפת, בין ליל ממש, כאילו נתאווה אל גולי ספרד ואל העיר הגלילית בה מצאו לבסוף מנוח לכף רגלם במחצית השנייה של המאה השש עשרה. הואיל ועל דרך האגדה מצינו כבר רבנים משייטים על ענן, דואים על כנף רוח, דאה הפעם 'מקדש- המעט הנטוש' אל המבקשים לחונן את עפר קהילותיהם בארץ הקודש. הנה הלילה, ערב שבת, נחה לפתע פייטנו של בית הכנסת הירושלמי אל בית הכנסת בצפת לשמח את בני העיר בליל סתוי קר של לבנה מליאה ועמוסה באור, מפיצה נגוהותיה, בסמטאות הצרות.  

   תור ארוך השתרך בואכה שער הכניסה של בית הכנסת, ואני חשבתי על צפת בקור כעל עיר דמוית אורבורוס, נחש אשר זנבו נתון בפיו, משהו רם ונישא ובד-בבד מוּקש-מוכשל בידי עצמו, מוזנח תמיד. בעת שירת הבקשות עצמתי עיני בדַהַרַנַא. ריכזתי את כל כוחות ההכרה בנקודה אחת ונתתי לניגון לאסוף אותי משם אל הדרך העולה בית-אל (לא ההתנחלות), הבית היחיד שאליו הרגשתי שייך אייכשהו-כלשהו אי פעם (זה שמעל ומעבר). מסביבי הלכו להם מתפללים בידיהם מגשים וחילקו לכל המתאווים עשבי- הרחה, עוגיות וכוסיות 'ערק אילה'. בכל פעם שהפייטן נהרי התעלה על עצמו מחאו המתפללים כף אל כף או השמיעו קול צהלולים, ואני כבר שהיתי במקום אחר, אולי שבתי ברוחי אל 'גלות ירושלים אשר בספרד'. התבוננתי, אין מלים, בתוככי-ההכרה- הפנימית. המוסיקה הסלסולים המוסיקליים והמקאם הנוגה ליווני במסעי הלילי: 'אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים'.   

 

ג

'על פי גוּרי (=תלמידי) האר"י (האלהי רבי יצחק הוא ר' יצחק לוריא) נפטר בן האר"י, משה אשכנזי, על שגילה להם אביו את סוד האיילה שהוקשה על ידי נחש בספר הזהר, סוד שנאסר עליו לגלותו משמיים', כך חשבתי בלבי, מבוסם מ'ערק איילה' ברחובה של עיר, שהיא כנחש אשר זנבו נשוך בפיו החשוך, מעט בטרם צאת שבת; שומע הדהודי עוּד מרוחקים, אולי אמיתיים אולי דמויים; נזכר בכך שבאגרת החמישית מאגרות אחי הטהרה (רסאא'ל אח'ואן אלצפאא') מתואר העוּד, ומתוארים סדר מיתריו, כמבטאים את ההתאמה (ההרמוניה) השמיימית; מעיין בדעתי בדרוש הראשון מספרו של ההוגה הרנסאנסי, יהודה מוסקטו, נפוצות יהודה, שם מתואר האל כקומפוזיטור עלאי, שהמוסיקה שלו פועמת ומניעה את כללוּת-הנבראים. אכן לשעבר כזאת חשבתי לעצמי, כשהילכתי פעם לבדי בעיר העתיקה של צפת , בעת סערה עזה של רוחות ושלגים במוצאי שבת חורפית במיוחד, הבנתי פתע מדוע החזיקו מקובליה באמונת גלגול הנשמות. באותה שעה ומקום, ניתן היה לחוש ממש בחיים הרודפים שם חיים בסימטאות, בגלגול נצחי, כאילו נשמות צפות, סחור-סחור, במסע נסתר לאין קץ, נישאות בהבל הקר של הליל, נעות לאיטן באויר. ורק חתולי רחוב והֶלֶך-חולף, שעוד התעקשו לנקד את הסמטאות, על אף הרוח המעוורת, דימו לחזות בהן פתע, כהרף עין אחד.  

 

אלגיוּם: אפיטאף של או מלות שבח החרוטות על קבר לזכר  הנפטר.

ערק: משקה האניס בגרסתו הלבנונית- גלילית, 'זיעה' בערבית.

אורברוס: נחש שזנבו נתון בפיו, המסמל את כללות הקוסמוס הנגלה (הגלגל המקיף), שהוא אליבא דהפריפטטים (תלמידי אריסטו) גם מקור הזמן הפיסיקלי. 

האגדה הנזכרת אודות האר"י מובאת בתוך: ספר שבחי האר"י השלם והמבואר, נלקט נערך ונסדר בהנחייתו ובהדרכתו של יעקב משה הלל, ראש ישיבת חברת המקובלים אהבת שלום, מכון להוצאת ספרים וכתבי-יד אהבת שלום: ירושלים תשנ"א, עמ' קי"ד, וכן נזכרו שם מקבילות ומקורות בס' הזהר, ולא אאריך כאן.

 

בתמונה למעלה: יצחק פרנקל-פרנל (1981-1899), צפת, שמן על בד, ללא תאריך.

© 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »