Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עידן לנדו’

Margaret_Bourke-White

*

   **יכול הייתי להתחיל בהקדמה ארוכה על עידן לנדוֹ כבלוגר פוליטי מוביל כנגד פגיעה בזכויות אדם, דיכוי, כיבוש, כליאה, מעצרים, עינויים ופשעי מלחמה; יכולתי גם להזכיר את היותו פרופסור לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון. הנה אמרתי ועשיתי. לא בכך הדברים אמורים, אלא בספר מסות חדש של כותב מוכשר, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה (בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015),בו מצטייר לנדוֹ כמבקר חד ורדיקלי של הממסדים, המתוקצבים לעייפה (בעלי הון ופוליטיקאים),ההופכים בשל כך מחויבים פחות לחירויות אדם ואזרח, ויותר לאידיאולוגיות פוליטיות או לתיאולוגיה הפוליטית, המושתת עליהם, על ידי שרים, ראשי ועדות, בעלי הון, ראשי אגפים— הבוחנים בזכוכית מגדלת כל אמירה ואמירה. דומני כי ספרו של לנדוֹ חותר תחת תפיסוֹת "הנִראוּת" ו"הדוברוֹת" המערבית –הישראלית, המצדיקה לעולם את בני הקבוצות השולטות כיפוֹת, טובות, מועילוֹת ובעיקר כצוֹדקוֹת ומוסריוֹת (לעומת האחרות). לנדו מורה על שלל השקרים, הפגמים, העוולות, הטשטוש, ההסתרה, ההשתקה, ההנהון האוטומטי, והציות העיוור לבעל השררה, שהקבוצות הללו נוקטות השכם-וערב בדבריהן ובמופעיהן. לנדוֹ אמנם מזוהה גם מזהה עצמו עם חוגי-השמאל, אבל אינו חוסך שבטו מאותם חוגים ומדובריהם.  המסאי לנדוֹ, מעלה בפנינו קווים לדמותו של האינטלקטואל כאדם אמיץ, בעל ראיה מקורית, חסר מורא ומובן-לו-מאליו שיעורר תרעומת, שיעשה על מנת להישמע ולהיקרא על ידי בודדים או רבים. עם זאת, יקפיד על היבדלות מן הממסד, כדי להיוותר עצמאי בדעותיו, תוך עידוד הרבות/ים להשמיע אף הן/ם את קולן/ם האישי-מקורי, מבלי להיכנע לטרור תקשורתי של מסבירים, דוברים, מומחים, ומפרסמים, המוציאים אדם מדעתו. אותם הגורמים לו לנתק עצמו מכל המבעים של מחשבה אנושית ביקורתית פלורליסטית ופתוחה, ומביאים, בשל הגמוניה עודפת, להסתפק בכניעה מוחלטת  להזנת-תודעתו בדף מסרים (שלל מניפולציות) שכתב אדם אחר, בעל אינטרס, ואשר יש בכוחו להשתלט על זמן מסך מספק בטלוויזיה.

