Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עכו’

*

מזה זמן אני סבור כי ידידי אהרן קריצר הוא מטובי אמני הצילום הפועלים בארץ. יעידו על כך ההזמנות שהוא מקבל להשתתף בתערוכות בחו"ל וכן אתר אינטרנט שהקים (ייחודא: ענייני צילום ורוח), המאגד כמה וכמה מיצירותיו. לפיכך, שמחתי לצאת עימו ועם ידידתי חוקרת האמנות, זיוה קורט (כותבת בלוג האמנות: מעבר למראה) לתערוכתו, "במנהרה אשר בשדה", תערוכה המתקיימת במנהרה מלאכותית העוברת תחת כביש שש, על יד המושב בית נחמיה, הסמוך לעיר שוהם; התערוכה מסכמת במידה רבה עשור של פעילות אמנותית ושני עשורים של מגורים בשוהם (הוא ובני המשפחה עוברים דירה בקרוב). מסתבר כי הרעיון למיקום התערוכה ולחללהּ עלה בראשו של קריצר, הואיל והוא חוצה את המנהרה הזאת פעמים רבות בטיולים רגליים, המבקשים לצאת מהעיר אל הטבע, מסלול שדימויים שונים ממנו, בזמנים שונים, ובעיבודים שונים שימשו יסוד לרבות מהעבודות המופיעות בתערוכה.

   ההחלטה למקם תערוכה בנתיב מעבר די חשוך (יש להגיע לתערוכה עם טלפונים סלולריים ולהפעיל את הפנס) או למצער, מאוד מוצל, גם בשעות שבהן השמש ניכרת בשיא חומהּ, וכאשר שומעים בנתיב המעבר כל רוח וגם את שאון המכוניות החולפות מעליה על הכביש המהיר, מן המית רוח, השבה ונשנית, כעין פסקול רפאים מתקרב ומתרחק, המלווה את ההתרחשות החזותית בעיקרהּ – העלתה בי כמה וכמה אסוציאציות.  לכמה וכמה טקסטים ערביים, ערביי-יהודיים או יהודיים – בהם מוצגים החיים כנתיב מעבר מקצה אל קצה, עתים כגשר שיש לחצות אל העבר האחר, עתים כים גדול שבו חולפת ספינת החיים, כאשר הים מתואר כים החומר או כים הזמן, כלומר: מה ששרוי בתווך הפיסיקלי והחומרי; כאשר התעודה היא להצליח ולעבור את החיים – מאורעותיהם, מדוויהם ומדוחיהם, תוך נתינת הלב והשכל, לאותם דברים שאינם בחומר ואינם נתונים לגדרי הזמן (מטאפיסיקה, מדעים בכלל, התנהלות אתית שבזכותה מקווה האדם להיטיב עם סובביו בכל עת ולא לפגוע או לפגום בסובביו). כך למשל עלה על לבי משולש (שלושה טורי קצידה) מאת השיח' הסוּפי, עבד אלעזיז אלתוניסי (נפטר 1093 בתוניס), לפיו יש בעולם מתי-מעט עבדי אללﱠה, הדומים למי שהתגרשו מהתבל. ולפי שאינה מפתה אותם עוד בתענוגות הארציים; ולפי שהם מכירים בכך שהקיום הארצי ארעי וסופי, הם מכירים בהּ כים (או אוקיינוס) שאותו יש לחצות בסירה מקצה אל קצה. כך משולים החיים כולם להפלגה – מנמל המוצא אל מעגן היעד. דומים לכך, דבריו של  הפילוסוף המשורר היהודי, ידעיה בן אברהם הפניני (1340-1270 לערך) מבז'יה שבפרובנס בפרק החמישי בספרו בחינת העולם: "הָעוֹלָם – יָם זוֹעֵף / רַב מְצוּלָה, רְחַב יָדַיִם / וְהַזְּמָן – גֶּשֶׁר רָעוּעָ / בָּנוּי עָלָיו / רֹאשׁוֹ אָחוּז בְּחֵבְלֵי הַהֶעְדֵּר / הַקֹדֵם לְהֲוָיָתוֹ / וְתַכְלִיתוֹ – לִרְאוֹת בְּנֹעַם מַתְמִיד /לַאוֹר בְּאוֹר פִּנֵי מֶלֶךְ / רֹחַב הַגַּשֶׁר, אַמַּת אִישׁ / וְגַם אַפְסוּ הַמִּסְגְּרוֹת / וְאַתָּה בֶּן אָדָם / עַל כָּרְחֲךְ אַתָּה חַי / עוֹבֵר עָלָיו תָּמִיד / מִיּוֹם הֱיּוֹתְךָ לְאִישׁ / בְּהַבִּיטְךָ קֹצֶר הַמַסְלוּל / וְאֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל / הֲתִתְפָּאֵר בְּיָד וָשֵׁם?". כמובן, ואף ביתר חדות, עולה בשירת ידעיה הפניני השאלה,  כיצד ניתן בכלל להצליח בעולם רב-מהמורות שכזה – נע ונד על-פני גשר רעוע שמתחתיו ניכרים תהומות הים – להצליח "לאור באור פני מלך", כאשר-כל החיים ומאורעותיהם כביכול מונעים או מעכבים את האדם מלהשיג את תכליתו ולחרוג לרגע ממכלול האיומים המרחפים על ראשו. כאן ניכר המשורר כמי שמייחד רגע לאיזו התבוננות על חיי האדם בכלל ועל חייו בפרט, ובתקוות אנוש למצוא בחיים האלו מעט יותר ממאבק הישרדותי.  ובכן, את שמצאו עבד אלעזיז אלתוניסי בנתיב הרוחני-מיסטי ואת שמצא ידעיה הפניני בדרך הרוחנית-פילוסופית-מדעית, מצא לימים אהרון קריצר בדרך רוחנית אמנותית, שניכרת בה כל העת הרליגיוזיות היהודית והאמנותית;. חשוב לומר, אהרון קריצר אינו אמן המכפיף את אמנותו לעקרונות תיאולוגיים-אמוניים, אלא אמן המבקש אחרי נתיב רוחני-אמנותי – המהוה נדבך מהותי בעבודת האל, נתיב לא ידעום איש-ההלכה והתיאולוג, אבל ידוע בפני היוצר המבקש להנכיח את האלוהי, החזיוני וההתגלותי באמנותו; "לאור באור פני מלך" לדידו משמעהּ – יצירה אנושית באמצעות האור או בפרפרזה על דברי ידעיה: יצירה שראשהּ אחוז בחבלי-אור הקודם להווייתהּ ומאוחר לאחריתהּ, ואכן משני עברי התערוכה נוהר אור.

