Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עופרת יצוקה’

 

 

 

'דברים זולים עולים פחוֹת' (אוהד פישוף, 'מתנה לחג', מתוך: נושאי המגבעת, מי רצח את אגנטה פלסקוג?)

 

הרב פרופ' אברהם יהושע השל (1972-1907), פרופסור לתיאולוגיה יהודית וצאצא למשפחת אדמור"י האפטא (דור שישי לר' אברהם יהושע השל מהאפטא, שנתכנה: 'האוהב ישראל'), לימד לאחר בריחתו מברלין בשנת 1938, בסמינר התיאולוגי של הרבנים בניו-יורק, מוסד השייך ליהדות הקונסרבטיבית. בשנות החמישים ביקש לעלות ארצהּ. ברם, פרופ' גרשם שלום ופרופ' אפרים אלימלך אורבך מן האוניבריסיטה העברית מנעוּ את העסקתוֹ באוניברסיטאות בארץ וכך נשאר לבסוף בניו-יורק עד פטירתו. כתב כמה חיבורים תיאולוגיים יוצאי דופן, כגון: God in Search of Man; ו- Man is not Alone; חיבור גדול על הנביאים, The Prophets וביוגרפיה ייחודית על הרמב"ם. כתב גם על עם ישראל ומעמדו ועל השבת. לדידי, השל ועמנואל לוינס (1995-1906) הם החשובים והחדשנים מבין הוגי הדעות היהודיים במחצית השנייה של מאה העשרים, במיוחד באשר לרוח האוניברסלית הנושבת בכתביהם והאחריוּת לכל אדם, באשר הוא אדם, ובראותם בפני האדם האחר את עקבותיו של האין-סופי (לוינס) או צל של האלהות ושותפות דיאלוגית אלהית-אנושית בכל(השל) . בשנות השישים של המאה העשרים מחה השל והשתתף בהפגנות ובפעילויות מחאה למען שוויון האפרו-אמריקאים, צעד בחברת מרטין לותר קינג באלבאמה, וכן השמיע קול מחאה חד כנגד המעורבות האמריקאית בלחימה בויאטנם ולאוס. אני מבקש להביא דברים שאמר השל בראיון לקרל שטרן בשנת 1972 בסמוך לפטירתו על היחס לאדם ולחיי אדם של הממשל האמריקאי שהתגלה במלוא נוולותו בשנות המלחמה. אני מביא את הדברים הבאים בשלהי שנת תשס"ט כמזכרת למבצע העיוועים, 'עופרת יצוקה' שידענו השנה, אשר עקבותיו ועקבות האבח שהביא על אוכלוסיה אזרחית (פלסטינית וישראלית) רבה טרם נימחו מלב, כסוג של מחשבה לאחור, הרהור נוסף, על השיבה, המהירה מדיי, של החיים למסלולם, אצל מרכזי המסחר ואצל הערוצים המסחריים בכל ערב וערב.

 

לפני מספר שנים ב- 1965, היה בלוס אנג'לס קליפורניה, כינוס לאומי על נושא "ויאטנאם". אני הייתי אחד הדוברים נגד המלחמה בויאטנאם. דוברים אחרים היו בעד המלחמה בויאטנאם. מר Bundy, תת מזכיר המדינה במשרד החוץ האמריקני דיבר, כמובן, דבריהם של אלה אשר הגנו על המלחמה בויאטנאם נשמעו כאילו ניצחנו כבר במלחמה. נשארה רק השאלה? מי מעכיר את שלומנו, את נצחוננו בויאטנאם? אלה העיתונאים האמריקאניים, כי אתם הרי יודעים שניצחנו במלחמת ויאטנאם.

 

ש: כלומר אלה היו דבריו של מר Bundy?

 

ת: מר Bundy וידידו, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ברקלי. אבל אחר-כך סעדנו ביחד במלון אמבאסאדור בו התרחש הרצח הטראגי של רוברט קנדי. סעודה נפלאה, היה עליך לשלם 25 דולר עבור ארוחה זו. היא הוגשה בכלי חרסינה מקסימים, כראוי לזמנים בם אנו הורגים אנשים בויאטנאם, ולאנשים ניתנה הזדמנות להפנות שאלות אל הדוברים.   

כך קרה שעל הדובר אשר הגן על מלחמת ויאטנאם היה לעמוד לפתע מול שאלה שנשאלה על ידי גברת אומללה אשר קמה ואמרה: 'איך אתה יכול להגן על המלחמה אם אתה רואה כיצד אנשים כה רבים, חפים, נהרגים בה?'

ואז קם ועמד הפרופסור המכובד הזה, ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה,בברקלי, ואמר: 'גבירתי, נראה כי אינך מכירה בכך שגידול האוכלוסיה הטבעי בויאטנאם עולה במספרו על מספר האנשים הנהרגים.'

וכי זקוק אתה לדוגמה חריפה יותר של דה-הומניזציה וחוסר אנושיות?

אני רואה זאת כל יום. כל יום. והרשה לי לספר לך על מקרה שאירע לי במציאות.

אני מכיר אב אחד שהיה עסוק מאוד בעבודתו שעה שאשתו הביאה תינוק לעולם. לראשונה נתאפשר לו לראות את תינוקו כאשר הגיעו הרך הנולד ואמו הביתה מבית היולדות.סוף סוף הגיע האב ורכן מעל התינוק. האב נראה נמתפלא ומופתע. ידידיו שאלוהו 'מדוע אתה כה מופתע?' ותשובתו היתה 'אינני יכול להבין.כיצד זה מייצרים עריסה כזאת ב-20.50 דולר'.

 

השבוע נלך לקנות מתנות לחג. הצלחת המבצע הצבאי תתורגם לשורת מבצעי סוף-עונה במרכזי הקניות הגדולים. הקיץ גווע מתוך זהב וכתם. נאחל איש לרעהו שנה טובה ושלום. נקפיד על פתקי החלפה. תפוחים בדבש ולא תפוחים בדם. לעתים אני חושב כי החברה האנושית בשיאה מציעה לחיי אדם תכלית של שיטוט סופי בין מרכזים מסחריים ושדות קרב. נלבש לבן ונתחדש לשנה טובה. ידינו לא שפכו את הדם. ראש דג קטוע, אכילת רימון. תקיעת שופר. שתיקה רפה. קול ענות חלושה. 25 דולר- כלי חרסינה. 20.50 דולר עריסה.

 

 

 

 

 

בתמונה: Nikolai Dubovskoy, Silence, Oil on Canvas 1890

 

נכתב בטרם פרסום דו"ח האו"ם על מבצע עופרת יצוקה ובלא קשר ישיר אליו

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז

Read Full Post »

*

המסע של מרסיה וקאמיֶה, אני יכול בהחלט לספר עליו, אם ארצה, הרי הייתי איתם כל הזמן.

סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 9.

 

טוב אני הולך, אמר, אַדְיֶה מרסיה. לילה טוב, אמר מרסיה. בהיותו לבד הביט איך כבים לו השמים, נשלמת החשיכה. משנבלע האופק, לא גרע את עיניו ממנו, כי ידע, מנסיונו, לאיזה זינוקים הוא מסוגל עדיין. בחושך גם שמע יותר טוב, שמע קולות שהיום הארוך העלים מאזניו, מלמולי אנוש למשל, והגשם על המים.

סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 124.

 

   ידידיי לחיים, מרסיֶה וקאמייה (יציריו של סמואל בקט, בספרון שנכתב בשנת 1946 אבל ראה אור לראשונה בצרפתית רק בשנת 1970, תורגם לאנגלית בשנת 1977 ולעברית בשנת 1979)- האם הם מלווים אותי כצל? או שמא מלווה אני אותם? ברי לי שכשם שבפגישתם הראשונה מתעכבים הם עוד זמן רב עד אשר הם מצליחים לפגוש זה בזה, משום שהאחד הולך לחפש את חברו בסביבה (אולי גם לקבל את פניו) כל אימת שהשני חושב את אותם הדברים על אודות רעהו ועל כן הולך לתור אחריו בסביבה אחרת של מקום המפגש, כך אני, תר אחר שניהם, ויודע כי בו בזמן הם תרים אחריי לבלי הואיל. ייתכן שכבר נתקלנו זה באלה. יש בינינו כמה יסודות נפשיים דומים: תלישות, נוודוּת (אני מעדיף את מסעם הנצחי של ידידיי על פני הסטטיוּת הפאסיבית של ולאדימיר ואסטרגון), תחוּשה קיוּמית של עלים נדָּפִים ברוּח, פגיעוּת רבה, אבל גם זיק של אופטימיות חסרת תקנה באשר לאחריתו של האדם. כבר עת לא קצרה, בערבי שבתות, עת אני מעלה בדעתי את אגדת הגמרא במסכת שבת, לפיה שני מלאכים מתלווים לו לאדם בערב שבת בשובו מבית הכנסת (אני מתפלל בחדרי לבדי כבר שנים), אני חושב על מרסיֶה וקאמיֶה, אשר מבחינה מסוימת, הנם נוכחים-נפקדים כל חיי. גם כאשר אני שר על יד השולחן, כמנהג מקובלים שפשט בכל ישראל, 'צאתכם לשלום מלאכי השלום' הם אינם יוצאים לשום מקום. הם הריי תמיד ממתינים לי ברחוב אי-שם, ממשיכים לנוע באופן מעט חסר פשר, במסעם הסחוּף בגוּף וברוּח. כאשר אני יוצא למרפסת בכדי שמבטי אולי ילכוד אותם, הם תמיד נותרים מעבר לאופק מבטיי. בקט לא כיוון לפירוש הזה. אבל בקט נאסף אל בית עולמו כבר לפני עשרים שנה (1989), ועדיין מרסיֶה וקאמייה דובבים בעולם.