***אצל לנדוֹ אין תודעה קולקטיבית. אין ריבונו-של-עולם שמכוון הכל מלמעלה. אין תודעה של עם ואין חכמת-המון, או מסורת מקודשת כזו או אחרת. יש אינדיבידואלים לומדים וחושבים המתייצבים על מנת לגרום לשלומי-אמוני-החברה, בה הם עושים את ימיהם, אי-נחת רבתי; סרבנות, ביקורת ומרד הן אמנם תכונות נדרשות מאוד בזירות האמנות וביקורת התרבות (וגם המדע), שכן הן מהוות גורם המדרבן להתפתחות רעיונית מתמדת. אם יש אינטלקטואל-חצר— לנדו הוא אינטלקטואל שנשאר במודע בחוץ. אם נניח היה מוציא אלבום מוסיקלי, הוא לא היה מנסה להיכנס לפלייליסט של התחנות המסחריות. הוא אינטלקטואל אנליטי חד, שמעדיף לפרק לגורמים קונוונציות שגויות ואלימות, ולא להותיר אותן משחרות לטרף ופוגעניות— ודאי לא להפוך עצמו לכלי שרת בשירותן. האויב הגדול שבשער, כפי העולה ממסותיו של לנדוֹ, היא התפיסה המציינת אגפים רבים של הישראליות הנוכחית (באופן חוצה מגזרים) לפיה כל דבר שנאמר על ידי גברים סמכותניים מספיק פעמים, באופן חוזר ונשנה, יהפוך לבסוף לאמת המובילה את חיינו, ואין זה חשוב מה יחס הדברים הנאמרים למציאות החיצונית. בעצם לנדוֹ מרעים על אנשי-הקונוונציות והמנטרות; עוּרוּ ישֵׁנים מתרדמתכם! אבל השינה הגדולה הזאת, של שימוש בשׂפה כדי לנהל תודעות, ולא על מנת לאפשר להן לפרוץ את גבולותיהן לחופשי, היא שמשרתת ומגלמת את הקונוונציות לפיהן לעולם תקבל מערכת הביטחון כאן כל נכס העולה על רוחהּ (תרצח וגם תירש); לעולם ייתפס דובר צה"ל כמייצג את האמת גם אם ייתפס מאות פעמים בשקרים מביכים; אותם אנשים ימשיכו לנהל את חיי הרוח והתרבות במשך שנים על שנים, מבלי שתיבחן-מחדש תרומתם, ותמיד יימצאו צייתנים-אפורטיוניסטים שיזמרו בשבחיהם; אותם משוררים לאומיים וממסדיים יילמדו במערכות החינוך, וכתביהם יוצבו במיקומים בולטים בחנויות הספרים. כל אותם אנשים יוכלו גם לומר את אותם הדברים עשורים אחר עשורים, ואיש לא ייבחן את תכנם, מובנוּתם, התאמתם למציאות החיים. בעצם כשחושבים על כך, קריאתו של לנדו קצת דומה היא בכמה אספקטים לקריאה הסוקרטית: הידיעה היא המידה הטובה (ולא הדעות שהטיראנים והסופיסטים ביקשו להחדיר לחיי האתונאים), במובן לפיו כל חתירה למידה הטובה דורשת לפני הכל חיי הכרה תבוניים, ביקורתיים ופעילים. כמובן שלנדוֹ אינו ריאקציונר פילוסופי. עם זאת, המכשלה של חולשת הרצון האנושית, של ציות עיוור למוצא פיהם בעלי שררה (כי למי יש כח לריב עם בריון מגובה בסוללת עורכי דין), לא השתנתה הרבה באלפי השנים האחרונות. לפיכך אני נוטה לומר כי ספק כתיבתו של לנדוֹ עשויה  לעורר נרדמים או לפקוח סוּמים (הספר איננו מבוא לחשיבה ביקורתית, וטוב שכך) אבל היא עשויה לשמש כסוג של שעון מעורר למתעוררים-עֵרים, שמדי-פעם נאלצים לכלות זמן בדיבורים עם ידידים ועמיתים,המנסים לשכנע אותם, כי ירושלים היא אכן בירתנו המאוחדת לעדי עד או שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר ביותר או שמקברי צדיקים אכן נשפעות אנרגיות אלוהיות העשויות להעניק מרפא ומזור לבני אדם, ותוך כדי השיחה הם מרגישים שאולי כבר אזל להם הכח לכל הויכוח האינסופיים האלה עם אנשים שלעולם לא יבינו מה שיש להם לומר, וישיבו על כל מחשבה כנה בעוד מנטרה שהוכנה מראש.  מבחינה זאת, ספרו של לנדוֹ הוא בבחינת, מדרבּן-המדורבּנים, דרך שמעולם ציינה את דרכהּ של הפילוסופיה המערבית, ושל הנאורות האירופאית. שבחלקיה הטובים יותר, אף הרשתה למשתתפיה לחלוק אלו על אלו מכל וכל, מבלי לחוש כי הדבר מערער אילו יסודות מהותיים. עם זאת, מעבר לייצוגים דוגמטיים בשפה, מנטרות, אמונות טפילות ושאר מרעין בישין, השאיפה האנושית הליברלית שהידיעה לא תהיה כבולה לאף דוֹגמה לא פעם נתקלת בקשיים. למשל, כאשר מגיעים לסוגיות של אמת-שקר, טוב-רע, יושרה-עוול, אנו נוטים (גם אני גם כל אחד אחר) לצייר קווים ישרים מדיי וחדים לגמריי, שעה שהמציאות לפעמים היא הרבה יותר מורכבת ונפתלת. ספק אם היא מיוצגת יפה על ידי קו אחד ויחיד.