*

ahron2

*

    וכך בלב המנהרה אשר בשדה תלוי דימוי של מטטרון, צילום הניכר כציור מופשט, שכולו אור וחשיפה לאור. המלאך מטטרון, מתואר במקצת המקורות כמלאך-הממונה על הקוסמוס הפיסיקלי, כעין יישוּת גבוהה יותר, המתווכת בין האלוהות העליונה גופא ובין באי-עולם. אולי כדמות מיתית המקבילה בחלקהּ להבחנתו של אפלטון (367-427 לפנה"ס) בין אלוהות גבוהה, השקועה בעצמותהּ, בנצח ובאי-תנועה בדיאלוג סופיסטס ובין האלוהות שיצרה כחרש-אוּמן או כטכנאי  את הקוסמוס הפיסיקלי, בדיאלוג טימיאוס,. דווקא על האחרונה, קובע אפלטון, כי ניתן לומר לגביו: "הוא היה טוב", מה שלא ניתן לומר על האלוהות הגבוהה שלא ניתן לידע עליה כמעט דבר, והיא  מצויה מעבר לאופק מחשבותיהם של באי-עולם. מטא-טרונוס ביוונית הוא "מעל הכסא" או "מעבר לכסא". אבל אם מערכת היחסים בין האלוהות הגבוהה ובין הפרוייקטור לענייני בריאה אינה ידועה או אינה ודאית עד תום – אצל אפלטון, בספרות הרבנית, קהילת המלאכים הם שלוחי-האל ללא עוררין. יש להם תפקידים מדוייקים שנקבעו על ידי הקב"ה. הם אינם היררכיים בינם ובין עצמם (כלומר, לא פוקדים זה על זה). כך, בתלמוד בבלי מתואר הקיצוץ בנטיעות של אחֵר (אלישע בן אבויה) כך שחזה בעולם של מעלה את מטטרון יושב (המלאכים עומדים) וכותב את זכויותיהם של ישראל, ולפי שראהו יושב וכותב (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט"ו ע"א), סבר שמא ישנן שם שתי רשויות. חביבה פדיה הציעה לאחרונה במאמר מרתק  ("התגלויות של בעתה" שראה אור בספר תיאופואטיקה) כי טעותו של אחֵר היתה אחרת.  לשיטתה, הגמרא נקטה כאן לשון סגי-נהור ואין כאן הכוונה כי מטטרון כתב את זכויותיהם של ישראל, אלא ההיפך הגמור: בתר חורבן-הבית השני ובימים שהובילו להריגתם של עשרת הרוגי מלכות, השתכנע אחֵר כי אין מטטרון אלא מי שמונה את חובותיהם של ישראל ורשימותיו אלו הן הבסיס לירידת קרנם של ישראל בעיני אלוהים וסיבת ענישתם. טעותו אפוא, על-פי פדיה, נבעה מכך שראה בהשגחת אלוהים רק דין קשה אחר דין קשה, ולפיכך בחר לעזוב את קיום המצוות, משום ששוב לא מצא בהן עדות לאהבה האלוהית או לרחמי האל על ברואיו, אלא רק סיבה להכותם ולהענישם.   

    מטטרון – בדימוי של קריצר, אינה דמות מזרה אימים אלא אור שלובש גוונים שונים (במקור שהבאתי לעיל מהתלמוד הבבלי מתואר מטטרון כמי שיש בו שיתין פולסין של אור), ונטייתו להפשטה – מונעת מאיתנוּ אינטרפרטציה מוסרית או תיאולוגית של דמותו; דווקא הצבת הדימוי הזה במנהרה תת-קרקעית תחת כביש 6, מעלה על הדעת, קטקומבה עתיקה, כלומר: מנהרה או לשכה אפלה (Camera Obscura) שבה נועדים חברים בכת אזוטרית שאינה יכולה להתכנס בציוויליזציה השוקקת שמעל. זו קהילה של אוהבי-אמנות שאינה תלויה בדפוסים החברתיים המטריאליסטיים המאפיינים כיום את החברה היהודית-ישראלית (למעשה, מרסל דישאן כבר עמד בשנות השישים בהרחבה על כך, שגם שוק האמונת העולמי, הפך לכזה הרואה באמנות מוצר עם תג מחיר יותר מאשר יצירת רוח). מטטרון של קריצר אפוא יושב ומונה זכויותיהם של ישראל, משום שבמקום שבו שובתת החברה הפוליטית החומרנית, ניתן עדיין למצוא זכויות כאלה.