   ניסיתי לחשוב מה לי ולהם. אולי הם סוג של זכרון מבני אדם קרובים אליי, שעזבו את העולם בטרם עת. אולי הם סוג של התגלמויות של עצמי שאני תר אחריהן כל ימיי. פעמיים בחיי הצלחתי כבר להגיע עד למצב של סף מוות: אם לאחר תאונה (כילד) ואם לאחר הלם גופני והתייבשות (הפרחים לצה"ל ולמפקדיו). אפשר שהפכתי את האחים- לנדוד, הפליטים מרצון, מרסיֶה וקאמייה, להתגלמות חיי הכפולים והמשולשים, צללי עבר ועתיד, חומקים כמוני, נסיין- הכּרתִי, היודע כבר שאדם יסודו עפר וסופו עפר וסודו חיים. מעניין עוד, כי אחר כל אחד מן המאורעות המתוארים החלה תקופת נדודים בחיי, סוג של מסעות חיפושים אל מעבר לגבולות שידעתי עד אז.

   חשבתי עליהם במיוחד השבוע בשוך הקרבות. במיוחד משום שאני מרגיש כי מה שמדכדך את הנפש היא הידיעה התהומית לפיה אין זה משנה האם לא הייתי בעזה, האם התנגדתי לפעילות הקרקעית, האם נסיתי לעשות למען אחווה יהודית- ערבית בעצם ימי הלחימה. איני חש נקי או זכאי יותר מחייל שהיה שם. איני כדאי לדון חיילים ומפקדים על דברים שנעשו כל אימת שלא הגעתי למקומם, והייתי אנוס להתלבט בדילמות בלתי אפשריות ולהכריע. אני לא חש נקי גם לנוכח התמונות הנוראיות, דווחים על 'המידתיות' כביכול, והשכחת העובדה, כי מלבד להרוגים העזתיים יש להביא בחשבון גם את פגועי הגוף והנפש הפלסטינים שייותרו אחר המבצע הזה. יש גם להודות כמובן על כך שלא נפגעו יותר חיילים ואזרחים בערי הדרום בימי הלחימה, שלא נלקחו שבויים נוספים מחיילי צה"ל, וכמובן להביא שוב בחשבון את נפגעי החרדה הרבים,שקרוב לוודאי, יישכחו בקרוב על ידי ממשלות ישראל, כפי שנשתכחו אנשי 'גוש קטיף', אשר עד עצם היום הזה הנם ברובם המכריע, כפליטים בארצם, מחוסרי עבודה ומשוללי פתרונות דיור קבועים, ומפלגות שאשרו את העברתם ממקומם, אינן נוקפות אצבע בכדי שימומשו זכויותיהם של אותם אזרחים כחוק.

    אולי כל אלו הביאוני פתע לידי ראייה חדשה אודות נסיבות יציאתם של הרֵעים המשונים (מרסיֶה וקאמיֶה) למסעם חסר התכלית בדרכים. השנה היתה 1946, קרוב מאוד לסוף מלחמת העולם בשלב היוודע הזוועות שנעשו באירופה במלואן. אדם אינו יכול להישאר אדיש לכל ההרג שנעשה באירופה, לחווית החיים שהפכה לאבסורד ולפרדוקס, לפליטוּת פיסית ונפשית, כאילו החיים עצמם הפכו לסוג של מגבלה נפשית מכאיבה, שבו גם באם ביתו של אדם לא היה לתל חורבות, הוא כבר אינו יכול להיוותר בו. גם אינו יכול להטיל אשמה על אחרים ולרחוץ בנקיון כפיו. בספרות המיוחסת לגאוני בבל במאה העשירית ואשר הפכה אחר-כך ליסוד בעולמם של חסידי אשכנז בגרמניה של המאה השלוש-עשרה (למשל, בספרו של ר' אלעזר מוורמס ספר רֹקח), מתוארת ענישה עצמית של רוצח, היודע כי הרג אדם, ולא הועמד למשפט. על אדם כזה לצאת מרצונו החופשי, לגלוֹת מעירו ולנדוד במשך שלוש שנים ובכל מקום בו יעבור יתוודה על חטאו וינהג כפליט, חסר בית, חי בשולי השוליים, מסתפק במוּעט, כמי שמקיים את גזר דינו של קין המקראי, 'נע ונד תהיה בארץ'. דומני אפוא, כי מרסיֶה וקאמיה, ידידיי משכבר, מנסים אולי להפיג את תחושתם, כי ידם, גם אם בעקיפי עקיפין היתה בתוך אותה חגיגת מוות אירופאית של שנות הארבעים. שני החברים מדובבים את מצפונו של סמואל בקט, תלמידו-חברו הצעיר של ג'ימס ג'ויס. ברם, שלא כמו יוליסס (אודיסאוס), שעל שמו קרא ג'ויס את האודיסיאה הדבלינאית של גיבורו, בְּלוּם. הם לא ישובו לביתם בסוף היום. המסע התחיל, אין ממנו חזור. הילוך רחוק אשר לא ידועה תכליתוֹ. ידוע אולי רק המניע: חוסר האונים, הזעזוע העמוק, הלב השבוּר על זילוּת החיים וחורבן הציביליזציה, ששבה כדרכה, מהר מדיי אל מסלולהּ, כל אלו מוציאים את הנוודים האלה אל מסע שאין ממנו דרך חזרה, ואיש מהם אינו יודע אנה היא מובילה והולכת. יותר מזה, דומה כאילו היוצר עצמוֹ מתקשה לעמוד בנתיבים חסרי הפשר בהם הוא מוליך את גיבוריו (ועל כן הוא מסיים כל חלק בספרו בתקציר של האירועים הקודמים), וכבר לא ברור מי מוליך את מי.

   מצד שני, במהלך מסעם עדים החברים לתאונת פגע וברח בהּ נהרגת אשה. האירוע מתרחש מייד לאחר שקאמיֶה קונה למרסיה עוגת קרמבו מה שמביא את מרסיה לידי דמעות ולידי אמירה של מרסיה על כך שהוא חש כזקן שחי זמן רב מדיי ועדיין אינו מתפגר ולפיה הוא סומך על קאמיֶה וחיבתו ועל כך שיעזור לו גם בהמשך 'לרצות את העונש שלו' (= החיים ומה שנהיה מהם). תיאור התאונה הוא כדלקמן:

 

רעש איוֹם של בלמים קרע את האויר, ואחריו צריחה והתנגשוּת מהדהדת. מרסיה וקאמיֶה מיהרו (אחרי היסוס קצר) החוצה והספיקו לראות, לפני שיסתיר להם קהל הסקרנים, אשה שמנה, בגיל שנראה מתקדם, מתפתלת חלושות על הכביש. אי-הסדר של בגדיה איפשר לראות הררי תחתונים לבנים בשפע לא רגיל. דָמָהּ, שניגר מפצע אחד או יותר, כבר הגיע לתעלה.

או, אמר מרסיה, הנה מה שהייתי צריך. אני מרגיש לגמרי מאושש. הוא נראה באמת לגמרי אחרת.

שזה ישמש לנו לקח, אמר קאמיֶה.

זאת אומרת? אמר מרסיה.

שאסור אף פעם להתייאש. אמר קאמייה. צריך לבטוח בחיים.

בשעה טובה, אמר מרסיה. חשתי שלא הבנתי אותך נכון.

תוך כדי הליכתם עבר לידם אמבולנס שמיהר למקום התאונה.

סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 34.

 

   משום מה, מותה של האישה נתפס כאן כסוג של ישועה. החיים הם בסופו של דבר סופיים ולכל אדם מובטח סוג של מוות ארעי, גם אם לא בעבור עצמו, הריי מותו ייתפס כאירוע ארעי חולף על ידי זולתו, משהו שמותירים מאחורי הגב וממשיכים במסע על הדרך לשום-מקום, שהריי גם אם כמה פטירות של א/נשים יקרים הם זכרון בלתי-נשכח עבור יקיריהם, עבור הרחוקים יותר זהו אירוע, הנכנס, די מהר, לרשימת הדברים שיש למחות מן הזכרון. חשבתי על הקטע הזה של התאונה בכל השבוע האחרון, משום שרצח שלוש בנותיו ואחייניתו של הרופא הפלסטיני, עז א-דין אבו אל-עייש, אינו מניח לי. מלוחם צה"ל שמעתי שהיה שם צלף חמאסי, שהתמקם על הגג וירה ירי מדויק לעבר החיילים שלא הצליחו לפגוע בו. על כן ירו אריטלריה על הבית. יש על כך מחלוקת רבתי. ובכל זאת, מדוע לא טלפנו לרופא והזהירוהו, מבעוד מועד, להתפנות מביתו? יש כאן עוול ורצח, ואני חש בעקיפי- עקיפין כי יש לי חלק בו, כאזרח ישראלי, משהו שלא יימחה במהרה. ובכל זאת, איך אוכל להמשיך ולשאת בזכרוני את שמותיהן של בִּיסאן , מיאר , איה'  ואחייניתן נוּר. איך אוכל שתמונות של אמבולנס או של אב זועק לא יהיו עבורי תחילתה של שכחה?  הרגע, איני יודע. מדינתי, עמי, וכנראה שבמקום מסויים, גם אני, 'שפכנו את הדם הזה'. אל תכסו זאת בתרועות ניצחון וגם לא ב'השגת יעדים אסטרטגיים' (חיסול צלף)- דמי הבנות האלה, ילדים, אמהות, אבות וישישים צועקים אלינו מן האדמה. ואם התדרדרנו לדה- הומניזציה השפלה שמוליך החמאס בשם איזה עוות של האסלאם, אל נראה בזה שעה יפה, ובל נציב אותה 'על ראש שמחתנו'.  אני מעתיר בתפילתי לרפואתן השלימה של ראא'דה  ושל שאדּה , וגם של שהאב  ונצר , אחי הרופא, כי זה כל האדם; גם אזכיר לעצמי את בנות אבו אל- עייש, בבואי אל הקלפי, להטיל פתק לשלום ולשיוויון אזרחי בין יהודים וערבים.         

   את הקטע הבא יש לקרוא בהתכוונות, לשים לב לכל מילה בכדי להבין ולהתבונן, כי מאחורי כל זה מסתתרת איזו רוח המקווה עדיין לכינונם של חיים חברתיים כלל-אנושיים של התאמה לא אלימה, ומעברה השני ההכרה באילו שאנו מותירים לעולם מאחור, קרבנות אלימות נשכחים, משום שנוח לנו לשוכחם. תהא קריאה זו סוג של מדיטצייה, תפילה והרהור לכבוֹד האנושי ומה שהוא עשוי להיות, דווקא בחורבנו הנוכחי (שכן בזמן האחרון הופגן בעיקר אפיו הרצחני, המביא את האדם, הגם שלא השתתף בפועל במעשים, לידי תחושות אשם, דכדוך ואי-תוחלת):

 

האם הדברים עכשיו על מקומם? אמר קאמיֶה.

לא, אמר מרסיה.

האם יהיו אי פעם? אמר קאמיֶה.

כן, אני מאמין, אמר מרסיה. כן, אני מאמין, לא בכל ליבי, אבל מאמין, שיום יבוא והדברים יעמדו על מקומם, סוף סוף.  יהיה יופי, אמר קאמיֶה.

נקווה, אמר מרסיה.           

סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 20.

 

 

בתמונה למעלה: (Mercier et Camier (1970, עותק מן המהדורה הראשונה.

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

*

*

   בשנת 1917 לאחר פציעה וחודשים של חזיונות ושל סיוטים מחמת 'הלם פגזים' (כך כונתה אז התסמונת הפוסט-טראומטית) בחזית בוֶרְדַן, כתב המשורר הבריטי ממוצא יהודי, זיגפריד שָֹשֹוּן, אשר כִּהן כקפטיין בצבא המלכה, היה אחד המפקדים האמיצים והאהובים על החיילים בחזית ונודע בכינוי 'ג'ק המשוגע' (Crazy Jack), ועוטר אף ב'צלב ויקטוריה' על גילוי עוז רוח וגבורה נדירה בפינוי פצועים תחת אש גרמנית, את ההצהרה הבאה שהוקראה בבית הנבחרים בלונדון. דומני כי הצהרה זו, שהוקראה בבית הנבחרים האנגלי באותה שנה בה הוקראה בה 'הצהרת בלפור', שומרת על תקפה ועל עדכניותה עד עצם הימים:

*

אני כותב את ההצהרה הזאת כאקט של התנגדות מִדַּעת לשלטונות הצבא, משום שאני מאמין כי אלו שיש בכוחם לסיים את המלחמה מאריכים אותה במכוון.

אני חייל, ואני משוכנע שהנני פועל בשם החיילים. אני מאמין שהמלחמה הזאת, שנכנסתי אליה כאל מלחמת הגנה ושחרור, הפכה בינתיים למלחמת התקפה וכיבוש. אני מאמין שהמטרות שלשמן אני ורעי החיילים נכנסנו אל המלחמה הזאת היו צריכות להיות מוגדרות בצורה כה ברורה, עד שאי אפשר היה לשנותן, וכי לו נעשה הדבר, היעדים שהניעו אותנו היו כעת בני השגה באמצעות משא ומתן.

ראיתי ונשאתי את סבלם של החיילים, ואיני יכול להשתתף עוד בהארכת הסבל הזה למען מניעים שאני מאמין שהם רעים ובלתי צודקים.

איני מוחה נגד דרך ניהול המלחמה, אלא נגד הטעויות וחוסר הכּנוּת הפוליטיים שהלוחמים מוקרבים למענם.

בשמם של הסובלים כעת, אני מביא את דבר המחאה הזה נגד דרך הרמייה שנוהגים בהם;  אני גם מאמין שאני עשוי לסייע בקעקוע השאננות אטומת הלב שרוב האנשים בבית מקבלים בה את המשך היסורים שאינם מנת חלקם, ואשר אין דמיונם מסוגל להשיגם.

(זיגפריד ששון, 'גמרתי עם המלחמה: הכרזה של חייל', תרגום: אלינוער ברגר, נדפס: פאט בארקר, התחדשוּת,  עם אחרית דבר מאת יורם יובל, ספריית הפסיכולוגיה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2006, עמ' 7).

   ששון לא היה פציפיסט, אבל היה הלוּם קרב, המבקש לסיים את אבדן חיי אדם, את הפציעות, הקטיעות ואת אבדן השפיוּת ואת מחלות העצבים, בקרב חיילי בעלות הברית. אין בהצהרה שלו רגישות מיוחדת לחיי החיילים שמנגד או לחיי האזרחים הנמצאים בתוך מעגל הדמים. ואף על פי, יש בדבריו של ששון בכדי להעיר על סבלם של חיילים, שימצאו את עצמם בסיומה של המערכה הזאת, פגועי הלם קרב ומסוייטים. יש בהצהרתו של ששון, בכדי להאיר את האפשרות לפיה לא כל החיילים בעזה ששים אליי קרב, וכל-כוונתם להדביר את האויב. אני מניח, לאור חשבונן של מלחמות, שיש מבין החיילים יורים ובוכים ויש כאלה היורים ועוד עתידים לשאת את פצעיה הנפשיים של הלחימה לאורך שנים ארוכות, מה שישפיע עמוקות על משפחותיהם הקיימות והעתידיות. 

   הצהרתו של ששון חשובה גם לימים אלה, משום שששון לא היה, ככל הידוע לי, מקורב לחוגים הומניסטיים, אנארכיסטיים, או לחוגי שמאל רדיקלי, אלא היה ג'נטלמן ופטריוט אנגלי שמרן, שהבין בשלב כלשהו של הלחימה, כי חיי האדם קודמים לשאיפות הלאומיות- פוליטיות של מנהיגיו, קודמות גם לכותרות עיתונים המרעימות תרועות ניצחון. ששון לא הועמד למשפט צבאי ולא נורה, רק הואיל והיה 'גיבור מלחמה' מוכר באנגליה, ורק הודות להתערבותם של אינטלקטואליים אריסטוקרטיים שלחצו על העברתו לטיפול נפשי על פני העמדתו בפני משפט צבאי. אגב, אלו הערימו עליו בכדי שיהיה מוכן לוותר על העמדתו לדין על דבריו, שנתפשו (בטמטום) כדה-מורליזציה של הציבור. חסרונן של אמירות כאלה בשלושת השבועות האחרונים, מצד חוגי מרכז וימין ישראלי, מלמד משהו על 'חסנה ולכידותה של הישראליות'.

   על העורף השאנן ואטום הלב למדתי שיעור נוסף היום עת בתי הצעירה ספרה לי כי מורתה סיפרה להם כי 'צה"ל נלחם בנחישות ובגבורה כנגד הערבים יימח שמם וזכרם' (=סוף ציטוט). אוי למערכת שאלו הם מוריה. דומה אפוא כי מערכת הביטחון חדרה למערכת החינוך, והופכת את צלם האדם ברשות הכלל: לזילות ולכיעור. 'ומה באשר לתושבים הערביים של עזה?' שאלתיה.  'עליהם לא אמרו דבר' אמרה. שפר מזלה שבביתה היא שומעת קולות אחרים.

    עוד דבר, השבוע הלכתי לקנות חטיפים בהוראת מערכת החינוך בה לומדים ילדיי בכדי שיוכלו להכין 'שי לחייל". הדבר הזכיר לי סיפור ששמעתי פעם מידיד חולף, בוגר מלחמת לבנון הראשונה, שספר לי על דקות בעתה שאינן מניחות לו גם עשרים שנה אחר כך, עת הוא וחבריו ישבו בטנק צהל"י שהושבת בירי נ"ט (=נגד טנקים) ביום הראשון של הפלישה לבֵירות,, אכלו ופלים של עלית, וציפו שחיילי הקומנדו הסורי יירו בהם למוות בכל רגע או ייקחו אותם בשבי (למזלו, היה לזה סוף טוב). המלחמה משווקת אפוא לילדים כשקית הפתעה המחולקת לקרואי מסיבת יום הולדת. מצד אחד מעמיסים שקי גופות ומהצד השני  'תעמיס לי ביסלי'.

מחר, שוב מדיווחי ילדיי, למדתי על קיום פעילויות של הקמת שרשראות אנושיות שיווצרו במוקדים שונים ברחבי הארץ  בכדי להביע תמיכה בחיילי צה"ל ותושבי הדרום, שוב ללא אזכור של האוכלוסיה הפלסטינית. דבר שלמותר לציין נחוץ מאוד, גם לאור רצח בנותיו של רופא פלסטיני העובד בבית החולים תל-השומר הישראלי, עליו דווחנו לפנות ערב (ראו אתרהּ של אסתי סגל) וגם על מנת שנוכל באמת לחנך את ילדינו לכיבוד האדם באשר הוא אדם, ולמען ייראו בשלום, לא רק חיים של שקט, אלא חיי שיתוף פעילים בין צדדים שבעבר היו ניצים.

     על הילדים הפלסטינים- עזתיים, שבין כה, התחנכו על ברכי התעמולה החמאסית הקוראת לרצח יהודים ולשחרור תל-אביב (בעזרת השאהידים פרפור הארנב ונהוּל הדבורה, המככבים בתכניות הילדים שם), אין להרחיב, מעוצם הזוועה. הן המלחמה העניקה להם (לילדי עזה) אישור לתעמולת השנאה, עת כעת זכו לטעום מכוחו ועוצם ידו של 'האויב הציוני' ולטעום מנה נוספת של אימה, חידלון, יתמות ושכול. לתפארת פעולות הטרור העתידיות ולחיי המלחמות שבדרך.

 

    בתפלה לנוח רוח השלום על שני העמים, וכלשון שירו של דילאן תומאס 'ולמוות לא תהיה ממשלה' (כעת דומה כי עומדות לרשותו- שתי ממשלות לפחות באזורנו. באשר לממשלתינו, גם אם היא תחליט על הפסקת לחימה הערב- עדיין כנהוג יירו בכל הכוח עוד יממה קדימה לפחות).  

 

בתמונה: זיגפריד ששון (Seigfried Sasson, 1886-1967), תצלום פורטרט,  1916.

 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

                                                                       

             Love will tear us apart again (Ian Kevin Curtis)

       

1

 

כשנולד אדם האפשרות לקיומו נמוגה ואיננה,הואיל ומחליפה אותה הממשות.איש אינו אֲבֶל על האפשרויות שהיו ואינן,אלא הכל עולצים על שהאפשרות אשר באה לידי קיום אחד-יחיד בר חלוף, לרוב מפוקפק, ואשר מתחנך להתנכר לכל רעיון של אוטופיה, ומנגד- להשתייך ללאום מסויים ולאמץ את סמליו. לדבר בשפה שנתנה בפיו ולשנוא את הזר. איש אינו מתגעגע לאפשרות אבל דווקא האפשרות חסרה לי.  

כל אהבת האלהים היא אהבה לזר בתכלית הזרות,זר כל כך,שאין לעשות אל זר על פניו.זר שהוא גֵר ומבקש אחיזה במחיצתנו,אינו מבקש מלוכה או חמלה מיוחדת.אני מתגעגע לאפשרות להבינו, אבל בעל- כורחי אני יודע שעליי להימנע מלהכירו,משאז תחדל ממני זרותו המבורכת.

ישנם דגים, ציויליזציות דגיות שלמות בתעלות אמסטרדם, שאינני רואה פניהן, ואיני זכאי להכירן, גם אינני מבקש. אף על פי כן הן יקרות לליבי, כנומירון (יוונית: מסדר צבאי של מעלה).

חלק מהם יהיו לגפילטע פיש של ערב שבת.היהודי הלאומי ילחץ על כפתור הגזר הכתום, מתוך אמונה שלמה כי הלחיצה על הכפתור תשיב את גוש קטיף אל מקומו ממש. זה לא יקרה, משום שהוא מבקש את הממשות על פני האפשרות.הוא יתנחם בכך כי האל ודאי שובת בשבת.

טעותו הבראשיתית היתה הלחיצה על הגזר.למעשה,כל שצריך,היה למשוך בגזר,כמו סבא אליעזר,ואז האפשרות המקווה אכן היתה נותרת על כנהּ.באותה מידה טעה יצחק לוריא בתורת הצמצום והרשימו. באותה מידה טעה שפינוזה לחשוב שהעצם הוא ממש. אני הוגה בעד החלון האמסטרדמי באפשרויות ההתפשטות והמחשבה.האפשרות שתעלות אמסטרדם נמצאות שם מלהיטה אותי יותר מן היציאה החוצה אליהן והִוָּכחות במציאותן.

איננו שונים בהרבה מלהקות הדגים בתעלות או מבני מעלה,טה פנטה ריי, זרותם המוחלטת מעוררת בי אהבה.

האהבה עושה אותם קיימים יותר עבורי,יותר מכל דבר שאיני רוחש כלפיו אהבה.

 

2

אתה לא כותב באמת.אתה שיר שירים בחתונה בשפה שהחתן והכלה אינם מכירים.אם מישהו מציג עצמו כמתרגם משפה שאיש אינו מכיר.איך מישהו עשוי לידע האם לפניו בעל מקצוע מהימן? אנחנו בהפסקה קלה.אפשר לצאת למזנון. אנחנו מוכרים ביוקר אבנים ואפר.לא בגלל שיש לכך דרישה שהיא (זו תולדה של חפירת קברים מן הימים האחרונים, חייבים להימכר).

בחתונה ההיא שרתי את 'אפר ואבק' של פוליקר-גלעד לחתן וכלה שלא שמעו מעולם עברית ושאינם יודעים מאומה על אודות השואה. הם חשבו שמדובר בשיר אהבה עצוב ויפה ושאלו אם אני יכול לשיר משהו שמח יותר לאורחים. לדוגמה שיר ששמעו פעם.שיר של עם עתיק שאומרים שהכהנים שם היו שרים אותו על המזבח בשעה שהעלו קרבנות בעלי חיים לאלהיהם, 'זה הולך ככה' הם אמרו 'הבא נגילה הבא נגילה הבא נגילה'.נסיתי ללמדם את הסוף, אבל הם לא גילו כל עניין בהמשך. מבחינתם ניתן להיכנס לשמחה אקסטטית על ידי חזרה רפיטטבית על 'הבא נגילה', כסוב מאוורר מקרטע או ידית של מטחנת בשר.

צלילים אחרונים של תודעה ששוב אינה זוכרת דבר.אדם צף בחלל הריק ואינו זוכר עוד דבר, ואף על פי כן חסד משוח על פניו, כפני הכהן הגדול שהיה יוצא מקודש הקודשים ביום הכיפורים, או כפני חתן בחופתו, שאומר 'I do' מרוב אהבה שמציפה אותו, וללא שום מחשבה או כוונה לנקוט אחריות על מעשיו.

אני זוכר שאחד האורחים בחתונה בה הופעתי שאל אותי שאלה ונסיתי לתרגם אותה כך: אולי כל מעשינו בבתי התפילה והמדרש, בבתי העסקים, הקפה והעינוגים, הם נסיון נואש להזכיר לבורא את עצם היותו הבורא, ולנסות להביאו לידי מחשבה או נקיטת אחריות על מעשיו?

לדבריו אלו עניתי מיידית בשפתי, ומבלי שהשואל הבין מה אני סח: 'יש אפשרות כזו, חייבת להימצא אפשרות לדעת משהו על הזר המוחלט, אבל אם הנך מבקש ממשות,דע, האהבה תיקרע אותך לגזרים שוב ושוב'.  

 

3

 

צפניה לא ידע מה לעשות עם עצמו.נמאס לו להיות נביא וגם היה לו מחסום כתיבה.מול המחסום התיישבה חבורת נשים בעלת מודעות פוליטית מפותחת וצפתה במתרחש.היו שם כמה חיילים צעירים שלא ישנו בלילה טוב ולא יצאו מזמן הביתה והיו טורים של מכוניות שביקשו לצאת מן הכפרים הערביים בסביבה.היה גם מואזין על צריח המסגד שצעק 'מבצע במחלקת העופות, מבצע במחלקת העופות' ובשל צינת החורף, עברו להקי ציפורים בשמים בדרכן לארצות יותר חמות,גם כמה מטוסי קרב חלפו במסלול המוכר לעייפה אל העיר הדרומית. צפניה עצם את עיניו ונסה לתוּר במחשבתו אחר צלילי עוּד דמיוניים שישאו אותו אל מעבר לכל זה,אל הסדר השמיימי.כעבור זמן,החל צפניה לצעוק כאילו עובר בו הדיבור האלהי לפחות 'מבצע במחלקת הקפואים, מבצע במחלקת הקפואים'. היה זה אחד הפולמוסים הבין דתיים המתארעים מעת לעת. התקרית עברה בשלום. ברם, תוך פחות משעה ניצב טור אנשים על סף ביתו של צפניה בתקווה לקנות בזול במחלקת הקפואים. צפניה יכול היה לנצל את הקהל הזה שלא צבא על דלתותיו בכל יום ויום, אבל במקום זאת העדיף לנצל את יכולותיו המיוחדות בכדי להשקיף שעה ארוכה במחסומיו האישיים של כל אחד מן העומדים בתור, בשער האין-חוק, על סף ביתו.

 

בתמונה למעלה: Man Ray, Rayograph 1928

 © 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

                                               

                                                                                                                                    לאביב טטרסקי, על הזִמוּן, על ההזדמנוּת ועל המתוֹדה

 

1

 

 'במת מיצג', התחנה המרכזית החדשה,ת"א, בוקר.אני מגיע באוטובוס של דן. מרכז,הכבישים עדיין ריקים.עוד מעט תחל המולת הקניות לשבת,ישיבת בתי קפה של שישי. ב'במת מיצג' בשעה היעודה נוכחים רק תריסר משתתפים.במהלך השעה הבאה יגיעו עוד שלושים לערך.רוב יהודי, מה לומר. אין להתכחש, בכל זאת, כאשר מדובר באחווה ובחמלה,ישנו רוב- יהודי בצד המביע, הנכון לעמוד כתף אל כתף. אחד המשתתפים,ערבי- מוסלמי מבוּגר, ממגורשי 1948,בא לבוש בכאפיה,עקאל וגלביה חומה.משהו מזה מזכיר לי את האופן שבו מתארת המִשנָה במסכת תענית את  הציבור המתענה בעטייה של בצורת או בעטיים של מאורעות דמים הבאים עליו.הציבור מצווה להסיע את ספר התורה מבית הכנסת אל הרחוב,ללבוש שק ולהניח אפר על מקום התפילין.קִרעוּ לבבכם ואל בגדיכם אומר הדרשן בשם הנביא, וכאשר אני מביט סביבי על הציבור הנקהל, העסוק במדיטציית- הכנה לקראת ההליכה בחוץ, אלפיים שנים לערך אחר-כך, אני רואה פנים חיוורות, עיניים עצומות או פקוחות-מיוסרות, ודממה גדולה. 

 

2

*

אני מודע וער לכך שהאירוע אינו קונצנזואלי,אפילו מעט תמהוני.לחבר שמעיריני על כך בצ'ט מעט לפני שבת, אני עונה כי אולי דוּבּר במיצג דַאדַאיסטי, ועל כן אין זה מקרה שיצא דווקא מתוך 'במת מיצג',שהריי לדידי,ואין זה חדש עבורו,לתמהונות ראוי לסגוד ולה נאה לשבח.אחת המארגנות אף טרחה לציין את האירוע כפעילוּת רדיקאלית.היא הזהירה אותנו מפני התגובות האלימות הצפויות בחוץ,משל היינו הבד האדום שמתנופף לעיניו של השור הנוגח בזירה,אשר מסיח את דעתו של השור (כך חשבתי לעצמי)מחרבו המונפת של המטאדור,האומרת לשספוֹ.הרהור זה השיאני לרגע למלותיו של ז'ק ברל בשירו 'השור' (בתרגומו של דן אלמגור, 1970, בביצוע ישראל גוריון):'מי יודע מה מקלל/ השור הגוסס שכורע, נופל/ הוא מת יפה, בדיוק כמו שרצינו/// אבל אולי השור שצנח/ הרים אלינו מבט וסלח/ כי הוא שמע את מה שעשינה בקרתגה, ורדן, הירושימה, ביאפרה, פראג, סייגון'. הוספתי במחשבתי,גם את קוסובו, צצ'ניה, רואנדה, סודאן, חברון, עזה, וכן, גם שדירות, ישובי עזה, רפיח, וערי הדרום שזה מקרוב הצטרפו ובאו למעגל הדמים האנושי הנורמטיבי, שאינו מבדיל בעצם בין מלחמות צודקות ובלתי צודקות, ועוסק בלהצדיק עצמו בדיעבד, בכל מיני רציונליזציות.המולה של פליטים קוברים את מתיהם.כל הילדים המתים לשווא.המולת לב של חיים-מתים,פגוּעי נפש,שיזָּנחו-ישָּכחוּ בשוךְ הקרבות על ידי ממשלותיהם.דומם,התפללתי לשלומם.  

   לאמיתו של דבר,אני חש שההליכה הזו היא ציוּן נורמאליוּת מינוֹרית מאוד במקום שאִבֵּד את שפיותו וחוגג את האבח ואת הטבח.סוג של מענה לטוקבקיסטים מתלהמים,הצוהלים בגלוי למראה תמונות של ילדים פלסטינים מתים (אולי גם הם מוחים איזו דמעה בסתר?).אני בא מן המקום הקיוּמי-אנוֹשִי של זעזוע עמוק מפירותיה הבאושים של ההיסטוריה האנושית,השבים ומגלים עצמם: האלימות, האיוולת, תאוות- הבצע והרצח. אני לא חושב שההליכה הזו תשנה דבר-מה, שיש בה דבר מה תכליתי.אמרתי את מה שהיה לי על המבצע הצבאי המהדהד הזה, ובמיוחד על שלב העיוועים של הכניסה הקרקעית.נגמרו לי המלים,היו ואזלו.גם אם המצעד בחוּץ ייראה בעיני עוברים ושבים,כמצעד של עוורים או של טרוּפי דעת.לפחות הגעתי עד הנה,לגילוי אחווה אנושית שאיננה פטרונית- דמגוגית, להליכה דוממת יחדיו עם שכמותי, למחאה בלתי אלימה כנגד האלימות ההדדית המתמשכת,זה שמונה שנים, מאה ועשרים ומשהו שנים, או היסטוריה אנושית מדממת קונקרטית אחת.אני לא גא בדבר,אני בעיקר מאוכזב מאוד מן האנושות שבה אני עדיין מאמין.כאשר קהל תל-אביבי מרעים עלינוּ לאורך רחוב אילת בדרך ליפו: 'כולכם הומואים ולסביות','צריך להפציץ גם אתכם','צריך להביא להםניידת לאברבנאל',ולמרותשלרגענראותליהפילוסופיה,הדתות,המדעים,האמנויות,כמו אצבעות הבד של כפפת התרבות האנושית,המעדנת את מכתו של האגרוף המוטח בפניו של ילד שלא פשע או של מבוגר כבול במרתף עינויים בשבי חוקריו,אני מבכר להסית את המחשבה למשהו אחר,הד מרוחק וקרוב, שבור קצת, משהו שזורם והולך עם הרוח, חרישי, קול נסתר העובר ברחובות, שירה בציבור על הלב השבור.

 

3

*

   כאשר הרב פרופ' אברהם יהושע השל, מגדולי הרוח היהודיים של המאה העשרים,צעד בחברתו של הכומר ד"ר מרטין לותר קינג במצעד מפורסם למען זכויות האדם ושיוויון הזכויות לאפרו-אמריקאים, ברחובות העיר הדרומית,סלמה,אלבמה (1965) הוא אמר, כי עבורו היה המצעד כמו להתפלל דרך הרגליים (השל גם הספיק להיות קול-קורא משמעותי כנגד מלחמת ויאטנם ומוראותיה).כזאת אף חשתי אני במהלך ההליכה ביום שישי.שקוע בקשב לאנוֹשִי.דאוּג לחבריי למצעד,דאוּג מאוד לאנושות וחסר תשובות.למען האמת העדפתי לקבל על עצמי את משמעת ההליכה בטוּר,דווקא כאשר היתה פניה בדרך אשר אִלְּצה את סימן הקריאה האנושי הזה,הנע ברחוב התל-אביבי,להידמות לכעין סימן שאלה,הפונה אולי לרוח האנושית הכללית,כעין מיצג של השאלה אייכּה האדם? לשעבר,סוּפּר אודות הפילוסוף הקיניקאי דיוגנס,שבטרם אבֵּד תקווה ועבר לדוּר בחבית,היה צועד ברחובות ובידו נר,שואל עוברים ושבים,האם הם יודעים היכן למצוא את האדם.אז היום אני ברחובות צועד,אזרח מוזר,תמהוני כדיוגנס,אמן מיצג בקבוצת אמנים,או תלמיד-פילוסופים המנסה לזכור או לברר דבר-מה אודות האנושי בלב האפלה,משהו שאולי יהיה נהיר אי-פעם.לא מאבד תקווה.     

   חשבתי גם על וולפגנג בורכרט, ועל סיפורו שן הארי שם הוא מתאר את המצעד הסירקולארי של האסירים הפוליטים (ושל סרבני המלחמה) בכלא הגרמני, המוקפים במקלעיהם של כולאיהם. מצעד טוטליטרי העוקר ומעקר אותו מן האמפתיה ומן האנושיוּת,ומביא אותו לידי ניכּור מן האנוֹשִי,אפילוּ מרעיו למצעד,השותפים למצעד המתים-החיים.כאשר אני צועד בתל-אביב-יפו,במדינה המקפידה על זכותי להביע את עמדותיי בציבור ולו בשתיקה,צועד באישור החוק ובלווי משטרתי תומך ולא לנוכח מקלעים ואיומים קיומיים ממשיים,אני יכול עדיין לחוש אנושי-אמפתי לזולת, הישראלי והפלסטיני כאחד.שלא כאזרחי עזה,המהלכים במצעד סירקולארי לנוכח מקלעיהם של סוהריהם,אנשי החמאס,אליהם הצטרף שוב,זה מקרוב,גם צבא הגנתינוּ,והאדם אכן צריך שם סוג של עמידה ושל גדלוּת רוח בלתי נתפשת,בכדי שלא להתייאש,ולהמשיך להאמין בתרבות וברוח האדם,גם כאשר הוא אנוּס לשאת את הסיוּט,הממית גוּף ונפש,המתרגש על ידי אחיו,בני התמותה (אם בנשק חמאסי,אם בנשק צהל"י)להדיחו מן העולם.אני נֹח לי,הולך במסיבת רֶעים אידיאולוגית בתל-אביב ליד בתי קפה הומים וחנויות מכולת,בתי מרקחת,מסעדות ומרכזיים מסחריים,הנוחים לספק את רוב צרכיי.מהלך חופשי בארצי,בתוך טוּר דמוי סימן שאלה,חסר פנים לרגע,הולך לאט לשעה,שפל רוח,ברך וקומה,שמוּט ראש בּוֹ הומים מראות קשים של בתים הרוסים בערים דרומיות, פצועים קשים וילדים מתים.

   מגיעים לרחוב המוסכים אליפלט, צינור המפלט של תל-אביב, בואכה איצטדיון בלומפילד (ביטלו את משחקי הכדורגל לרגל המצב),אותו אליפלט שאם גוזלים מידיו צעצוע הוא נותר מבולבל ומחייך? הולך-מרגיש כמו פליט, בשיירת פליטים של הרגע: אלי,למה שבקתני? איזה ילד אני,אליפלט.אבוד ומקווה,חולם בעיניים פקוחות;שומע הדהוד- מרוחק (לא המולת קהל מן האצטדיון), נזכר במלותיו האופטימיות של פאול צלאן:

 

מְלֹא הַמַּגָּף מֹחַ

מֻצָּג בַּגֶּשֶם:

 

הִלּוךְ יִהְיֶה, הִלּוּך גָּדוֹל,

הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לַגְבוּלוּת,

שֶהֻצְּבוּ לָנו.  

 

(פאול צלאן, סורג- שפה: שירים וקטעי פרוזה, מהדורת תרגום שמעון זנדבנק, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1994, עמ' 117).  

 

שם,בגינת אליפלט,אי ירוק בלב הזנחה נואלת,ההליכה באה אל סיומהּ.אני נפרד מכולם,מבולבל ומחייך,חיוך אנושי כזה,אוהב ופצוע. 

 

*

בתמונה למעלה: מרטין לותר קינג (במרכז) ואברהם יהושע השל (שני מימין) מהלכים יחדיו במצעד זכויות אדם בעיר סלמה, אלבמה בשנת 1965.

 

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

 *

*

אז פרם אחד את מעיל-החצניים שלו ומתוך נדן שהיה תלוי לו בחגורה הדוקה מסביב לחזייתו שלף סכין של קצבים, סכין פיפיות ארוכה, דקה וחדה. הרים אותה ובדק את להביה לאור הלבנה. שוב התחילה פרשת הנימוסים המתועבים. האחד הושיט את הסכין. מעל לק', לחברו- והלז הושיטהּ, מעל לק', בחזרה לראשון. עתה ידע ק' היטב כי מחובתו היתה בעצם הדבר, לתפוש בידו את הסכין בעברהּ מיד ליד ממעל לו- ולנעוץ אותה אל תוכו. אך הוא לא כן עשה, אלא היה מפנה אנה ואנה את צוארו החופשי עוד, לעת עתה, ומביט על סביבו. לא היה בכוחו לעמוד במבחן בשלמות. הוא לא יכול לעשות בעצמו את כל מלאכתם של השלטונות. האחריות למשגה האחרון הזה מוטלת על מי שמנע ממנו את שארית הכוחות הדרושים לאותו מעשה. מבטיו נתקלו בקומה העליונה של הבית המצרני למחצבה. כהבריק קרן-אור שלוחה, כך נפתחו שם לפתע-פתאום שני גפי זכוכית של חלון, ואדם אחד, רפה וכחוש בתוך המרחק והגובה, שרבב עצמו החוצה בבת אחת והושיט את שרועותיו עוד הלאה מגופו. מי  היה זה? ידיד? אדם טוב? איש שהשתתף עימו? איש שביקש לעזור? ההיה זה אחד ויחיד? ההיה זה הכלל כולו? היש עוד עזרה? הישנן טענות ונימוקים שנשכחו ולא נאמרו? ודאי שיש כאלה. אמנם ההיגיון איתן הוא לאין להשיב, אבל אין הוא עומד בפני אדם שרוצה לחיות. היכן השופט שלא ראהו אף-פעם? היכן בית הדין העליון, שעדיו לא הגיע מעולם? הוא הרים את ידיו ופישק אצבעותיו.

אבל ידיו של אחד האנשים לפתו את גרונו של ק'. בעוד שהשני נעץ את הסכין בליבו והפך את הלהב פעמיים. בעיניים נשברות ראה עוד ק', בסמוך אל פניו, את השניים, לחיו של האחד צמודה ללחיו של חברו, כשהם בוחנים את בוא ההכרעה. 'ככלב!' אמר, דומה היה כאילו תישאר החרפה קיימת גם לאחר שהוא לא יהיה עוד. 

[פרנץ קפקא, המשפט, תרגם ישורון קשת, הוצאת שוקן: תל-אביב 1989, הדפסה שתים-עשרה, פרק עשירי, עמ' 234]

 

לזקוקים/ות לנמשל: הנהגת חמאס וקברניטי מערכת הביטחון הם התליינים השניים. יוסף ק' stands for  קורבנות, רוצה לומר: יתוספו מתים לשווא, אשר היו יכולים להיות קרובים בחייהם מאשר במותם. אזרחים ואזרחיות, לוחמים ולוחמות, משני העמים שאינה אותם גורלם לגור בדרום בטווח הטילים ו/או המטוסים ו/או המהלך הקרקעי או להיות מגויסים בעל כורחם למען המלחמה המתמדת. וגם, במידה פחותה בהרבה, בעלי חלומות מרוסקים המתעקשים בכל כוחם גם עתה להמשיך לחלום בעיניים פקוחות ולנשום אך בקושי.

בתמונה: טבע דומם, קפקא תלוי, גוף חסר, צלם אלמוני.

 

למקור בגרמנית: http://www.kafka.org/index.php?ende

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

   בימים טובים לישראל,כגון ימי החנוכה,נהגוּ לגמור את ההלל לאחר תפילת העמידה בשחרית.השנה שלהי החג,לא היו ימים טובים לא לישראל,לא לממשלים הפלסטינים,לא ליהודים לא למוסלמים, גם לא לעולם.כמו אדם סובב,חסר מעיל בלילה ירושלמי/צפתי חרפי קפוא, סחוּף רוחות, גיליתי שאין לי מה לעשות כנגד זה עכשיו, חוץ מלקפוא לאט לאט. לשחרר לבלוג רעיונות משונים ומלים שבורות. ישנם זמנים כאלה המגישים כנגד פניו של האדם, כמו אגרוף בלתי צפוי, את מלוא האיוולת והנִבלות האנושית, הפושה ועולה בכל אתר.

   מצאתי עצמי, לראשונה זה שתים עשרה שנים, מתקשה להתפלל, להתרכז, לחשוב שיש בזה טעם או תכלית, אפילו שלדידי זוהי הפעילות הרוחנית העיקרית,תרגול של ה- Mind, הבעת אמון באנושות. הרגשתי בתפלה סוג של סוליפסיזם, שקיעה בעצמי, סוג של ניוול, הפוך מכפי שחשתי שנים, עת התפלה הביעה את אהבתי לאנושות ואת הכרתי העמוקה ברוח האדם. באחד הימים עכבתי את התפלה עד אחר- הצהריים. לא מפני בטלה או עצבות, אלא משום תחושה עמוקה של חוסר אונים ותכלית. חבר במילואים, חברים וחברות אחרים בקו האש של ערי הדרום עוררו בי דאגה כנה. את הסאה הגדיש שדר רדיו פופולרי שהבהיר למאזיניו, כי עד שהעולם לא יפתור את הבעיות ההומניטריות באפריקה, צ'צ'ניה, או קוסובו אין כל סיבה שינסו לעורר את רחמינו על ילדי עזה. נתקפתי קבס עז.   חשבתי שוב על  מריה הילדה העזתית עזת הרוח וגדולת הנפש, אשר טיל צהל"י הרג את אמה ואת אחיה לפני שנים מספר באחת מן התאונות, אשר דובר צה"ל ממהר להתנצל עליהן, היא (משותקת בכל גופו עד הצוואר ומתקשה לנשום) ואביה נותרו בחיים, הם חוסים כבר שנים בחסדם של אישורי מעבר צה"ליים לישראל לטיפולים בבתי-חולים, שאנשי תקשורת מצליחים להוציא עבורם מן הצבא. מריה, החורף הזה צה"ל לא ישאיר אותך לבד. יהיו לנו עוד סיפורים כמוךְ, ונוכל להרבות דמע. בקרוב יוכלו זכייניות הערוצים המסחריים להתהדר בעוד סיפורים רבים דקומנטאריים, חושפניים ומניבי-רייטינג, עלייך ועל אחיותייךְ. נוריד עלייך כולנו דמעות תנין רחום וחנון, ונאמר אמן (סיפורים מקבילים על ילדים ישראלים פגועים יובאו אף הם).

  מה נשתנה? העובדה לפיה אין אוכלוסי עזה מתקוממים כנגד הנהגתם המשלחת חוליות משגרי טילים לפגוע באוכלוסיה אזרחית, ואף תומכים בחלקם הגדול באלימות המתמשכת; העובדה, שבמידה דומה, אנו משועבדים למיעוט של פקידים במשרד הביטחון ובמשרד האוצר,המנהלים מדיניות שלאמיתו של דבר אין חיי אדם נחשבים בעיניה במאום, משני צידי הגבול (אבל מתחשבים בדעת הקהל הבין-לאומית משום שיש בכך חשיבות להבאת משקיעים עתידיים בארץ).מכך, שלא הושמעו קולות מתוך הציבור הפלסטיני- ישראלי הקוראים להפסקת האלימות משני הצדדים ולאלתר. על כך, שחזון החיים בערים מעורבות זה לצד זה, שבלאו הכי הינו אוטופי,הופך לחזון בלתי נתפש, והעובדה שאני מאמין בו בכל לב, שוברת את הלב, אני מתעקש לחלום בעיניים פקוחות, ובפתח עיניים חוזה בעוד ועוד  מסעות הרג הדדיים, ובעוד ועוד חומות הפרדה עתידיות.   

