Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עוררות’

fellini *

   בשלהי הפרק השבעה עשר מחיבורו של הפילוסוף ההודי בן המאה השלישית לספ', נאראג'ונה (המאה השלישית לספ'), העוסק ברובו בחשיבה היקשית-לוגית ולאו דווקא בעולם של סמלים, דימויים וחוויות, מובאת הפסקה הבאה, החריגה בנוף הספר. עם זאת, היא אוחזת לדידי יופי ספרותי ורעיוני מעורר השתאות:

*

כמו אמן שיצר מופע קסמים בכוחותיו העל-טבעיים

ומופע הקסמים יצר בתורו מופע נוסף

כך העוֹשֵׂה דומה למופע הקסמים

ומעשהו דומה למופע הנוסף אותו יצר מופע הקסמים

נגעים, מעשים, הגוף, עושי המעשים ופירות

דומים לעיר של חלילנים שמימיים, לחלום ולאשליה אופטית.

[נראאג'ונה, שירת השורש של דרך האמצע [ Mūla-madhyamaka-kārikā], תרגם, הקדים ופירש אביתר שולמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, עמ' 218]

*   

   המהדיר, אביתר שולמן, כתב, בצדק רב, בביאורו לפסקה זו: "אין באמת דברים, ואין באמת סיבות ותוצאות, אך המקסם האשלייתי עדיין ישנו. אין כל מציאות אין תיקוף אובייקטיבי למה ש"קיים" ב"עולם". אין "דברים" הפועלים אחד על השני. אך גם אין איִן. ישנו רק האמצע שבין קיוּם לאי-קיוּם […] וגם אמצע זה עצמו הינו סוג של חלום. אין כל הפרדה תקֵפה בין מה שהתודעה רואה לבין "המציאות" [שם, עמ' 214]    

אם ארשה לעצמי לבאר עוד את הדברים. נאראג'ונה טוען שלעומקה כל ההויה היא חידה מאוחזת פליאה (או אימה) שאיננו יכולים להתיר. כל נסיונותינו להסביר את המציאות ורבדיה באמצעות שפה, או אפילו באמצעות חשיבה או אינטואיציה, אינן אלא תפישׂותנוּ-אנוּ (רעיונות, אידיאות) או תפישות תרבותיות שאימצנוּ ממי שקדמו לנו בעולם (הורים, מורים, חכמים). כל אלו ההשגות עשויות להשקיט אותנו, להניח בנו סדר מדומה, של סיבות ותוצאות, ואמונה, בחינת תקווה עמוקה, כי כך הדברים אמנם מתנהלים לעומקם. ברם, לעולם לא תהיה לאיש הודאוּת כי מה שהוא מייחס להוויה הוא אמנם ההויה בעצמותהּ. עם זאת, נאראגו'נה אינו פילוסוף-סקפטיקן, הוא מחייב את ההנחות על המציאות, אינו שולל אותן מכל וכל, או משהה את תקפותן. למעשה, לו היה תיאורטיקן של המדע, יש להניח כי היה טוען כי המדע מצדיק את עצמו מתוך שימושיותו ומתוך כך שהוא עולה בקנה אחד עם ההגיון האנושי, ועם היכולת לבחון את הדברים בניסוי, שתוצאותיו מובנות לאדם.  עם זאת, לדידו, הידע הזה נח בגבולות מחשבתו ועולם רוחו של האדם, ואין זה מתחייב כי היקוּם אכן פועל באופן שבו טוען האדם שהוא הוכיח את פעילותו.

   כלומר, דומה כי נאראג'ונה טוען כי תמיד ישרור פער בין האופן שבו אנו מדמים את הדברים, ובין הדברים במהותם; האדם חווה תהליכי חישה ותהליכי שׂכילה— אלו מתואמים לכשרים שהונחו בו, וכן למוסכמות התרבותיות בתוכן גדל והתחנך, או לעתים מתואמים למוסכמות תרבותיות ולרעיונות אליהם התוודע במהלך חייו הבוגרים, מחוץ לגבול הקבוצה בה גדל לכתחילה. כל אלו הם הקארמה של היחיד, הקובעת אותו לכאורה, לקבל באופן הכרחי הנחות מסוימות על המציאות. מה שמגדיל נאראג'ונה לטעון הוא שאין כל הכרח לכך שכלל ההנחות המוכרחות של האדם על המציאות הן אמנם הכרחיות. לדידו, הן בגדר אפשריות בלבד.