*

ahron3

*

    זאת ועוד, חלל התערוכה נחלק בין שתי סדרות של צילומים. הראשונה (מן הצד דרכו נכנסתי) כולל דימויים על גבול הפשטה שצולמו, רובם ככולם, במערות בסביבה ובשטחי חורש ויערות; המוטיב המשותף בהן הוא האור, התפשטותו, וכן הדמותו לפקעות-פקעות של אור (ראו דימויים מצורפים); החלק האחר, כולל צילומים יפהפיים אך ריאליסטיים, במידה רבה,  שצולמו גם בסביבת התערוכה, באותו מסלול טיולים רגלי של האמן היוצר. אם אני זוכר נכון, מטטרון בעצם מצוי קרוב מאוד לסיומו של החלק המופשט וקרוב מאוד לחלק הקונקרטי. נשאלת השאלה האם כל הדימויים הנחזים הם "זכויותיהם של ישראל", גם הקונקרטיים שבהם וגם המופשטים שבהם. יש כאן אמירה חדה, גם אם לא-גלויה, לפיה היצירה האמנותית היא זכות; אדם שזוכה להתבונן ולתעד/ליצור קומפוזיציות של אור, זכאי חלקו.  

     הדימויים המופשטים, המליאים פקעות וקווים מתעגלים ומפותלים של אור, בחלקהּ הראשון של התערוכה, העלו בדעתי את הפירוש  על ספר יצירה לר' יצחק דמן עכו, מקובל שחי בצעירותו בעכו הטמפלרית, ולמד בישיבתו של הרמב"ן שם, ולאחר חורבנהּ של העיר וכיבושהּ על ידי הממלוכים (1291),יצא לספרד וחי בה עד אחרית ימיו (במאה הארבע עשרה). ריד"ע ביאר את חלקה הראשון של המשנה הראשונה בספר יצירה "בשלושים ושתיים נתיבות פלאות חכמה חקק יהּ ה' צבאות" וגו' כך:

*

… ומאותן תעלומות נעלמות בתוך החכמה יוצאים נתיבות, ונתיבות אלו יוצאים מהעלמת החכמה, מה הן ומה דוגמתן; הן כעין חוטי השלהביות או כדרך הפקעת – הוא קיבוץ פתיל בעיגול שקור(א)ין בלשון צרפת למושי"א ובלשון ספרד קבלי"ר. אדם הולך למקום הפקעת – ובלבד שלא ימשוך, כי יותר שימשוך האדם חוט הפקעת – יותר יתרחק ממנו, אלא צריך שימשוך האדם עצמו על דרך החוט עד שיגיע אל עיקרו ומקורו שהוא הפקעת, כן הוא דרך השגת העליונים במחשבה, שכל זמן שימשוך אדם מחשבתו אליו למשוך אצלו אור עליון – לא יראה אור, כל שכן שלא יגיע אל עיקרו ומקורו, אלא בעת שיעלה מחשבתו ויישלחנה למעלה דרך התחלת האור, אשר התחיל להשיג, ילך דרך האור הזה במחשבתו, עד בוא עיקר מבוא האור, כדרך חוט הפקעת, וכדרך השלהבת בגחלת …

[גרשם שלום, "פירוש ר' יצחק דמן עכו לספר יצירה", קרית ספר, ל"א (תשט"ז), עמוד 381]

*

    המקובל מדבר כאן על אודות ראשית גילוי האור שהלך והתפשט (נאצל מן המאציל) וממנוּ נגלה העולם ונחקק בתצורתו עם כל מה שיש בו. יציאת הנתיבות אל העולם גילו אותו ובהדרגה הביאו לידי מציאוּת את כל היישים המופשטים והגשמיים הכלולים בו; ר' יצחק טוען כאן שלאדם הרוחני יש כשלעצמו אמביציה אולי אפילו אובססיה, לחזור במחשבתו אל אותה ראשית של אור רוחני, אור על גבי אור, אל מרחב היש הרוחני המופשט שקדם למרחב הפיסיקלי והגשמי. דא עקא, הדברים אינם כה פשוטים. העלאת המחשבה למקורהּ הינה מהלך פרדוקסלי. כל המבקש לחזור/לעלות הוא כמי שמושך חוט מפקעת, ככל שהוא מושך, הפקעת מסתבכת והתרתה הופכת מבוך כאוטי ובלתי-פתיר; הדרך היחידה להתיר – היא לעקוב אחר החוט דרך פיתוליו הרבים אל מקום ליבתו. כך, שלדעת המקובל, כל מניפולציה על גבי האור האלוהי והתפשטותו, וניסיון למשוך על עצמך אור בכוח או להתערב בפעולתו, רק מרחיקה את האדם ממה שהוא עצמו מבקש – לעלות במחשבה ולזכות לחזות במקורו של האור שלאורו זרח העולם, הדרך היחידה לעשות כן, היא לעקוב לאחור אחר התפשטות האור, וכאן רומז המקובל כנראה, כי מן האור הפיסיקלי-הארצי, על האדם לעלות במחשבה בלבד אל אור האֶתִר, חומרם של גלגלי השמים, ומשם ואילך אל אורם של השכלים הנבדלים ו/או של הספירוֹת עד הגעתו אל מקום בקיעת האור, כפי שדעת האדם עשויה להשיגו.  מה שמתואר כאן הוא מהלך המתקיים בתודעה; מהלך של התבוננות פנימית ממושכת ושל הפשטה הולך ומתעצמת. אין כאן, על פניו, קריאה להשתמש בדמיון. נהפוך הוא, מדובר במדיטציה שבה התודעה הולכת ומתרכזת, הולכת ומתעצמת – באור, אבל אין בה כל שאיפה לצייר לעצמהּ דברים או להחיל שינויים במה שנגלה להּ, אלא על המבקש-המשיג לשמור על עצמו, במידה רבה, מתבונן בריכוז רב, אך בלא פניות; עליו לעקוב אחר האור, להבין את התפתחותו, אך מבלי להטיל בו מניפולציות ולהתערב מלאכותית באופן שבו הוא מתפשט ממקורו העליון.

*

ahron4

*

    בעצם, לטענתי, רבות מהעבודות בחלקהּ הראשון של התערוכה, ובמידה קונקרטית הרבה יותר –  בחלקהּ השני, פועלות מתוך אותה עמדת מוצא. קריצר כאמן צילום מבקש ברבות מהעבודות להציג בפשטות עמוקה את נתיבי האור והתפשטותם על גופים, עצמים וחלל. במהלך הפיתוח וחשיפת הנגטיב לאור, אכן ניכרים בעבודות קרני אור, וגלי אור נפתלים, דמויי פקעות. כל אלו הינם הזמנה – למתבונן בהן, באפלת המנהרה לאורו של פנס-הטלפון או לאור החמה השוטף קלושות את החלל – לשים ליבו לאור, לנתיבותיו ולהתפתחותו. למעשה, במידה רבה, נדמתה לי כל התערוכה הזאת כסוג של השאלה מבריקה של המהלך המדיטטבי-קבלי שהציע המקובל ר' יצחק דמן עכו לפני כשבע מאות שנים ויותר, והורדתו למנהרה אשר בשדה, שמשני עבריה נגלהּ העולם המואר שבחוץ, ואילו כולו עבודות באור, שבהן ניכרת יצירתו של האמן בהימנעות ממניפולציות מלאכותיות על האור, אלא במעקב אחרי האור והתפשטותו במרחב ובחלל, ומתוך כך, ורק מתוך כך, מגיע רגע הצילום, כאשר גם הוא וגם פיתוחו נועדו, בראש ובראשונה, לגלות בפני הצופה, את פקעות האור ואת הנתיב שהן זרעו בפניו – ודורשות אותו לדרוש (להתבונן, להתרכז, לעקוב) באור, כדי לשוב אל מקורו, ואולי גם על מנת לבחון דרך האור את החיים שחי עד עתה [בניגוד ל"המערה אשר בשדה" (בראשית מ"ט,29), המרמזת על קבורתו של יעקב-אבינו, ועל קץ החיים; המנהרה מאפשרת לראות את שחלף ולצאת לחיים מצידה האחר].       

*

"במנהרה אשר בשדה" תרד בשלהי יולי בדיוק כך שזו הזדמנות מצוינת לראותה כל זמן שהיא שם

הנה הוראות הגעה וטלפון למקרה שמסתבכים:

*

במנהרה-אשר-בשדה-אהרון-קריצר-הנחיות-הגעה-

*

ahron5

*

ahron6

*

*

*

בתמונות: דימויים מהתערוכה (כל הזכויות על העבודות לאהרון קריצר) שצילמתי; מלבד הצילום בשחור-לבן שצילם אהרון אותי בתערוכה.  

Read Full Post »

 

 

*

לזכרם של גבריאל ורבקה הולצברג שנרצחו בפיגוע הטרור

בבית חב"ד במומבאי שבהודו לפני שנה

 "כי אל אחד בראנוּ- אב אחד לכולנוּ"

לאור תמיהותיו הקטנות של קורא ומגיב, החפץ בעילום שמו (איני יודע במי מדובר), על המקורות עליהם אני נסמך כאשר אני טוען כי בעבר היו בקרב היהדות הרבנית קולות שהעלו על נס את אחריותם של ישראל לא רק לאחיהם בני ישראל בלבד אלא לכל באי עולם; אף לנוכח שיחה טלפונית שקיימתי לפני ימים אחדים עם אחד מותיקי המגיבים באתר, שנסבה, בין היתר על הפער שבין לשון תפילת העמידה (אותה מתפללים יהודים אורתודוכסים שלוש פעמים ביממה), המוסבת רובה ככולה על 'ישראל' בלבד, ובין ערכים שלאורם אני מהלך ואשר אני שב וחוזר עליהם בוריאנטים שונים בין רשימותיי. החלטתי להביא כאן, כתבו כלשונו, את דבריו של ר' שמריה צוקרמאן, בן-מחותנו של ר' אברהם בן הגר"א [הגר"א= ר' אליהו בן שלמה זלמן (1799-1722), הנודע לשם: הגאון מוילנה, על אף שהתנגד לתארים שכאלו כל ימיו], במהלך הקדמת מהדורתו לתיקוני זּהרשנדפסה יחד עם ביאור הגר"א וביאור ר' אברהם בנו, על הקדמת התיקונים. בעיר וילנה בשנת 1869. ואלו הדברים:

 

