כמי שלוחצת על צמצם הזמן

*

  ספר השירים והתצלומים, עקבות של אור, מאת ד"ר מרינה ארביב, חוקרת כתבי המשוררות והאינטלקטואליות היהודיות-איטלקיות: שרה קופיו סולם ורחל מורפורגו וכתבי הסופרים והתיאורטיקנים בני הפזורה האוסטרית-צ'כית-גרמנית: פרנץ קפקא, ולטר בנימין זיגמונד פרויד–  מכיל שירה דמויית האיקו וטאנקה (כלומר, לא בהכרח שומרת על חלוקת השורות וההברות היפנית המסורתית). עם זאת, ממש כמו בשירה היפנית, יש בשיריה ניסיון ער לשקף תמונת-מציאות; תמונה הקולטת באחת כמה רכיבים שונים ומכילה כמה כוחות או תהליכים פיסיקליים שונים, המתאחדים או נשזרים זה בזה במקום ובזמן, ובסופו-של-דבר מלמדים על התודעה הצופה בטבע המקיף אותה, מתוך איזה רצון להפיג מעט את חלוף-הזמן (הליניארי-תמטי, זמן-השעונים); ואולי גם להעיר על כך שכל הרף-זמן אוצר בחובו עולם משמעויות שלם, וכי ממש כמו בפרדוקס החץ של זנון, התנועה אינה דווקא תכליתית אל עבר מטרה או יעד, אלא התנועה מתגלמת בכל רגע ורגע מתנועת החץ ולכן גם המשמעויות והמובנים הניתנים להיגזר מכך; כך – בהתייחס לטבע, וכך – באשר לחיי האדם. עם זאת, אם זנון תיאר את הפרדוקסליות של תנועת החץ, ארביב נודדת בעקבות תנועת האור ותגובת-העין כלפיו, הן כצלמת והן כמשוררת, כאשר תודעתהּ משמשת על-מנת להוסיף לאותם מקומות שעליהם מוטל-אור, ממד של תבונה סיבתית וממד ער של זמן; האור מעורר את התודעה להבין את הסובב אותה. אנסה להבהיר את כוונתי באמצעות קריאה בשני שירים.    

*

כְּצִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת

נוֹחֲתִים עַל עְַנְפֵי הָעֵץ

פִרְחֵי אַרְגָּמָן

[מרינה ארביב, "חורף", עקבות של אור, ספרי עיתון 77: תל אביב 2023, עמוד 24]

*

השיר פועל במרחב החורפי, שבו ידוע כי הצפורים הנודדות כבר חלפו בדרכן אל ארצות חמות יותר; במקומם מניצים פרחי ארגמן, הממלאים לכאורה-במקומם את הענפים. יש כאן תפיסה לפיה לכל עונה לכאורה יש את התפרחת שלהּ, וכל עונה נושאת את זכרון קודמותיה. עם כּל אלוּ, השיר הזה לא היה נוצר אלמלא היתה המשוררת מעסיקה עצמה בהתבוננות בעץ ובנופיו המשתנים עם חילופי הזמנים. הממד שבו היא בוחרת להתמקד – מלבד האסתטי – הוא ממד הזמן; המוקדם והמאוחר מבטאים ברמת העומק איזו תפיסה של זמן מחזורי או נהיית-לב להיתכנות זמן-כזה; איזה רצון שענפי העץ תמיד יוותרו מליאים. זו יכולה להיות הערה על הנטייה האנושית למצוא יֵשׁ באַיִן ולא להותיר חללים ריקים; אולי זוהי גם הנטיה הטבעית. עם זאת, יש כאן גם תפיסה לפיה מי שממלא את החללים הריקים, ככל שמדובר באדם, היא חוויית הזמן המחזורי, המסדרת בעינינוּ את הטבע, כך שנוכל לבקש דרך התבניות הקבועות שאנו מזהים בו מוּבַן, זוהי כמובן כשלעצמה בקשה את מה שנחווה כְּאַיִן או רִיק להתמלא יֵשׁ, חיים ויופי.  

    נדמה לי, כי שירה של ארביב, ילידת איטליה, מתכתב אחר שירו של המשורר, בן ראשית המאה העשרים,  ג'וזפה אונאגרטי (1970-1888), שנכתב קרוב לסיום מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1918, ומתאר תהליך הפכי:

*

חַיָּלִים 

יוֹשְבִים כְּשֶבֶת 

הֶעַלִים 

עַל אִילָנוֹת 

בַּסְּתָו 

 [ג'וזפֶּה אוּנגארֶטִּי, 'חילים', בתוך: פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמוד 16] 

*

בשירו של אונגארטי מחליפים החיילים את העלים בצמרת העץ, וחייהם הם כחיי עלים בשלכת, הצפויים בכל רגע ממש להיפרדות ממקומם בצמרת, השלכתם אל האדמה, וברמה הקיומית – למוות בקרב. גם אצל אונאגרטי, ממש כמו אצל ארביב, הכותבת כמאה שנים ויותר אחריו, ישנו נוף של עץ, ותמורה של דבר בדבר, אלא שבשעה שאונאגרטי רומז לארעיות החיים, לְהֱיּוֹת לקראת המוות, שכל זמן שהמלחמה מתארכת הופך ליותר ויותר בלתי-נמנע, כך אצל ארביב, שנעה עונה אחת קדימה (מהסתיו לחורף), העץ הוא מוקד של חיים ושל יופי ושל נהיית-יֵשׁ. ענפיו תמיד מתמלאים מחדש בחיים.