***לנדוֹ מאוד שונה ממני בכמה מהלכי-רוחו מחשבותיו. הוא מתנגד-נמרץ למטפיסיקה, הפשטה, רוחניות, קדוּשה, מיסטיקה, שיח שאינו בהיר די הצורך [לנדו למשל יוצא-חוצץ כנגד שיח אמנותי בלתי-נהיר ובלתי-קריא בעליל, במידה רבה של צדק; אלא שאני התהרהרתי בבדיחוּת מה היה כותב לוּ ניצב היה מול טקסט קבלי לוריאני או מול כרך  מכתב עת העוסק במחקרי קבלה]; כיוצא בזה, הוא מדגיש את היֵשׁ, את הממשׁי, את הכושר השׂפתי כמערכת הנתונה באדם לכתחילה, את החולין, ורואה בהן כר נרחב לעיוּן וחקר וגם מקור לא-אכזב לפיתוח תודעה מוסרית. בנוסף, ניכר כי לטעמוֹ רוב התורות שיש בהן חריגה מן היֵשׁ הקונקרטי, גם כוללות בתוכן איזה עיוות-מה בשיפוט-המציאוּת, ועל-כן: פתח לקלקול מוסרי אינהרנטי, הולך ומתעצם (למשל, דתות ההתגלוּת או למצער אסכולות מסוימות בהן דורשות מן היחיד להניח את הגיונוֹ ותודעתוֹ מפני הלכה או מפני מה שנתפס כדבר אלוהים) . מירב ההוגים והיוצרים שהשפיעו עליו באופן משמעותי, כגון: חנוך לוין, ישעיהו קורן, דוד אבידן, ישעיה ליבוביץ', נועם חומסקי, סוזן סונזאג, מוערכים גם עליי, אבל אינם ניצבים בשורה הראשונה של מקורות ההשראה שלי. לנדוֹ מזכיר גם את קאמי, וכאן אני מתחבר אליו יותר (אגב, קאמי כתב בצעירותו מחקר אקדמי על הגות נאופלטונית אצל פלוטינוס ואוגוסטינוס מהיפּוֹ, ולטעמי רחוק מאוד מגדיעת קרנהּ של המטפיסיקה), אבל כפי שכתבתי בעבר אני מעדיף את קאמי האלג'יראי (אדם הראשון, הקיץ) על פני קאמי הצרפתי-אירופאי (הזר, הנפילה), כלומר מעדיף אותו כשליבו הומה אהבת-אדם, ופחות כשהוא דן בהזרה ובניכּוּר. כלומר, יותר כהומניסט ופחות כאקזיסטנציאליסט.

***אם לסכם, אני ממליץ מאוד על קריאה בספרו של לנדוֹ. הוא מלא כישרון כתיבה, רעיונות חדים, מעוררי מחשבה, מעוררי פולמוס. זהו ספר שבאים אליו על מנת לחשוב, ושלא על מנת להנהן מוּכנית. ספרים הגורמים לקורא להטיל ספק, לא במארג דעותיו של הכותב בלבד, אלא בעולם דעותיו שלוֹ-עצמוֹ (עימן הגיע לקרוא את הספר), המה מעטים, ומספרם בחנויות זעוּם, הולך ומתמעט. אני קורא אתכם לקרוא, דווקא כי יש בו בספרו של לנדוֹ את היסוד המערער והספקני החסר כל-כך בהוויית חיינוּ (למצער, בספירה הציבורית, שדומה כהופכת לתעלול דוברים ויחצנ"ים מתמשך). אני ממליץ על הקריאה בספרו של לנדוֹ כי זה מעשה לא-קונוונציונלי ואמיץ במפגיע. כלומר: בכוונת מכוון.

 

עידן לנדוֹ, טיפה אפלה בקליפה: מסות על הלשון ותעתועיה במדע, באמנות, בספרות ובפוליטיקה, בעריכת ארז שויייצר, הוצאת אינדיבוק: תל אביב 2015, 333 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Margret Bourke-White, The  Kentucky Flood, February 1937

 

Read Full Post »

הדלת נסגרה מאחורַי. זה קורה כמובן לעתים קרובות שדלת נסגרת מאחוריךָ—אפשר להעלות על הדעת גם שהיא ננעלת. דלתות של בתים, למשל, ננעלות, ואז או שאתה בפנים או שאתה בחוּץ. גם בדלתות של בתים יש משהו סופי כל-כך, נחרץ מנדה. והנה הדלת שמאחורי דחפו, כן דחפו אותה, כי זו דלת עבה באופן לא-רגיל ואי-אפשר סתם לטרוק אותה.