וגם בזאת צריכים אנחנו להעיד כי ידוע אמרם ז"ל 'ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה וזה ספר תולדות אדם זה כלל גדול ממנו' (ספרא פרשת קדושים פרק ד';בראשית רבה, דפוס האחים ראם והאלמנה: וילנה 1878, פרשה כ"ז פסקה ז', השוו: תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט' הלכה ד', גמרא) ולמדונו חכמינו ז"ל לדעת בזה, כי מחויבים אנחנו בני ישראל לאהוב את כל בני האדם הראשון, כי אל אחד בראנו- אב אחד לכולנו, לבד משבעה העמים הקדמונים אשר היו עובדים כוכבים ומזלות ולא קיבלו ז' מצוות בני נח והשחיתו מעשיהם מאֹד. החמירה עליהם התורה וצוותה לאבדם. וכן עמלק אשר קרָנוּ בדרך בצאת ישראל ממצרים ויילחם בנו. והתורה צוותה לכתוב זכרון רשעתו בספר ולאבד שמו. ואדום גם הוא אשר נהפך לאויב לבני ישראל והחריב בית מקדשנו. והוא המכונה סתם בשם מלכות או הגלות הרביעית גלות רומא. ואם ימצא לפעמים במדרשי חז"ל ובתלמוד ובספרי קבלה המדברים בגנות עמים שלא מבני ישראל המה סובבים והולכים רק על ז' העמים, מפורש ברובם תיבת פלחי כוכביא או עובדי כוכבים,  או על עמלקים. וכמפורש בזהר בכמה מקומות ובפ' משפטים (דף ק"כ ע"ב). עירבוביא דאומין (=עירבוב האומות, ש.ר) וכולי, דאינון עמלקים (=שהם עמלקים, ש.ר) וכמה מקומות בזוהר חדש ובזוהר דאסור לן לאנהגא קְלָנַא [=שאסור לנו לנהוג בביזוי ובקלס, ש.ר] בכמה מקומות כל שכן באומין דאינון קריבין ביחוסא לישראל [=כל שכן באומות הקרובות ביחוס לישראל, כלומר: צאצאי ישמעאל ועשיו, ש.ר],  ובהם המה מדברים (=כלומר רק בעמלק ובשבעת עממין שישבו בכנען), להראות מקורם המושחת מראשית היצירה. ועיין הרמב"ן ז"ל (=ר' משה בן נחמן, 1270-1198 לערך) בפירוש התורה בפסוק 'ותמנע היתה פלגש' (בראשית ל"ו, 12) שכתב, וזאת לשונו: והנה אנו נצטווינו בבני עשו שנאהוב אותם ולא ניקח את ארצם כו' הוצרך הכתוב להודיעינו שהן דווקא בני הגבירות מנשיו, אך בן הפילגש אף שנכלל בכלל בני עשיו ונצטווינו בהפך (=הכותב מסביר מדוע יש לכבד את בני עשיו כולם, אבל התורה בקשה לאבד את את עמלק שהיה בנהּ של הפלגש תמנע) וכל מקום שנזכר ברבותינו זכרונם לברכה עשיו לגנאי הכוונה על עמלק שנכלל בזרעו כו'. ועיין רמב"ן בפסוק 'לא תתעב אדומי' (דברים כ"ג, ח') ובספר העקרים (=חיבור תיאולוגי פילוסופי לר' יוסף אלבו, 1444-1380, ש.ר) חלק ג' פרק כ"ה. וכבר חדלו העמים האלה מן העולם  כמו שכתב רמב"ם זאת לשונו: 'ואין להם שם ולא זכר'. אבל כל העמים זולתם הם בכלל האהבה, המוטלת עלינו לאהוב את כל בני האדם, ובפרט העמים אשר אנו חוסים בצילם, היודעים את ה' ומאמינים בהשגחה ובנבואה ובגמול ועונש אחינו הם, וחלילה לנו לפגוע בכבודם ומה גם לבזותם. ולפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה היינו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים שבעים פרים על שבעים האומות. וגם עתה נשלם פרים שפתינו ואנחנו מחויבים גם היום להתפלל בשלומם, אֹשרם וטוּבם, ובשלומם יהיה שלום גם לנו. 

[שמריהו בן מרדכי צוקרמאן, 'הערה לפני הקדמת  שיויתי ה' לנגדי תמיד', ספר תיקוני הזהר עם תיקונים מזהר חדש עם ביאור הגר"א  ועל הקדמת התיקונים מצורף ביאור בנו מורינו הרב  אברהם מגוף כתב יד, נדפס לראשונה: וילנה 1869  , דפוס צילום: ירושלים 1979,  דף השער הפנימי] 