     שיר  נוסף:

*

שְׁאֵרִית בַּרְזֶל

אֶל תּוֹכָהּ הַיָּם חוֹדֵר –

הַחֲלוּדָה רוֹשֶׁמֶת בִּכְתַב חַרְטֻמִים

[מרינה ארביב, "חורף", עקבות של אור, ספרי עיתון 77: תל אביב 2023, עמוד 44]

*     

    גם בשיר הזה ישנן ריבוי תנועות, המובאות לכתחילה דווקא מהפרספקטיבה הלא-צפויה. על פניו, התמונה המתוארת כאן היא של ים המציף וחוזר ומציף שארית-ברזל. המגע בין המים לברזל גורמים לברזל להיחלד ולהתפורר. הברזל לא ייוותר של לנצח. סופו להיות מובס על ידי הים. יבוא הרגע שבו הוא ייסחף עם המים העזים. והנה ארביב בוחרת דווקא את הפרספקטיבה של אותה שארית ברזל ההולכת ונאכלת על ידי זרמי מים ומלח. המגע העתיד להרוס את משטח הברזל ההולך ומחליד, הניכרת בהשלת מתכת בצבע חום-אדמתי, פירורי ואבקתי, נדמה כאן ככתב הירוגליפי (בתמונות). קשה שלא להתהרהר באנלוגיה אפשרית בין שארית-הברזל ובין האדם, שבעצם מגע העולם החיצוני בעולמו הפנימי, משיר חלק מעולמו הפנימי ומוציא אותו לעולם בצורת כתיבה, למשל: כתיבת שיר. אם כך, האדם לא בוחר בכך שרשמי העולם החיצוני מציפים אותו שוב ושוב וגורמים לו לתגובה. תיאור תהליך הכתיבה או יצירת שיר כתהליך כימי הוא מעניין, בין היתר, משום שכאמנית-צילום, המשוררת ודאי יודעת כי פיתוח תמונות, אף היא תהליך כימי. זה גם מעורר מחשבה, עקב נטייתם של כותבים רבים להציג את כתיבתם כתהליך שחוברת בו השראה עליונה, כעין אלכימיה, כלומר סוד השמור לבעליו ואולי גם כמוס מפני הכותב עצמו. אם פירשתי היטב את הדברים שאליהם כיוונה ארביב, הרי שהיא רואה בתהליך היצירתי באדם תהליך נפשי-טבעי לחלוטין, הנקווה שבתווך שבין העולם החיצון ובין העולם הפנימי, ממש כמו תהליכי החישה, הנשימה והחשיבה. עוד דבר שראוי להרחיב עליו, הוא שלדעת המשוררת – תוצר הכתיבה אינו דווקא נהיר או ברור או חותר לכך. הוא יכול להיות פריו של לא-מודע או של משהו שביקש להתפרץ מהאדם בתגובה למגעו של החוץ ולרשמים שהוא אוסף מהממשות.

