Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עמוס נוי’

*

לא אכתוב על עמוס עוז. היטב אני יודע שהסופר והמסאי הזה היה סמל של דור ישראלי, אבל מעולם לא נהניתי באופן יוצא דופן מכתיבתו. לפיכך, הספדים על עוז הם מבחינתי גשם של מישהו אחר, כלומר אני בכנות משתתף בצער המצטערים, אבל איני מרגיש שום צורך להשתתף בצערהּ של התרבות הישראלית, ולא חש שתם עידן. אכתוב אפוא על שני שירים מאת המשורר, החוקר והפעיל-החברתי, עמוס נוי, מתוך ספר שיריו, שלום לאדון העורב (בעריכת: אלי הירש, הוצאת עולם חדש: תל אביב 2018).

נוי כותב כך:

*

אֶפְתַּח בִּשְׁאֵלַת תָּם:

לַזֶּבֶל הַזֶּה יֵשׁ בִּכְלָל מַשְׁמָעוּת?

נוֹלַדְתָּ סְתָם, וְאַתָּה חַי סְתָם,

וְתָמוּת סְתָם, וְאַתָּה סְתָם טָעוּת.

*

אַמְשִׁיךְ בִּקְבִיעָה נוֹקֶבֶת:

לַחָרָא הַזֶּה אֵין שׁוּם טַעַם.

אִחַרְתָּ כְּבָר כָּל רַכֶּבֶת

אִם היתה  בִּכְלָל רַכֶּבֶת אֵי פָּעָם.

*

וְאֲסַיֵּם בְּצוּרָה שׁוֹנָה

וְאֱחְתֹּם בְּנִימָה אִישִׁית:

הָיָה אֶקְדַּח בַּמַּעֲרָכָה הָרִאשוֹנָה

וַאֲנִי כְּבָר בַּמַּעֲרָכָה הַשְּׁלִישִׁית.

[עמוס נוי, "החיים הם אושר אינסופי', שלום לאדון העורב, עריכה: אלי הירש, הוצאת עולם חדש: תל אביב 2018, עמוד 53]

*

נוי  חוזר לנימתם של משוררים מודרניסטיים ניהיליסטים, בני תחילת המאה העשרים, על התווך שבין אלורו דה קאמפוש, ההטרונים המאוהב בטכנולוגיה והמאוכזב קשות מחייו של פרננדו פסואה (1935-1888) ובין ולדימיר מיאקובסקי (1930-1892), במכתב ההתאבדות (שאחריו הוסיף לחיות עוד כ-14 שנים ארוכות) של חליל עמוד-שדרה (שנכתב לאשתו של המו"ל שלו). שירו של נוי, בנימתו של מהפכן, מתנועע במהירות (כמהפכה טכנולוגית או כחיל פרשים סובייטי) מהפֵּךְ תם בסתם, וזבל בחרא, לא עוצר ברכבת שהוחמצה (אם בכלל עברה אי-פעם) ובאקדח הטעון שעוד יירה (אליבא דצ'כוב – אין לו ברירה). הקוטב הזה מייצג את סער של מהפכה: רצון לחדש, רצון לשנות את הקיים, רצון לעקור משורש; כל זה כולל בחובו גם מוטיבציה של הרס כל ישן ורע (גם של העצמי שהפך מטבע הדברים לישן ורע). לכל אלו נוסף לדעתי ניהיליזם מסוג אחר, ניהיליזם של פיכחון; ניהליזם של אדם שנאבק כל חייו וכבר עייף למדי משאיפות השינוי שאינם מגיעות לכדי ממש, ואלו שמגיעות לכדי ממש הופכות לאי-נחת, וכבר נתון במין מצב מתמיד של מאבק, פנימי וחיצוני, מתוך אינרציה של חיים שלמים, והוא כבר לגמרי מותש ועייף מן המאבקים בפנימו ובחוצותיו. ולטר בנימין (1940-1892) כתב: "חייו של האופי ההרסני אינם נשענים על הרגש שהחיים ראויים שיחיו אותם, אלא על כך שההתאבדות אינה שווה את המאמץ" ['האופי ההרסני', מבחר כתבים – כרך א : המשוטט, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, עורכים: יורגן ניראד, נסים קלדרון, רנה קלינוב]. האינטואיציה של נוי היא דומה, אבל נקודת השבר הקיומית הזאת, של בין הְיות ובין חדול, משמשת לו את התווך הסִפּי-לימינלי. בתווך הזה שבין חיי היומיום ובין תחושות החידלון – הוא יוצר את שיריו.