   אתמול, לעת ליל, הגעתי לירושלים מביתי במרכז למפגש אקדמי. בדרכי אליו ברגל בקור הגדול, נזכרתי בשיר של תמיר גרינברג. החלטתי להלל לאורו את שראו- חזו עיניי בשבוע האחרון. עוד לא החלטתי היכן יש לקבעו בסדר התפלה. הצעות תתקבלנה בעווית של כאב של עצבי הפנים ובנפש נמוכה:  

 

הלל

אַתְּ, רִשְעוּת צְרוּפָה, פֶּרְפֶטוּם מוֹבִּילֶה נִשְגָּב שֶל הֶרֶס, יִסוּרִים וּשְכוֹל,

הַאִם בֵּרַכְתְ אֶת הַקִדְמָה הַמְשַכְלֶלֶת אֶת שְפָתֵך לְמַדְרֵגַת אָמָּן?

בָּרְכִי, רִשְעוּת, אֶת פֶּלֶא הַמָּטוֹס, גוּש פְּלָדָה שְחֹרָה

נִשָּא עַל פְּנֵי זִרְמֵי אֲוִיר קַלִילִים, כְּרֵסוֹ הַמְשֻמֶּנֶת עֲמוּסָה

בְּשֶפַע שֶל בֵּיצֵי מַתֶּכֶת מַבְהִיקוֹת, שַי-עָנֹג לְחַג הַפַּסְחָא לְיַלְדֵי בֶּלְגְרַד.

בָּרְכִי אֶת קֶדַח הֹקָּנֶה, יְצוּר רָגִיש, חַד-עַיִן, הַמְאַפְשֵר בִּנְדִיבוּתוֹ גָם לְצָעִיר עָנִי, פָּשוּט

וְלֹא מֻכְשָר בִּמְיוּחָד לִזְכּוֹת בִּתְהִלַת עוֹלָם עַל פְּנֵי אַנְדַרְטַת שַיִש מְפֹאֶרֶת בְּכִבַּר הָעִיר.

בָרְכִי וְהַלְלִי אֶת הַמָּדָּע אֲשֶר עָשָה קְפִיצָת נַחְשוֹן. בָּרְכִי אֶת מַדָּעֵי הַכִימְיָה, פִיסִיקָה, בִּיוֹלוֹגְיָה

הַמְפִיצִים אֶת חָכְמָתָם בְּאֵד צָהֹב, עַלִיז, מֵעַל עָרִים, כְּפָרִים וּמַחֲנוֹת פְּלִיטִים.

בָּרְכִי, רִשְעוּּת, אֶת תַעֲנוּג הַהַגְלָיָה, יֹפְיוֹ שֶל הַגֵּרוּש, הַחֵן שֶבִּשְרֵפַת כְּפָרִים וְרֶצַח עַם-

שְכִיוֹת חֶמְדָּה עִלָאִיוֹת הַחֲבִיבוֹת עַל שַלִיטִים יוֹתֵר מִכֹּל אַרְמוֹן אוֹ נַעֲרַת-לִוּוּי נָאָה.

שִמְחִי בְּקוֹסוֹבוֹ וּבְחֶבְרוֹן, בְּאוֹשְוִיץ וּבְהִירוֹשִימָה, עָרִים טוֹבוֹת אֲשֶר מָצָאת בָּהֶן מִקְלָט.

בָּרְכִי גַּם אֶת הַדּוֹר הַבָּא. בָּרְכִי אֶת בּנוֹ שֶל הָעוֹבֵד הַזָּר, בָּשָר חָמִים וְתָם,

מֻשָא נֶחְשָק לְפֶצַע, דְּוַי וּמַגֵּפָה. בָּרְכִי גַם אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ

הַמְקַדְּמִים יָזְמָה עִסְקִית זְרִיזָה שֶל בְּנֵי הָאַרֶץ הַמוֹבְטַחַת.

בָּרְכִי אֶת אַהֲבַת הַאֳלֹהִים שֶשָּבָה לִלְבָבוֹת בְּנֵי הָאָדָם עִם כְּלוֹת הָאֶלֶף,

כִּי אֵין אֶקְדָּח אוֹ קְנֵה תּוֹתַח אֲשֶר יַבְטִיחוּ לָךְ גַּדְלוּת כְּמוֹ פָּסוּק יָחִיד מִסֶּפֶר מְקֻדָּש.

בּרְכִי אֶת מַכְשִירֵי הַטֶּלֶבִיזְיָה, הַמְפִיצִים אֶת פָּעָלֵךְ הַנַּעֲלֶה לְכֹל קַצְוֵי עוֹלָם, בָּרְכִי נָא

גַּם אוֹתִי וְשֶכְּמוֹתִי, אַנְשֵי מוּסָר וְלֵב הַיְשוּבִים בְּנַחַת בְּחַדְרָם, כּוֹתְבִים שוּרה קְצוּצָה

וְרוֹחֲצִים בּעֹשֶר הַדִּמוּי.

 

בָּרְכִי, רִשְעוּת, בָּרְכִי, בָּרְכִי,

פִּרְחִי, רִשְעוּת, פּרְחִי וְשַגְשֵגִי,

חַכְּכִי יָדַיִךֱ בְּסִפּוּק

עֵת תֶהְגִּי בִּתְבוּנָתוֹ שֶל הָאָדָם

כִּי עוֹד גְדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת נָכוֹנוּ לָךְ

 

[תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2000, עמ' 55-54]

 

 לשעבר, ברכו הבריות זה את זה שבת שלום. משמעה המקורי של הברכה היה לאחל לזולת כי שבעת הימים הבאים עליו (=שבת) יהיו ימי שלום. זה הולך ונעשה אוטופי. אפילו מעט זר ומנוכר. אולי גם לשבת שלום עוד אצטרך להתייחס כאל תרגול עצמי של ה- Mind.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז

Read Full Post »

                        

1

 

נתון במצב מאוד לא רגוע. יושב וצופה בערב בעדכונים השוטפים. הילדים ישנים בחדר השני. כל הזמן מחפשים את כתבינו לענייני ערבים, משל היה זה הציור השבועי לילד ואם רק נביט מעט יותר בבהירות במרקע, יתגלה לנו מיקומו הנסתר. 'כתבינו לענייני ערבים בטלפון' אומר לבסוף השדר. כאילו זו לב הדרמה. קולות הפיצוץ רחוקים. מצלמים כל אמבולנס הבא בשערי בית החולים ועזה היא ארץ נעלמת, היא ארץ אויב עכשיו, ומכאן ועד הטעות הצהלי"ת הראשונה שתפגע בטעות באוכלוסיה אזרחית וברבתי עם. התקשורת הערבית, שהיא היסטרית לא-פחות מעמיתתה הישראלית. הערב מציגים היסטריה. דם ואש ודמעות; תרגום בגוף הסרט: חגיגת מוות.

משרד הבטחון ממגן את אתר הקרוונים בניצן בחוליות של צינורות בטון, המשמשים בדרך כלל להזרמת שפכים לים. זה מביא אותי לחשוב על המנטרה העתיקה לפיה 'הערבים רוצים לזרוק אותנו לים'. אבל הפעם זה משרד הביטחון שלנו. צמרמורת חולפת אותי כי אני נזכר פתע בקוויקווג הפרא בספר מובי דיק, ההולך לישון בארון המתים, צופה את מותו קדימה. לא טוב משפיעה עליי חגיגת המוות הזו.   

מצב רוח של לשוטט בחוץ אבל קר מדיי. חוסר רוגע של חוסר התעלמות, של הבנה של גודל המצוקה האזרחית בשני הצדדים. אני לוקח מהתיק את הספר שעון חול של דנילו קיש שאני קורא שוב ושוב ושוב במשך שנים כבר, לפעמים בבת אחת לפעמים בהבזקים קצרים של תודעה. כאילו היה מִשנה שיש לשנות אותה או ספר שנשמט מעם ספרי הקודש.  

ברשימותיו של מטורף, מאת א"ס, גיבורו של קיש,  ובן דמותו של אביו, האינטלקטואל החידתי,חולה הנפש, שנרצח לבסוף באושוויץ בשנת 1944, אני קורא את הדברים הבאים המדברים אליי הלילה יותר מתמיד:

 

מה הם כל מאמצי האנושות, כל מה שמכונה היסטוריה, כל פועלו של האדם, מה שאדם עושה ומה שעושה את האדם, מה כל-זה אם לא נסיון שווא של האדם להתייצב מול האבסורד של המוות המושל בכל, לתת משמעות למוות, כאילו אפשר לתת לו משמעות למוות, כאילו אפשר להעניק לו פשר אחד מפשרו. הפילוסופים, הציניקנים שבהם, מנסים למלא את חסרון משמעותו של המוות  בהגיון נעלה כלשהו או בתמרון שכלי מבריק, כדי להמציא נחמה לכל, אבל מה שנשאר, לפחות מבחינתי, בגדר סוד לא-מושג, הוא זה: איך עולה בידו של אדם, על אף ידיעת המוות, לפעול ולחיות כאילו המוות מחוץ לו, כאילו אין המוות אלא תופעה טבעית! הרעד שאחז בי בימים האחרונים עזר לי להבין, על אף התקפי חרדה עזים, שמחלתי אינה אלא זאת: מפעם לפעם, מסיבות שאינן ידועות לי, וממניעים שאינם מובנים כלל, אני נעשה צלול, תודעת המוות עולה בקרבי, תודעת המוות כמוות; ברגעים אלה של הארה שטנית, המוות מקבל  את מלוא המשקל שיש לו כשהוא לעצמו, an sich, שלרוב אין בני אדם משערים אותו (כי הם משלים את עצמם באמצעות העבודה והאמנות, מכסים במליצות ערטילאיות על מועקת העדר- הפשר ועל ה- vanitas שלו) ואין הם חשים במשמעות האמיתית אלא בשעה שהוא נוקש על דתם נקישה ברורה ונחרצת, והמגל בידו, כמו בתחריטים של ימי הביניים. אבל מה שמזעזע אותי (אין נחמה בידיעה) ומגביר שבעתיים את הרעידה שבקרבי, היא ההבנה ששגעוני בעצם הוא צלילות הדעת, וכי למען החלמתי- שכן החלחלה הזאת קשה מנשוא- נחוץ לי בעצם שיגעון, טירוף, שכחה, משום שרק טירוף יכול להצילני, רק שיגעון יביא לי ארוכה!  אילו הציג עכשיו דוקטור פפנדופולוס שאלה על בריאותי, על מקור הטראומות שלי, על מקור חרדותיי, הייתי יודע להשיב לו תשובה ברורה ונחרצת: צלילות הדעת