     בספרו זקן אהרן [ונציה 1657, דף ק"ך ע"ד (בפירוש על תהלים קל"ג מזמור "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"], תיאר המחבר, ר' אהרן הכהן מֵונציה ( עבר אליה מרָגוֹזָה שבצפון איטליה דאז, דוברובניק בקרואטיה כיום) כי תלמידי חכמים היושבים ועוסקים זה עם זה בהתדיינות הלכתית הריהם כברזלים המחדדים זה את זה (המקור לדרשתו: מימרא מתוך תלמוד בבלי תענית דף ז' ע"א) . בהשוואה לארביב, אין אהרן הכהן מזכיר כלל אפשרות של חלודה ושל כיליון איטי, אלא רק כלים ההולכים ומתחדדים ככל שתלמיד החכמים וסביבתו עסוקים בחידוד משפטי – זה של מחשבת האחר, מתוך תפיסת עולם (הוא מרחיב עליה), כי אין בעניין זה היררכיות. מה שמקבל התלמיד מהמורה הוא מחזיר בתורו בתשובותיו למוריו. כלומר יש כאן תפיסה מאוד אידיאית ואלכימית (שתוחלתהּ: נצח ואלמוות), מאחר שלימוד התורה לתפיסת המחבר, אינו מוגבל רק לחיי הגוף הזמניים בעולם הזה. לעומת זאת, קיבלנו רק השבוע בפרעות בחווארה רושם-מה, ממה שקורה לחברת אנשים הלוטשים זה את זה כברזלים מחודדים, מבלי שהם משיתים מבט או שוקדים על פיתוחו של עולם פנימי ועל העמקתו. כאשר הספרים היחידים שמשמשים אותם כחיבורי-עומק הם תמיד-אותם ספרים (נצח ישראל, התניא, ליקוטי מוהר"ן, כתבי הראי"ה קוק, כתבי הרצי"ה קוק, כתבי הרב יעקב משה חרל"פ) שבעצם מעצימים את הפערים הבלתי-גשירים כביכול (לשיטתם) שבין נשמת היהודי לומד התורה  ובין לא-יהודים, או יהודים ממושמעים פחות. במקרה שעולמו של הפנימי של האדם הוא הומוגני ותפישתו מושתתת על חובת ציות לרבנים או לצו החברתי ב"קהילה הקדושה" שבהּ הוא חבר, יכולת ההתנגדות הפנימית שלו לאלימות חברתית תהיה כנראה פחותה; זאת ועוד, הואיל והוא רואה בעיסוקו התורני "אלמוות", ממילא חייהם של בעלי החיים הסופיים בעולם הזה הם לצנינים בעיניו. אני מעדיף לצייר עצמי ברוח השיר של מרינה ארביב, כברזל מחליד ההולך וחסר, ובדברים שאני כותב – דבר טבעי וסופי. אין לי התנגדות לדבריו של הפילוסוף הקונפוציאני ההונג-קונגי, צ'יאן מוּ (1990-1895), לפיו דווקא החלוף באדם – הוא-הוא שמעורר בו בחינה של אלמוות (מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית: גדי ישי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2008, עמוד 50); אבל אם אני מקבל שיש בי נטייה או יעוד כזה, ממילא אבקש שהוא יהיה גם הנטיה והיעוד של כל אחֵר, ולא אבקש לפגום בתנאי חייו. בקיצור, טוב בעיניי הֱיּוֹת בדמות שארית-ברזל מחלידה ונאכלת על שפת-הים, מלהיות כברזל מלוטש, כביכול מפלדה אלחלד, הדוקר ומשסף את כל סובביו. יפים לזה גם דברי הפילוסוף הגרמני-יהודי הרמן כהן (1918-1842), בראשית דת התבונה ממקורות היהדות (1918, בתוך המאמר על ייחוד ה' שם), לפיה העובדה שאדם בוחר להחזיק במורשת אבותיו הרחוקים (אברהם יצחק ויעקב), לא הופכת אותו לדבר הנבדל משאר האנושות, הגם שלכתחילה בשורתם של אבותיו הרחוקים כוונה לייעודיו של  כלל המין האנושי ולא אך-ורק לצאצאיהם באופן ספציפי.  

     לסיום, בחזרה אל ספרהּ מרינה ארביב – אני חושב שהייחוד בשיריה הקצרים אינה דווקא בתמונתיות או בחזותיות שלהם, אלא דווקא בהיותם ממזגים כמה תנועות, ומעבר לכך – כעין לחיצה על  צמצם הזמן. הזמן המחזורי, הזמן החולף – כולם בסימן כוחות שונים מרובים, הקשורים זה בזה לבלי-התר ומתנגדים זה לזה ו/או משלימים זה את זה.  

מרינה ארביב, עקבות של אור, מהדורה דו-לשונית (עברית/איטלקית) ותצלומים מאת המחברת, ספרי  עיתון 77, 80 עמודים בחלק העברי+82 עמודים בחלק האיטלקי.

בעניין חלודה, חלד ותפיסות זמן שונות, ראו התכתבותי עם מאיה אטון ז"ל, כאן.    

*

*

בתמונה: Shoey Raz, Sunset  Near  a Cemetery Gate, 27.2.2023

Read Full Post »

עִוֵּר

*

עִוֵּר/ דיוויד ביירן

 

סִימָנִים, סִימָנִים אָבְדוּ

סִימָנִים נֶעְלְמוּ

הָפְכוּ בִּלְתִּי-נִרְאִים

אֵין יוֹתֵר סִימָנִים

מִישֶׁהוּ נִלְכָּד

יש לו­ פְּנֵי אֶבֶן

וּבִיּוֹגְרַפְיָה שֶׁל רוּחַ רְפָאִים

*

הַכְּלָבִים מַתְחִילִים לְהֵאָסֵף

רְעֵבִים  לִדְבַר- מַזוֹן

הַכְּלָבִים  מַתְחִילִים לְהִדַּחֵק וְהֵם מַבִּיטִים בְּךָ

 

הָיָה אוֹר כְּבַר בְּחָמֵשׁ

כֻּלּוֹ קָרוּעַ לִגְזָרִים

הַכֹּל בְּשֵׁם הַדֵּמוֹקְרַטְיָה

הוּא פָּגוּעַ

הוּא גּוֹסֵס

נִטְעַן שֶׁהָיָה מְחָבֵּל  

נִטְעַן שֶׁמָנְעוּ כָּךְ אָסוֹן

*

מִישֶׁהוּ הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ

"בִּנְתִיב-הַכֶּסֶף, כָּאן עוֹצְרִים!"