**

מובן כי כל הרוצה להתייחס לטענתי הרואה בטקסט זה טקסט כן לחלוטין, וירצה לראות בו אפוליגטיקה רבנית בלבד כלפי הצאר, או כלפי הצנזור הכנסייתי וכיו"ב, לא אתווכח איתו. רק אדגיש, כי הקורא הבקיא ישים אל לבו כי אין מדובר כאן בתפלה לשלום הקיסר/צאר בלבד או בהערה הידועה והקצרה האומרת כי כל הכתוב בספר באשר לעובדי כוכבים ומזלות ולמינים אין כוונתו לעמים הנוצריים. תובנותיו של הכותב כאן מעמיקות יותר, למדניות יותר, הוא היה צריך עיון בכדי להעמיד את דבריו. אפשר יכול היה להסתפק רק בהערה, כדרכם של ספרים אחרים וכאן בחר להאריך להזכיר כי אהבת כל האדם, צאצאי אדם הראשון, היא מצווה החלה על כל ישראל. הוא גם אינו מסתפק בתפילה שגורה לשלומה של מלכוּת (=השלטון), אלא פונה לקורא להתפלל גם היום 'בשלומם אֹשרם וטובם' של העמים כולם, ובפרט אלו שבקירבם ובקירבתם חיים ישראל. זאת ועוד, הערתו לגבי הקירבה היתירה שצריך בן ישראל לחוש כלפי העמים הקרובים לו ביחוס, רלבנטית היא גם לזמנינו, משום שישמעאל היה אחיו החורג הבכור של יצחק, ואף בו ובצאצאיו דיברה תורה (סוף פרשת חיי שרה), ולא זאת בלבד אלא שהתורה מציינת כיצד ישמעאל ניצל בהשגחה אלהית עם הגר אימו ממוות בצמא במדבר. פרשה זו אודות ישמעאל והצלתו מוקראת אגב, ברוב עם, בכל א' דראש השנה, בכל שנה.

   את התיבה 'ובשלומם יהיה שלום גם לנו'  איני מפרש גם כן כאפולוגטיקה, אלא כראייתם של ישראל כחיים בקרב אומות העולם ועל כן חייבים לכוון לשלום ולביטולם של מעגלי שפיכות הדמים האנושיים, אשר כל זמן שהם מתקיימים, גם סכנתם של ישראל אינה חדלה.

   דבריו של ר' שמריה צוקרמאן מצדיקים כמובן באופן בעייתי את מחיית שבעת העמים הכנענים ואת עמלק משום שהיו 'מושחתים מראשית היצירה' (הצדקת הציווי למחייתם בתורה). עם זאת, כדאי לשים לב ללב דבריו האוסרים איסור חמור על מעשים, כגון אלו, מאז אבדו העמים הללו מן העולם והטלתם על עם זולתם בימינו אנו ואילך. לא על עמים ולא על פרטים.

   יתירה מזאת, בכדי להדגיש כי הטקסט בן בית מדרשו של צאצאי הגר"א אינו יחידאי, אלא ביטוי למגמה מסויימת ששררה בקרב אחדים מתלמידיו ומקורביו,  אביא לפניכן/ם שני מקורות נוספים בני דורות קרובים, המבטאים את אותה הגישה ממש.

   ר' אברהם דנציג שהיה פוסק ההלכה של וילנה בדורו של הגר"א ומחוּתנוֹ, גם אחד מאבות אבותיי, כתב בספרו ההלכי חיי אדם, באשר לחובותיו של היהודי המתעורר משנת הליל אל יום חדש, כי:  

*

יקבל על עצמו בפרטות לאהוב כל אחד ואחד מבני האדם כגופו, כמו שכתב (ויקרא י"ט, 18) "ואהבת לרעך כמוךָ" ועל ידי זה יכלול תפלתו בכלל תפלות ישראל ויהיו לאחדים

[ר' אברהם דנציג, חיי אדם, הלכות ברכות ותפלות כלל א' הלכה ו']

*

   ואילו ר' אברהם נוסף, הוא ר' אברהם בן הגר"א, אבי-מחותנו ר' שמריה צוקרמאן, אשר דבריו המרשימים הובאו לעיל כתב בביאורו הייחודי על התפלה השמיט, כנראה בכוונת מכוון את התיבות 'ומביא גואל לבני בניהם (=של אברהם יצחק ויעקב) למען שמו באהבה' והותיר תחתיהן בביאורו פירושו: 'ומביא גואל למען שמו באהבה' (ר' אברהם שם מפרש את כל הברכה הראשונה מלה אחר מלה ומדלג דווקא על צמד התיבות האלה: 'לבני בניהם').  אמנם אין מוציאין מסקנות משתיקה, אך אם אכן היה נוסח תפילתו של ר' אברהם בן הגר"א 'ומביא גואל למען שמו באהבה' פירושו של דבר הוא שתפילתו הוסבה לכך שאלהי אברהם יצחק ויעקב יביא גואל לכל המין האנושי ומתוך רצון להיטיב עם כל בני המין האנושי ולא עם בני- בניהם של שלשת האבות בלבד.  ואם כן, מכלל אהבתו של ה' לכל בני המין האנושי ורצונו להיטיב עמם נגזרת האהבה עליה דיבר ר' שמריה צוקרמאן, 'האהבה המוטלת עלינו לאהוב את כל בני אדם'.

 

 

בתמונה למעלה:  עכו בשקיעה. בעכו בילה הרמב"ן, אשר הוזכר בדברי ר' שמריה צוקרמאן, את אחרית ימיו.

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

אלוהים הוא אור השמים והארץ. אורו נמשל לגומחה אשר בה מנורה, והמנורה עשויה זכוכית, והזכוכית ככוכב נוצץ; היא הוצתה (בשַמנוֹ של) עץ מבורך, עץ זית, לא מקצווי מזרח ולא מקצווי מערב. שַמנוֹ כמעט שיאיר אף אם לא תיגע בו אש- אור על גבי אור. אלוהים ינחה את אורו את אשר יחפוץ, ואלוהים ימשול לאנשים משלים; אלוהים יודע כל דבר.

[הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב: תל-אביב 2005, סורה' א-נור, סורה 24 פסוק 35, עמ' 288].