[וולפגנג בורכרט, 'שן הארי', הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 2008, עמ' 35]

   אני לא יודע את פרטי הנסיבות שבעטיין נכלא עידן לנדומן העתונות עולה, כי לנדו סירב להגיע ליום עיון צהל"י במחנה צריפין, לאחר שלא זומן במשך כעשר שנים לשירות מילואים פעיל. כתוצאה מכך, נשפט על ידי קצין צהל"י לשבעה ימי מחבוש. העובדה לפיה אזרח בן 40+ נשוי ואב לילדים נכלא בשל סרובו לשרת במלואים הוא משונה. צה"ל אמור היה לפטור את לנדו מן השירות ולהשיבו לחיק משפחתו ולהוראת תלמידיו באונ' בן גוריון. מן המקום שבו אני בוחן את מה שקראתי על הפרשה עולה תמרת אבק לא נעימה לעיין, כל שכן לנשימה, של רדיפה פוליטית. לנדו הוא אחד מדובריו הרהוטים של חוגי שמאל המתנגדים לבלעדיותו של הנרטיב הציוני-בטחוני ומערערים את יציבותו תדיר. לנדו מרבה לתקוף ולבקר את מדיניותו של צה"ל ואת פעולותיה של מערכת הביטחון על אגפיה השונים במיוחד באשר לקלות הבלתי-נסבלת שבהם הם מפרים את זכויות האדם של אוכלוסיה פלסטינית בשטחים.

   מובן הוא, כי לנדו, כאזרח שומר חוק וכאידיאולוג שמאלי, מוכן לשלם את המחיר על עמדותיו המגנות את פעולותיו של הממסד המדיני-בטחוני, המבטל לשיטתו, הלכה למעשה, בתנאי הכיבוש השוררים בגדה המערבית את זכויות האדם הפלסטיניות, ובכללן מדכא אף את זכותם ואת יכולתם של הפלסטינים למחות כנגד הכיבוש, השאלה היא מהו המסר שמדינת ישראל והממסד הביטחוני שלה שולחים אלינו האזרחים בעד סיפור כליאתו של לנדו. האם אלו מנסים לבסס את הקריאה, המודגשת בשלל סימני קריאה, לפיה במדינה היהודית-הדמוקרטית-הציונית, ייתכן רק נרטיב אחיד, וכל מי שיעז להתנגד לו מדיי בדעה ובמעש יימצא עצמו לבסוף מאחורי סורג ובריח, אולי אף נחקר על ידי שירותי הביטחון על שום דעותיו הסוטות, כביכול.

   אם העובדות שפורסמו נכונות המה, אזיי בחירתו של צה"ל להעמיד לדין את לנדו ולמצאו חייב מחבוש, מרמזות על כך שכולנו חיים בשטח כבוש. זהו כיבוש של אידיאולוגיה דוגמטית, שאינה מוכנה להחלתם של נרטיבים שונים בצידה. אדרבה, סופה לתקוף, להדיר, לנשל ולאסור את כל אותם אידיאולוגים, האומרים להוות אופוזיציה אידיאולוגית לקולו הדומיננטי של הממסד הציוני-יהודי-בטחוני.