*


*

הנה שיר שיש בו משום חזון הקדשה/ טקס חניכה (Initiation) סיוטי למדי של הילד, ההופכו למשורר שיהיה:

*

לַמּוֹשָׁבָה הַהִיא קָרְאוּ הַמּוֹשָׁבָה

וְאֶת בֵּית הַקָּפֶה כּנּוּ בֵּית הַקָּפֶה

הַגִּנָּה הַקְּטַנָּה בְּחֲצֵרוֹ הָיְתָה פָּשׁוּט גִּנָּה

וְהַרְבִיעִיָּה הַמּנַגֶּנֶת בּוֹ – רְבִיעִיַּת מֵיתָרִים.

*

אֲבָל הַמּוּזִיקָה הִיא  מוּזִיקָה

וְהַיֶּלֶד הוּא יֶלֶד

וְהוּא מַבִּיט בְּעֵינַיִם קְרוּעוּת בַּנַּגָּנִים

הוֹרָיו, בַּשֻּלְחָן הַמְרֻחָק, מִתְקוֹטְטִים

(בּעוֹד שָׁנָה הֵם כְּבָר יִהיוּ גְּרֻשִׁים)

וְהוּא אוֹמֵר לְעַצְמוֹ בְּלַחַשׁ:

מוּזִיקָה

*

מוּזִיקָה מוּזִיקָה מוּזִיקָה  מוּזִיקָה

מוּזִיקָה מוּזִיקָה מוּזִיקָה מוּזִיקָה

מוּזִיקָה תָּצִיל אוֹתִי

מוּזִיקָה תָּצִיל אוֹתִי

כֵּן הַמּוּזִיקָה תָּצִיל אוֹתִי

['מוזיקה', שלום לאדון העורב, עמוד 67]

*

מתי התחילה השירה? כשהילד הוא ילד [או כאשר 'הילד היה ילד' כתרגום שירו של פטר הנדקה, החוזר ונשנה בסרטו של וים ונדרס מלאכים בשמי ברלין] –  בבית הקפה שבמושבה, לצליליה של רביעיית מיתרים בשעה שהורי המשורר התקוטטו, מבלי להתייחס לילד השקוף, מתוך התפיסה שהיתה שגורה פעם (ואולי עד היום) לפיה: אם עוברים שפה, הילד לא יבין. לו ריד (2013-1942) כתב: Like a sister and brother who cling  to each other when they find  out their parents are mad (= כמו אח ואחות הנצמדים זה לזה כשהם מגלים שהוריהם מטורפים, מתוך שירו: Coney Island Steeplechase). לילד שבשיר אין אחות אז הוא נצמד למוסיקה (אם ואחות), כנגד הטירוף של הוריו.

שירו של נוי העלה בדעתי שיר אחר מאת המשורר הספרדי, לואיס סרנודה (1963-1902),שגלה מארצו בשל הפשיזם של פרנקו, לאחר שנרדף כמו חבריו לדור 27'. סרנודה – הומוסקסואל וקומוניסט (כך שלא יכול היה להיוותר בספרד בימי המיליציות של פרנקו), הגיע לארה"ב כפליט ושם הפך לפרופ' לספרות ספרדית (במחצית השניה של שנות החמישים עבר למקסיקו). בשירו שבפרוזה, השירה, הוא כתב:

*

מדי פעם לעתים נדירות, הזדהר הסלון לעת בין ערביים, קול פסנתר התפשט בבית והקביל את פני … הצטייר בעיני כגוף חמים ומוזהב, שלא ניתן למששו, ואשר המוזיקה נשמתו.

כלום היתה זו מוזיקה? … שתי התחושות, של המוזיקה ושל הנדירוּת, התמזגו והטביעו בי חותם, שלא היה בכח הזמן למחותו. הפנמתי אז את קיומהּ של מציאות נבדלת שאנו חשים בה יומיום …

וכך, בחלומה הלא מודע של נפש הילד, הנץ הכח המאגי שיש בו לנחם חיים. מאז אני רואה אותו כך, מרחף מול עיני …

[לואיס סרנודה, 'השירה', תשוקה ומצוקה, בחר, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר: שלמה אֲבַיּוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמוד 30, מצוטט בדילוגים]  

*

אף על פי שחזון ההקדשה של סרנודה למשורר חסר את ההיבדלות מתודעת ההורים. בכל זאת יש בילד השומע את נגינת הפסנתר, מציאות נבדלת שיש בה את הכח לנחם חיים, איזו התכתבות עם עיניו הקרועות של הילד בשירו נוי, הלומד ביעף כי יש מציאות אחרת ואפשרות אחרת, מלבד הקטטות של הוריו.  אין להתעלם גם מן המימד המאגי מפיג החרדה שעימו בוחר נוי לסיים את השיר. החזרה על מוּזִיקָה ואחר-כך על מוּזִיקָה תָּצִיל אוֹתִי נשמעת לי כנקישת חרוזי מחרוזת, כעין מה שנהגו ביוון עם חרוזי ה- Komboloia (קומבולויה), בהשפעת מחרוזת התפילה האסלאמית (مِسبحة מסבחה) , רק באופן חילוני לגמרי. נקישת החרוזים בזה אחר זה בקומבולויה, משוללת את המימד הדתי; לא רק ממלאת את החלל בנקישות קצובות, אלא כנראה גם מפיגת חרדה ונוסכת ביטחון (ישנם ריטואלים שבהם נוהגים להקיש בחפצים כדי לגרש מחשבות רעות או שדים). כאן, כל הבית האחרון – מתפקד כמחרוזת מפיגת חרדה.

אסוציאציה אחרת העולה מן הסיפא הוא שירו של אבות ישורון (1992-1904), "מוסיקה כל מה": "אֲנִי חוֹשֵׁב כִּי הַמּוּזִיקָה / יוֹדָעָת עָלֵינוּ כָּל מַה / שֵׁיֵּשׁ לָנוּ לָדַעַת / עַל עַצְמֵנוּ" [אבות ישורון, קפלה קולות, ספרי סימן קריאה והוצאת מפעלים אוניברסיטאיים: תל אביב 1977, עמ' 108]. אם אחזור לשיר של נוי, הילד בשיר חש כי יש בעולם מעבר להוריו ומעבר לדעתם. הוא לומד להסיט את הקשב שלו למקומות שאליהם ניתן להקשיב, וללמוד מתוכם על עצמו. הוא אולי לומד בו-ברגע את מותר הקשב על-פני הדיבור.

לבסוף, התהרהרתי על הקירבה המפתיעה, בין שירו זה נוי ובין השיר הפותח את ספרו של רועי חסן, הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה:

*

עַל הַמִּטָּה       

לִפְנֵי עוֹד יוֹם

עֲבוֹדָה

אֲנִּי לוֹחֵשׁ לְעַצְמִי

כִּתְפִלָּה חֲרִישִׁית

אֶת מִלּוֹתָיו שֶׁל זָרָתוּסְטְרָא:

אָדָם אֲשֶׁר אֵין בּוֹ כָּאוֹס

לֹא יוּכַל לְהוֹלִיד כּוֹכָב רוֹקֵד

יֵשׁ בְּךָ כָּאוֹס, יֵשֹ בְּךָ כָּאוֹס!

יֵשׁ, יֵשׁ, יֵשׁ.  

 [רועי חסן, 'על המיטה', הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה, עריכה: שלומי חתוכה, הוצאת טנג'יר: תל אביב 2014, עמוד 7]

*

חסן משתמש במלים "יש" ו"כאוס" כבמחרוזת תפילה (חרישית). גם אצל חסן, בעקבות ניטשה, יש משיכה עזה לניהיליזם; לשיבור הסדר הקיים והקונוונציות החברתיות. אבל לא ניתן להציע לחברה מקולקלת ומשעבדת סדר חדש. ניתן להביא לתוכה את הסדר האחר-הפנימי; זה שהמהוגנים יזהו מיד ככאוס הרסני. אבל דווקא החצנת הפְּנים  היא לדידו של המשורר תורת-היֵשׁ, ויכולת העמידה שלו בפני המכשולים והמחסומים שהחברה מערימה בפניו.