   אני מעוניין להתעכב על שני הדימויים המרכזיים בדבריו של נאראג'ונה: מופע הקסמים ועיר החלילנים השמימיים. האחד פונה בראש ובראשונה אל הפן החזותי; השני— אל הפן השמיעתי. הראשון— כמו מעמיד על התהיה בין העולם כמקום המעורר בנו באופן תם פליאה אחר פליאה; ובין הספק המתעורר להכיר בכך שאפשר כי מדובר, לאמיתו של דבר, באשליה אחר אשליה. זה יכול להיות דבר שראשיתו בפליאה ואחריתו במופע של אמן אשליות; זה יכול להיות עולם של אמנות אשליה אחר אמנות אשליה שבו אין דבר הנגלה לנו שהוא נוכח באמת. איננו יכולים לדעת האם חושינו קולטים את העולם כמתכונתו, אפשר כי הידע המגיע אליהם הוא משובש לכתחילה, אפשר כי הוא משתבש כאשר הם נתקלים בו; אפשר גם כי לכתחילה המציאות נכתבת ביושר בקוים עקומים או נכתבת עקום בקווים ישרים. אין כל דרך להעניק לזה הכרע.

   מה שטורד יותר, כלומר מעורר למחשבה, היא המוסיקה של עיר החלילנים השמימיים. האדם שומע משהו הנדמה לו כרחש חיצוני, אולי כמוסיקה הקוסמית (למשל, הפיתגוראים האמינו בכך שהספירות השמימיות משמיעות מוסיקה הרמונית); אולי זה מן רחש פנימי, שמלווה את קיומינוּ, כחלום בהקיץ, שאמנם יש משהו מעבר לעצמנו, מעבר לזולת, ולמסגרות הפוליטיות שייסד המין האנושי. פעם כתבתי כי לעתים העולם נדמה לי לתיבת תהודה של כל מי שחיו בו אי-פעם. אולי זהו רק דימוי אולי חלום— ובכל זאת, אני ממשיך להיות קשוב לזה בכל מאודי. אפשר כי למשהו מעין זה כיוון נאראג'ונה כאשר טען כי גם אם כל הדברים שאנו חווים ומבינים כבני אדם אינם אלא מקסמי דמיון או תובנות השומרות על הגיון פנימי אדוק, אך אפשר כי מקורם הינו בידע קטוע ומשובש, בכל זאת אנחנו פתוחים באיזו מידה אל ההוויה, אנו פגיעים לה, היא מעוררת אותנוּ— לא ניתן לבטל את מכלול הרשמים האנושיים על אודות ההוויה, אין לטעון שהם אינם קיימים או קבילים, או שהינם חסרי משמעות. משהו במגע שלנו עם העולם מעורר בנו תנועה פנימית (הכרחית) לחוש, להבין, ולחוות. בין אם יש אני או אין אני (שהריי גם התאיינות עשויה להיות דמיונית בלבד), בין אם ישנה התאמה בין האדם ובין המציאות ובין אם היא אינה, בין אם אנו רק מאזינים למוסיקת חלילים רחוקה או משתתפים במופע אחר מופע של אמן אשליות. כך או אחרת, כולנו אחוזי פליאה, וכולנו מנסים, איש איש כפי כשריו, לבחון כפי כוחותנו הדלים את ההויה. מאין בוקעת ההוויה?  מהו הרחש הזה? המוסיקה הזאת?

   אחרון, צליל החליל, המבטא בעצמו דבר-מה שעל גבול ההפשטה; נשיפה אל קנה סוף חלול והתוויית איזו מידה של יש מתוכו (צליל, הדהוד). תנועת-פתע שניתן להבחין בה בחלל הריק. מהי הנשיפה? מהם יחסי האין והיש? (בחליל, בהוויה, בּנוּ). האם אותם חלילנים שמימיים אינם כשלעצמם חלילים עשויים לנשיפה? האם אין הם כשעצמם חלל ריק, שאנו מזהים בו אילו תנועות, המביאות אותנו להבחנה כי משהו מתרחש שם, ואנו נוטלים בו חלק? אם זה חלום, אנו עֵרים בּוֹ למדיי.

*

*

בתמונה למעלה: Federico Fellini, An Item Taken from his  Book of Dreams

© 2014 שועי רז

Read Full Post »