 

מעט לאחר שחלפנו ברחוב מואר מאוד על פני אחת הכניסות השמורות והמאובטחות לעייפה של 'הפסטיבל לתיאטרון אחר', הנערך בחנוכה בעיר העתיקה, ולאחר שהתרחקנו מחברתם של אנשי ביטחון וביקשנו לצאת עבר הסמטאות החשוכות, כבר הגענו לקרן הרחוב משם משכונו המארחים ונרוצה דרך שער ברזל אל חצרו הפנימית של בית גדול העומד בשיפוצים. כחמישים נוכחים ונוכחות נאספים בכעין מעגל ישיבה (אידרא) תחת כיפת האבן הגדולה נוכח חלונות אבן פרוצי חושך, המסיעים רוח קר מן הים הרוחש. פיגומים, יופי וקור תחת שמים צפוניים, הנשקפים הרחק.  

    את מפגש האחוה בין המסדר המקומי, א-טריקה' א-שאד'וליה' א-ישרוטיה', ובין א-טריקה' אל-אבראהימיה' (דרך אברהם), מסדר סופי ערבי- יהודי, פותח ד"ר עמר אלרייס, מן העכואים הקורא בערבית את הפסוק מפרק האור בקוראן שהובא כאן לעיל בתרגום מדעי. אליו מצטרף הרב רוברטו ארביב, המדליק נר שני של חנוכה בנעימה רכה. אל השניים מצטרפת אורחת, זמרת איטלקיה, ממיודעותיו של הרב ארביב, זמרת בתחום מוסיקת העולם, המסלסלת ביופי רב פסוקים פוצעים של בקשת דרך ותפילה לשלום. לאחר מכן, מטעים ראיס את פרושו הסופי לסוד האור, הנר, והמנורה. נוּר אללה, אור אלהים, הכל שרוי בו באחדות שווה.האל האציל מתוכו כח נקבי, כך אליבא דהשאד'ולים- ישרוטים ומתוכו ברא עולמו. האור האלהי הממלא את הכל, שורר בנו. כל אדם הוא נר בו פורה האל מאורו, עליו לזכור זאת בכל רגע, בכדיי להשתתף ביצירה האלהית ולהיות אמצעי להפצתה בעולם.

   באולם קר מאוד, מפני רוח ימית, הזורמת פנימה, דרך חלונות ענק, פרוצים לרווחה כשערים. אני שוקע אל תוך מעילי. ולנוכח דברי ראיס והקור, אני חושב פתאום על ההארה לה זכה כביכול הפילוסוף הצרפתי, בלז פסקל, שאת רישומה הנפשי העלה על הכתב  בפתק אותו תפר בבטנת מעילו: 'אש. אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב. לא אלהי הפילוסופים והמלומדים'. מזכיר לעצמי שהערב עומד בסימנו של אלהי אברהם, ישמעאל ויצחק.  

   מורי בחקר הקבלה וחברי, ד"ר אברהם אלקיים, קורא משירתם של דן פגיס ושל פנחס שדה ומקבילם לשני מודלים של הדבקות באור האלהי, האחד: הבליעה והכיליון באור האלהי (פנאא' על-דרך הסופים) והשני: נסיון לנטול חלק באור האלהי ובהאצלו אל זה העולם באופן קונסטרוקטיבי המייסד חברות, תרבויות, וקורפוסים ספרותיים עשירים. אלקיים גם קורא עם הקהל קטע מתוך ספר הזהר הדן בהתבוננות בלהבת הנר ובגוונים השונים המצטיירים בה ומבקש להתבונן היטב באורם של נירות הצפים באגן של שמן  על גבי מיים הניצב במרכז המעגל, קורא לכל אחד לרדת לשאלת טיבו האם עשוי היה להיהפך למי שמשתוקק לכלות באור האלהי או האם הוא מן הטיפוס המיסטי המבקש לבנות עולם בהשראת הדבקות באור האלהי. 

    האורות סביב כבים ואיש איש נותר ונר אישי דולק לפניו. פרופ' עודד מיימון עובר להנחיית מדיטציה אל עבר האור הפנימי. על פי רוב קשה לי לעקוב אחר הוראותיהם של מודטים ועל כן אני נוקט מדיטציה משלי המבוססת על טכניקות הקשורות לעולם היווני- הלניסטי של שלהי הזמן העתיק ו/או על יוגה. ברם, הערב אני עיין המתבוננת בלהבה שלפניי, 'נר אלהים נשמת אדם', ומהרהר בכך שורסיות שונות של תורות האמנציה הניאופלטוניות תוארה הנפש הכללית, כעין גלגל המתווך בין המטפיסי ובין הטבע, המתבונן אל השכל הכללי, ההיפסותאזה הראשונה הנדמה לאש, ובאסלאם אף לנור אללה, ושב וחוזר אל גלגל העין המתבונן בשלהבת המרצדת לפניי. חושב גם על הפיתגוראים ועל תפישתם את האש היסודית שהיא מקור הקוסמוס ואשר היא עתידה לכלותו בתום כך וכך מחזורי זמן. וגם בסטואיקנים שדגלו ברוח יסודית, המאצילה לכל הנבראים כל אחד כפי חלקו. במיסטיקון הסופי האנדלוסי, בן המאה העשירית, אבן מסארה, שסבר כי נפש האדם היא שלהבת משלהבתו של האור האלהי. אור ורוח בעיניים עצומות. נרות ששלהבתם מרצדת בגין הרוחות העזות על פני אגן המיים במרכז החדר. ויאמר אלהים ויהי אור ויהי אור ועוד רוחו מרחפת על פני המים.  