השיר של חסן חוזר אל הילד של נוי. הילד בבית הקפה מול רביעית המיתרים שודאי פורטת מוסיקה מלודית והרמונית. הוא עוד טרם מנחש את הכאוס שבפנימו, אבל כבר מנחש באמצעותה את הסדר האחר, ואת האפשרויות האחרות שהוא עוד עתיד לגלות בהמשך. אבל נוי – בשונה מחסן – כשהוא מביע את הכאוטיקה הפנימית, שמסייעת לו לעמוד מול החברה המדכאת את העצמי, זקוק עדיין למקצב ולחרוז-המוסיקלי. נוי זקוק למוסיקה; חסן — ללחש, שהוא תפילה חרישית. כך או אחרת,  ממש כמו "הכח המאגי שיש בכוחו לנחם חיים" שהזכיר לואיס סרנודה,  הם מביעים באמצעותן את עולמם הפנימי ומעיזים להמשיך להיאבק כדי להשמיעו בָּעולם.

*

*  

בתמונה למעלה: Shoey Raz, Wandering Crow, Photographed during  May 2018

Read Full Post »

diaz.1917   * *

   בשבוע החולף העירו בפניי שני אנשים, האחד: מלומד ותיק; השניה: תלמידת תיכון צעירה, על כך שלמדו אם מקריאה בספרים אם בשמיעה ממורים, כי הצלת נפשות בשבת (בכל מקרה של סכנת נפשות) מותרת רק ליהודי המבקש להציל יהודי אחר; ואם מדובר בלא-יהודי המצוי בסכנת נפשות אין להצילו, כלומר: יש להימנע מכך, גם אם יאבד נפשו, כאילו אין נפשו שווה בנזק השבת. איני יודע מי מפיץ את ההוראה הזו ועוד דואג שמורים בתיכון ילמדוה תלמידים.

*סיפרו של ר'  יהושע ישעיה נויבירט (2013-1927), שמירת שבת כהלכתה, הוא למיטב ידיעתי ספר ההלכה האוטורטיבי בכל האמור בדיני שבת מאז שלהי שנות השישים של המאה הקודמת. אחר הנחיותיו הולכים רוב-רובם של יהודים מקיימי –מצוות, שמוצאם אשכנזי או מזרח אירופאי. ספרו של נויבירט ראה אור עד כה בשלוש מהדורות. הראשונה, ראתה אור בשנת 1962; והואיל וחלק מפסקיו של נויבירט נדמו לגדולי-הדור כמקילים מדיי; עודכן הספר והוצאה מהדורה שניה (1965). חלק מן ההקלות הועברו להערות השוליים או הוסרו. ההחמרות הועלו לגוף הטקסט למעלה. באופן זה הפך הספר למקובל מאוד, גם בקרב מרבית קהילות החרדים. מהדורה שלישית (2010) וכללה עידכונים נוספים על פי חידושים טכנולוגיים שנוספו מאז שלהי שנות השישים הוכנסו על תוך כרך חדש, שלישי במספר. כללו של דבר,דווקא המהדורה השניה הפכה למוסד ולטקסט אוטורטיבי בקרב מקיימי המצוות.

בפרק הל"ב מן המהדורה השניה (לפניי, ירושלים תשל"ט), מובא:

*

 פרק ל"ב  *

א. מותר לחלל את השבת להצלת חיי האדם, ואפילו מצוה לעשות כן בכל מקרה שקיים פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש וכל הזריז וממהר לחלל את השבת במקרה זה– הרי זה משובח.

*9

*כאן הוסיף הרב נויבירט  ציטוט ארוך משם משנה תורה לרמב"ם (1204-1138) הלכות שבת פרק ב' הלכה ג', מתוכה למד נויבירט כי מדובר פה רק בחולה יהודי שיש סכנה לחייו. עם זאת, בהמשך הציטוט של הרמב"ם המובא על ידי נויבירט נאמר במפורש ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים:

*

 

**ולכל מקרה אחר של פיקוח נפש הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואילו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור  *

*

מהו מקרה אחר של פיקוח נפש? מהקשר הציטוט, ומחלקו הראשון שממנו הודגש כי מדובר בחולה יהודי שיש בו סכנה משתמע כי כל מקרה אחר של פיקוח נפש דן בשאלה האם דיני פיקוח נפש חלים גם כאשר מדובר על לא-יהודי הנמצא בסכנת נפשות: הדברים נלמדים ודאי מחלקם האחרון של דברי הרמב"ם: "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". הרמב"ם מציב כלל מטא-הלכתי המעמיד את הקורא על האופן שבו יש לדון בקיום המצוות ולקיימן בפועל. רעיון של נקמה או הסבת נזק ואפילו הימנעות מנוגדת לרוחם של משפטי התורה. הן פוסק ההלכה והן מקיים ההלכה אמורים להרבות רחמים וחסד ושלום ולהימנע מנקמה. זאת ועוד, הרמב"ם גם מדגיש כי בימיו ישנם אפיקורסים (לא בהוראת תלמידי אפיקורוס, אלא בהוראת המבזים הוראת תלמידי חכמים שבדור), הנמנעים מהצלה בטענה לפיה מדובר בחילול שבת ובעבירה על איסור. קשה לדעת האם הרמב"ם התכוון פה לקהילות הקראים שחיו לצד הקהילות הרבניות במאה השתים עשרה או ליהודים רבניים המורים להימנע מהצלת לא-יהודים בשבת. עם זאת, דבריו של הרמב"ם, כפי שמשתמעים לי כאן, אינם מותירים מקום לספק, כי יש להציל לא-יהודים המצויים בסכנת נפשות בשבת ובימות החול. זו אינה רשות, כי אם הוראה המתחייבת מדיני התורה ומשפטיה, ומן הכלל המטא-הלכתי לפיה התורה נתנה על מנת להרבות רחמים, חסד ושלום בעולם. העובדה לפיה הרב נויבירט, שב ומצטט במלואם את דברי הרמב"ם בעניין, באריכות וללא הסתייגות לצד העובדה לפיה מדובר במהדורה שניה של שמירת שבת כהלכתה שנלמדה ונערכה מחדש על ידי העלית הרבנית במחצית השניה של שנות השישים, מעידה אף היא כי דעתם היתה כדעת הרמב"ם לפיה יש לחוש לעזרתם של לא-יהודים הנתונים בסכנת נפשות ללא דיחוי.

הדברים עולים ללא ספק מהמשכו של פרק ל"ב. אין בהמשך כל הבחנות בין יהודי ובין לא-יהודי לעניין הצלה לא בגוף הטקסט ולא בהערות השוליים. בנוסף, מתבאר שם כי האחריות להצלת הנפשות בשבת מוטלת קודם-כל על תלמידי-החכמים דווקא, ויש להימנע מלסמוך על כך שההצלה תיעשה על ידי נכרי (לא-יהודי) אחר או על ידי יהודי שאינו מקיים מצוות "אלא ישתדל היהודי לעשותו בעצמו, ובודאי שאין להביא לידי כך שהדברים ייעשו בידי יהודי שאינו נזהר בשמירת שבת" (שם, סעיף ו').  כלומר, הרב נויבירט, מאמץ את דברי הרמב"ם. המצווה להציל את הלא-יהודי המצוי בסכנת נפשות אינה רשות ואין ראוי להימנע ממנה גם כאשר נמצא במקום אדם אחר שאינו מקיים שבת. אדרבה, דווקא על מקיים השבת כהלכתה מוטלת החובה להיחלץ לעזרת הלא-יהודי ולחלל עליו שבתו, בדיוק כמו שהיה עושה אם מדובר היה ביהודי. בסופו של דבר, בכל האמור בהצלת נפשות, כולנו בני אדם, ואין להבחין בין יהודי ובין בן אומות העולם.

הערת סיום, אני מאמין ומקווה כי  מרבית הקוראים כאן (הייתי כותב כלל הקוראים, אבל מתעוררת בי חוסר-נוחות  לחשוב על קוראים כקבוצה הומוגנית) היו נחלצים לעזרתו של לא-יהודי השרוי בסכנה בשבת או שלא בשבת, מפני שזהו המעשה הישר וההגון (מוסרית/הגיונית/אנושית) לעשותו. הוראת ההלכה של הרב נויבירט וגם הכלל המטא-הלכתי שהובא משם הרמב"ם, באו כדי להראות כי גם בקרב הקהילות הדתיות המחמירות האינטואיציה האתית אינה שונה, או למצער לא-אמורה להיות שונה כלל.

 

ראה אור מאמר יוצא מן הכלל מאת עמוס נוי על אודות המלה "יַהְנְדֶס" (מיידיש: יהדוּת/מצפּוּן/חמלה) בשירו של אבות ישורון פסח על כּוּכִים; לקריאה חופשית, כאן

 

חג שמח

*

לקריאה נוספת: בעניין "שפוך חמתךָ"…,האהבה המוטלת עלינו לאהוב את כל בני האדם

מדוע מרית בן ישראל כן אומרת "שפוך חמתךָ"?  

** *

*

המופע "יואל אמר"בהפקת תיאטרון הקרון 
 עולה השבוע בבכורה בפסטיבל בחיפה. 16-17/4
המופע נכתב בהשראת ספרו של יואל הופמן  בפברואר כדאי לקנות פילים ומביא סיפור על חברות דמיונית, על חברות אמיתית ועל מה שביניהן.
כל זה באמצעות הרבה צחוק, מוסיקה ואהבה. מתאים לילדים מגיל 5 ולכל המשפחה. 
כתיבה ולחנים: רונית קנו; קונטרבס, חצוצרה, יוקליליי, משחק ושירה: סיימון סטאר; בימוי: מרית בן ישראל

*בתמונה למעלה: Daniel Vazquez Diaz, Night in the Bidasoa River, Oil on Canvas  1917 

 

Read Full Post »

Fattori

**

שלשה שירים מאת אוֹרְחָן וֶלִי קָנִיק (1950-1914), מגדולי המשוררים בתורכית במאה העשרים. בשירו, אני, אורחן ולי, כתב: 'ראשית, אני אדם, כלומר, איני חיית קרקס או משהו בדומה לזה […] אני עוסק בהרבה מאוד דברים בלתי חשובים, יש לי אולי אלף תחביבים נוספים. אך מה הטעם להאזין לכל זאת, הם רק מדמים אותה (=את שירתי)".  שירתו הוידויית על מועדוני הלילה, השתיה, המאהבת; חיבתו לאנשי הרחוב של איסטנבול; התרכזותו בבני אדם ובעלי חיים, והתרחקותו מן הלאומי, האידיאולוגי, הפוליטי, הפכו אותו לקונטרוברסלי בתורכיה, שלאחר מהפכת התורכים הצעירים. 

*

שִׁיר עִם זנב

 *

איננו יכולים להיראוֹת יחד. דרכינו נפרדוֹת.

אתה שייך לַקָּצב, אני חתוּל רחוב.

אתה אוֹכל מתוך צלחת מצופּה ניקל

אני— מתוֹךְ לוע הארי.

אתה חוֹלם על אהבה. אני— על עצמוֹת.

 *

אבל דרכּך אינה קלה גם-כּן, חבר,

אינה קלה,

לכשכּש בּזנב, מדי-יוֹם שְׁכוּחֲ-אֵל.

 *

צִלִּי

 *

נִמאָס לי

לגרוֹר אוֹתוֹ

כָּל הַשָּנִים הללוּ

אחָר רגליי.

הגיעה עת

שנחייה מעט,

צִלִּי

בְּמקום אחד

אֲנִי—

בְּמָקוֹם אֲחֵר.             

 *

נעוריי חלפוּ ואינם

 *

היכן היתה המלנכוליה הזאת באותם הימים?

הנהי הפּנימי הזה,

שירה על מקומות רחוקים?

הקמתי מתים משנתם,

אז, בכל יום,

לריקודים היום, לסרטים מחר,

אם לא נהניתי— לבית הקפה.

אם לא נהניתי גם מזה— לגן הציבורי;

יִפּיתי את אהובתי

בְּשירים

לקחתי אותה לפיקניקים,

ספר שירה בחיקנוּ;

 היכן, היכן,

היתה המלנכוליה הזאת באותם הימים?

 *

[תרגם מאנגלית (בשל אי ידיעת תורכית): שועי רז 2013]

 *

תודה לעמוס נוי על שבאמצעותו התוודעתי לשירת אורחן ולי לראשונה, לפני שלוש או ארבע שנים (ראו במורד התגובות).

*

 *חג שמח


*

בתמונה למעלה: Giovanni Fattori (1825-1908),Sunset at the Sea, Oil on Canvas 1895

© 2013 שועי רז

Read Full Post »