(דנילו קיש, שעון חול, תרגמה מסרבית קרואטית דינה קטן בן ציון, הוצאת עם עובד: תל-אביב 1994, עמ' 172-171)

 

שנים אני קורא את הספר, וכבר העליתי בדעתי לא פעם כי א"ס אינם רק ראשי התיבות של שם האב אלא על דרך הקבלה (ודנילו קיש, כאינטלקטואל ודאי היה מודע וער לכך) הוא אין- סוף, קרי האלהות העליונה, ופתאום אני חושב כי צלילות הדעת, המחשבה החושבת את עצמה, נאצלת אל העולמות כולן היא חרדת אי ההיוֹת של כל הדברים, חרדת החלוֹף, חרדת החורבן של העולמות ושל התודעות כולן, העולות אל הנעלם לרָעָוַא (=לרצון) משל היו צלילות דעתוֹ, כי מי שמאבד את עולמו, מה עוד נותר לו. כל המשלים הספיריטואליים מקדמת דנא שביקשו לראות את העולם כשלשלת הויה גדולה ומוסדרת, הרמונית במתכונתה, שנתגלה להם בבת אחת שהם עומדים כל העת באיבו של ספק כאוס קוסמי- מטפיסי נורא. כמי שחווה כאוס בחייו, אני יודע שהדברים נרשמים אצלי כדיסהרמוניים. הפילוסופיה והאמנות עבורי, הן רק נסיונות ליצור הרמוניה אשלייתית- מנחמת של סדר שאולי מעולם לא היה קיים, אולי אבד. מי שברא עולמו (אין סוף) נטע בו גם את חרדת הקץ (הסוף) באותה נשימה ואת צלילות הדעת הנוראה הנושאת אותה. וכן, גם את בנות- לוויתה: המועקה, החרדה, החלחלה והרעד.    

 

2

 

   אני אוהב את ריימונד צ'נדלר. כלומר את הספרים אודות הבלש הפרטי פיליפ מרלו. פעם אפילו התחלתי לתרגם את השינה הגדולה עם חבר שבינתיים אבד לי (בינתיים גם יצא תרגום לעברית). אני אוהב את הדיסהרמוניה של חיי מרלו, את ההכרח לצאת החוצה ולהכניס קצת סדר בכאוס האנושי, לא כאלטרואיסט ולא כלוחם צדק מוּדע, אלא מתוך ההכרח הפנימי, המגובה תמיד בהמון אלכוהול והומור חד, להטיל מעט הרמוניה- אשלייתית- מנחמת בתוך ערב רב של דיסהרמוניה אנושית לגילוייה האלימים והמושחתים. הרמוניה שפוקעת לא פעם אל מול עיניו של מרלו, ועדיין כהכרח שאין מנוס ממנו הוא אנוס לתור אחרי אותו סדר מטפיסי אבוד הנגלה לרגע ושוב חומק אל תוך לילה אפל ללא קץ וקצה. ייתכן שספריו של צ'נדלר מלווים את חיי משום הוירטואוזיות הדיאלוגית והתיאורית של יוצרם, אבל יותר כך, משום שהוא יצר בלש מטפיסי, שכל מפגשיו עם הבריות לדידו, הן ראיות לעולם מטפיסי עלום ואבוד, שאפשר להציץ לתוכו לשיעורין בלבד, אך הגילוי לעולם כרוך בכאב לא מועט.

    באחד מן הספרים הפחות טובים בסדרה, האחות הקטנה (The Little Sister) יוצא מרלו לטיול במכוניתו בתום יום מעייף במיוחד של היתקלויות בפניה המכוערים של האנושות לסוגיה, ועל הדרך גם מטביע יגונו במעט ברנדי, וממשיך בדרכו :

 

נסעתי הלאה עד מחלף אוקסנארד ופניתי לחזור לאורך האוקיינוס. המשאיות הגדולות. עם שמונה וששה עשר גלגלים זרמו צפונה, כולן מפיצות אורות כתומים. מימין שירך הפסיפיק הגדול השמן והמוצק את דרכו אל החוף כמו עובדת ניקיון העושה דרכה הביתה. לא ירח, לא המולה, בקושי רעש גלים. לא ריח. שום זכר לריחו החריף והפרוע של הים. ימה של קליפורניה. מדינת חנויות הכלבו. הרבה מהכל והטוב שבלא-כלום. שוב התחלנו. אתה לא אנושי הלילה, מארלו.

בסדר. למה שאהיה אנושי? אני יושב במשרד ההוא, משחק עם זבוב מת ופתאום נופל עליי פריט קטן ומרושל ממנהטן, קנזס, ומפתה אותי במרמה למצוא את אחיה תמורת עשרים דולר מרופטים. הוא נשמע כמו מנוול, אבל היא רוצה למצוא אותו, אז עם האוצר הזה בחיקי אני מתגלגל לביי-סיטי והשגרה שעוברת עליי כל-כך מעייפת עד שאני כמעט נרדם על הרגליים. אני פוגש אנשים נחמדים, עם ובלי דקרי- קרח בצוארם. אני משאיר אותם שם ומשאיר את עצמי פרוץ לכל התקפה. ואז היא באה ולוקחת ממני את עשרים הדולר שלה ונותנת לי נשיקה ומחזירה אותם בגלל שעדיין לא עשיתי את היומית שלי.

[….] אני לא יודע. אני יודע רק שמשהו אינו כפי שהוא נראה והאינטואיציה העייפה והמזדקנת אך המהימנה תמיד אומרת לי שאם אשחק את המשחק בקלפים שקיבלתי, האיש הלא נכון יפסיד את התחתונים שלו. זה העסק שלי? טוב, אז מה העסק שלי? אני יודע? האם ידעתי אי- פעם? בוא לא ניכנס לזה. אתה לא אנושי הלילה, מארלו. יתכן שמעולם לא הייתי אנושי או שלעולם לא אהיה. ייתכן שאני סתם טיפת פלסמה עם רישיון פרטי. יתכן שכולנו הופכים כאלה בעולם הקר והעמום הזה, שבו מתרחשים תמיד הדברים הלא נכונים ולעולם לא הדברים הנכונים.  

(ריימונד צ'נדלר, האחות הקטנה, תרגם מאנגלית: ראובן לסמן, הוצאת זמורה-ביתן: תל-אביב 1987, עמ' 74-73)

 

 אולי שתיתי מעט יותר מן הרצוי אחר-הצהריים. ישבנו אני וחבר קרוב, במוצאיו של יום אקדמי, במכוניתו ולגמנו מבקבוק סינגל- מאלט אירי משובח. דיברנו על היסטוריה, על האומץ לשאת את ההיסטוריה הספוגה בכל כך הרבה מוות ובכל כך הרבה מתים לשווא ביזמתם של משטרי עיוועים וממשלות איוולות. שחנו גם אודות המטפיסי והאפיסטמולוגי, רעיי הטובים משכבר. על מיסטיקון הלניסטי בן שלהי הזמן העתיק, שחווה חוויה של איחוד מיסטי עם אלה מצרית קדומה, שהפכה עד ימיו לבת דמותה של החכמה הקוסמית-האוניברסלית, לאמור: 'אני יודע את איזיס, אני הייתי איזיס, אבל עדיין איני יודע האם איזיס קיימת'. כבר החשיך. החבר היה אנוס כבר לצאת לביתו הנמצא בטווח טילי הקסאם והגראד. משפחתו ציפתה לו שישוב ולא רציתי לעכב בעדו. נפרדנו פכחים לגמרי, והאוטו שלו זינק על כביש ארבע דרומה. עומד שם, חשבתי לרגע לאורם של פנסי הדרך המנקדים את האפלה בצהוב-כתום, כי גם החברוּת, גם הקירבה האנושית, הנה אף היא, סוג של הרמוניה אשלייתית- מנחמת של סדר, שאולי מעולם לא היה קיים; סדר רגעי בן-חלוף, והוא כל שנחלק לנו, רישום מזכרת מאיזה סדר עלום בתוך האפלה הרוחשת של הקיוּם. קצת כמו לדעת את איזיס. כשהמשכתי ברגל לכיוון ביתי נזכרתי פתאום במרלו, בפרק שהבאתי לעיל, ובמשפט, החוזר ומהדהד בו: 'אתה לא אנושי הלילה, מארלו', וככל שהרהרתי בו, פוסע לצד הדרך, מתנחם בחברתן של המלים, הרגשתי אנושי יותר ויותר .    

 

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Family, Oil on Canvas(1917).

 

© 2008 כל הזכויות שמורות לשוֹעִי רז      

 

Read Full Post »