Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עודד מימון’

kyoto.1981

 

הואיל ואיני נוהג לכסות בשורה טובה בתחום הספרים, כל שכן בשורה מצוינת, אני מנצל את צורת-בלוג זו להודיע כי ראתה אור אסופת המאמרים משובבת הנתיבות ופורמת המוסכמות: מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה (בעריכת: ד"ר אבי אלקיים ופרופ' עודד מימון,  הוצאת אִדְּרָא: תל אביב 2018); 810 עמודים של מאמרים העוסקים באספקטים שונים של התודעה האנושית בזמנים היסטוריים שונים ובתרבויות מגוונות. בין היתר ניתן לקרוא בהּ על התודעה בפילוסופיה, במחול, בפסיכולוגיה, במדעי הקוגניציה, במדעי המוח והמתמטיקה, בהשפעת חומרים נרקוטיים על התודעה, במיסטיקה, ביהדות בנצרות ובאסלאם, בהינדואיזם ובזן בודהיזם, באנתרופוסופיה, בדרך הרביעית, ביוגה, בטאי צ'י ובמדיטציה. בין הכותבים: שלמה גיורא שוהם, אמיר אור, מרק אלן וקנין, אוהד נהרין, יוחאי עתריה, שולמית קרייטלר, אביבה ברקוביץ אוחנה, דוד פונטנה, אבי אלקיים, עודד מימון, דפנא לוין, דן מרקר, ויליאם צ'יטיק, בנימין אברהמוב, אדמיאל קוסמן, יואל הופמן, יעקב רז ועוד ועוד. כמה מן המאמרים עובדו על ידי מתוך הרצאות מתומללות וכן, זכיתי לקרוא ולהגיב על חלקים גדולים מן הכרך. תודה לעורכים שראו לנכון לציין זאת בתודה מיוחדת בין שלמי התודות.

במיוחד שפר חלקי שהופקדה בידי הרצאה בעל-פה מאת יואל הופמן מ-2006, מתוך סדרת עיון רבת משתתפים, שנערכה במרכז שלמה מוסיוף לחקר הקבלה באוניברסיטת בר אילן באותה שנה. מי שכתב מפי הופמן,  כלל בנוסח שבכתב שיבושים רבים ורחוקים, והרבה נדרשתי לעמול כדי לתור את המקורות והשמות שהוזכרו בדבריו. ההרצאה הפכה בהמשך למאמר קצר (שזכה לאישור הופמן), ובה, בין היתר, הוא משתף לראשונה (למיטב ידיעתי) בדרך שהובילה אותו מן הפילוסופיה המערבית ללימודי זן בודהיזם ביפן.

הנה שני קטעים, מתוך המאמר, 'כמה הערות על אודות דג':

*

[…] בשנות ה-60 הייתי סטודנט נלהב לפילוסופיה. גם אהבתי פרסונות. החלפתי נאמנויות ואמונות. הספקתי להיות קנטיאני וגם פוזיטביסט. כל דבר שכנע אותי. באותה תקופה הייתי משוחח הרבה עם חברי הקרוב דאז ד"ר משה קרוי (1989-1948). יום אחד נפל לידי ספר בשם חכמת זן. פתחתי אותו וקראתי. הקואנים (סיפורי הזן) שזה עתה הבאתי בפניכם נמצאו בכרך ההוא. גמרתי בלבי: זהו, סיימתי פה (פילוסופיה מערבית) ואני הולך למקום הזה (זן-בודהיזם) […] לימים הכרתי את הסופר הירושלמי הגדול דוד שחר (1997-1926), מחבר היכל הכלים השבורים. הוא היה גם המתרגם של הספר שהזכרתי, חכמת זן, מאנגלית. הספר במקור היה אנתולוגיה קטנה של קואנים זן-בודהיסטים ושל סיפורים דאואיסטיים, שנאספו ונערכו על ידי האמן והמשורר, פול רפס (Reps, 1895-1990). כתבתי לשחר: 'שמע, הספר הזה שינה את חיי'. הוא השיב: 'אז זה אתה שקנית את העותק היחיד שלו'.  מעטים ויחידים ידעו אז בארץ מהו זן. אני החלטתי ללכת לשם.

בשלב הבא הגשתי בקשת מלגה למשרד החינוך היפני ונסעתי לארבע שנים. קודם לכן הכרתי נזיר זן יפני ששהה בארץ באמצעות חוקרת רפואית יפנית, שהקדישה את מרצהּ לחקר מחלת הסרטן. הוא היה עורך סדנאות מדיטציה בנות שבוע כל אחד בתל אביב, בחיפה ובעין כרם (בירושלים). די הקשו על קבלתי, משום שלא היה לי רקע, אבל אפשר שהשלמת הדוקטורט הקלה עליהם להכניס אותי. הגעתי לאחד השבועות האלו במנזר בעין כרם וישבנו שם במדיטציה כ-12 שעות יום-יום. אני זוכר איך בחלוף הזמן הלכו קולות עבודתם של סתתי האבן שבחצר ונצטללו, ואיך ביום השלישי כל שעה נדמתה רק כדקה, ואיך ביום הרביעי פרצה אחת המשתתפות בבכי, כאילו כל מה שהכירה קרס-נפל, ואיך הנזיר לא בא לעודדה, ורק אמר: 'לא נורא, לא נורא'. אף על גב שמיררה בבכי שעות.

היה שם גם משתתף אנגלי, איש אירוני וקר. בבוקר היום השלישי הוא פרץ בצחוק. לא שמעתי צחוק כזה מימי. הנזיר השיב לו בצחוק, כאילו אמר: 'אני מבין'; הוא אמר: 'נכון, אתה מבין'. כמובן, הם לא הוציאו מילה מפיהם, רק צחקו. אני נזכרתי בביטוי 'צחוק האלים' המופיע במיתולוגיה.

לאחר שכולנו פנינו לדרכינו, והגעתי לתחנה המרכזית, גיליתי המון אדם מחכה להסעה, והאוטובוסים, בכל פעם שהתמלאו, יצאו לתל אביב. המתנתי שעות, ופתאום ההמתנה לא הכבידה עלי. לא היה אכפת לי בכלל. עד אז הייתי קצר רוח עד כדי כך, שאם הייתי צריך להמתין עשר דקות בתחנה, הייתי עוצר מונית חולפת.

אין תכנים למדיטציית זן. לא אומרים לך תהגה בזה או תהגה בזה. רק אומרים: שב ישר; תנשום כך; תנשום נכון. במנזר זן יפני, גם בזה התנסיתי, כשאתה עייף ולא מרוכז, אתה מחווה קידה קדימה. מאחוריך הולך נזיר אוחז מקל והוא מכה בך בתגובה, כדי לעורר אותך. מכה חזקה. היא לא מכאיבה כלל. עם זאת, לעיניים מערביות זה נראה נורא ונשמע נורא.

קיבלתי מלגה ללימודים באוניברסיטת קיוטו אצל פרופסור נכבד למדע הדתות. עם זאת, ניצלתי את נוכחותי שם ויצרתי קשרים עם אוניברסיטת הנאזונו (Hanazono) בקיוטו, מוסד לימוד של זן-בודהיסטים, אולי הדבר הקרוב ביותר ביפן לאוניברסיטה דתית. סגירותו של המוסד שלהבה חובבי זן-בודהיזם מערביים רבים באותה תקופה. שם ישבתי והתוודעתי לכמה מורי זן שהרצו במקום. קראנו יחד טקסטים. הסטודנטים נהגו לשבת יחד במדיטציה, בדיוק כמו שבאוניברסיטה דתית נוהגים להתכנס כדי לקיים את חובת התפילה. יום אחד תהיתי לפני אחד הפרופסורים מדוע אין מקיימים גם מפגשים בארבע עיניים בין המורים ובין התלמידים/נזירים כדוגמת הקואן הידוע: מהו צליל מחיאת כף יד אחת? הוא פנה והסביר לי שישנה שבועה של הנזיר לא לגלות מה שמתרחש במפגשים אלו. עם זאת, ישנו ספר הקרוי, הספר השחור, שכולו מבוסס על שיחות כאלו, שנערכו ופורסמו (בשנת 1916) באמצעות מי שבחרו להפר את השבועה. יותר הוא לא הסכים לגלות לי.   

הלכתי לחנות לכתבי קודש בודהיסטיים בקיוטו לברר אם ניתן לרכוש את הספר. המוכר ידע על מה מדובר, ואמר לי שאין לו אותו כרגע במלאי וכי הספר יקר מאוד. התחייבתי לשלם את מחירו אם ישיג לי עותק, וכך קיבלתיו. שם ישנן תשובות. את הספר תרגמתי מאוחר יותר לאנגלית (1977,1975). אני זוכר שפרסום התרגום לאנגלית עורר חשש כבד שמא יגרום לתקרית דיפלומטית בין ארצות הברית ליפן, שכן מדובר במסורת סוד שאין לפרסמהּ ברבים. הפרסום עבר בשלום, קרוב לוודאי מפני שהמקום של ספרי הזן בחיי היום-יום היפניים הוא שולי מאוד. למעשה, חכם הזן שהכרתי באוניברסיטת הנאזונו שיתף עמי פעולה בתרגום הספר ובהערות הפרשניות שצירפתי על הטקסט. מתברר שגם הספר השחור הפך עוד קודם לכן למעין מדריך למורי הזן שבמנזרים, כיצד להשיב על שאלות תלמידיהם. המלומד שעמד מאחורי פרסום הספר בשנת 1916 העניק לו במקום את השם גֶנדַאי סוֹג'יזֶן היוֹרוֹן (ביקורת על הזן המזויף של ימינו). הוא היה מן רפורמטור כזה שטען כי חכמי הזן של דורו כבר אינם יצירתיים ואינם מסוגלים להשיב לתלמידיהם בכוחות עצמם, אלא רק להמשיך מסורות קודמות. הגישה הזאת של חשיפת הסודות כתוכחה ודאי אינה מעוררת סימפטיה. עם זאת, ככלות 50 שנה מאז פרסומו הראשון, כבר עבר הספר לשמש בתוך המנזרים, ולא נתפס עוד כמקטרג. הוא גם לא טעה כלל בביקורתו על דעיכת היצירתיות במנזרי הזן.

חשוב לציין, כי הואיל ועיקרו של מסע הזן הוא העמקה פנימה, אין כל צורך לנסוע ליפן בכלל או להשתלם דווקא שם, כשם שישנם יפנים שאוהבים את התנ"ך, למשל, ואם ימהרו לקנות כרטיס טיסה לישראל, לא ימהרו למצוא בה נביא אחד; כך אין מגיעים ליפן בימינו כדי למצוא מורים במעלתם של חכמי הזן הקדמונים. יתרה מזאת, אם יעלה על דעת התלמיד לשאול חכם זן יפני בן זמננו, 'כיצד ניתן להגיע להארה?', סביר להניח שהוא יכה אותו על קודקודו. יהיה זה המענה הנדיב ביותר האפשרי […]   

[יואל הופמן, 'כמה הערות על אודות דג', מהי תודעה: מדעים, פילוסופיה, מיסטיקה, עורכים: אבי אלקיים, עודד מימון, הוצאת אדרא: תל אביב 2018, עמ' 631, 637-635 בדילוגים]

*

כמה הערות: תרגומיו המוזכרים של הופמן מיפנית לאנגלית ראו אור בשני ספרים: The Sound of One Hand משנת 1975; ו-Every Hand Exposed  משנת 1977. שני הספרים כאחד ראו אור במקובץ במהדורה עברית לפני שנים אחדות: קול היד האחת, תרגום מיפנית יואל הופמן, נוסח עברי דרור בורשטיין, הוצאת כתר: ירושלים 2011.