אַף אֶחָד מֵעוֹלָם לֹא אָמַר

שֶׁקָּשַׁר קֶשֶׁר עִם גַּנָּבִים

*

אֵין חוּשׁ שֶׁל תֹּאַם, אֵין חוּשׁ שֶׁל זְמָן

אָל תָּזְכִּיר תֹּאַם,

שְׁאַל: מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה? 

גְּרוֹם לוֹ הֶלֶם, הוּא יָרִים אֶת הַיָּד

מִישֶׁהוּ צוֹעֵק-אוֹמֵר: 

מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה? 

*

הוּא נוֹרַה בַּלַּיִל וְהֻפַּל

אֲנָשִׁים חָלְפוּ עָל יָד, גוּפוֹ – עֲדַיִן חָי

הַיַּלְדָּה  בַּחַלּוֹן, מַה הִיא עָשְׂתָה?

הִיא הִבִּיטָה אֵלַי אוֹמֶרֶת: " אֲנִי לֹא  רוֹצָה לָמוּת!"

*

מִישֶׁהוּ  יָכוֹל לוֹמַר לָנוּ לְאָן הֵם הָלְכוּ?

[זוֹחֲלִים לְכָל עֵבֶר, מְחַפְּשִׂים טְבִיעוֹת רַגְלַיִם]

עַכְשָׁו, אֱמֹר לִי לְמַה לַעֲזָאזֵל הָפַכְנוּ?  

כַּמַּה נְבָלִים קְטַנִּים מְלֻכְלָכִים; מַה לַעֲזָאזֵל קוֹרֶה כָּאן? 

*

אֵין חוּשׁ שֶׁל תֹּאַם, אֵין חוּשׁ שֶׁל זְמָן

אָל תָּזְכִּיר תֹּאַם,

שְׁאַל: מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה?  

גְּרוֹם לוֹ הֶלֶם, הוּא יָרִים אֶת הַיָּד

מִישֶׁהוּ צוֹעֵק-אוֹמֵר: 

מַה זֶה? מַה זֶה? מַה זֶה? 

*

הוּא נוֹרַה בַּלַּיִל וְהֻפַּל

אֲנָשִׁים חָלְפוּ עָל יָד, גוּפוֹ – עֲדַיִן חָי

הַיַּלְדָּה  בַּחַלּוֹן, מַה הִיא עָשְׂתָה?

הִיא הִבִּיטָה אֵלַי אוֹמֶרֶת: " אֲנִי לֹא רוֹצָה לָמוּת!"

[תרגם מאנגלית: שועי רז, 27.2.2020]

 

השיר Blind  פותח את האלבום,Naked  משנת 1988.

נכתב על ידי הסולן ומנהיג הלהקה, דיוויד ביירן (נולד 1952). אפשר כי זהו סוג של ספוקן-וורד; משום שביירן הגדיר את האלבום כולו כג'אם-סשן שבו המלים נוספו מאוחר יותר כתולדה מהנגינה המשותפת. להערכתי, השיר מבטא מחאה על הרצח היומיומי המבוצע בהוראת ממשלות ותאגידים בתוך מדינות, הרואות בעצמן, דמוקרטיות ליברליות.

השיר תורגם על-ידי השבוע לאחר שנודע לי על הירי הישראלי בילד מאלכ עיסא, בן התשע, בצאתו מחנות ממתקים  בעיסאוויה בירושלים (כעת יורים גם בילדה שבחלון ובילד שברחוב). מאלכ עיסא מטופל בבית חולים ישראלי. כדור הספוג שספג בעינו גרם לו לאבדן עינו השמאלית.

לפני כעשרים וחמש שנים (1994) הכרתי מעט את עיסאוויה. היו שם תאי חמאס. מאוד לא אוהבים שם את ישראל. פעם נקלעתי אל מול המון זועם שעלה לעשות שפטים בג'יפ צהל"י שבו נסעתי. הזעקתי סיוע; הייתי כבר עם נשק בהכנס ועם אצבע על ההדק ומעולם לא הייתי קרוב כל-כך לירי על בני אדם. משמר הגבול הופיעו וחילצו אותנו. החיילים לא פתחו באש. לא במבוגר וגם לא בילד. הם פשוט הופיעו – מה שהביא לכך שהזועמים שבו לכפר. מאז, כך נראה על-פניו, הוקלו מאוד נהלי הפתיחה באש.