   אנו עוברים לפריטת העוּד של המוסיקאי האמן יאיר דלאל, הבא לכבוד האירוע ממושב אמירים, המפייט בחשכה לאור נרות חמישה שירים, ביניהם: 'יא ריבון עלם ועלמיא' למילותיו של ר' ישראל נג'ארה הפייט הצפתי והדמשקאי בן המאה השש-עשרה, ו'זמן א-סלאם'. שיריו מקלפים ממני שרידי עצבות נפשית מרה של ימים עמוסים מדיי בין לבבות זוממים או אדישים מדיי; מפיקים מן הסדקים שבפינות עיניי דמעות של מים מתוקים.

   מעט אחר כך עוברים לטקסי ד'כר מן המסורת השאד'ולית- ישרוטית ולד'כר של דרך אברהם שהוא כעין מזיגה בין אזכור רפיטטבי- קצוב של שם אללה, פסוקים אסלאמיים וקטעי תפילות יהודיות. ברגע זה חולף אותי רטט של הבנה כי אירוע זה נדיר ככל שיהיה או תמהוני לעיניי צופים שמן החוץ, הינה תפילת הלב המתוקנת של האנושיות, כאשר בני מסורות דתיות שונות מתכנסים יחדיו לעבודת האל האחד הנמצא מעל ומעבר לכל המחלוקות הפוליטיות- לאומיות ומעבר לממסדים הדתיים, ואורה מאיר באופן ישיר, בלי צורך בתווך, בלבבות, ומאחדת את כולם, מעבר לשמות ולדימויים השונים המבדילים, שם מעבר לכל, אז באין כל, הכל אחד.    

   במהלך הערב אני פוגש פנים חדשות: את גדעון, סינולוג ברסלבי ואת אשתו ובנם התינוק שהגיעו לערב, את רועי, מרפא סיני, המתעניין כעת מאוד בתופעות אנטינומיות בעולמה של הקבלה היהודית; את אהאב, אחד ממובילי ארגון ההידברות הפלסטיני- ישראלי 'הדרך לסולחה'. רועי, אהאב ואני משוחחים עוד שיחה ארוכה כל הדרך חזרה באוטובוס לתל-אביב. אני ואהאב מתרשמים מן המקומות הדומים בחיים בהם אנו נמצאים. הוא, כמי שחי על הגבול שבין העולם הפלסטיני- הישראלי-יהודי (בא ממשפחה מוסלמית, נשוי ליהודיה וחלק ניכר מחבריו הנם יהודים)- ומצליח לאחוז וללכד את כולם; אני, שחוגי החברתי כולל אקדמאיים, ראשי-ישיבות, רבנים, שיח'ים, אמנים, הילרים וסופיים, נשוי ליהודיה אורתודוכסית, בורח מכל הגדרות ומיקומים, זולת אלו ששמתי בכותרת הבלוג. אני מתוודה על עייפות רבה מן הריקושטים הבלתי עדינים, הפוגעניים, העפים סביבי במעגלים החברתיים השונים, במיוחד אצל בני משפחה וחברים, השייכים לעולם הדתי-אורתודוכסי ולצד הימני של המפה הפוליטית, ומנגד- מחברים שאינם מבינים מה עוד מחזיק אותי בעולם הדתי-יהודי של ימינו, תהיות שאני עצמי מעלה לא מעט. מתגובות אי-סובלניות של אנשים שאינם מבינים את ההתעקשות לעסוק בעולם הרוח האסלאמי. הוא מדווח על תופעות דומות בהן הוא נתקל כאשר הוא מראה בקיאות וחיבה לידע יהודי או ישראלי בקרב פלסטינים. אני מחייך ואומר, כי זה מה שקורה כאשר דוחפים חומות, במשך שנים, בכדי שייפלו לבסוף. כאשר הן זזות מעט, אתה חש, את מלוא כאב הגוף המתאמץ ואת כאב הלב, אבל גם את ההכרה שבכל זאת משהו נע מעט, וזה מה שאפשר בכוחותינו הדלים. רק מעט מן המעט. 'גם את הקושי ואת הכאב נותן לנו אללה' אומר אהאב, ושלשתנו מחייכים בעצב בחושך, לנוגה נורות קריאה כחולות של אוטובוס, המפיצות אור קלוש. מביעים תקווה להתראות שוב בקרוב בפעילויות של 'דרך אברהם' בתל-אביב. יורדים מן האוטובוס, תחנה לפני 'השלום',

   בראשי עוד מרצדים אורות שונים ומשונים ומתנגן קולו של יאיר דלאל הפורט על העוּד ומפייט בקול שקט עדין ומדויק מאוד 'זמן א-סלאם אנשאללה'. לרגע איני בטוח האם אני משתתף באירועים כאלה משום נהיית המפגש הבין דתי או משום הנהייה אל אותו אור נעלם, שמעל ומעבר לכל הדתות, המפעים את חיי, הנוגה את הכרתי, ואשר כל הנבראים שותפים בו והוא מאחד בטובו את כולם. שמא מפני גלגל העין הפנימית המביטה אל האש השמיימית, אל אור השכל. ואולי כל המגמות אינן צריכות הכרע-דעת מפני שכולן אחד.      

 

בתמונה: מחול בני טריקה' אלמולויה, על שם מולנא, ג'לאל א-דין א-רומי, כפרפרים הנמשכים אל הנוגה האלהי.

 

© 2008 כל הזכוּיוֹת שמורות לשועי רז

Read Full Post »