*
המסע של מרסיה וקאמיֶה, אני יכול בהחלט לספר עליו, אם ארצה, הרי הייתי איתם כל הזמן.
סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 9.
טוב אני הולך, אמר, אַדְיֶה מרסיה. לילה טוב, אמר מרסיה. בהיותו לבד הביט איך כבים לו השמים, נשלמת החשיכה. משנבלע האופק, לא גרע את עיניו ממנו, כי ידע, מנסיונו, לאיזה זינוקים הוא מסוגל עדיין. בחושך גם שמע יותר טוב, שמע קולות שהיום הארוך העלים מאזניו, מלמולי אנוש למשל, והגשם על המים.
סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 124.
ידידיי לחיים, מרסיֶה וקאמייה (יציריו של סמואל בקט, בספרון שנכתב בשנת 1946 אבל ראה אור לראשונה בצרפתית רק בשנת 1970, תורגם לאנגלית בשנת 1977 ולעברית בשנת 1979)- האם הם מלווים אותי כצל? או שמא מלווה אני אותם? ברי לי שכשם שבפגישתם הראשונה מתעכבים הם עוד זמן רב עד אשר הם מצליחים לפגוש זה בזה, משום שהאחד הולך לחפש את חברו בסביבה (אולי גם לקבל את פניו) כל אימת שהשני חושב את אותם הדברים על אודות רעהו ועל כן הולך לתור אחריו בסביבה אחרת של מקום המפגש, כך אני, תר אחר שניהם, ויודע כי בו בזמן הם תרים אחריי לבלי הואיל. ייתכן שכבר נתקלנו זה באלה. יש בינינו כמה יסודות נפשיים דומים: תלישות, נוודוּת (אני מעדיף את מסעם הנצחי של ידידיי על פני הסטטיוּת הפאסיבית של ולאדימיר ואסטרגון), תחוּשה קיוּמית של עלים נדָּפִים ברוּח, פגיעוּת רבה, אבל גם זיק של אופטימיות חסרת תקנה באשר לאחריתו של האדם. כבר עת לא קצרה, בערבי שבתות, עת אני מעלה בדעתי את אגדת הגמרא במסכת שבת, לפיה שני מלאכים מתלווים לו לאדם בערב שבת בשובו מבית הכנסת (אני מתפלל בחדרי לבדי כבר שנים), אני חושב על מרסיֶה וקאמיֶה, אשר מבחינה מסוימת, הנם נוכחים-נפקדים כל חיי. גם כאשר אני שר על יד השולחן, כמנהג מקובלים שפשט בכל ישראל, 'צאתכם לשלום מלאכי השלום' הם אינם יוצאים לשום מקום. הם הריי תמיד ממתינים לי ברחוב אי-שם, ממשיכים לנוע באופן מעט חסר פשר, במסעם הסחוּף בגוּף וברוּח. כאשר אני יוצא למרפסת בכדי שמבטי אולי ילכוד אותם, הם תמיד נותרים מעבר לאופק מבטיי. בקט לא כיוון לפירוש הזה. אבל בקט נאסף אל בית עולמו כבר לפני עשרים שנה (1989), ועדיין מרסיֶה וקאמייה דובבים בעולם.
ניסיתי לחשוב מה לי ולהם. אולי הם סוג של זכרון מבני אדם קרובים אליי, שעזבו את העולם בטרם עת. אולי הם סוג של התגלמויות של עצמי שאני תר אחריהן כל ימיי. פעמיים בחיי הצלחתי כבר להגיע עד למצב של סף מוות: אם לאחר תאונה (כילד) ואם לאחר הלם גופני והתייבשות (הפרחים לצה"ל ולמפקדיו). אפשר שהפכתי את האחים- לנדוד, הפליטים מרצון, מרסיֶה וקאמייה, להתגלמות חיי הכפולים והמשולשים, צללי עבר ועתיד, חומקים כמוני, נסיין- הכּרתִי, היודע כבר שאדם יסודו עפר וסופו עפר וסודו חיים. מעניין עוד, כי אחר כל אחד מן המאורעות המתוארים החלה תקופת נדודים בחיי, סוג של מסעות חיפושים אל מעבר לגבולות שידעתי עד אז.
חשבתי עליהם במיוחד השבוע בשוך הקרבות. במיוחד משום שאני מרגיש כי מה שמדכדך את הנפש היא הידיעה התהומית לפיה אין זה משנה האם לא הייתי בעזה, האם התנגדתי לפעילות הקרקעית, האם נסיתי לעשות למען אחווה יהודית- ערבית בעצם ימי הלחימה. איני חש נקי או זכאי יותר מחייל שהיה שם. איני כדאי לדון חיילים ומפקדים על דברים שנעשו כל אימת שלא הגעתי למקומם, והייתי אנוס להתלבט בדילמות בלתי אפשריות ולהכריע. אני לא חש נקי גם לנוכח התמונות הנוראיות, דווחים על 'המידתיות' כביכול, והשכחת העובדה, כי מלבד להרוגים העזתיים יש להביא בחשבון גם את פגועי הגוף והנפש הפלסטינים שייותרו אחר המבצע הזה. יש גם להודות כמובן על כך שלא נפגעו יותר חיילים ואזרחים בערי הדרום בימי הלחימה, שלא נלקחו שבויים נוספים מחיילי צה"ל, וכמובן להביא שוב בחשבון את נפגעי החרדה הרבים,שקרוב לוודאי, יישכחו בקרוב על ידי ממשלות ישראל, כפי שנשתכחו אנשי 'גוש קטיף', אשר עד עצם היום הזה הנם ברובם המכריע, כפליטים בארצם, מחוסרי עבודה ומשוללי פתרונות דיור קבועים, ומפלגות שאשרו את העברתם ממקומם, אינן נוקפות אצבע בכדי שימומשו זכויותיהם של אותם אזרחים כחוק.
אולי כל אלו הביאוני פתע לידי ראייה חדשה אודות נסיבות יציאתם של הרֵעים המשונים (מרסיֶה וקאמיֶה) למסעם חסר התכלית בדרכים. השנה היתה 1946, קרוב מאוד לסוף מלחמת העולם בשלב היוודע הזוועות שנעשו באירופה במלואן. אדם אינו יכול להישאר אדיש לכל ההרג שנעשה באירופה, לחווית החיים שהפכה לאבסורד ולפרדוקס, לפליטוּת פיסית ונפשית, כאילו החיים עצמם הפכו לסוג של מגבלה נפשית מכאיבה, שבו גם באם ביתו של אדם לא היה לתל חורבות, הוא כבר אינו יכול להיוותר בו. גם אינו יכול להטיל אשמה על אחרים ולרחוץ בנקיון כפיו. בספרות המיוחסת לגאוני בבל במאה העשירית ואשר הפכה אחר-כך ליסוד בעולמם של חסידי אשכנז בגרמניה של המאה השלוש-עשרה (למשל, בספרו של ר' אלעזר מוורמס ספר רֹקח), מתוארת ענישה עצמית של רוצח, היודע כי הרג אדם, ולא הועמד למשפט. על אדם כזה לצאת מרצונו החופשי, לגלוֹת מעירו ולנדוד במשך שלוש שנים ובכל מקום בו יעבור יתוודה על חטאו וינהג כפליט, חסר בית, חי בשולי השוליים, מסתפק במוּעט, כמי שמקיים את גזר דינו של קין המקראי, 'נע ונד תהיה בארץ'. דומני אפוא, כי מרסיֶה וקאמיה, ידידיי משכבר, מנסים אולי להפיג את תחושתם, כי ידם, גם אם בעקיפי עקיפין היתה בתוך אותה חגיגת מוות אירופאית של שנות הארבעים. שני החברים מדובבים את מצפונו של סמואל בקט, תלמידו-חברו הצעיר של ג'ימס ג'ויס. ברם, שלא כמו יוליסס (אודיסאוס), שעל שמו קרא ג'ויס את האודיסיאה הדבלינאית של גיבורו, בְּלוּם. הם לא ישובו לביתם בסוף היום. המסע התחיל, אין ממנו חזור. הילוך רחוק אשר לא ידועה תכליתוֹ. ידוע אולי רק המניע: חוסר האונים, הזעזוע העמוק, הלב השבוּר על זילוּת החיים וחורבן הציביליזציה, ששבה כדרכה, מהר מדיי אל מסלולהּ, כל אלו מוציאים את הנוודים האלה אל מסע שאין ממנו דרך חזרה, ואיש מהם אינו יודע אנה היא מובילה והולכת. יותר מזה, דומה כאילו היוצר עצמוֹ מתקשה לעמוד בנתיבים חסרי הפשר בהם הוא מוליך את גיבוריו (ועל כן הוא מסיים כל חלק בספרו בתקציר של האירועים הקודמים), וכבר לא ברור מי מוליך את מי.
מצד שני, במהלך מסעם עדים החברים לתאונת פגע וברח בהּ נהרגת אשה. האירוע מתרחש מייד לאחר שקאמיֶה קונה למרסיה עוגת קרמבו מה שמביא את מרסיה לידי דמעות ולידי אמירה של מרסיה על כך שהוא חש כזקן שחי זמן רב מדיי ועדיין אינו מתפגר ולפיה הוא סומך על קאמיֶה וחיבתו ועל כך שיעזור לו גם בהמשך 'לרצות את העונש שלו' (= החיים ומה שנהיה מהם). תיאור התאונה הוא כדלקמן:
רעש איוֹם של בלמים קרע את האויר, ואחריו צריחה והתנגשוּת מהדהדת. מרסיה וקאמיֶה מיהרו (אחרי היסוס קצר) החוצה והספיקו לראות, לפני שיסתיר להם קהל הסקרנים, אשה שמנה, בגיל שנראה מתקדם, מתפתלת חלושות על הכביש. אי-הסדר של בגדיה איפשר לראות הררי תחתונים לבנים בשפע לא רגיל. דָמָהּ, שניגר מפצע אחד או יותר, כבר הגיע לתעלה.
או, אמר מרסיה, הנה מה שהייתי צריך. אני מרגיש לגמרי מאושש. הוא נראה באמת לגמרי אחרת.
שזה ישמש לנו לקח, אמר קאמיֶה.
זאת אומרת? אמר מרסיה.
שאסור אף פעם להתייאש. אמר קאמייה. צריך לבטוח בחיים.
בשעה טובה, אמר מרסיה. חשתי שלא הבנתי אותך נכון.
תוך כדי הליכתם עבר לידם אמבולנס שמיהר למקום התאונה.
סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 34.
משום מה, מותה של האישה נתפס כאן כסוג של ישועה. החיים הם בסופו של דבר סופיים ולכל אדם מובטח סוג של מוות ארעי, גם אם לא בעבור עצמו, הריי מותו ייתפס כאירוע ארעי חולף על ידי זולתו, משהו שמותירים מאחורי הגב וממשיכים במסע על הדרך לשום-מקום, שהריי גם אם כמה פטירות של א/נשים יקרים הם זכרון בלתי-נשכח עבור יקיריהם, עבור הרחוקים יותר זהו אירוע, הנכנס, די מהר, לרשימת הדברים שיש למחות מן הזכרון. חשבתי על הקטע הזה של התאונה בכל השבוע האחרון, משום שרצח שלוש בנותיו ואחייניתו של הרופא הפלסטיני, עז א-דין אבו אל-עייש, אינו מניח לי. מלוחם צה"ל שמעתי שהיה שם צלף חמאסי, שהתמקם על הגג וירה ירי מדויק לעבר החיילים שלא הצליחו לפגוע בו. על כן ירו אריטלריה על הבית. יש על כך מחלוקת רבתי. ובכל זאת, מדוע לא טלפנו לרופא והזהירוהו, מבעוד מועד, להתפנות מביתו? יש כאן עוול ורצח, ואני חש בעקיפי- עקיפין כי יש לי חלק בו, כאזרח ישראלי, משהו שלא יימחה במהרה. ובכל זאת, איך אוכל להמשיך ולשאת בזכרוני את שמותיהן של בִּיסאן , מיאר , איה' ואחייניתן נוּר. איך אוכל שתמונות של אמבולנס או של אב זועק לא יהיו עבורי תחילתה של שכחה? הרגע, איני יודע. מדינתי, עמי, וכנראה שבמקום מסויים, גם אני, 'שפכנו את הדם הזה'. אל תכסו זאת בתרועות ניצחון וגם לא ב'השגת יעדים אסטרטגיים' (חיסול צלף)- דמי הבנות האלה, ילדים, אמהות, אבות וישישים צועקים אלינו מן האדמה. ואם התדרדרנו לדה- הומניזציה השפלה שמוליך החמאס בשם איזה עוות של האסלאם, אל נראה בזה שעה יפה, ובל נציב אותה 'על ראש שמחתנו'. אני מעתיר בתפילתי לרפואתן השלימה של ראא'דה ושל שאדּה , וגם של שהאב ונצר , אחי הרופא, כי זה כל האדם; גם אזכיר לעצמי את בנות אבו אל- עייש, בבואי אל הקלפי, להטיל פתק לשלום ולשיוויון אזרחי בין יהודים וערבים.
את הקטע הבא יש לקרוא בהתכוונות, לשים לב לכל מילה בכדי להבין ולהתבונן, כי מאחורי כל זה מסתתרת איזו רוח המקווה עדיין לכינונם של חיים חברתיים כלל-אנושיים של התאמה לא אלימה, ומעברה השני ההכרה באילו שאנו מותירים לעולם מאחור, קרבנות אלימות נשכחים, משום שנוח לנו לשוכחם. תהא קריאה זו סוג של מדיטצייה, תפילה והרהור לכבוֹד האנושי ומה שהוא עשוי להיות, דווקא בחורבנו הנוכחי (שכן בזמן האחרון הופגן בעיקר אפיו הרצחני, המביא את האדם, הגם שלא השתתף בפועל במעשים, לידי תחושות אשם, דכדוך ואי-תוחלת):
האם הדברים עכשיו על מקומם? אמר קאמיֶה.
לא, אמר מרסיה.
האם יהיו אי פעם? אמר קאמיֶה.
כן, אני מאמין, אמר מרסיה. כן, אני מאמין, לא בכל ליבי, אבל מאמין, שיום יבוא והדברים יעמדו על מקומם, סוף סוף. יהיה יופי, אמר קאמיֶה.
נקווה, אמר מרסיה.
סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 20.
בתמונה למעלה: (Mercier et Camier (1970, עותק מן המהדורה הראשונה.
© 2009 שוֹעִי רז
Read Full Post »
תודה על הכל. לא זכור לי שחיכיתי לך באיזו פינה. דווקא שכתבתי על ספרייך באהדה ושפעם די מזמן וגם לאחרונה…