*

*

בתמונה למעלה: Man Ray,Object to be Destoyed, Metronome with cutout photograph of eye on pendulum, 1964 ;A replica of the original work from 1923 retitled: Indestructible Object

Read Full Post »

לקרב אלינו את הטבע ולהתקרב אליו

*

1

*

יצירתו של דרור בורשטיין אדם בחלל ניכרת במבט ראשון כספר עיון גרידא. מוסיפה לכך ההחלטה להוציא אותו במסגרת סדרת ספרי העיון של הוצאת בבל. לאמיתו של דבר, מדובר בספר רשימות או מסות אישיות העומדות בסימן המחבר הבוחר במודע להתיק עיניו מן המציאות הפוליטית ומן האקטואליה הישראלית, להתבונן בשמי הליל, לתאר מרחקי אין-חקר וכוכבים שמרביתנו כלל אינם מודעים לקיומם, כאשר אנו חולפים ברחוב אחר שעות החשכה בדרכנו אל מרכז הקניות או אל בית הקפה הלילי וכיוצא באלה.

   הדים לעניינו המיוחד של בורשטיין בחלל ניתן היה לאתר עוד בספריו הראשונים אבנר ברנר, ערים תאומות וכמובן ב- נתניה שם למדנו לראשונה כי בורשטיין ביקר כבר בנעוריו המוקדמים בחוג אסטרונומיה וכי תצפית בטלסקופ אל עבר גרמי שמים הינה ענין שבשגרת-חייו. עם זאת, בורשטיין אינו נוטל אותנו עימו לסיור יובשני, על דרך סרטי הטבע המקוריינים של ה-BBC זה ודאי גם אינו ממואר של נער שהתבונן בכוכבים. לאורך הספר, ניכר מאוד היחס האישי שלו בהווה לגרמי השמים, שבעצם עורר את הספר הנוכחי. במקביל למחברי ספרות החכמה המקראית (איוב, משלי, תהלים, קהלת), שסברו כי מההתבוננות בשמיים מתעוררת באדם יראת אלוהים (עקבות לכך ניתן עוד למצוא אצל הרמב"ם) – אצל בורשטיין, המתרגם ספרות דאואיסטית וזן בודהיסטית, יש בהתבוננות הזאת אל מרחבי החלל, משום ביסוס אינטואיציה פנימית בדבר תפיסת המרחב באותן תרבויות/ספרויות, לפיה המרחב בכללותו עומד על הזיקה בין החללים הריקים המרכיבים אותו, למעלה מן הזיקה והיחס בין החומרים המצויים שם בפועל (כך הכיסא אינו היחס הפרופורציונלי בין חלקי העץ המרכיבים אותו אלא היחס בין החללים שחלקי העץ הללו פוערים ביניהם). את המהלך שמציע בורשטיין, בספרו הנוכחי, יש להבין לא רק כניסיון להתבונן מעבר לשיח הפוליטי  (ברחוב, בתקשורת, באקדמיה, בספרות),  אלא גם כניסיון להעפיל מעבר לשיח האונטולוגי, שיח היישים המערבי: השגור, המוכר לעייפה, ודאי בסביבה צרכנית, העוסקת באופן אובססיבי במיתוג חפצים ואנשים; השגבתם או ביזויים – דרך המיושמת לאחרונה, באופן הולך וגובר, במדורי הספרות. את ההעדפה של בורשטיין לעולם האסתטי, האקולוגי והאתי שמגלמים הדאואיזם והזן-בודהיזם, ניתן היה להכיר כבר בספרו שאלות בספרות שבהן ביכר לגשת לטקסטים ספרותיים דרך מושגים ורעיונות שמקורן בתרבויות המזרח אסייתיות הנדונות.

כך הוא כותב:

*

המרווח הוא מרכיב יסודי בקיומנוּ ויש יצירות אמנות שמבינות זאת יותר מאחרות. לא היו מי שהפנימו את תודעת המרווח יותר מהציירים הקלסיים הסינים ומשוררי ההייקו היפניים. ביפן האיכות של "מרווח" קרויה "מָא". מושג זה מסמן "ריקות טעונה בלתי מוגדרת מתוך עצמה, חסרת-צורה, אבל ממנה יוצאות הצורות השונות לסוגיהן".  איכות זו של מרווח או ריקוּת קיימת באמנויות השונות במידות שונות של נוכחות. "בציור יהיה ה'מא' החלל הריק שמאפשר את נוכחות הדיו על כל גווניו; בשירה יהיה ה'מא' זה שאינו נאמר; במוסיקה – מה שעוטף את הצלילים, השקט שבין צלילים נשמעים".  וכך, "הארכיטקטורה היא המשחק החכם, המדויק והמופלא של נפחים שמחוברים תחת האור. עינינו נוצרו לראות את הצורות תחת האור".

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, ייעוץ מדעי: פרופ' אברהם לייב, הוצאת בבל: תל אביב 2018, , עמוד 68. הציטוטים הנתונים בקטע הובאו על ידי המחבר מתוך ספרו של פרופ' יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה].

*

בורשטיין כותב ומהרהר שנים ארוכות  על יצירות אמנות פלסטית. רבה חיבתו לציורים בני מאות שנים ולתרבות חומרית עתיקת-יומין. הוא מעיד על עצמו בספר הנוכחי כי נהג ועודו נוהג לבקר תכופות במוזיאונים ובגלריות. מעשה ההתבוננות באמנות, מבט ארוך וממוקד באובייקטים ממוסגרים, או בפסלים, שבדרך כלל מוצבים בבידול-מה מן העין המתבוננת. כמוהו כהארכת מבט אל עצם רחוק, כדי לומר דבר קרוב . כלומר, גם ביסוד הכתיבה על האמנות עומדת האינטואיציה לקרב את מה שנמצא שם  אל דעתו, ואל דעתנו; לתת מלים לאובייקט, שאין למתחולל בו מלים מחייבות. כך הוא בתורו המבט אל עבר גרמי השמים, המבקש ליצור שיח אחר, שמבקש לנטות במודע מן השיח במה שמונח לפני העיניים ונדון באינספור הזדמנויות על פי דיכוטומיות דוגמטיות מוכרות, אלא להרחיק ראות אל מה שנדמה לנו כרחוק מדי, כעלום מדי, ובכל זאת – אף שאינו ניתן למגע יד אדם – הוא בהחלט עשוי לשמש אותנו במחשבותינוּ. על כל פנים, הכוכבים, כמו גם: יצירות האמנות, מצויות שם. באשר הן מצויות שם, אין כל סיבה שלא תהפוכנה לחלק אינטגרלי מעולמנו (במחשבה, בשפה בפעילות).

וכך כותב בורשטיין:

*

אפשר ללמוד מהכוכבים איך להתבונן בציור. שמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. והרי זוהי תמצית אמנות הציור וההתבוננות בה. יש סברה כי לפחות אחד מציורי מערות לאסקו (מלפני כ-17,000 שנה), זה שנראים בו ציפור, ביזון ואיש-ציפור שרוע, מרמז לכוכבי-שמים, כמעין מפת כוכבים קטנה. אני מנחש שאמנות הציור התחילה בשמים, בצורות של עננים ובצורות מדומיינות של קבוצות כוכבים, עוד לפני שנרשמו צורות על קירות המערות.

   בראש ובראשונה,  מלמד אותנו המבט בשמים שלא לראות בדברים יחידות נפרדות, אלא מערך של זיקות. התבוננות בצדק שתתפוס אותו כנקודת אור זוהרת ורחוקה אינה אלא חצי ראיה. יש זיקה בין צדק ובין העין המתבוננת במובן זה שגודלו וקרבתו אלינו קשורים, כפי שהוסבר, לאנטומיה של גוף האדם וממילא לאנטומיה של העין, וכך ראוי להתבונן בכל דבר בעולם, גם בשיר וגם בציור.

    מבט בשמים צריך לדעת ולהתבונן בפרט קטן ולדעת שהוא אכן קטן, אבל בה-בעת לדעת שיש בו עוצמה סמויה שיכולה להאיר כמו כל פרט גדול …  

[עמ' 108-107]

*

במעבר הישיר, המובן מאליו, מן האמנות לתופעות טבע וליקום, הקשורים זה אל זה במערך של זיקות, ובשאיפה להיפדות מן הפוליטיאה, המכאיבה והחונקת, המרחיקה את האדם מן הזיקתיות הזאת, מזכירות מסותיו של בורשטיין מהלכים דומים אצל וו"ג זבאלד (2001-1944). זבאלד משום מה התקבע בישראל כסופר-שואה/מלה"ע II, המעמיד יד לזכרה של תרבות אירופאית (ויהודית) שנמחקה – אבל זבאלד מרוכז הרבה יותר בזכרונו של עולם, בהשמדת הטבע ובהרס האקולוגי שביצע האדם. הג'נוסייד ביהודים הוא פנים מזוהות – בהקשר זה, אך בלב יצירתו עומד הנהי על הציוויליזציה הטורפת אדם, בעלי-חיים, צמחים ודוממים, עד שלא נותר מהם שריד ופליט. את הדאגה הזאת, ואת הנימה האלגית המתחוללת על פני הכדור, ניתן היה למצוא גם בספרו של בורשטיין, תמונות של בשר, וודאי בספר הנוכחי; כמו-גם בכמה מגיליונות כתב העת הליקון בעריכתו, שהוקדשו להשמדת בעלי החיים ולאקולוגיה [למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון (הליקון, 104 (2014); ולאחרונה: שירת הבית: אקופואטיקה עברית (הליקון, 135 (2018)]. זבאלד לא עסק בכתביו באופן מיוחד בעניני אסטרונומיה או בתצפית בכוכבים, למעט בטבעות שבתאי ובסחרחורת (דיון במראה כיפת השמים המכוכבת).  להערכתי, המהלך של בורשטיין באדם בחלל, כל כמה שהוא עומד בסימן ההתבוננות אל מרחבי הקוסמוס, הוא גם מהלך שלאחר זבאלד כלומר: לאחר האלגיה על הרס הטבע. בורשטיין מהלך בקוטב המנוגד לזה המאפיין את ספרות המדע-הבדיוני. האדם לא עומד בהכרח לישב את הכוכבים ואף לא לבקר במרוחקים שבהם. האדם הבורשטייני יודע שהוא חי ביקום אינסופי (לא ניתן להגיע אל קצו); מכיר בכך שהוא זרוק ואבוד בפלנטה ההולכת ונחרבת על ידי בני מינו.  הוא יודע שלא הטכנולוגיה תושיע אותו מזה. גם הדת ומושיעים אחרים לא יועילו. בעצם, נדמה הוא כמהלך אחר התובנה כי דווקא הבנת קטנוּת האדם נוכח היקום – עשויה להנחיל בו מעט ענווה, ומודעות לכך שהחיים עלי כדור הארץ הם הזדמנות יחידה בתכלית, שיש למצותהּ ביתר יעילות לטובת מכלול היצורים, הצמחים והדוממים העושים את קיומם, הראשון והאחרון-בתכלית, לצידנוּ.

  *

2

*

במהלך קריאת הספר, בלט לעיניי הקיטוב בין בורשטיין והחלל (הריק), ובין ז'ול ורן (1905-1828) וספרותו כפי שתוארו על ידי רולאן בארת (1980-1915) כך: "ורן היה משוגע למלאות: הוא לא חדל להשלים את העולם ולרהט אותו, לעשותו שלם כביצה … ורן שייך לקו המתקדם שבבורגנות: מיצירתו משתמע שדבר אינו יכול לחמוק מידי האדם, שהעולם, אפילו חלקו המרוחק ביותר, הוא כחפץ בידו, ושהבעלות על הרכוש איננה, בסיכומו של דבר, אלא שלב דיאלקטי בשיעבודו הכללי של הטבע" [רולאן בארת, מיתולוגיות, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עורך התרגום: משה רון, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 103-102]. אם ורן הוא אדוק בּמלאוּת, סופר שהטכנולוגיה המואצת החל באמצע המאה ה-19 גרמה לו לראות עולם חדש ומופלא; בורשטיין של אדם בחלל הוא אדוק בָּריקוּת, סופר שחי בתקופה שבה ניכר כי שיכרון המלאוּת, הביא את החיים על פני כדור הארץ אל סף התהום. האדם בחלל, המעניק לספר של שמו, היא חליפת חלל ריקה שהושלכה ממעבורת, וסבבה בחלל במשך כמה שבועות, שעל תצלומה משנת 2006 כותב בורשטיין, כי ריקות החליפה מרמזת על היותהּ כל-אדם-בפוטנציה (אדם בחלל, עמ' 12-11). אותה חליפה גם מסמלת לדידו את הפסיעה הראשונה אל עבר העתיד (שם, עמוד 20), אבל בסופו של דבר הוא דווקא מצביע על כיליונהּ-חידלונהּ, כמסמלת את אי-היכולת לשלוט בטבע ולשעבדו: "אכן, היה שם מישהו, דחליל מהופך אשר בימים עברו היה נחשב לאֵל, סובב ברקיע וכמו מתדפק על דלתנו, נושא בעצם קיומו בשוֹרה על מציאותו של החלל, ואז, בבת אחת, כלה בלהבות" (שם,שם).  אם מליאותהּ של הצוללת נאוטילוס מצביעה על שלטון ושאיפה לשעבד את הטבע, אזי ריקותהּ של חליפת החלל ׁהסובבת כמה שבועות בחלל לפני התכלותהּ באטמוספירה, מבטאת את העובדה שעל האדם להתאים עצמו לטבע ולחוקיו. אולי זה הצעד היחיד שאולי בסופו של דבר יקיים את מין האדם די זמן כדי להביאו להגר לכוכבים.

בורשטיין גם מתחלחל מן האפשרות לפיה האדם הקפיטליסטי-המשעבד ימשיך לפעול ללא חת לטובת רווחיו ותועלותיו ולהשחית את מרחבי החלל, אם ובמידה שהאדם יגיע לייסוד קולוניות מחוץ לכדור הארץ. לדבריו: "אין בי שנאת אדם, אבל האם הטפילות הויראלית האלימה אינה מאפיינת חלקים נרחבים של ההיסטוריה האנושית? כמה תרבויות אנושיות שגשגו רק בזכות טפילותן? כמה אימפריות פעלו כוירוסים, שיכולים להשתכפל רק באופן טפילי בתוך תא חי של אורגניזם אחר? האם יצר הפלישה וההתפשטות שלנו ושלהם שונה כל כך? רכבי הנחיתה של כמה חלליות דומים דמיון מטריד לתרשימים של וירוסים." (שם, עמוד 89).  באופן מנוגד לחרדה  הבאה לידי ביטוי בסרטי מדע-בדיוני רבים באמצעות נחיתת חייזרים קטלניים-הרסניים, המשעבדים את האדם (או את יצורי הכוכב). כאן ניכרת דווקא חרדתו של בורשטיין מפני מה שהאדם, אם לא ישתנו מידותיו המצויות, עלול לעולל ליקום. זאת ועוד, בשונה מחזונות על עידן חדש קרוב וטרנספורמטיבי של רוח האדם: החל ביואכים מפיורה, המשך דרך המילניאריסטים, השבתאים, רמח"ל, ליאון טרוצקי, ראי"ה קוק, ניקולה טסלה, השיעה התרייסרית (ה-12) באיראן, ועד הניו-אייג'רים, האוונגליסטים והטרנס-הומניסטים של ימינו, בורשטיין לא מצפה להִלּוּך גדול (כלשונו של פאול צלאן), הוא מכיר בפכחון בכך, שאנושות שאינה פועלת בשם המידות הטובות ולמען הפצתן, היא אנושות מופקרת ואלימה מטבעה. כלומר, לדידו של בורשטיין, הטבע לא ייצא מגידרו למען האדם, ואין ציפיה לאפוקליפסה או לגאולה (גם מן הטיפוס המדעי-חילוני) מועילות מאום, אלא אולי בקירוב לנימתו של אבות ישורון, בדבר זמניותם הקצובה של תחושות הגאולה באדם, ושל היות המהפכות או הניכרות ככאלה, באות והולכות: 'יבוא משיח / יהיה ריק. והוא ימלא והוא ישמח. ולמען / נחכה לו שוב. הוא לא יתמהמה שנית. / והוא יסתלק' ['לא יתעכב', קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב 1978, עמוד 106].

בחלק החותם את החיבור כותב בורשטיין:

*

אני חושב על גלילאו ועל יתר האסטרונומים הגדולים כעל הקוסם הנודע הודיני, ששום כבלים לא צלחו להחזיקו מרותק. אנו כלואים על כדור הארץ, והמרחק לגרמי השמים הקרובים ביותר נראים כחציצה מוחלטת, אך אנשים כמו גלילאו הצליחו בגאונותם לפרוץ את החציצה ולקרב אלינו את הכוכבים. אם יום אחד ינחת אדם על אירופה (=הירח של צדק) הוא יניח את הרעפים על גג בנין שגלילאו  טייח, קופרניקוס בנהו לבנים, ואת יסודותיו הניחו כל אותם אסטרונומים אלמונים שהקימו אתרים כמו סטונהנג' באנגליה וניוגריינג' באירלנד (כ-5,000 שנה קודם ימינו) ולאחר מכן בבבל , ביוון, בארצות האסלאם, בסין, בארצות מרכז אמריקה ועוד. אני רואה דמיון לא מקרי בין צורתו העגולה של אתר סטונהנג', הבנוי נציבי אבן עצומים, ובין צורתו העגולה של טלסקופ מתקדם כמו טלסקופּ החלל האבּל: שני העיגולים מבטאים את הרצון האנושי להגדיל את עיגול העין. שכבתי הלילה על גבי מול שמים בהירים בנגב, ופתאום הרגשתי כיצד עינַי (חשתי אותן לא כשתי עיניים אלא כאחת) וכיפת הרקיע משתוות בגודלן. לרגע להביט בחלל היה לפקוח עין מול עין.

[אדם בחלל, עמ' 226-225]    

*

בורשטיין רואה בגדולי האסטרונומים של המאות ה-17-16, כמו גם בתלמידי-תלמידיהם, לרבות הוא עצמו, המתבונן החובב, השוכב, ככלות אלפי שנות מאמץ ציווליטורי של אסטרונומים אלמונים, על גבו מול שמי הנגב –  רק תולדה המשכית של מסורת עיונית-מתמטית-תצפיתית, שעברה בין חלקי עולם שונים, ואיחדה אנשים שונים (לעתים מבלי שידעו אלו על אלו), בשאיפה לקרב אלינו את הטבע הרחוק – ולהתקרב אליו. אם כן, על-פי בורשטיין, רק מכוח הנחלת העיון, התרבות, המאמץ הבלתי-אלים המשותף והרב-דורי, יוכל האדם לפרוץ את חומות כלאו הארצי, לצאת למרחבי הקוסמוס ולישבם. כל גישה אחרת אל המרחב החללי; כל נסיון היוצא מגדר התאמת האדם לטבע, לחוקיו ולריבונותו על האדם – עתיד להרחיב את המלחמות האנושיות ולהביא להחרבת הסביבה גם מעבר לגבולות כדור הארץ.  האיווי להביט בחלל עין בעין (או עין מול עין), אינו בשום אופן ביטוי להגדלת האדם, אלא מביא לידי התובנה לפיה האדם, גם בסופיותו, הוא חלק מיקום אין חקר, המתפשט והולך, ואולי די לה לידיעה הזאת, כשמתלמדים בהּ ומעמיקים בהּ, בכדי לעשות צעד משמעותי למלט את האדם ולהרחיקו מנטילת חלק במעגלי האלימות הסובבים אותו.

*

*

בתמונה למעלה: Nelson Carpenter,  Self-portrait at Valley  of  Fire State Park  California,  2013.©

Read Full Post »