תודתי מלב למורה וחבר, ד"ר אבי אלקיים, שמאז שנפגשנו לראשונה לפני כ-18 שנים, יצאתי עימו  לכמה וכמה מסעות ארוכי שנים, ורבי עלילות והסתעפויות; אחד מהם, מגולם בספר הזה. כן ירבו המסעות.

לבסוף, הספר מוצע לכבוד חודש הספר העברי באתר הוצאת אִדְרָא (הוצאה אקדמית עצמאית) ב-25% הנחה. מחירו הקטלוגי הוא 224 ₪ ובלוויית ההנחה, מחירו יסתכם ב: 168 ₪. כדאי להצטייד בעותק שילווה אתכם ימים ארוכים. אקווה שהספר יכה על קודקדכם בקרוב.

*

*

בתמונה: Lee Friedlander, Kyoto Japan  1981

Read Full Post »

*

הצער הזה הוא כמו אֶתר. מי שמתבונן בו בשום לב אינו רואה דבר או רואה מדי [מיכל בן-נפתלי, על הפרישוּת: ארבע מסות, הוצאת רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית: תל אביב 2008, עמ' 53] 

*

   תמיד הבלוז והזמן נטויים כמי נהר, על נהרות בבל ישבנו ובכינו (פרת? חידקל?); לא ייפלא כי ר' חיים פלאג'י, רבה של איזמיר, פסק בספר פסקיו הגדול, כף החיים, לבנות בתי כנסיות על נהרות, בקירבת מקורות מים לקיים מדרש הקובע כי אין מוסרים את השם (המפורש) אלא על המים. התורה, המשנה וס' יצירה גורסים כי העולם נברא בדיבור או בעשרה מאמרות. מחיי אלדין אבן ערבי כתב כי העולם כולו עומד על נשימת הרחמן, אבל דומני כי לא בדיבור ולא בנשיפה דובר, כי אם בנגן מפוחית, ספק אנחה או יבבת בלוז ראשונית, לאחריה בקעה פריטת בלוז, כשטף מי-נהר, הקול בא רק הרבה אחר כך, הרבה אחר כך, על יד השפך אל הדלתא. אומרים היה ר' יצחק לוריא מתבודד ולומד יחידי בצריף בבית כנסת על הנילוס; אף בכמה כתבי יד מן הגניזה נשתמר זכרו של בית כנסת אחד נטוש אצל הדלתא של הנילוס שהיה נקרא על שם אליהו הנביא. אפשר אולי— בחובו התבודד האר"י בבקשו אחר גילוי אליהו; על כל פנים, כל השר פיוטי שבת המיוחסים להאר"י לומד ומכיר כי נפש בלוזית היתה גם היתה לו.

   והנה גם לשון המקרא מורה כי נקוו המים רק ביום השני, על כן ביום הראשון עוד לא נשמע שאון של שטף מים, אלא רק אור, המסתנן בעד תריסים, מציץ מן החרכים, פועם דרך סדרי המפוחית, הנופחת אש ונגן. רבים מאנשי הבלוז היו עיוורים, סגי-נהורין, כגון ר' יצחק סגי נהור שבפרובנס, אבי הקבלה הספרדית, שודאי ודאי ישב על נהר. כיצחק שהתעוור מנהר דינור של דמעות מלאכים, וכיבה אותו במוֹ-דמעותיו.

   ובא לי זיכרון ישן: קרוב משפחה סלוניקאי, ניצול מאושוויץ, מטלטל גופו במחול יווני אחר ליל הסדר, כאילו חוגג מחדש כל שנה את ההצלה והפורקן, כאילו זוכר בטלטלותיו את כל שהיו ואינם, וכל פנימו בוער, עולה כרכב אש, עובר ושב, כמו על קו, בסערה לשמיים.

   אנחנו, בלוז ומקאם (חג'אז/הומיון), קלים בעינינוּ, חושבים כמה אקורדים ומקצב, מלים פשוטות של סבל, עייפות,יגון ונהיה. ומבכרים אנו מפץ גדול, או דיבור סמכותני, מקצבי מחשב ואפליקציות סלולר, על פני פרץ מפוחית מעוות, המותיר רישום סופי בחלל האינסוף, ומכל מקום נשמעים הדי הגיטרה או העוּד מיבבים, כמנבאים קול מים אדירים ושיטפון, המשבר כל גדר וסכר, ואת הלב, ורק אחר-כך יש לדבר בכּלים שנשתבּרוּ, כי הכיסופים הומים בנוּ, כדגים החולפים במצולות. הצריכים מים כדי חיוּתָם, נשאים בזרמים הגדולים שבמצולות, ללא קץ ותוחלת.

   אי שם בעולם, אני צועד בגשם, מזמזם איזה נִגֶן נוכח שלוליות— בהן מהבהבות פניי השוחקות. מדמה לרגע שאני אחד הדגים הכסופים האלה, שאינם חוששים מן המים, לא מן הרטיבות, לא מן הברקים,  ולא מן הרעם המרמז, כי שוב נחרץ דינו של הסכר; הכל זורם מים, או זמן, או בלוז שמבראשית: OhBabeItain't NoLie. וזהו המרב שניתן לקבוע ממילא על הממשוּת הזאת.

*

*

*
*

*
**

יום שלישי, 31.1.2012, 19:30, מרכז דומיה-סכינה, הישוב-השתוּפִי נוה שלום (על יד לטרוּן)

"שירת האותיות"

מופע מוסיקלי עם אמנית הקול ויקטוריה חנה

בלווי נגן הסנטור עדי פורטי

לפני המופע תיערך מדיטציה בהדרכתו של פרופ' עודד מימון

עלות כרטיס: 60 ש"ח

 *

*

בתמונה למעלה: Arkady Rylov, Sunset, 1917

© 2012 שועי רז

Read Full Post »

*

השנה 1976. השמים נמוכים ומלאים עננים. העננים האפורים בולבוסיים ומקומטים ונוצצים. השמיים נראים מוחיים. מתחת לשמים שדה, ברוּח. כביש ראשי חיוור נמתח לצד השדה. מכוניות רבות חולפות. אחת המכוניות נעצת בצד הכביש. שני ילדים קטנים מוצאים מן המכונית בידי אישה צעירה שפניה רפויות. גבר ליד הגה המכונית בוהה היישר קדימה. הילדים שותקים והעור שלהם לבן מאוד. האישה נושאת סל קניות מלא במשהו כבד. פניה תלויות ברפיון מעל הסל. היא מביאה את הסל ואת הילדים הלבנים אל עמוד של גדר עץ, ליד השדה, ליד הכביש. הידיים של הילדים, ידיים קטנות, מונחות על עמוד העץ. האישה אומרת לילדים לגעת בעמוד עד שהמכונית תחזור. היא נכנסת למכונית ונוסעת משם. ליד הגדר, בשדה, יש פרה. הילדים נוגעים בעמוד. הרוח נושבת. מכוניות רבות חולפות. כך הם נשארים כל היום.

[דיויד פוסטר וואלאס, ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר ואסף גברון, בעריכת: נגהּ אלבלך, הוצאת ספרית פועלים: תל אביב 2011, עמ' 25]

*

ספרו המזהיר (לשון זוהר) של דיויד פוסטר וואלאס (2008-1962), ילדה עם שיער מוזר: סיפורים ומסות, מביא את העיוורון שבו עוקבת החברה האנושית אחר גחמותיהם של תאגידי הענק הכלכליים AdAbsurdum . אם צ'רלי צ'פלין ב-ModernTimes עוד יכול היה לנוס על נפשו מפני פס הייצור של בית החרושת ומפני השימוש באדם, הרי שפוסטר וואלאס כבר מציג את האדם בן המאה הנוכחית כאבוד לבלי מוצא. המכנה המשותף בין הטרוריסטים של האחד עשר בספטמבר, הממשלים המערביים ותאגידי הענק הצרכניים, היא שכולם עושים שימוש נואל באדם, מרחיקים אותו מעצמו, מרחיקים אותו מסובביו; כולאים אותו בתוך מרכז מסחרי מלוא כל העולם ודורשים אותו לעבוד כדי לצרוך, לצרוך בכדי להיחשב על ידי חבריו כ"סיפור הצלחה". אלא שאז, בהגיעו אל פסגת חייו כ"סיפור הצלחה" פוחד האדם לאבד את מקומו כסיפור הצלחה או כמגנט של קהל (אם מדובר בתעשיית הבידור או האמנות). כללו של דבר, האדם הוא כעין עכבר הרץ על גלגל בכלובו. מוכרח לשמור על המהירות, על חיוך של הנאה; ארשת של סיפוק, בכדיי לשמור או לרומם את מעמדו בארגון, בחברה וכיו"ב. אלא שלעכבר החג בכלובו עוד יש המספקין גבינה. על האדם המודרני, כך אליבא דפוסטר וואלאס, למצוא פנאי בתור יום עבודתו לצאת לצרוך את מזונו במרכולים גדולים ומוארים, בהם יפגוש פנים אנושיות עייפות ומנוכרות, מרוב בילוי מול צג המחשב  תרות בשוך כוחן, גם כן, אחר מזונן. אזיי ישוב לביתו ויישב לצפות בטלוויזיה המסחרית על שלל פרסומותיה. כמובן, פוסטר וואלאס אינו אפוקליפטיקן של העתיד לבוא [עולמו אינו אורווליאני ואף אינו רצחני כעולמותיו האמריקניים של קורמאק מקארתי. הערים לדידו הן ערי מתים ענקיות. אפילו מעשה ההתאבדות לדידו, שומא עליו להתקיים בהתרסקות של מכונית אל גשר בצד דרך כפרית, כך שאולי מדובר בדרך לחיים האמיתיים וזניחת אותו קיום ציבילטורי-אורבני מסמא וממית]. הוא כותב על ההווה האמריקני. ליתר דיוק, על שנות השמונים המאוחרות בעיקרן. קשה שלא לקבל את עולמו של פוסטר וואלאס כאותה מציאות קפיטליסטית גלובלית בה אנו מנהלים את חיינו. מדיי פעם משווים בעיניי רוחנו איך יכול היה להיות אחרת, ואז הולכים ובודקים את מצב הלוואותינו בבנק. אצים-רצים אל כספומט בודד בצל המרכז המסחרי, כאילו מושים מתוכו את נשמותינו, כאילו איזה סוד מטפיסי או נבואת אורקל נמסרת לידינו בעד החריץ ממנו בוקע, מדוד-מדוד, תדפיס מצב החשבון.

   גיבוריו של וואלאס— שרוטים, קופאים, ילדים-נטושים, הם במידה רבה צאצאיו של אותו עידן בו ניתן לחזות בשידור חי באנשים נופלים מגורדי שחקים. הוא נוטע בנו אט-אט את הספק שמא כל הממסדים אשר אנו מהלכים בתוכם—אותם מרכזים מסחריים ללא קץ ותכלה; אינם אלא אשליה. אנו רחוקים מכל ביטחון קיומי: מסורים בכל רגע לתקרית טרור, רצח המוני, נטישה של הורים, הזנחה, חשד פנימי מנקר בנו שמא כל התנהגויתינו אינן אלא נסיון להתחבב על הסובבים אותנו, משום שציות לנומוסים החברתיים עשויים לסייע להתקדמותנו החברתית (תחושת התחזות מתלווה לכך; כולנו עוטים "פרסונות" כמסכות), אולי גם אנו עשויים ליפול לבסוף שדודים תחת כתת היורים של דכּאונינוּ העצמי. למשל, תיאורו של פוסטר-וואלאס את השידור הטלויזיוני של אירועי האחד עשר בספטמבר (שם, עמ' 18) הוא מזוויע בו-במידה שהוא מרתק ופיוטי, משום שאחר קריאתו, לא ברור עוד מה מבדיל אותנו מן הנופלים; שמא כל עסק הגרביטציה אינה אלא הולכת שולל וכולנו נופלים כל העת, ללא קרקע וללא קץ, נשמטים מן האחיזה הזאת, אשר כינינו 'חיינו', ואין לנו, אלא אהבה, פליאה, חירות של מחשבה או אחריוּת לזולתינו, הנותנים לכל הקץ הזוחל הזה, החור השחור שאנו נסחפים עדיו ואל תוכו, איזה תחום של מאבק לא לשווא, איזה מובן קיומי, שאיתו בסופו של דבר עלינו להגיע בוודאות אל המוות בידיעה כי היו אלו חיים שלא נחוו לריק.

   מבחינה זאת, דומני כי ישנה איזו זיקה עמומה בין פוסטר וואלאס ובין מחבר השונה ממנו מאוד, ז'ורז' פרק (1982-1936). גם פרק –בספרו ,Wתיאר את מסע חייו של גיבורו כנפילה של צנחן ממרומי רקיע; גם הוא תיאר ילדות נטושה בצל הקטסטרופות הפוליטיות של אמצע המאה העשרים; וגיבוריו, בין אם באיש ישן אם בהחיים: הוראות שימוש– הם גיבורים לימינלים (סיפיים), החיים בשולי החברה, אולי גם במידת-מה, בוחרים בחיים של הפניית עורף לציויליזציה, שהרי אחרי הכל החיים: הוראות שימוש, הוא ספר שתהילתו על פרישת אוסף של אינדיבידואלים יחידאיים, על שלל עסקיהם ומוזרויותיהם, המתגוררים בעיר בכפיפה אחת, באותו בלוק המיועד להריסה. זאת ועוד, פוסטר וואלאס וגיבוריו הדהדו בזכרוני את השופט-חוקר, גיבור הנפילה לאלבר קאמי, הנפקח פתע לראות בשל האשה המתאבדת בקפיצה מן הגשר את הבל החוק, את הבל החברה ואת הבל חייו;  גם הזכיר לי את פרנץ קפקא בפרק ההתבוננות, החולפים על פנינו; וכן את מתאי, גיבורו של ההבטחה לפרידריך דירנמט,החוקר האובססיבי אשר דעתו הולכת ונטרפת כאשר הוא מגלה כי החברה בהּ הוא חי אינה מוכנה לעצור רגע ממיאוצהּ, ונכונה להסב גבהּ לרצח ילדה קטנה, גם כאשר ישנה אפשרות לפיה הרוצח עודו חופשי ועלול לסכן חיי ילדים נוספים.

 דיויד פוסטר וואלאס מציג לפנינו את חייו של האדם המערבי האורבני של שלהי המאה העשרים כנופל חופשי ללא מצנח, המנסה לעגן את ספיקותיו ביחס לזהותו ולמיהותו באמצעות רכישת תגים (סמלי סטטוס), המאפשרים לו לאפיין את עצמו כנציג מוצלח של החברה. מול הוקטורים האמריקאים של הצלחה (עליה בסולם ההיררכיה החברתי) ושל אושר (או עושר) מציב פוסטר ואלאס את הנפילה ואת הספק התמידי המלווה בפליאה. פליאה על העולם המתקיים עדיין, פליאה על המין האנושי, פליאה על טוב לב, פליאה על כך שהתהום עודה רבּה, על כך שטרם באנו עדיי קרקעית התהום. זוהי תהיה נוקבת על דרכה של התרבות האנושית ונציגיה בהווה; הרהור קיומי נוּגהּ על מצב האדם,המטיל לובסטרים חיים אל תוך סירים יוקרתיים לבשלם בקליפתם,אגב מעקב אחר גאדג'טים אלקטרוניים חדשים (חייבים לרכוש) ותוצאות הבורסה (חייבים לקנות/למכור); סיפור של סדק הולך ומתרחב בהוויה כולהּ.

*

*

*בתמונה למעלה: Liliana Livneh, Heaven and Earth II, Oil and Mixed Media on Canvas

© 2011 שועי רז

Read Full Post »