   כאדם, כאזרח, כאב לילדים קטנים, כיהודי המקיים רוב-המצוות, ששירת בעבר בצבא (גם במילואים), לא פגש מעולם את לנדו ולכן אינו מנוי על קהל חבריו/קרוביו (התכתבנו מספר פעמים; בדרך כלל לא שוררת בינינו הסכמה: עתים מחלוקת, עתים הסכמה חלקית בלבד). עוד יותר, כמי שחלקים ניכרים ממשפחתו הרחבה חיים בהתנחלויות ומפרים בכך יום-יום את החוק הבין-לאומי. כל-שכן כמי שנסע ביום העצמאות לבקר את גיסיו הדרים בקריית-ארבע וציין עימם את חנוכת ביתם החדש-המשופץ (על אף המרחקים האידיאולוגיים-פוליטיים-דתיים הניכרים ביני ובינם, הידועים להם וגם לי), אני יודע לכבד נרטיבים שונים משלי מבלי להתייחס אליהם כסטייה חברתית המחייבת מיגור, גם אם הם רחוקים מאוד מתפישת עולמי. לכך אני מצפה מכל אזרח במדינה דמוקרטית-ליברלית. עוד יותר, הייתי מצפה ממערכת הביטחון כי תגלה שיקול דעת, ותראה לנגד עיניה גם את טובת משפחתו של לנדו, טובת תלמידיו באוניברסיטה וכיו"ב. חוק, גם חוק צבאי, לעולם ניתן לפרשנות, וכאשר כל חומרת החוק מושתת על כתפיו של מילואימניק מבוגר ובעל משפחה (אני מניח כי מספר חיילי המילואים הנשואים שעברו את גיל 40 הוא בטל בשישים בסך המשרתים במילואים), הייתי אומר כי הדברים מעוררים דאגות כנות באנשים אשר כמוני, שאינם רואים בעצמם פוסט-ציונים. הדאגה הראשונה היא ללנדו ולבני משפחתו; הדאגה השניה היא לשלומן של זכויות האדם בישראל, ושל מה שנדמה כנסיון מתמיד והמשכי של מערכת הביטחון להתנכל לכל אשר אינם מסכימים לקבל עליהם את הנרטיב הציוני-מדיני-יהודי-בטחוני; עוד פרק במה שנדמה כמערכה ארוכה של הממשלה המכהנת לקראת החלת דה-לגיטימציה מוחלטת על פעילות השמאל הפוסט-ציוני או האנטי-ציוני; הדאגה השלישית, היא דאגה קונקרטית לגמריי באשר לאופן שבו אנו הולכים ונכלאים בתוך עולם דעות דוגמטי, אנטי-פלורליסטי, המחייב אזרחים לפעול בניגוד לצו מצפונם בפקודה, גם כאשר אין בהימנעותם/סירובם בכדי לסכן חיי אדם אחרים ו/או להסב נזק לביטחון המדינה, שלומהּ  וסדריה. אני מאחל ללנדו שחרור מהיר ובריאות טובה. הואיל ואיני סומך על שיקול דעתם של אנשי הצבא ועל פעולתם הצודקת של מוסדות הצבא, אני בהחלט מוצא את עצמי, מאז שמעתי את הידיעה על מאסרו—דואג באשר לגורלו של לנדו, ומקווה לשחרורו המהיר ממאסרו לרווחת משפחתו, ולרווחתו-הוא.

   זאת ועוד, מאסר שולל מאדם הרבה חירויות יסוד. לא ייפלא (לפחות לא בעיניי) כי מסורת המשפט העברי מעולם לא דגלה בהקמת בתי אסורים כאמצעי ענישה נורמטיבי, ככל הנראה מפני שחשה כי מאסר מוצדק אך ורק באשר יש חשש כי פעולתיו של אדם עשויות לפגוע פיסית באדם אחר. לנדו אינו פוגע פיסית באיש—מלבד בריבונותו של צה"ל להתייחס למגויס כרכוש צה"ל ששומא עליו לעולל כל מה שפקודותיו יורו לו. סיפור מאסרו של לנדו, עליו אני יודע עדיין מעט מדיי, נדמה לי לפני הכל, כשלב נוסף באופן שבו אנו הולכים ומשתעבדים למדינה, למוסדותיה, ולאידיאולוגיות שהמשטר מעוניין שנחזיק בהם. אם אכן כך הוא, פרשת מאסרו של לנדו מעלה בחדות בפנינו את השאלות: העוד אנו דמוקרטיה ליברלית? האם מדינת ישראל הציונית הנה אמצעי להבטחת שלומם, רווחתם ובטחונם של אזרחיה, או שמא האזרחים מצווים להאדירה ולהקדישה ולהציבה מעל כל דבר אחר? האם כל אזרח שאינו מוכן לקבל על עצמו את הדוגמות המחשבתיות השליטות, הופך ספק בוגד, ספק אויב (אסיר פוליטי)? אפשר אפוא כי שעתו החמורה של לנדו מבשרת היא שעה חמורה לכולנו. אני מביע תקוותי שוב לשחרורו המהיר בריא ושלם לחיק משפחתו.

בתמונה למעלה: Egon Schiele, The Door to  the Open, Oil on Canvas 1912

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »